דף יומי לנשים - הדרן

כיצד ניתן להשתמש בפסוק "בכל קדש לא תגע" כדי ללמד, לדעת ריש לקיש, שאסור לאכול בשר קודשים בטומאה, כאשר פסוק זה נצרך לפי ריש לקיש ללמד על איסור טמא לאכול בשר קודשים לפני זריקת הדם? כדי ליישב את הקושי, הגמרא מסבירה כיצד ניתן ללמוד את שני האיסורים מאותו פסוק. ישנה מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש בנוגע לטמא שאכל בשר קודשים לפני זריקת הדם – האם הוא לוקה או לא. אביי ורבא נחלקים ביניהם לגבי היקף המחלוקת. רבי יוחנן וריש לקיש נחלקים גם בשאלה האם אדם שמעלה אברים של בהמה לא כשרה על גבי המזבח לוקה או לא. לאחר שמעלים קושיה על כך, מוסבר שלדעת כולם הדבר אסור, אך אין בו מלקות, שכן מדובר בלאו הנלמד מכלל עשה. המחלוקת היא בנושא אחר, אך דומה – האם העלאת חיה היא ביטול מצוות עשה, או שמא רק לא ניתן להביא לכתחילה, אבל בדיעבד מותר. שלוש גרסאות של שאלה מובאות בנוגע לשיריים: אם אדם פסול קיבל וזרק את הדם – האם הדבר פוסל את הקרבן, כלומר האם ניתן לקחת דם נוסף מהבהמה ולזרוק אותו על המזבח? או, אם כוס עם הדם יצאה מחוץ לעזרה, האם ניתן לקחת דם נוסף מהבהמה? או, אם השתמשו בכמה כוסות לאיסוף הדם, ואחת מהן שימשה לזריקה, האם ניתן לשפוך את הדם שבכוסות האחרות על יסוד המזבח כשיריים? כיצד מאפשרת המשנה לתקן טעויות מסוימות? מדוע מוזכרים שלושה מקרים שונים כאלה במשנה – מה מיוחד בכל אחד מהם?

דף נלווה  עולא אמר בשם ריש לקיש שאפילו אם אדם טמא מכניס רק חלק קטן מגופו לעזרה, הדבר אסור (ביאה במקצת שמה ביאה). רבי הושעיא מקשה על דבריו ממקרה של מצורע שראה קרי בערב פסח, אשר מותר לו להמשיך בתהליך הטהרה, תהליך שדורש הכנסת חלק מגופו לעזרה. עולא מתרץ את הקושיה. סיוע לדברי עולא מובא מברייתא העוסקת בסמיכה של אשם המצורע, הנעשית מחוץ לעזרה. אם היה מותר להכניס רק חלק מהגוף, ניתן היה לבצע את הסמיכה בתוך העזרה על ידי הכנסת הידיים בלבד. רב יוסף דוחה את הסיוע הזה – וישנן שתי גרסאות שונות כיצד הוא דחה אותו. קושיה עולה על הברייתא שהובאה לתמוך בעולא: אם סמיכת האשם נדרשת מן התורה, ואם סמיכה צריכה להיעשות סמוך לשחיטה לפי דין תורה (תכף לסמיכה שחיטה), אז יש להתיר את הסמיכה בעזרה! רב אדא בר מתנא מתרץ את הקושיה, אך קיימות גרסאות שונות לגבי אופן התרוץ. רבינא ורבין כל אחד מתרץ את הקושיה על דברי עולא בדרך שונה. רבינא סובר שהכנסת חלק מהגוף לעזרה אסורה רק בעונש מלקות, אך אין עליה עונש כרת. רבין טוען שהציטוט של עולא בשם ריש לקיש אינו מדויק, וריש לקיש דיבר על מלקות הניתנות למי שנוגע בקודשים. זהו מחלוקת בין ריש לקיש ורבי יוחנן, כאשר כל אחד מהם מפרש את הפסוק "בכל קודש לא תגע" באופן שונה. רבי יוחנן סובר שהפסוק מתייחס לתרומה, ולא לקודשים. כיצד ריש לקיש לומד מהפסוק את איסור הנגיעה בקודשים, הרי ידוע שהוא לומד ממנו את איסור אכילת קודשים (במחלוקת אחרת עם רבי יוחנן)? הגמרא מסבירה כיצד ניתן ללמוד את שני האיסורים מאותו פסוק.  

המשנה מתירה שחיטה בזר, נשים, עבדים וטמאים, ומלשון המשנה נשמע שהשחיטה כשרה רק בדיעבד. אולם, מקור אחר סותר זאת ומורה במפורש כי שחיטה על ידי זר וכדומה מותרת אף לכתחילה. לאחר עיון נוסף, הסתירה מתבררת: אכן מותר לזרים, נשים ועבדים לשחוט קרבנות מלכתחילה. אם אדם טמא שחט את הקרבן, השחיטה כשרה רק בדיעבד שמא ייגע בבעל החיים ויטמא אותו. אך ממקור נוסף נראה כאילו היא אסורה מדאורייתא. אך הסוף פותרים בכך שהמקור מדבר על איסור דרבנן. ישנן שתי גרסאות שונות של ברייתא בנוגע לאיסור על אדם טמא לשחוט או לעשות סמיכה על הקרבן. כל גירסה מבינה אחרת את האיסור להיכנס לעזרה: האם האיסור חל גם כאשר רק חלק קטן מהגוף נכנס, או רק כאשר רוב הגוף נכנס? (ביאה במקצת שמה ביאה או לא שמה ביאה). עולא, בשם ריש לקיש, סובר שאפילו אם אדם טמא מכניס רק חלק קטן מגופו לעזרה – הדבר אסור. רב הושעיא מקשה על כך ממקרה של מצורע שראה קרי בערב פסח, אשר מותר לו להמשיך בתהליך הטהרה, תהליך שדורש הכנסת חלק מגופו לעזרה. עולא מתרץ את הקושיה. רב יוסף מסיק מתירוצו של עולא שבמקרה מקביל, כאשר רוב הקהילה זבים ואז נטמאו בטומאת מת לפני פסח, הדין יהיה זהה. אביי, לעומת זאת, מקשה על הסקת רב יוסף שתי קושיות.  

דף נלווה נידונים מקרים שונים שבהם יש שילוב של מחשבת של חוץ לזמנו ומקומו, והשאלה היא האם יש עליהם עונש כרת או לא. מדייקים דברים שונים מהמשפט במשנה שלפיו מחשבה על אכילה והקטרה אינן מצטרפות, וזאת כדי לענות על שאלות שהעלו רב אשי ורבא, וכן כדי להעלות סתירה פנימית במשנה עצמה. הסתירה נפתרת. השחיטה מותרת גם בידי מי שאינם כהנים, נשים, עבדים ואפילו אדם טמא – בתנאי שאינם נוגעים בבעל החיים. לכן, מחשבת פיגול בזמן השחיטה עלולה לפסול את הקרבן ולהפוך אותו לפיגול.

אילפא ורבי יוחנן נחלקו האם המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים נוגעת רק כאשר שתי המחשבות הפסולות היו בשתי עבודות שונות, או אף כאשר הן התרחשו באותו עבודה.  עולה קושי נגד כל אחד מהם. הקושי נגד רבי יוחנן נפתר, אך הקושי נגד אילפא נותר ללא פתרון. מחלוקת במסכת תמורה כ״ה ע"ב בין רבי מאיר לרבי יוסי מובא להשוואה. אביי ורבא חלוקים לגבי הבנתם את אותה מחלוקת והאם הוא דומה או לא למחלוקת בין רבי יהודה וחכמים במשנתינו. ישנה דיון בלשון המשנה – האם היא מתייחסת למחשבה של "כזית... וכזית" או ל"כזית..., כזית". מהן ההשלכות ההלכתיות של הנוסחים השונים? איזה נוסח מתקבל וכיצד הוכח זאת?

רבא מסביר את מקור הדין בתורה לגבי מחשבה פסולה הפוסלת את הקרבן – בפרט כאשר הכהן מתכוון לזרוק את הדם, להקטיר את האיברים או לאכול את הבשר "מחוץ לזמנו" או "מחוץ למקומו". מחשבה של "מחוץ לזמנו" הופכת את הקרבן לפיגול ומחייבת את האוכל ממנו בעונש כרת, ואילו מחשבה של "מחוץ למקומו" אינה גוררת עונש זה. רבא מלמד שכל הדינים הללו נלמדים מהפסוק בויקרא ז:יח, אשר משמש גם מקור להלכות נוספות הקשורות לפיגול. ברייתא מביאה פירוש חלופי, הרואה את הפסוק כמתייחס למי שאכל את הבשר בפועל לאחר הזמן המיועד (ביום השלישי), ולא למחשבה פסולה בזמן העבודה. מובאות דרשות שונות על לשון הפסוק הזה ועל פסוקים נוספים הקשורים אליו, כגון ויקרא יט:ז, כדי להבהיר את פרטי הדין ומשמעותו של פיגול. אם הייתה מחשבה פסולה של "מחוץ לזמנו" אך הקרבן גם נעשה באופן אחר הפוסל את הקרבן, כמו "מחוץ למקומו", אין עונש כרת. אולם רבי יהודה חולק, וסובר שאם מחשבת "מחוץ לזמנו" קדמה, הקרבן נחשב לפיגול והאוכל ממנו חייב כרת. אילפא ורבי יוחנן נחלקו האם המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים נוגעת רק כאשר שתי המחשבות הפסולות היו בשתי עבודות שונות, או אף כאשר הן התרחשו באותו עבודה.  

דף נלווה בדיון על מקרים שונים של כוונה פסולה בפיגול, המשנה מזכירה מקרה של מי שמתכוון לאכול את העור שבצד הזנב (האליה) מחוץ לעזרה או שלא בזמנו. מאחר שבדרך כלל הזנב אינו נאכל, לא ברור כיצד להסביר זאת. שמואל, רב הונא ורב חסדא כל אחד מהם מפרש את המשנה באופן שונה. רבה, אביי ורבא מנסים להסביר את מקור האיסור בתורה על כוונה פסולה הפוסלת את הקרבן כאשר אדם מתכוון לזרוק את הדם, להקטיר את האיברים או לאכול את הבשר "מחוץ לזמנו" או "מחוץ למקומו." . כוונה של מחוץ לזמנו הופכת את הקרבן לפיגול ומחייבת עונש כרת למי שאוכל ממנו, בעוד שכוונה של מחוץ למקומו אינה גוררת עונש זה. דינים אלו נלמדים מפרקים ז' וי"ט בספר ויקרא, אך קיימת מחלוקת כיצד בדיוק הם נלמדים. על שיטותיהם של רבה ואביי הועלו קושיות, ולבסוף הן נדחו.

דף נלווה שלושה פירושים שונים – של שמואל, ריש לקיש ורבי יוחנן – מובאים כדי להסביר את המשנה הפוסלת קרבן שדמו נזרק במקום הלא נכון על המזבח, או על מזבח שאינו מיועד לו. כל פירוש נבחן לעומק, ונשאלות עליו קושיות לאור מקורות תלמודיים והלכתיים נוספים.

דף נלווה אם רגל אחת של הבהמה הייתה מחוץ לעזרה בזמן השחיטה או בעת קבלת הדם, האם זה מפסול את הקרבן? על מה הדבר תלוי? אם חלק מבשר בהמה בקשים קלים יותר יוצא מן העזרה לפני שנזרק הדם, האם הקרבן פסול? אביו של שמואל שואל את שמואל מספר שאלות לגבי הבהמה או השוחט או הכהן שקיבלו את הדם התלוי באוויר, האם זה פוסל את הקרבן? אם הדם הונח במקום הלא נכון על המזבח או על המזבח הלא נכון, המשנה פוסקת שפסול. שמואל מבין שהדם מתקבל (הבעלים מתכפרים) אך הבשר פסול. מובאת משנה בזבחים ל״ב כדי להעלות סתירה על שמואל, אך הסתירה נפתרת.

בפסוק בתורה העוסק בטהרת המצורע, בויקרא יד:יז, נאמרת המילה "ימין" שלוש פעמים – אחת לגבי היד, אחת לגבי הרגל ואחת לגבי האוזן. רבא מסביר שכל אחת מהן באה ללמד על הצורך ביד ימין בטקס שונה: אחת לקמיצה במנחות, אחת לחליצה, ואחת לעבד עברי שנרצע באוזנו. אם נקבל את דברי רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן, שכל מקום שנאמר בו "כהן" יש לבצע את הפעולה ביד ימין, הדרשה של רבא לגבי קמיצה באה ללמד שגם נתינת הקומץ בכלי שרת צריכה להיעשות ביד ימין. לפי דעת רבי שמעון, שאינו מחייב שלב זה בתהליך, או שאינו מחייב בו את יד ימין, הרי שקמיצה עצמה נעשית ביד ימין, כפי שנלמד מויקרא ו:י, שבו מנחה נמשלת לחטאת. לכן, הדרשה של רבא מתייחסת למנחת חוטא (בקרבן עולה ויורד). המשנה פוסקת שאם הדם נשפך ישירות מהבהמה על הרצפה, מבלי להיאסף תחילה בכלי שרת, הדם נפסל. ברייתא מלמדת שהדם שיש לאסוף הוא הדם המתפרץ בשעת השחיטה, ולא דם מחתך, ולא הדם הנשאר לאחר שרוב הדם כבר יצא מהבהמה. הדם חייב להגיע ישירות מהבהמה אל כלי השרת, שממנו יוזה הדם על המזבח. דינים אלו נלמדים מויקרא ד:ה, מדיני חטאת כהן גדול. רב פוסק שיש לאסוף את כל הדם, כפי שנלמד מויקרא ד:ז. לפי שמואל, יש להרים את הסכין מיד לאחר השחיטה כדי למנוע טפטוף דם מהסכין אל הכלי, שכן הדם חייב להגיע ישירות מהבהמה אל הכלי. רב חסדא ורבי יוחנן מסבירים שיש להחזיק את צוואר הבהמה ישירות מעל הכלי, כדי שהדם יזרום ישירות לתוכו. רבי אסי שאל את רבי יוחנן שאלה לגבי חלל האוויר שמעל הכלי. מובאות שלוש גרסאות שונות לשאלה ולתשובה: אם תחתית הכלי נשברה לפני שהדם הגיע אליו, אך הדם כבר נכנס לחלל האוויר של הכלי, האם נחשב כאילו הגיע לכלי? ההשלכה היא שאם נחשב שהדם הגיע לכלי, ניתן יהיה לאסוף אותו מהרצפה ולזרוק אותו על המזבח. התשובה מובאת מברייתא העוסקת בחבית שאליה זרמו מים חיים לחלל האוויר שלה, מה שפוסל אותה לשימוש במי חטאת, שכן נחשב כאילו המים נכנסו לכלי. תשובה זו בעייתית, שכן המקרה של מי חטאת אינו עוסק בכלי שבור. כדי להסביר מדוע הובאה תשובה זו, הגמרא מציגה את השאלה כשאלה כפולה. השאלה נשאלה על החבית, והתשובה ניתנה מהברייתא הנ"ל. השאלה נשאלה על החבית, והתשובה ניתנה מדין דם הבהמה לאחר השחיטה, שצריך להגיע ישירות. מאחר שהוא עובר תחילה דרך חלל האוויר, הדבר מלמד שיש להתייחס לחלל האוויר כאילו הדם נכנס לכלי עצמו. אם הבהמה נפגמה לאחר השחיטה אך לפני איסוף הדם בכלי או לפני הבאת הדם למזבח או לפני זריקתו הדם נפסל. מובא מקור לכך מקרבן חטאת. הגמרא מנסה להוכיח שהדין חל גם על קרבנות בקדושה קלה, כמו קרבן פסח, אך ההוכחה נדחית.  

אם הכהן אינו עומד ישירות על הרצפה אלא על חפץ המונח על הרצפה בזמן ביצוע אחת מעבודות הקרבן המרכזיות, הדבר נחשב לחציצה – והקרבן נפסל. מהיכן נלמד דין זה? המשנה מביאה שלוש דוגמאות לחציצה בין הכהן לרצפה. כל אחת מהן נחוצה כדי להמחיש סוגים שונים של חציצות. נאמר בברייתא את דברי רבי אליעזר: אם הכהן עומד כאשר רגל אחת על הקרקע והרגל השנייה על חפץ, והחפץ הוסר כך שהוא יכול לעמוד רק על הרגל שעל הקרקע – הקרבן כשר. רבי אמי מעלה שאלה לגבי כהן העומד על אבן שאינה מחוברת לקרקע. גרסה אחת של שאלתו עוסקת בשאלה האם רפיון האבן נחשב לחציצה. גרסה אחרת בודקת האם, אם האבן הוסרה והכהן עומד על הקרקע שמתחתיה – האם העבודה כשרה. המשנה דנה גם במחלוקת בין חכמים לרבי שמעון בשאלה האם קבלת הדם ביד שמאל פוסלת את הקרבן. המחלוקת נובעת מהבנת הפסוק בויקרא ד:כה. שלושה הסברים מובאים על ידי רב יהודה, רבא ואביי כדי לברר את שורש המחלוקת. אביי מוסיף פירוש שלישי בשם רבי אלעזר בן רבי שמעון, שלפיו קבלת הדם חייבת להיעשות ביד ימין, אך זריקת הדם יכולה להיעשות ביד שמאל. רבא בר בר חנה מביא בשם רבי יוחנן: אם נאמר בתורה גם "כהן" וגם "אצבע" – הפעולה חייבת להיעשות ביד ימין. רבא מבהיר שרבי יוחנן התכוון שגם אם אחד מהמונחים מופיע לבדו – יש לנהוג ביד ימין. אביי מגביל את הכלל הזה לעבודות הקרבן המרכזיות בלבד. הגמרא מסבירה שלדעת רבי שמעון, יש צורך ביד ימין אם מופיעה המילה "אצבע" לבדה או "כהן" יחד עם "אצבע". לפי כלל רבי יוחנן, שמילה "כהן" מחייבת שימוש ביד ימין – מדוע רבא למד גזירה שווה משלוש הפעמים שנאמר "ימין" בטהרת המצורע (יד ימין, רגל ימין, אוזן ימין), והחיל אחת מהן על קמיצה – הרי כבר נאמר "כהן" בפסוק? הדבר בא ללמד הלכה נוספת המחייבת שימוש ביד ימין.

כמה קושיות מועלות כנגד המסקנה שלפיה זקני הדרום סוברים שניתן להקריב את קרבן הפסח עבור אדם הטמא בטומאת מת. לאחר שמובאת קושיה על סמך שאלה של רמי בר חמא, מסיקה הגמרא שרמי בר חמא חולק בבירור על זקני הדרום. הוא סובר שאין להקריב את קרבן הפסח עבור אדם הטמא טומאת מת, ואם הקריבו – הקרבן פסול. ברייתא מובאת כקושיה על עמדתו של רמי בר חמא, אך הקושיה נפתרת בסופו של דבר. ישנן שתי גרסאות שונות לקושיה זו. בנוסף, הגמרא דנה במקרה של כהן שיושב בעת ביצוע עבודת הקרבנות. במקרה כזה, הקרבן נפסל. שני פסוקים שונים הובאו כמקור דין זה.

הכיור שבמקדש צריך להיות גדול דיו כדי שארבעה אנשים יוכלו לרחוץ בו את ידיהם ורגליהם בו זמנית. מעלים קושי מברייתא המציינת שכהן רשאי גם לרחוץ את ידיו ורגליו בכלי קטן יותר. בסוף מסיקים שזה בתנאי שהמים מקורם מהכיור וניתנים בכלי שרת. ריש לקיש פסק שנוזל הכשר להשלמת שיעור מקווה יכול לשמש גם להשלמת שיעור המים בכיור שבמקדש. אולם, נוזל כזה אינו כשר לשיעור רביעית הלוג הנדרש לנטילת ידיים. הגמרא דנה לאילו סוגי נוזלים מתייחס ריש לקיש. בתחילה הוצע לפסול טיט נוזלי או יצורים מימיים כמו יתושים אדומים, שנחשבים כדמויי מים. שתי ההצעות נדחו. לבסוף מסיקה הגמרא שהוא מתייחס למקרה שבו מוסיפים סאה של נוזל למקווה שיש בו בדיוק ארבעים סאה, ואז מוציאים סאה, וחוזרים על הפעולה עד שחצי מהמקווה מורכב מהנוזל הנוסף. שיטה זו כשרה למקווה ולכיור, אך לא לרביעית הלוג. רב פפא מוסיף מקרה ייחודי שבו נוזל כזה כן יהיה כשר לטבילה של חפצים קטנים מאוד ברביעית מים. רבי ירמיה, בשם ריש לקיש, אמר שמותר לקחת מים ממקווה לשימוש בכיור שבמקדש. הדבר מעורר שאלה: הלא הכיור דורש מים חיים ולא מים עומדים. אף על פי שמקור תנאי תומך בדרישה זו, הגמרא פותרת את הקושי בכך שמראה שזהו נושא שנחלקו בו התנאים. המשנה מלמדת שאם כהן ערל מקריב קרבנות במקדש – הקרבנות נפסלים. דין זה נלמד מיחזקאל פרק מ"ד פסוקים ז' ו-ט'. כמו כן, כהן טמא פוסל את הקרבנות שהוא מקריב. זקני הדרום מגבילים את הפסילה לטומאת שרץ, אך לא לטומאת מת – שהיא מותרת כאשר רוב הציבור טמא. הגמרא מקשה על כך, שכן טומאת מת חמורה יותר – היא נמשכת שבעה ימים ודורשת הזאה מאפר פרה אדומה. אך הזקנים טוענים שכיוון שקרבנות ציבור מתקבלים כאשר רוב הציבור טמא למת אך לא לשרץ – כך גם לגבי כהנים: קרבן כהן אינו נפסל אם הוא טמא למת. כדי להבין טוב יותר את עמדת הזקנים, מסיקה הגמרא שהם סוברים שמי שטמא לשרץ ביום י"ד בניסן יכול שמישהו אחר יקריב עבורו את קרבן הפסח, והוא יאכל אותו בליל ט"ו בטהרה. עולא הסביר שריש לקיש התנגד בתוקף לעמדת זקני הדרום. הוא טען שהדינים החלים על הציבור קלים יותר מהדינים החלים על הכהנים. הציבור יכול לשלוח את קרבן הפסח באמצעות אחרים כשהם טמאים, אך קרבן כהן נפסל אם הוא טמא לשרץ. לכן, אם קרבן הפסח אינו יכול להיות מוקרב עבור מי שטמא למת – ברור שכהן שטמא למת יפסול את הקרבן שהוא מקריב. כדי ליישב את קושיית ריש לקיש, מציעה הגמרא שהזקנים סברו שגם קרבן הפסח יכול להיות מוקרב עבור מי שטמא למת. דבר זה מעלה שאלה: כיצד עמדה זו מתיישבת עם דיני פסח שני?  

דף נלווה אם אדם נטמא, האם עליו לשוב ולקדש את ידיו ורגליו? מובאת ראיה ממשנה פרה ג:ז בענייני פרה אדומה, שממנה ניתן להסיק שאין צורך בקידוש חוזר. אך ראיה זו נדחית, שכן דיני פרה אדומה קלים יותר, שהתירו בטבול יום. האם הכהן יכול לטבול את ידיו ורגליו ישירות במי הכיור, או שרק אפשר לשפוך ממנו את המים עליו? רב נחמן בר יצחק מביא מקור שממנו ניתן להסיק שמותר לטבול, אך ההסקה נדחית. לגבי זמן השקעת מי הכיור בבור כדי שלא ייפסלו לשימוש ביום הבא, מובאות שלוש דעות: רבי חייא בר יוסף מבחין בין עבודות היום לעבודות הלילה: לצורך עבודות היום, יש להשקיע את המים בשקיעת החמה ולצורך עבודות הלילה, בעלות השחר. רב חסדא סובר שלכל העבודות יש להשקיע את המים בעלות השחר. רבי יוחנן סבור שכאשר המים מושקעים בתחילת הלילה, אין להעלותם שוב עד הבוקר. דעתו של רבי יוחנן נבחנת לאור מקורות נוספים מדבריו שנראים כסותרים, וכן מודגש כיצד דעתו מובחנת בבירור מדעותיהם של רב חסדא ורבי חייא בר יוסף, שאיתם הוא חולק. קושיה מועלת כנגד שיטת רב חסדא, אך היא נפתרת.

רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון חלוקים בשאלה האם קידוש ידיו ורגליו של כהן, הנעשה לפני עבודת המקדש, מתבטל בכל לילה ודורש קידוש חדש בבוקר. לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון, הקידוש נשאר בתוקפו גם במהלך הלילה, ואין צורך לחזור עליו. אילפא מקשה על כך: אם הקידוש נשאר בתוקפו בלילה, האם גם המים שבכיור המקדש אינם נפסלים בלילה? רבי אמי מביא בשם רבי יוחנן שאלפא עצמו השיב מאוחר יותר שהמים אכן אינם נפסלים בלילה. אולם רבי יצחק בר ביסנא מערער על מסקנה זו. משנה במסכת יומא מתארת מכשיר ששימש בבית המקדש, המוכני, אשר השתמשו בו להוריד את המים לבאר בכל לילה כדי למנוע את פסילתם. הגמרא מנסה להביא מקור זה כתמיכה לכך שרבי אלעזר ברבי שמעון סובר שהמים כן נפסלים בלילה. זאת בהתבסס על משנה מוקדמת יותר באותו פרק, המתארת את מקום שחיטת הפר של יום הכיפורים, אשר תואם לדעתו של רבי אלעזר ברבי שמעון: המקום שבין האולם למזבח, המיועד לשחיטת קודשי קודשים. אם המשנה המוקדמת תואמת לדעתו, מסתבר שגם המאוחרת תואמת לה. אך מאחר שניתן לפרש את המשנה לגבי שחיטה גם לפי דעתו של רבי, אין מסקנה חד-משמעית. רבי יוחנן פוסק כי כהן שתורם את הדשן מהמזבח בסוף הלילה מקדש את ידיו ורגליו לאותו יום, אף על פי שעדיין לילה. אביי מסביר את הפסיקה לפי דעת רבי, ואילו רבא מסביר אותה לפי דעת רבי אלעזר ברבי שמעון. עולה קושיה על הסברו של רבא, אך היא נפתרת לבסוף. שתי שאלות נוספות נידונות: 1.    האם יציאה מן המקדש מבטלת את קידוש הידיים והרגליים? מובאות ארבע ראיות לשאלה זו, אך כולן נדחות, והספק נשאר בעינו. 2.    האם טומאה מבטלת את הקידוש? שניים מן המקורות שהובאו בדיון הקודם נבחנים בניסיון להשיב גם על שאלה זו.

דף נלווה המשנה המצוטטת ממסכת עירובין דף ק״ג מתירה לכהן לשים תחבושת עשויה מקנה על אצבע פצועה כשהוא בבית המקדש, אך לא מחוץ לבית המקדש, שכן הדבר אסור על פי תקנות חכמים, ותקנות אלו מתבטלות בבית המקדש. אולם, אם כוונתו להוציא דם – הדבר אסור, שכן מדובר באיסור תורה. רבי יהודה בן רבי חייא מסייג את דברי המשנה ומבהיר כי מדובר רק בענייני שבת, אך אם הכהן קשר סרט סביב אצבעו, קיימת בעיה נוספת של לבישת בגד נוסף. לעומת זאת, רבי יוחנן חולק וסבור שאיסור לבישת בגד נוסף קיים רק במקום שבו אמורים להיות בגדי כהונה. רבא חולק על רבי יוחנן וסבור שגם במקום שאין בו בגדים, כגון על האצבע, יש איסור, אך הוא מבחין: אם מדובר במקום שבו הכהן לובש את בגדיו – כל בד צדדי ייחשב לבעיה; אם מדובר במקום אחר – הדבר אסור רק אם הבד בגודל של שלוש על שלוש אצבעות. נוסח שני של שלוש הדעות מובא, שבו ברור שרבי יוחנן חולק על רבי יהודה, וכן שרבי יוחנן ורבא חלוקים זה על זה. הגמרא שואלת האם גם רבא ורבי יהודה חלוקים, ומסיקה כי אין ביניהם מחלוקת. רבא שואל שש שאלות, רב אשי מוסיף שאלה שביעית, ורבי זירא שאלה שמינית – כולן נוגעות לבעיות הקשורות לבגדי הכהן. תשובה מובאת רק לשאלה האחרונה, הנוגעת לתפילין – האם הן נחשבות לחציצה בין בגדי הכהן לגופו. שתי ברייתות מובאות כדי להקשות על התשובה, אך הקושיות נפתרות. מקור מובא לפסול עבודת כהן בבית המקדש כאשר הוא מחוסר כיפורים. מקור מובא לפסול עבודת כהן בבית המקדש כאשר לא רחץ את ידיו ורגליו מן הכיור שבמקדש לפני כן. ברייתא מבחינה בין רחיצת הידיים שעושה הכהן הגדול ביום הכיפורים לפני ואחרי טבילה כשהוא מחליף בגדים – שהיא אינה חיונית, לבין הרחיצה היומית שעושים הכהנים – שהיא חיונית. מדוע יש הבחנה זו?  

ארבעה פסוקים שונים מובאים כדי ללמד שכהן המשרת בבית המקדש ללא לבישת בגדי הכהונה, הקרבן נפסל. כל פסוק מוסיף היבט ייחודי להלכה זו, ומבהיר מצבים שונים. ברייתא מדברת על בעיות שונות בבגדי הכהונה – כגון, בגדים ארוכים מדי או קצרים מדי, בלויים, לבישת שני מכנסיים, או בלי בגד אחד. הברייתא מבחינה בין מקרים שפוסלים את העבודה לבין כאלה שאינם פוסלים. דבריהם של שמואל ורב בנוגע לבגדים ארוכים או קצרים נראים כסותרים את הברייתא, שאינה פוסלת מקרים אלו. סתירות אלו נבחנות ומיושבות באמצעות ניתוח הפסקים השונים. כמה דרשות נלמדות מהמילה "בד" המשמשת לתיאור בגדי הכהן בתורה. מונח זה מתפרש כבוץ, פשתן עדין, ומחפשים את המקור שכך פירוש המילה.

פסוק מוַיקרא כא:ו מובא כדי להוכיח שאם טבול יום - מי שטבל במקווה אך עדיין צריך להמתין עד הלילה כדי להשלים את טהרתו - מבצע אחת מעבודות הקרבן העיקריות, הקרבן נפסל. הדיון עוסק בשאלה כיצד ניתן ללמוד שהפסוק מתייחס דווקא לטבול יום ולא לצורת טומאה אחרת. בין השאר, המשנה מונה שלוש קטגוריות אלו: טמא, טבול יום, ומחוסר כפרה (מי שטבל והעריב שמשו אך עדיין צריך להביא קרבן - למשל, זב ביום השמיני לתהליך טהרתו). נבחנת הסיבה לציון שלושת המצבים הללו, תוך הדגשת ההבדלים ההלכתיים ביניהם ובחינת חומרת כל אחד מהם. בהמשך מובא פסוק נוסף להוכחת הדין במשנה, שלפיו כהן המבצע את עבודות הקרבן מבלי ללבוש את כל בגדי הכהונה הנדרשים, הקרבן נפסל. עם זאת, עולה קושיה ממקור אחר שממנו ניתן ללמוד את אותו דין.

דף נלווה זבחים טז הגמרא מביאה שלוש ראיות לכך שעבודת זר במקדש פסולה: אחת מן הפסוק, ושתיים מלימוד קל וחומר. לאחר מכן מובאות ארבע ראיות לכך שאונן שעבד במקדש – עבודתו פסולה: שתיים מן הפסוקים, ושתיים מלימוד קל וחומר. רבא מנסה לצמצם את פסול האונן למקרה של קרבן יחיד, על סמך קל וחומר מטומאה שהותרה בציבור. כלומר, אם טומאה אינה פוסלת את הקרבן בציבור (כשרוב הציבור טמאים), ייתכן שגם אונן לא יפסול. אולם רבא בר אהילאי דוחה את דבריו, בטענה שאם מקבלים קל וחומר כזה, ניתן לדרוש קל וחומרים נוספים שיביאו למסקנות הלכתיות שגויות, ולכן אין לקבלו.

בהמשך לפסיקתו של עולא, שלפיה הולכת הדם ללא תזוזת רגליים אינה נחשבת הולכה, הגמרא בוחנת האם ניתן לתקן מצב שבו ההולכה נעשתה מלכתחילה ללא תזוזת רגליים. הניסיון הראשון להוכיח שניתן לתקן זאת מובא מן המשנה בזבחים דף לב, אך ההוכחה נדחית. לאחר מכן מובאת ראיה חד-משמעית מדבריו של עולא בשם רבי יוחנן, הקובעת שהפגם אינו ניתן לתיקון. רב נחמן מקשה על עולא שתי קושיות מהמשניות בזבחים דפים לב וכה. הקושיה הראשונה נענית, אך לא באופן משכנע, ואילו השנייה נותרת ללא מענה. הגמרא מציעה פירוש חדש למחלוקת שבין רבי שמעון לחכמים במשנתנו בנוגע להולכה. לפי פירוש זה, כאשר רבי שמעון פוסק שכוונה פסולה בעת ההולכה אינה פוסלת את הקרבן, הוא מתייחס דווקא להולכה שנעשית ללא תזוזת רגליים. אולם פירוש זה זוכה ללעג מצד חכמי ארץ ישראל. בתחילה הגמרא מסבירה את הלעג בכך שלפי רבי שמעון, לא תיתכן כלל פסילה בכוונה פסולה בעת הזאת דם חטאת העוף, למרות הידוע שכוונה פסולה בעת ההזאה יכולה לפסול. הסבר זה נדחה, ומובא נימוק משכנע יותר: דבריו של רבי שמעון במשנה מבהירים שהוא דיבר על הולכה ברגליים. הוא מסביר שהולכה עשויה להיות מיותרת, משום שניתן לשחוט את הקרבן סמוך למזבח. רק הולכה ברגליים נחשבת מיותרת, שכן גם כאשר הקרבן נשחט סמוך למזבח, צריך להעביר את הדם אליו ביד. הגמרא דנה במקרה שבו זר הוליך את הדם למזבח, ולאחר מכן כהן החזירו למקומו המקורי והוליכו כראוי. יש מחלוקת האם סדר פעולות זה פוסל את הקרבן או מכשירו. במקרה הפוך, שבו כהן הוליך את הדם, וזר החזירו למקומו ואז הוליכו שוב, יש מחלוקת האם מקרה זה דומה לקודם. רב שימי בר אשי מקשר בין שני המקרים: מי שמתיר במקרה הראשון אוסר בשני, ולהפך, בהתאם לשאלה האם הפעולה הראשונה או האחרונה היא הקובעת. רבא, לעומת זאת, אינו מקשר בין המקרים, וטוען שבשניהם המקרה השני פסול, שכן מרגע שהדם הורחק מהמזבח, יש להחזירו באופן כשר – כלומר, על ידי כהן. רב ירמיה מביא בשם רב ירמיה מדפתי, שהשאלה האם דם שהובא למזבח והורחק ממנו צריך להיות מוחזר, היא עצמה מחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים במשנתנו. פירוש זה מבוסס על הסברו של רבא למשנה. אביי מקשה על פירוש זה מברייתא ודוחה אותו, ורבא מודה לדבריו. המשנה מונה מקרים שונים שבהם טיפול בדם על ידי אדם שאינו ראוי לעבודת המקדש פוסל את הקרבן. הדוגמה הראשונה היא זר. מהו המקור לכך? אפשרות אחת היא ללמוד זאת מויקרא פרק כב פסוקים ב–ג, ואפשרות נוספת היא קל וחומר מכהן בעל מום.