דיבור שאינו מתקבל אצל השומע ויוצר ניכור – אינו נקרא בפי ר"ן דיבור. יש לחבר את הדיבור אל הדעת ואל הטוב, ובכך לדבר דיבורים שיש בהם ממש.
יש להיזהר מאד מהמפורסמים של שקר, אנשי הרוח והרבנים המזויפים, שכן ביכולתם לערער את האמונה של יראי ה'. יש להיעזר בשפלות על מנת להימלט מהשפעותיהם.
הארת הפנים של החכמים מביאה להפנמת דרשותיו בקרב השומעים, וצלילות קולו מסייעת לתפילתו להתקבל, ומתקנת את הברית ואת השלום.
הספק עשוי לטהר את האמונה ולהעלות מחשבות זרות, ונקרא ע"י ר"ן מסירות נפש. בתורה כז ר"ן מסביר כי קירוב העולם להשי"ת והפנמת דרושי תורה תלויה בהארת הפנים והשלום שקורנים מהצדיק.
הדמיון עשוי ליצור עולם שאיננו ממשי, תודעה כוזבת ומקור החטא, ויש לשבר אותו באמצעות הצדקה, המבטאת את הצד האובייקטיבי של האמונה. הקלטה באיכות נמוכה.
הליכה אחר הדמיון עשויה להתברר כשרירותית ולא ממשית, והשכל, המנהיג את האדם לאחר שיבור הדמיון, מעניק לו את הקיום הממשי.
השמחה מבטאת תחושת משמעות המביאה לחיות ונקראת בפי ר"ן "העלאת הקליפות". הרב שג"ר מסביר על המשמעות הקבלית של הידיים והרגליים, והקשר לברכה ולשפע.
עשיית המצוות בשמחה מעלה את המלכות מהקליפות, ומעניקה משמעות וחיות. בנוסף, עשיית המצוות נמשלת ע"י ר"ן להליכה ותנועה המייצרת התעוררות להשי"ת.בהמשך לעבודתן של הרגליים, מוסברת בחלק זה עבודתן של הידיים – המשכת השפע אל האדם, בעזרתו של השכל. אך אין בכך די – השכל זקוק לאמונה, להכרה הפנימית בנוכחותם של הברכה והשפע.
הענקת הממשות לקיום ולמעשים נעשית באמצעות עשיית המצוות בשמחה. השפע המופיע בעקבות זאת יהיה ניכר לאדם רק בעזרת השכל, הנקרא 'כתר', ובעזרת האמונה.
עשיית המצוות בשמחה מעלה את החיות והקדושה מן הקליפות, כלומר ההשלמה עם המצווה והפנמת המשמעות שלה מעניקה שמחה וחיוניות ומונעת עצבות.
בשיעור זה מסביר הרב שג"ר אודות ספירת הכתר, על הקשר לאצילות ולשתיקה, שאיננה תשובת חיוב או שלילה על השאלה, אלא השעיית השאלה עצמה.
תאוות הממון מפתחת באדם יחס של ניצול כלפי האחר, ההנאה נחווית רק כניכוס ורכישת הנאות ולא הנאה מהדבר עצמו. יחס נכון לממון מכונן ברית ביחס לרכוש, ואף מאפשר את דרישת השכר הממוני בעת הצורך.
הברית, המכונה בפי ר"ן מלח, היא הנותנת את הטעם והתוקף לאמונה באמצעות המחויבות, ולמעשה משחררת מתאוות הממון וכתוצאה מכך גם מדאגה.
האמונה מקבלת את המימד האובייקטיבי שלה מן האמת, ותאוות הממון המתמקדת בחסר חוסמת את האפשרות להגיע לאמונה האובייקטיבית ששואבת את כוחה מהטוב האינסופי האלוקי. האיחוד בין האמת והאמונה מכונה ע"י ר"ן ברית, והיפוכה – תאוות הממון והניכוס.
התמימות והשמחה מביאות לעזות דקדושה, בשונה מהחכמה – המיוצגת באמצעות חותמם של מוכיחי הדור – שעשויה להביא לעזות פנים.
כדי לעלות מדרגה רוחנית יש צורך בהריסת המדרגה הקודמת, ובאנרגיות רדיקליות ומהפכניות משיחית הנקראת ע"י ר"ן עזות, אך יש אפשרות לעשות זאת ללא אלימות. בנוסף מרחיב הרב שג"ר אודות ירידה צורך עלייה.
ה-"נעשה" מייצג את הגלוי, ואילו ה-"נשמע" את הנסתר. כאשר נסתר מתגלה לאדם ונעשה שייך לו – מתגלה נסתר חדש. באינסוף – הנעשה נחשב תורת ה', ואילו הנסתר נחשב תפילת ה'.
רק עזות דקדושה מביאה את האמונה לממד הממשי, באמצעות הרדיקליות שבה. ההנאות הרוחניות אמורות להיות מורגשות גם בגוף באמצעות המצוות המעשיות, העשויות להביא לעזות דקדושה ולעוצמה רדיקלית.
מוכיחי הדור מודעים לדין אך מנסים להסתירו מהעם. הרועים, לעומתם, מנהיגים את העם ומהם נמשכת האנרגיה הרדיקלית המהפכנית, שעשויה להיות משיחיות וגאולה.
הדעת עשויה להביא לשלום שאיננו ערך נוסף במערכת הערכים, אלא המכלול שלהם. אמונה שנובעת מהדעת והשלום איננה משוללת ספקות, אך מוצאת את ודאותה באמצעות אפשרות הספק החיובי: אולי.