שיעור לעשרה בטבת תשס"ו. הצגת מקור שנאת החינם והקונפליקטים על פי הראי"ה קוק. דיון על הדרכים ליצירת אהבת חינם שתתעלה על השנאה, בהסתמך על הגדרת הראי"ה קוק לאהבה זו.
'ספירות' בקבלה הן ה'תארים' שבראשונים. אי-אפשר להחיל תארים אנושיים על ה', אז הדת עלולה להיות לדוגמה חלולה. יש שהסבירו שיש תיאורים מסוימים שניתן לומר על הקב"ה. הרמב"ם מסביר שאפשר להחיל תארי שלילה על הקב"ה. הרב קוק מבחין בין ה' כשלעצמו לבין תיאוריו, שדרכם יש לעבוד את ה'
לפי התלמוד הבבלי, תורת חו"ל, תורת הנסתר רק שומרת מצב קיים, אך לפי הירושלמי, תורת א"י, תורת הנסתר משכללת את המציאות. הבבלי סינטטי ומפלפל, הירושלמי יותר אנליטי ועוסק במושג עצמו. בירושלמי ההלכה מופרית מהאגדה, בבבלי יש חיץ ביניהן. הנסתר מזוהה עם האגדה.
התפלה היא ביטוי של התפלה התדירית של הנשמה – כיסופיו התמידיים של האדם לקרבת ה'. רק כשאדם יתפוס את התפלה כך, התפלה תעשה את תפקידה, שהוא גם הגעתו של האדם לתודעה ענוותנית זו.
התפיסה הרגילה רואה באלוהות עניין שמחוץ לעולם. היא מביאה להשפעה פסיכולוגית שלילית. החסידות שרואה בעולם "חלק" באלוהות עדיפה על התפיסה הרגילה, אך גם אותה הרב קוק מבקר. ישנה אמת בכל התפיסות והרב קוק מעדיף את החסידית בגלל תועלתה ובסוף מציב שיטה שלישית משלבת.
'שבירת הכלים' – השפעת אור למעלה מיכולת קבלת הכלים, נעשתה כדי שהנברא יתאחד באלוהות הבלתי גבולית דווקא מתוך שברי הכלים, המציאות המוגבלת. כעניין 'נהמא דכיסופא' אצל רמח"ל. השתלמות האדם האינסופית באה "להשלים" את שלמות האלוהות.
אפשר לתפוס את המציאות כמפורדת – כך התפיסה הרגילה, ואפשר לתפוס את המציאות כאחדותית, זו התפיסה האמתית יותר, המבטלת את הקנאה והתחרותיות ומביאה לשמחה שנובעת מתחושת הרמוניה. אעפ"כ, ההשקפה האחדותית מוכרחת להסתתר כדי ללחום ברע.
מושג אלוהי מעוות מביא לסיבוכים בחיים, משום שהאמונה היא הכרתו הפנימית של האדם, שבאה לידי ביטוי בכל תכונותיו, רגשותיו ומחשבותיו. הגדרת ה' בהגדרות מסוימות זו עבודה זרה. האמונה המזוככת באינסוף שאינו מוגדר, כשבאה לידי ביטוי במעשים, מביאה לשמחה וחיים.
יש לפעול להעלאת הרע, לא רק לדחייתו. העלאת הרע נעשית על ידי מציאת שורשו הטוב, בספירת החכמה – הראייה הכללית של העניין.
עצמיות האדם היא רצונו העמוק. רצון האדם הפרטי הוא גילוי של מציאות רחבה הקודמת לו. התפילה היא מבדק עבור האדם לגלות מהו רצונו, וגם אפשרות לאדם להיפתח לרצונו העמוק. הצעקה היא ביטוי לדיסוננס שבין רבדי רצונו של האדם.
התפילה משפיעה כי רצונו של האדם הפרטי הוא חלק מהרצון הכללי, רצון ה'. ההוויה כולה מלאה רצון. כאשר האדם מכיר בכך, רצונו פועל במציאות. זו חירותו האמתית. התייצבות האדם מול ה' מעניקה לו חיות, כי חייו הפרטיים מתקשרים למציאות האינסופית.
מהי הקדושה, כיצד זוכים לה? ראשית ע"י פיתוח המודעות לממדים שבעומק החיים. תיאור השוני בין החכמה האובייקטיבית, הבינה הסובייקטיבית, והדעת – תפיסת משמעות הדבר. מתוך התהליך ההכרתי נולד הרצון לחיות את ממדי המציאות העמוקים.
הגורם לשנאת חינם קיים במהות העולם, שהוא רבגוני ומחולק. הפתרון הוא אהבת חינם שאינה מטשטשת את ההבדל אך מוצאת מכנה משותף. דיון בנושא.
הרעיון ש'אין עוד מלבדו' מביא לתענוג רוחני המורה על האמת שבו. ניתוח מפורט של משמעות התענוג – הזדהות עמוקה, לא הנאה רגילה הנחותה יותר ובאה מהצורך למלאת חיסרון. ביקורת הרב קוק על רעיון זה ותפיסתו האלטרנטיבית.
חופש הדעות אינו מוחלט. האמונה היא החיים, על כן אדם חייב לשעבד עצמו לאמונה, ואסור לפרסם תפיסות ניהיליסטיות. עם זאת, אמונה היא דווקא מתוך אפשרות של כפירה, אלא שזו כפירה של קנאות לאמת.
ההבדל שבין תפיסת האל הילדותית השואפת לתפיסת העצם (כפי שביקר קאנט) וגורמת מועקה וניכור עצמי, לבין תפיסת האל הבוגרת שאינה מחשבה קפואה אלא חווית חיים. התפיסה הילדותית מביאה ל"קציצה בנטיעות" – ההפרדה בין ספירת עולם העשייה למקור האינסופי.
יש בתפיסת הילדותית-הגוֹיִית שמתיימרת לתפוס את 'העצם' האלוהי ממד של עבודה זרה. מטרתו של עם ישראל, כספירת מלכות, לגלות את שמו של הקב"ה בעולם בעצם קיומו, שבשורש רצונו המגמה האלוהית.
החיסרון שבתפיסה הילדותית המתיימרת להבין את העצם האלוהי – היא מעציבה ועלולה להביא לכפירה, לעומת התפיסה המבוכרת של ספירת מלכות, כנסת-ישראל, שתופסת את האל דווקא דרך ההופעות שלו בחיים האנושיים ומעצימה אותם.
אי אפשר לתפוס את האל כאובייקט, כפי ששואפת המחשבה הילדותית ונפגעת מכך, אלא יש לתפוס את האל דרך החופש הסובייקטיבי, רק מה שהשכל מכריח להאמין. אז ניתן להתפלל בלי ספקות ולחיות בשמחה וכך נוצרת יראה מתוך אהבה.
'ביטול היש' החסידי המבטל את חשיבות השכלול החומרי לעומת ביטול הפרטיות לכלליות אצל הרב קוק שדווקא מעניקה תוקף קיומי לפרטיות וביטול הפרטיות לכלליות אצל הרמב"ם. תפיסת הרב קוק כתפיסת ר"ח מוולאז'ין מעניקה חשיבות רבה לחומר.