היום עשינו סיפור רק עם טומי, הוא ביקש סיפור על נינג'ה גו שוהם יחד ישחקו כדורסל נגד פריזתעקבו אחרינו גם באינסטגרם:https://www.instagram.com/kaden_and_tommyלערוץ יוטיוב שלנו: https://youtube.com/@kaden_and_tommyלבקשות לסיפורים וליצירת קשר:https://linktr.ee/Kaden_and_Tommyהסיפור כפי שיצא מהבוט: טומי היה ילד שאוהב כדורסל יותר מכל דבר אחר בעולם. הכדור הכתום היה חברו הטוב ביותר, והוא חלם לקלוע סל ניצחון במשחק גמר מול קהל רועם. אבל היום, טומי לא שיחק במשחק רגיל, אלא בפריז, יחד עם גיבור אגדי! יום אחד, טומי שיחק לבד במגרש השכונתי כשלפתע נשמע רעש מסתורי. מהשמיים, עם ברק ירוק ומהיר, נחת על המגרש לא אחר מאשר לויד, הנינג'ה הירוק והאגדי מ"נינג'ה גו"! "וואו!" לחש טומי. לויד, בחליפת הנינג'ה שלו, החזיק כדור כדורסל ביד אחת. "שלום לך, טומי," אמר לויד בקול עמוק וחם. "שמעתי שאתה מחפש הרפתקה, ויש לי אחת גדולה בשבילך. קבוצת 'הטורנדו' של פריז, הקבוצה הכי שחצנית בעיר, מחפשת יריבים. הם חושבים שאף אחד לא יכול לנצח אותם. מה דעתך ללמד אותם שיעור? אנחנו נהיה 'צמד הספינג'יטסו'!" טומי קפץ משמחה! "אני בפנים!"לויד הוביל את טומי לאימון מיוחד. לא עוד זריקות רגילות לסל, אלא אימון נינג'ה-כדורסל! לויד לימד את טומי לעשות דריבל סביב חמישה קונוסים בעזרת טכניקת ה"ספין ג'יטסו" שלו. טומי סובב את הכדור במהירות עצומה, והקונוסים כמעט עפו מהרוח – זה היה "דריבל הטורנדו". כדי למסור, לויד הורה לטומי לדמיין שהכדור הוא כדור אש שמגיע מיד לכתף של חברו. לויד עצמו השתמש באומנות האנרגיה שלו, והכדור נראה כאילו הוא מרחף ישירות לידיו של טומי. לבסוף, לויד לימד את טומי לקפוץ גבוה יותר מאי פעם, ממש כמו קפיצת הנינג'ה שלו. "כוח לא מגיע רק מהשרירים, טומי," אמר לויד. "הוא בא מהפוקוס שבנפש." טומי הרגיש חזק ומהיר יותר. הוא היה מוכן!המגרש היה מלא! קבוצת 'הטורנדו' הייתה מורכבת משלושה בריונים גדולים וחזקים – קפטן אחד בשם ז'אן-פיליפ, גבוה כמו מגדל אייפל, ושני עוזרים שריריים. ז'אן-פיליפ צחק כשהם ראו את טומי הקטן ואת לויד הנינג'ה. "מה זה? הקרקס הגיע לעיר?" הוא לעג. לויד חייך חיוך של נינג'ה. "בוא נראה מי יצחק אחרון, ז'אן-פיליפ. הגיע הזמן לבעיטת פתיחה!" הטורנדו התחילו חזק ברבע הראשון. ז'אן-פיליפ עשה חסימה אכזרית על טומי וקלע סל בקלות. התוצאה: 2-0 לפריז. טומי היה מתוסכל, אבל לויד הרגיע אותו. "זכור את האימון, טומי! השתמש בכוח הנינג'ה שלך!"ברבע השני, טומי נזכר בדריבל הטורנדו. הוא הסתחרר עם הכדור במהירות כזו שז'אן-פיליפ לא הצליח לתפוס אותו, וקלע סל ראשון – 2 נקודות! מיד אחר כך, לויד ביצע מסירת דרקון לטומי מעבר לכל השחקנים. טומי קפץ ועשה קליעת ברק – 2 נקודות נוספות! התוצאה: 4-4! הפריזאים כעסו. הם החלו לשחק מלוכלך, דוחפים ומרפקים. אחד העוזרים של ז'אן-פיליפ חטף את הכדור מלויד, וכתוצאה מכך לויד נפל. "אתה בסדר, נינג'ה?" שאל טומי. לויד חייך למרות הכאב. "הנינג'ות לעולם לא נכנעים, טומי. אבל עכשיו זה תורך להראות את מה שלמדת. אני סומך עליך."נשארו 10 שניות למשחק, והתוצאה הייתה 16-16. הכדור היה בידיים של טומי. ז'אן-פיליפ הענק עמד מולו. "אין לך סיכוי, ילד קטן!" רעם ז'אן-פיליפ. טומי סגר את עיניו לרגע. הוא לא חשב על גודלו של ז'אן-פיליפ, אלא רק על הפוקוס שלימד אותו לויד. 8 שניות... טומי התחיל בריצה, השתמש בדריבל הטורנדו המהיר, ועבר את ז'אן-פיליפ כאילו הוא פסל! 5 שניות... טומי היה מתחת לסל. שני שחקני פריז קפצו כדי לחסום אותו. 3 שניות... טומי קפץ. הוא קפץ גבוה יותר מאי פעם, ממש כמו קפיצת הנינג'ה! הכדור יצא מידו בקשת מושלמת. בָּאזזזזז! הצפירה נשמעה בדיוק כש... סל!טומי קלע את סל הניצחון! התוצאה הסופית: 18-16 לטובת צמד הספינג'יטסו! ז'אן-פיליפ והטורנדו נשארו המומים. טומי רץ אל לויד, וחיבק אותו חזק. "ניצחנו, לויד! בזכותך!" לויד הנינג'ה הרים את טומי על כתפיו. "לא, טומי. ניצחת בזכות הכוח שבתוכך! הנינג'ה הירוק האמיתי היית אתה היום." ענן ירוק של אנרגיה הקיף את לויד. "אני חייב ללכת עכשיו, טומי," אמר. "יש עוד יקומים להציל. הסיפור קוצר מפאת חוסר מקום.
היום אין סיפור, היום אנחנו רוצים שתכירו אותנו יותר טוב אז הנה כמה עובדות עלינו שלא ידעתם 🤗רוצים לדעת עוד עלינו? תשאלו אותנו בתגובות ואנחנו נענה ❤️תעקבו אחרינו גם באינסטגרם:https://www.instagram.com/kaden_and_tommyלערוץ יוטיוב שלנו:https://youtube.com/@kaden_and_tommyלבקשות לסיפורים וליצירת קשר:https://linktr.ee/Kaden_and_Tommy
הסיפור שלנו היום הומצא במיוחד לילד חמוד בשם אוריה שביקש סיפור על צבי הנינג'ה ועל שרדר שבא להפריע 😝תהנו!!תעקבו אחרינו גם באינסטגרם:https://www.instagram.com/kaden_and_tommyלערוץ יוטיוב שלנו:https://youtube.com/@kaden_and_tommyלבקשות לסיפורים וליצירת קשר:https://linktr.ee/Kaden_and_Tommyהסיפור כפי שיצא מהבוט:יום אחד, עמוק מתחת לרחובות ניו יורק, בתוך הביוב הגדול שבו גרו צבי הנינג'ה, נשמעו קולות צחוק וקריאות התרגשות.לאונרדו, דונאטלו, רפאל ומיכלאנג’לו בדיוק סיימו אימון קשה במיוחד עם מאסטר ספלינטר, והחליטו שהגיע הזמן להפסקה מהקרבות ומהנינג’ה."מספיק עם קפיצות, חרבות וספינים," אמר מיכלאנג’לו, מתנשף. "אני מציע משחק רגוע. אולי משהו עם קלפים, או פיצה."רפאל גלגל עיניים. "משחק רגוע? אתה מתכוון לישון באמצע, נכון?"דונאטלו חייך. "לא, לא. תראו מה הבאתי!" הוא הוציא קופסה צבעונית גדולה מהמדף. על המכסה היה כתוב: 'מבוך הפיצות'."משחק לוח חדש שפיתחתי בעצמי!" הכריז בגאווה. "צריך לאסוף מרכיבים של פיצה בתוך מבוך מלא הפתעות. מי שמרכיב ראשון את הפיצה המושלמת - מנצח!""אני בפנים!" קרא מיכלאנג’לו. "אבל רק אם יש תוספת אנשובי. ופלפל חריף. וגבינה כפולה.""ובלי רמאויות הפעם," הזהיר רפאל. "בפעם שעברה הצלחת איכשהו להכניס פיצה אמיתית לתוך המשחק."הם התיישבו על הרצפה במעגל, הניחו את הלוח, הדליקו מנורה קטנה, והתחילו לשחק.המבוך היה מלא מלכודות – מלכודות גבינה דביקה, גושי בצק מסתובבים, וקלפי הפתעה עם ציורים מצחיקים."אני מקבל קלף הפתעה!" אמר מיכלאנג’לו, והקריא בקול: "אופס! נפלת לתוך רוטב עגבניות. תפסיד תור אחד!""נו באמת!" הוא צחק, "לפחות אני טעים!"כולם צחקו, והמשחק נמשך בשמחה.אבל לפתע, נשמע קול חזק מהמנהרה החיצונית.בום! קלאנג! בום!"מה זה היה?" שאל דונאטלו."בטח עוד עכבר ענק," אמר מיכלאנג’לו, "או אולי פיצה מתפוצצת!"רפאל שלף את הסאי שלו, מוכן לקרב. "לא, זה נשמע כמו… שריון מתכתי."ופתאום, הדלת נפתחה בקול חריקה, ומתוכה נכנס מישהו מוכר, לבוש בשריון כסוף ומאיים."צבי נינג’ה!!!" הוא שאג בקול עמוק. "התאמנתי כל היום למצוא אתכם לקרב, ואתם… משחקים?""אה… כן," ענה לאונרדו בזהירות. "זה ערב משחקים. כולם מוזמנים – אפילו אתה."שרדר עצר, מופתע. "אני? משחק? עם אויביי?""כן!" אמר מיכלאנג’לו, "זה מלמד סבלנות, שיתוף פעולה, וחשיבה יצירתית. זה כיף!"שרדר הביט בהם בחוסר אמון. "אני לא מבזבז את זמני על משחקים. אני לוחם!""אז תחשוב על זה כקרב אסטרטגי," אמר דונאטלו. "רק בלי נשק, ועם הרבה גבינה."שרדר הרים גבה. "חושבים שאתם יכולים לנצח אותי גם בלוח?""אם תנצח," אמר לאונרדו, "נעזור לך לשפר את הרובוטים שלך. ואם תפסיד – תצטרף אלינו לארוחת פיצה.""פיצה?" שאל שרדר בבוז."כן," אמר מיכלאנג’לו. "האוכל של המנצחים האמיתיים."שרדר שתק לרגע, ואז אמר: "עסקה."הם חילקו קלפים. שרדר בחר דמות בצורת רובוט אפור בשם “מכסח הגבינה”."זה מתאים לי," הוא אמר.כשהמשחק התחיל, שרדר שיחק כמו בקרב אמיתי – צעק פקודות, קפץ על תורות, וניסה להזיז שתי דמויות בבת אחת."אי אפשר ככה!" קרא רפאל. "אתה לא יכול לרמות!""אני לא מרמה," השיב שרדר בגאווה, "אני פשוט משתמש בטקטיקה מתקדמת."דונאטלו נאנח. "טקטיקה או לא, זה הורס את המשחק."מיכלאנג’לו ניסה לגשר. "תראה, שרדר, המשחק הזה לא על לנצח. הוא על לשחק ביחד.""שטויות!" אמר שרדר, "אין דבר כזה לנצח ביחד!"אבל אז קרה משהו קטן. שרדר פתח קלף שבו כתוב:"תעזור לשחקן שלידך כדי שתוכלו לפתוח יחד את שער הפיצה הסודית."הוא נאנח, הביט סביב, ולבסוף אמר: "בסדר… מי צריך עזרה?"דונאטלו הרים את ידו. "אני תקוע במלכודת בצק."שרדר הזיז את הדמות שלו והציל אותו מהמלכודת.הסיפור יצא ארוך ולכן קוצר.
הסיפור שלנו היום הומצא לבקשתם של דון דר ותו קאלו, שהם אחים והם שביקשו סיפור שמתרחש בעולם שכולו פורטנייט, תהנו ⚡⚡⚡תעקבו אחרינו גם באינסטגרם:https://www.instagram.com/kaden_and_tommyלערוץ יוטיוב שלנו:https://youtube.com/@kaden_and_tommyלבקשות לסיפורים וליצירת קשר:https://linktr.ee/Kaden_and_Tommyהסיפור כפי שיצא מהבוט:דון דר ותו היו שני אחים שגרו בקיבוץ קטן בעמק, בין שדות ירוקים וריח של דשא רטוב בבוקר. הם היו בלתי נפרדים - בונים יחד מבצרים מענפים, מתחרים מי ימצא את האפרסק הכי מתוק בעץ ליד חדר האוכל, ומבלים שעות במשחקי דמיון. אבל היה משחק אחד שהם אהבו במיוחד - פורטנייט.יום אחד, כשישבו בחדרם אחרי ארוחת ערב, קרה משהו מוזר. המסך של המחשב הבהב באור כחול חזק, ורוח קלה עברה בחדר. לפני שהם הספיקו להבין מה קורה, הכול סביבם התחיל לזהור - והם נשאבו פנימה!כשפקחו את העיניים, הם עמדו באמצע שדה ירוק רחב, עם עצים, הרים, ומבנים צבעוניים מסביב. השמיים נצצו, ובידיהם הופיעו גרזנים מבריקים. "תו, זה לא אמיתי... נכון?" אמר דון דר. אבל אז הופיע שלט באוויר שכתב באותיות גדולות:"ברוכים הבאים לעולם האמיתי של פורטנייט!"הם הביטו זה בזה בעיניים גדולות. "אז עכשיו... אנחנו באמת בתוך המשחק?" שאל תו."נראה שכן," ענה דון דר, "וזה אומר שיש לנו משימות!"בדיוק אז נשמע קול רעם, ומטוס ענק טס מעליהם. דלת נפתחה, וממנו החלו לקפוץ שחקנים עם מצנחים צבעוניים. "בוא נצטרף אליהם!" צעק תו. הם מצאו עגלה ישנה בקיבוץ, קשרו אליה מצנחים מאולתרים מחולצות, ורצו למעלה לגבעה. כשקפצו – הם ממש עפו!הם נחתו ליד אסם עזוב, מלא קופסאות מתכת. תו פתח אחת ומצא בתוכה רובה מים ענקי, עם מדבקה שכתוב עליה “Splash Blaster”. דון דר מצא כלי מוזר שנראה כמו גרזן אך הבריק באור כחול – “גרזן הבנייה האגדי!”."נבנה מחסה לפני שהסופה תגיע!" אמר דון דר, זוכר את חוקי המשחק. הם התחילו לאסוף עצים, מתכות, וברגים שמצאו ליד מחסן הקיבוץ הישן. תוך דקות הקימו מבצר קטן, עם קירות גבוהים וחלונות להשקיף מהם.פתאום שמעו קול רעם נוסף – הפעם זה לא היה מטוס, אלא סופה סגולה שהתקרבה! היא סובבה את השמיים והאוויר התמלא בנצנוצים. "זו הסערה!" צעק תו, "אנחנו צריכים להיכנס למעגל הבטוח!"הם קפצו לעגלה, דחפו אותה יחד ורצו במורד השביל. בדרך עברו ליד הלול, שם גילו תרנגולות מצחיקות עם כנפיים סגולות. "אם נרכוב עליהן, נוכל לעוף מעל הסערה!" הציע תו. הם טיפסו על תרנגולות הצחוק, שאכן החלו לרפרף בכנפיהן ולהעלות אותם גבוה מעל השדות.מהאוויר ראו הכול - את חדר האוכל של הקיבוץ הפך למגדל פורטנייט ענקי, את הבריכה עטופה בקרח כמו משימת חורף, ואת גן הילדים מוקף בבלונים צבעוניים מהעונה החדשה.כשהסערה נחלשה, הם נחתו על גג הרפת. שם חיכתה להם קופסה מוזהבת. "בטח זה אוצר אגדי!" אמר דון דר בהתרגשות. הם פתחו אותה לאט, ובתוכה מצאו קסדות מבריקות עם מדבקה של "קבוצת הקיבוץ המנצחת".פתאום נשמע קול מהשמיים: "שחקנים יקרים, נשארתם אחרונים! מוכנים לגמר?"הם הביטו זה בזה בחיוך ענק. “ברור שכן!”הם בנו במה על הגג, הציבו שלטים עם ציורי שמש ועננים, ועמדו זקופים כשמסך ענק בשמיים הראה: "המנצחים הגדולים: דון דר ותו מהקיבוץ!"הכול התמלא באור צבעוני, ובתוך רגע הכול התחיל להסתחרר שוב. כשהתעוררו - הם כבר היו בחדרם, יושבים מול המחשב."תראה," אמר תו, "המשחק עדיין פתוח, אבל עכשיו אנחנו רק דמויות קטנות על המסך..."דון דר חייך. "אז אולי זה לא משנה אם זה אמיתי או לא. מה שחשוב זה ששיחקנו יחד."הם קמו, הביטו מהחלון על השדות, וראו את השמש שוקעת מאחורי האסם. באוויר נשמעה לפתע תרנגולת קוראת, כאילו אומרת – "אל תשכחו, תמיד אפשר לשחק גם בעולם האמיתי."וכך, בכל יום אחרי הלימודים, דון דר ותו היו בונים מבצרים אמיתיים בשדות, מחפשים "אוצרות" בין העצים, ומדמיינים שהסערה מתקרבת.אבל בתוך ליבם – הם ידעו שפעם אחת, זה באמת קרה.והם היו המנצחים.
איזו תקופה כיפית זאת חגים תקופת החגים נכון??אין ספק שנהנו מלא ועשינו כלכך הרבה דברים בחופש.גם אתם?נשמח שתשתפו אותנו בתגובות.תעקבו אחרינו גם באינסטגרם:https://www.instagram.com/kaden_and_tommyלערוץ יוטיוב שלנו:https://youtube.com/@kaden_and_tommyלבקשות לסיפורים וליצירת קשר:https://linktr.ee/Kaden_and_Tommy
הסיפור שלפנינו הומצא בהשראת החגים ועבור מיכאלה וליאב שהם משפחה שלנו והם ביקשו שנספר עליהם ועל קדן וטומי ושביחד הם יוצאים למסע.ליאב הוא קוסם ומיכאלה היא נסיכה, אמיתית 🤗תעקבו אחרינו גם באינסטגרם:https://www.instagram.com/kaden_and_tommyלערוץ יוטיוב שלנו:https://youtube.com/@kaden_and_tommyלבקשות לסיפורים וליצירת קשר:https://linktr.ee/Kaden_and_Tommyהסיפור כפי שיצא מהבוט:ליאב הקוסם ומיכאלה הנסיכה יצאו לטיול מיוחד בארץ ישראל בתקופת חגי תשרי. הם צעדו יחד ברחובות ירושלים העתיקה, כשהאוויר התמלא בריח רימונים טריים ותפוחים בדבש. בדרך פגשו שני ילדים חמודים, קדן וטומי, שהצטרפו אליהם מיד למסע.בראש השנה הגיעו לאחד הכרמים בגליל. שם חיכו עצי תפוחים מלאים פרי אדום ובוהק. ליאב הניף את המטה שלו והטיל לחש קטן שגרם לתפוחים לרחף באוויר. הילדים טבלו אותם בדבש שהבריק כמו זהב נוזלי, וכל אחד בירך את השני בברכת שנה טובה ומתוקה. מיכאלה חייכה ואמרה: "כשחברים אוכלים יחד תפוח בדבש – השנה באמת חייבת להיות מתוקה."אחר כך המשיכו אל סוכות. במדבר יהודה בנו יחד סוכה צבעונית מענפים, עלים ופרחים נדירים שמצאו בדרך. בלילה התיישבו כולם בפנים, והכוכבים ריצדו מעליהם. ליאב יצר בעזרת מטהו זיקוקים בצורת ארבעת המינים – לולב, אתרוג, הדס וערבה – שזרחו באוויר. מיכאלה שרה שירים עתיקים, קדן סיפר סיפורים מצחיקים, וטומי קישט את הסוכה בציורים משעשעים של גמלים מחייכים. הסוכה הקטנה במדבר התמלאה בשמחה ובחברות אמיתית.לקראת יום הכיפורים הם חזרו לירושלים. העיר עטתה אווירה שקטה ומיוחדת. הרחובות היו כמעט ריקים, והילדים ישבו יחד בצל עץ זית עתיק. ליאב לחש מילות קסם שגרמו לעלים לנצנץ באור ירקרק עדין. מיכאלה אמרה בלב שקט שהיא סולחת לכל מי שפגע בה, וקדן וטומי הבטיחו לפתוח דף חדש. הם הרגישו איך הלב שלהם מתמלא קלילות, כאילו משהו כבד השתחרר מהם.כך עברו ימי החגים, וכל חג העניק להם רגע של קסם וחברות. ליאב ידע שהכוח האמיתי של הקסם שלו הוא לא במטה, אלא ברגעים הקטנים שהם חולקים יחד. מיכאלה הרגישה נסיכה לא בגלל הנזר שעל ראשה, אלא בזכות החום והאהבה שסבבו אותה. וקדן וטומי אמרו בלחש לפני שנרדמו: "איזה מזל שפגשנו אותם."המסע שלהם בארץ ישראל בזמן חגי תשרי הסתיים, אך בלבם נשאר זיכרון מתוק – של תפוחים זוהרים, סוכה במדבר ועלים מנצנצים בירושלים. הם ידעו שגם בשנה החדשה, הקסם האמיתי תמיד יהיה ביניהם.
היום המצאנו סיפור לבקשתו של אוליב בר שביקש סיפור על צרמנדר בעולם האש, מצטערים שלקח לנו זמן, ומזכירים לכולם:תעקבו אחרינו גם באינסטגרם:https://www.instagram.com/kaden_and_tommyלערוץ יוטיוב שלנו:https://youtube.com/@kaden_and_tommyלבקשות לסיפורים וליצירת קשר:https://linktr.ee/Kaden_and_Tommyהסיפור כפי שיצא מהבוט:פעם אחת, בעמק רחוק ומלא הרים אדומים, חי לו צרמנדר קטן. הזנב שלו בער תמיד בלהבה חמה ומוארת, והוא היה גאה באור הקטן שנשא איתו לכל מקום.יום אחד, תוך כדי טיול בין הסלעים, מצא צרמנדר מערה מוזרה. המערה הייתה מלאה באבנים נוצצות בצבע כתום־זהב. בלי לחשוב פעמיים, הוא נכנס פנימה – וברגע אחד נעלם מן העולם המוכר לו, והופיע במקום אחר לגמרי: עולם האש.בעולם הזה הכול היה שונה: השמיים היו אדמדמים, האדמה בערה כמו גחלים, ונהרות של לבה זרמו לאט מסביב.בדרכו פגש יצורים חדשים:לטאת־אש גדולה שהייתה עשויה כולה מגיצים.ציפור אש שפרשה כנפיים והותירה אחריה שביל של ניצוצות.דרקון קטן שחייך אליו ולחש "ברוך הבא".בלב העולם עמד הר עצום, ובראשו בערה להבה אדירה.הלהבה הזאת לא נשלטה, וכל היצורים פחדו שהיא תכסה את העולם בעשן ותכבה את כל האור.המבוגרים ניסו לכבות אותה, אבל נכשלו שוב ושוב.כולם הביטו בצרמנדר הקטן."להבה טהורה יש לך," אמר הדרקון, "אולי רק אתה תצליח להרגיע אותה."צרמנדר טיפס אל ההר. הדרך הייתה חמה וקשה.לבה זרמה וחסמה את השביל, אבל בזכות אור הזנב שלו מצא מעבר נסתר.רוחות אש ניסו להפחיד אותו, אך הוא ענה בחיוך: "אני כאן כדי לעזור."לבסוף הגיע לפסגת ההר, מול הלהבה הענקית.הלהבה רעמה בקול:"מי אתה, יצור קטן, שמעז לעמוד מולי?"צרמנדר רעד, אך ענה:"אני לא באתי להילחם בך. את חזקה מאוד, אבל את מפחידה את כולם. במקום לשרוף – למה שלא תאירי ותעניקי חום?"הלהבה הקשיבה, ולאט־לאט נרגעה. צבעה הפך מצבע כתום בוער לצהוב בהיר, והעשן נעלם.כל יצורי עולם האש שמחו. הם פיזרו ניצוצות צבעוניים כמו זיקוקים ואמרו:"צרמנדר, בזכותך יש לנו אור ולא פחד!"הוא חזר אל המערה, ושם מצא שוב את הדרך לעולם שלו.מאז, בכל פעם שהביט בלהבה שעל זנבו, נזכר:גם אש קטנה יכולה להביא אור גדול – אם משתמשים בה בחוכמה, באומץ ובלב טוב.
והנה נגמר לו עוד חופש גדול ואנחנו חוזרים ללימודים במלא המרץ, נכון ילדים?? מה שבטוח ההורים שמחים 😎היה לנו מאוד כיף בחופש הגדול, קדן וטומי טיילו מלא וחוו מלא חוויות שמילאו להם את החופש, תספרו לו בתגובות מה אתם עשיתם אנחנו נשמח לשמוע! 🩷
הסיפור של היום קורה במקום מיוחד, ובאמצע היום, במשרד של אבא בחברת Fiverr 💚שם קדן וטומי בחרו פינגווין כדמות ושהוא יבקר בתל אביב, כמונו ועוד ביום הכי חם בשנה 🥵תעקבו אחרינו גם באינסטגרם:https://www.instagram.com/kaden_and_tommyלערוץ יוטיוב שלנו:https://youtube.com/@kaden_and_tommyלבקשות לסיפורים וליצירת קשר:https://linktr.ee/Kaden_and_Tommyהסיפור כפי שיצא מהבוט:פינגו, פינגווין צעיר ושובב מהקרחונים של אנטרקטיקה, תמיד חלם לראות את העולם. יום אחד, כשהוא ישב ליד מחשב הקטנטנים של ספריית הקרח, הוא ראה תמונה של עיר רחוקה – תל אביב. בתמונה היו חוף ים זהוב, אנשים מחייכים, שוק צבעוני, ואפילו פסל של דג ענק עשוי ברזל."אני חייב לראות את זה בעצמי!" הוא אמר בהתלהבות, וארז תרמיל קטן עם כובע מצחייה, בקבוק מים, וחבילת דגים מיובשים – לדרך.פינגו הגיע לתחנת הרכבת הגדולה. כולם הסתכלו עליו בפליאה – הרי לא כל יום רואים פינגווין עם מזוודה. כשהרכבת החלה לנסוע, הוא התרגש מהנוף המתחלף: שדות ירוקים, בתים עם גגות אדומים, ופרות שעומדות בשקט בצל.אבל ככל שהתקרבו לתל אביב, פינגו התחיל להרגיש משהו מוזר – חום! הוא הוריד את הצעיף הצמרירי שלו, ואז את המעיל, ועדיין הזיעה נזלמה לו בין הנוצות."מה זה? זה כמו לשבת ליד תנור פיצה!" הוא מלמל לעצמו, והוציא מהתיק מאוורר קטן שקנה בתחנה. הנוסעים חייכו אליו – אחד אפילו נתן לו כוס לימונדה קרה.כשהגיע לתל אביב, פינגו ירד מהקרון והרגיש את השמש מלטפת אותו חזק. הוא החליט ללכת לשוק הכרמל. כל החושים שלו התעוררו: ריחות של פיתות חמות, תבלינים צבעוניים, קולות של רוכלים שצועקים "עגבניות! בננות!"דוכן אחד במיוחד משך את תשומת ליבו – מוכר שמכר קרח כתוש עם סירופים מתוקים. "אתה נראה כאילו אתה זקוק לזה," אמר המוכר בחיוך, ומזג לפינגו גביע גדול עם סירופ פטל.פינגו אכל כל כך מהר, שקפיאת מוח תפסה אותו – והוא צחק בקול גדול.אחרי השוק, פינגו הלך בעקבות ריח המלח והגלים עד שהגיע לחוף הים. הוא ראה אנשים משתזפים, ילדים בונים ארמונות חול, וגולשים שמרקדים על הגלים.הוא לא היסס – קפץ ישר למים. "אההההה… סוף־סוף קריר!" הוא קרא בשמחה. דגיגים קטנים שחו סביבו בסקרנות, והוא סיפר להם על הקרחונים של אנטרקטיקה.באותו רגע הוא הבין – העולם אמנם חם ומוזר לפעמים, אבל יש בו הרבה הפתעות יפות, אם רק מעזים לצאת למסע.בערב, פינגו חזר לרכבת עם תרמיל מלא מזכרות: צדף גדול, בקבוק סירופ פטל, ותמונה שצייר לו אמן רחוב. כשהרכבת התרחקה מהעיר, הוא נשען על החלון, מחייך, וחולם כבר על ההרפתקה הבאה.
הסיפור של היום הגיע בדיוק בזמן הנכון, התיישבנו להקליט והופ נכנסה בקשה משתי ילדות חמודות איילה ויובל, שביקשו סיפור על הלו קיטי ומיני מאוס בחוף הים.תהנו!תעקבו אחרינו גם באינסטגרם:https://www.instagram.com/kaden_and_tommyלערוץ יוטיוב שלנו:https://youtube.com/@kaden_and_tommyלבקשות לסיפורים וליצירת קשר:https://linktr.ee/Kaden_and_Tommyהסיפור כפי שיצא מהבוט:ביום שמש יפה, קמה הלו קיטי בבוקר והתמתחה בחיוך. היום היה יום חופשי, והיא החליטה ללכת לבלות בחוף הים. היא לבשה בגד ים ורוד עם נקודות לבנות, ארזה מגבת, כובע קש, קרם שיזוף, וכמובן את המצלמה הוורודה שלה – אולי תראה דגים מצחיקים או תבנה ארמון חול ענק.כשהגיעה לחוף, נשבה רוח קלה ונעימה. החול היה חמים, והגלים עשו "ששש..." כמו סוד מרגיע. הלו קיטי פרשה את המגבת שלה, מרחה קרם שיזוף והתיישבה להביט בים. פתאום היא שמעה צחוק מתגלגל ובובת ים מתעופפת באוויר. "תפוסי!" נשמעה קריאה מתוקה.הלו קיטי קמה במהירות ותפסה את הבובה. כשלחצה אותה, היא צייצה צליל מצחיק. כשהרימה את מבטה, ראתה דמות מוכרת רצה לעברה – זו הייתה מיני מאוס! לבושה בשמלה מנוקדת אדומה עם סרט תואם, ומחזיקה גלגל ים בצורת לב."מיני מאוס! איזה כיף לראות אותך!" קראה הלו קיטי."הלו קיטי! לא ידעתי שגם את פה היום!" ענתה מיני בחיבוק חם. "חשבתי שאני אהיה לבד בים... אבל עכשיו זה פי מאה יותר כיף!"שתיהן החליטו לבלות את היום יחד. הן התחילו בבניית ארמון חול. הן יצרו מגדלים גבוהים, חפיר מסביב, ודגל קטן עם ציור של לב ופרח. קיטי שרטטה דלתות וחלונות עם צדפה, ומיני קישטה את הגג באבנים קטנות נוצצות.אחרי זה הן קפצו למים. הלו קיטי הביאה מצופים בצורת פירות, ומיני הביאה מזרן שחייה בצורת חד קרן. הן שיחקו בתופסת בגלים, חיפשו צדפות יפות, ופתאום – ראו דג קופץ מתוך המים עם נוצץ על ראשו! שתיהן צחקו ורדפו אחריו, אבל הוא היה מהיר מדי.בצהריים, הן התייבשו במגבות צבעוניות, אכלו סנדוויצ'ים שמיני הכינה עם גבינה עגולה בצורת עכברון, ופירות טריים מהתיק של הלו קיטי. הקינוח היה גלידת תות ווניל עם סוכריות קופצות – שהפכו כל ביס למסיבה קטנה בפה.כשהשמש החלה לרדת, הצבעים בשמיים הפכו לורודים וזהובים. מיני הציעה לצלם סלפי עם הלו קיטי מול השקיעה. הן צחקו, חיבקו, וצילמו תמונה מושלמת עם הארמון ברקע. אחר כך הן ישבו יחד וכתבו שמות בחול: "קיטי ומיני – חברות לנצח."לפני שעזבו, הבטיחו אחת לשנייה שיבואו שוב, ושהפעם יביאו גם את דונלד, דייזי, ודניאל החתול. אולי אפילו יעשו מסיבת חוף!הלו קיטי נופפה לשלום למיני מאוס, ליטפה את הצדפה האחרונה שאספה, וחייכה. זה היה יום מושלם.
את הסיפור המקסים שלפנינו המצאנו בעקבות בקשה של ילדה מתוקה בשם דרור שמחה פטרובר, שביקשה סיפור על ארנב שהלך לחפש את אמא שלו במדבר 🐰תעקבו אחרינו גם באינסטגרם:https://www.instagram.com/kaden_and_tommyלערוץ יוטיוב שלנו:https://youtube.com/@kaden_and_tommyלבקשות לסיפורים וליצירת קשר:https://linktr.ee/Kaden_and_Tommyהסיפור כפי שיצא מהבוט:זה קרה בבוקר אחד חם בתחילת הקיץ. גזרי, ארנב צעיר עם לב סקרן, התעורר לבדו בפינה של הגינה שבה גר עם אמא שלו. הוא קרא לה, הביט סביב, בדק בין הצמחים – אבל אמא לא הייתה. הוא ידע שלא ייתכן שהיא הלכה רחוק בלעדיו. גזרי ניסה לחכות, אך הדאגה גברה על הסבלנות. לבסוף, החליט לצאת לחפש אותה בעצמו. "אולי היא הלכה לחפש אוכל במדבר," לחש בלבו. הוא ידע שזה נשמע משונה – אבל זה היה המקום היחיד שלא הכיר. בצעד אמיץ, ארז בתרמילו בקבוק מים, שני גזרים קטנים וכובע קש, ויצא לדרך.כשהתקרב לשולי המדבר, גזרי הרגיש איך האוויר משתנה – יבש, שקט, והשמש קופחת מעל. החול היה כל כך חם שהוא נאלץ לקפץ מרגל לרגל. אחרי הליכה ארוכה, מצא סלע גדול וצל קטן תחתיו. הוא שתה קצת מים ונאנח בעייפות. פתאום שמע קול: "פְּססס... מי זה מקפץ פה ככה?" זו הייתה לטאה ירוקה וארוכה, מביטה בו בעיניים נוצצות. "אני גזרי," אמר בעדינות. "אני מחפש את אמא שלי. אולי ראית ארנבת שעברה כאן?" הלטאה חשבה רגע ואז אמרה: "אני לא ראיתי, אבל שמעתי צליל של בכי ליד הקקטוס המזמר, במזרח. אולי כדאי שתבדוק שם."התקווה התעוררה בלבו של גזרי, והוא המשיך לעבר מזרח. הדרך לא הייתה קלה. השמש הייתה בדיוק מעליו, החול בער, והרוח סחפה חול לפעמים לעיניו. אך הוא לא ויתר. פתאום, בדיוק כפי שתיארה הלטאה, שמע מנגינה רכה נישאת באוויר. היא נשמעה כמו שיר עצוב שמישהו לוחש לרוח. גזרי האיץ את צעדיו והגיע אל קקטוס גבוה שעמד לבדו בין דיונות. הרוח שנשבה בין קוציו יצרה את הצליל – צליל שמזכיר בכי שקט. הוא הביט סביב וקרא: "אמא?!" אבל לא הייתה תשובה. הוא נשכב לרגע מתחת לצל הקקטוס, מתנשף, מנסה לא לבכות בעצמו.השמש כבר החלה לרדת, והצבעים בשמיים התחלפו לכתום עמוק. גזרי קם על רגליו, לא מוכן לוותר. בדרכו הוא פגש שועל מדברי, שישב בשקט על סלע. "אתה נראה עייף," אמר השועל. "אני מחפש את אמא שלי," ענה גזרי בעצב. השועל הרהר רגע ואז שאל: "היית בקקטוס המזמר?" גזרי הנהן. "אולי הלכה דרומה אחר כך. אתה מוזמן לישון במחילה שלי הלילה, ולחפש שוב מחר עם אור ראשון." גזרי הודה לו מאוד. הם התחלקו בגזר ובפיסת לחם, והביטו יחד בכוכבים. גזרי לחש בלבו משאלה קטנה לפני שנרדם: למצוא את אמא.עם שחר, כשהשמש רק התחילה לנגוס באופק, קם גזרי ונפרד מהשועל. הוא הלך דרומה, ופתאום – מרחוק, מבעד לחול ולרוח, הוא שמע קול מוכר: "גזרי!" הוא זיהה מיד את הקול – אמא שלו! היא רצה אליו במהירות, עיניה מלאות דמעות של הקלה. "חיפשתי אותך בכל מקום!" קראה. הם התחבקו ארוכות. גזרי סיפר לה את כל מה שראה – את הלטאה, את הקקטוס המזמר, את השועל והכוכבים. היא חייכה ואמרה: "אתה אמיץ וחכם. עכשיו בוא נחזור הביתה."וכך, כשהלב שלו שוב מלא בשמחה, צעד גזרי לצידה של אמא, חזרה אל הבית שבגינה. הוא ידע שיום אחד אולי יחזור למדבר – אבל הפעם, לא לחפש מישהו – אלא פשוט להרפתקה.
הסיפור הבא נוצר לבקשתו של שחר אברהם המאזין שלנו! ❤️שחר ביקש אופנוע מירוץ אדום ושיהיה בארץ המפלצות הלא מפח🏍️👾תעקבו אחרינו גם באינסטגרם:https://www.instagram.com/kaden_and_tommyלערוץ יוטיוב שלנו:https://youtube.com/@kaden_and_tommyלבקשות לסיפורים וליצירת קשר:https://linktr.ee/Kaden_and_Tommyהסיפור כפי שיצא מהבוט:ספידי היה אופנוע מירוץ אדום ונוצץ, כזה שאי אפשר לפספס. כל מי שראה אותו מתגלגל במסלול המירוצים היה מיד מתלהב מצבעו האדום הבוהק ומהרעש המיוחד שהמנוע שלו עשה – רררררר! אבל עמוק בפנים, ספידי רצה יותר מהכול לגלות מקומות חדשים ולהכיר חברים שונים מכל מה שהכיר במסלול המירוצים.יום אחד, בזמן מירוץ חשוב במיוחד, ספידי ראה שביל קטן שמוביל החוצה מהמסלול. הוא ידע שזה מסוכן לעזוב באמצע, אבל הסקרנות הייתה חזקה ממנו. הוא הסתכל ימינה ושמאלה, ובלי לחשוב יותר מדי, סטה מהמסלול ודהר בשבילים המפותלים. הוא עבר בין עצים גבוהים, גבעות ירוקות, וחצה גשר קטן מעל נחל צלול. השביל התפתל עד שהביא אותו לשער צבעוני שכתוב עליו: ״ברוך הבא לארץ המפלצות הלא מפחידות!״ספידי נבהל לרגע. ״מפלצות?! אני קטן מדי! מה אם יבלעו אותי?״ חשב בלב רועש, אבל אז ראה שליד השער יושב מישהו מיוחד מאוד – מפלצת כחולה עם אף עגול וענקי שמחזיק ביד שלט: ״תחנה כאן! חיבוק חינם!״״שלום!״ אמרה המפלצת בחיוך ענקי. ״אני בומפי! רוצה סיור?״״אני... אני חושב שכן,״ גמגם ספידי והרגיש איך הדלק שלו רועד קצת מרוב פחד.בומפי לקח את ספידי לסיבוב בארץ המפלצות הלא מפחידות. הם פגשו את נני – מפלצת ירוקה עם שיניים נוצצות שהכינה פיצה בגודל של מגרש כדורגל. אחר כך פגשו את טוקי – מפלצת סגולה עם שלוש עיניים שאהבה לשיר שירי ערש לכל מי שרוצה לישון בצהריים. בכל מקום אליו הגיעו, ספידי גילה שהמפלצות דווקא ממש נחמדות – הן לא מפחידות בכלל! הן אהבו לשחק, לצייר, לשיר ולבנות ארמונות מחול בגודל ענק.בדיוק כשחשב שסיים את ההרפתקה, שמע ספידי קול בכי חלש. הוא התקרב בזהירות וראה שם מפלצת קטנה ורודה עם קרניים עקומות בשם פיץ׳. ״מה קרה?״ שאל ספידי בחמלה.״העפיפון שלי נתקע על העץ הכי גבוה בארץ המפלצות, ואף אחד לא מצליח להוריד אותו…״ אמרה פיץ׳ וניגבה דמעה.ספידי ידע שזה הרגע שלו להיות גיבור. הוא לקח מרחק, התניע את המנוע הכי חזק שיכל – רררררר! – וטיפס במהירות במסלול שבנה לעצמו כמו רמפה ישר לגזע העץ. כשהגיע מספיק גבוה, שלח את הגלגל הקדמי שלו ודחף את העפיפון, שהשתחרר וירד ברכות היישר לידי פיץ׳ המאושרת.״איזה אומץ יש לך!״ קראה פיץ׳ והעניקה לספידי מדבקת כוכב נוצצת לגלגל שלו. כל שאר המפלצות מחאו לו כפיים ושרקו בקולות מצחיקים.בסוף היום, ספידי נפרד מהחברים החדשים שלו והבטיח לבקר שוב. הוא חזר למסלול המירוצים עם חיוך רחב ועם סיפורים להרבה זמן. מאז, כל פעם שספידי היה מרגיש קצת בודד או עצוב, הוא ידע שיש לו ארץ שלמה מלאה במפלצות טובות שמחכות לו עם חיבוק חינם.הסיפור של ספידי מלמד אותנו שגם כשמשהו נראה מפחיד מרחוק, לפעמים מתגלה בו עולם חדש של חברים והרפתקאות – אם רק מעיזים לבדוק.
קיבלנו בקשה משי נברי שביקשה סיפור על אנג'ל מלילו וסטיץ בארץ הנסיכות, תודה רבה על הבקשה ❤️תעקבו אחרינו גם באינסטגרם:https://www.instagram.com/kaden_and_tommyלערוץ יוטיוב שלנו:https://youtube.com/@kaden_and_tommyלבקשות לסיפורים וליצירת קשר:https://linktr.ee/Kaden_and_Tommyהסיפור כפי שיצא מהבוט:אנג'ל מלילו אהבה לשיר. כל בוקר הייתה מתעוררת עם שיר חדש בלב, ומזמרת אותו בקול מתוק שממיס את הלב של כל מי ששומע. היא לא הייתה ילדה רגילה – היא הייתה יצור קטן וורדרד עם אוזניים גדולות, חיוך ביישני ולב ענק. היא חיה בעולם הרפתקאות יחד עם החבר הכי טוב שלה – סטיץ', יצור כחול, מצחיק ונמרץ שלא תמיד הבין איך מתנהגים בעולם רגיל, אבל תמיד ידע לשמור על חבריו.יום אחד, כשהשמש זרחה חזק מהרגיל, ואנג'ל הרגישה את הלב שלה מתמלא בשיר חדש, הופיע בפתאומיות שער מסתובב באמצע היער. סטיץ', כמובן, קפץ מיד לבדוק מה זה. "אולי יש שם עוגיות," אמר, אבל אנג'ל הרגישה שזה לא סתם שער.בלי לחשוב פעמיים, הם קפצו פנימה – ומצאו את עצמם בארץ הנסיכות. הכל היה נוצץ, ורוד וזהוב, עצים עגולים כמו סוכריות, ארמונות עשויים מקריסטל, ונסיכות בכל פינה. נסיכות שצוחקות, שרות, לומדות לרקוד ולשלוט בכוחות קסם. זה היה כמו חלום מתוק.אנג'ל הרגישה שהיא מתאימה כאן בדיוק. היא אהבה לשיר, לאהוב, ולחבק – בדיוק כמו שנסיכה אמיתית צריכה. אבל סטיץ'? הוא לא הרגיש בנוח. הוא לא ידע לרקוד, כל פעם שניסה לקוד קידה – הוא נפל. כשהציעו לו כתר קטן – הוא שבר אותו בטעות. והכי גרוע – כשביקשו ממנו לדבר בשקט בזמן האוכל, הוא גיהק בקול שגרם לכל הצלחות לעוף.סטיץ' נבהל. "אני לא שייך לפה," הוא לחש לאנג'ל כשהם ישבו מתחת לעץ ורוד.אנג'ל הסתכלה עליו בעיניים גדולות. "אבל אני כאן רק בזכותך," היא אמרה. "אתה לא צריך להיות נסיך כדי להיות חשוב. אתה אמיץ, מצחיק, ואתה תמיד כאן בשבילי."למחרת, נערכה תחרות שירה גדולה בארמון. כל הנסיכות שרו בקול גבוה ונפלא, כל אחת טוב יותר מהשנייה. כשאנג'ל עלתה לבמה, היא הרגישה את הלב שלה פועם חזק. היא ידעה לשיר – אבל רצתה שמשהו אחר יקרה.היא הסתכלה על הקהל, ראתה את סטיץ' עומד בצד ומנסה להתחבא מאחורי עמוד – וחייכה. במקום להתחיל לשיר לבד, היא הזמינה את סטיץ' לבמה."אני?! לא!" הוא נבהל. "אני אקלקל הכול!""לא," היא לחשה לו. "אתה תשלים את הכול."והם התחילו לשיר יחד. אנג'ל בקול מתוק ונקי, וסטיץ' בקולות מצחיקים, תופים על הגוף שלו, ריקודים מגוחכים שהצחיקו את כולם – אבל איכשהו, הכל התחבר. הייתה שם הרמוניה מיוחדת. האנשים באולם לא הפסיקו למחוא כפיים ולצחוק – והנסיכות? הן נעמדו והריעו.המלכה קמה ממקומה והכריזה: "לא כל נסיכה צריכה לעמוד לבדה. לפעמים, הלב האמיץ של חבר – הוא מה שהופך אותנו למלכות באמת."אנג'ל חיבקה את סטיץ' חזק. "אמרתי לך," היא לחשה. "אתה לא צריך להשתנות. אתה רק צריך להיות אתה."וכך הסתיים הביקור בארץ הנסיכות, עם מסר שסטיץ' הבין סוף סוף – לא צריך להיות מושלם כדי להשתייך. צריך להיות אמיתי, צריך להיות חבר טוב, וצריך לזכור שכולנו שונים – ודווקא בזה הקסם.וכשהם חזרו הביתה דרך השער המסתובב, סטיץ' שאל: "מחר נחזור?""נחזור," חייכה אנג'ל, "אבל קודם נבנה ארמון משלנו. עם מוזיקה, בדיחות – והרבה קפיצות!"מוסר השכל: גם אם אתה שונה מהשאר – עם לב טוב וחברות אמיתית, אתה לגמרי שייך.
את הסיפור הבא אנחנו ממצאים לרונה החמודה שחוגגת יומולדת ובגלל המצב לא יכולנו לחגוג איתה 🥳שנדע ימים טובים מאלה וביחד ננצח 💪🏼תעקבו אחרינו גם באינסטגרם:https://www.instagram.com/kaden_and_tommyלערוץ היוטיוב שלנו:https://youtube.com/@kaden_and_tommyלבקשות לסיפורים וליצירת קשר:https://linktr.ee/Kaden_and_Tommyהסיפור כפי שיצא מהבוט:בעמק רחוק מוקף גבעות ירוקות ויערות מלאי קסם, חיה לה חד-קרן בשם לולה. אבל לולה לא הייתה חד-קרן רגילה כמו באגדות – עם גלימות נוצצות ותפקידים דרמטיים. להפך, לולה הייתה מיוחדת כי היא אהבה להצחיק, להשתטות, ולעשות שטויות שאין להן שום קשר לחד-קרנים מהאגדות.היא אהבה ללבוש כובעים מצחיקים – אחד מהם היה בצורת אננס, והשני עם אוזניים של ארנבת – והייתה מדברת לעצמה בקולות מוזרים בזמן שהיא הלכה ביער. היא קראה לעצים בשמות כמו "גברת אגוזית" או "מר בּרוֹש המנומס", וניהלה איתם שיחות שלמות כאילו היו שחקנים בהצגה.אבל הסוד האמיתי של לולה היה הצחוק שלה. הוא היה יוצא דופן: שילוב בין קרקור של ברווז, נשיפה של ארמדילו, וצליל פעמוני רוח שנפלו לתוך סיר מרק. כשהיא צחקה, כל החיות עצרו – לא כי זה היה עדין או שקט, אלא כי זה היה כל כך מוזר שאי אפשר היה להישאר אדישים.יום אחד שמעה לולה שמועה מעופפת דרך הינשוף החכם של היער – עוד יומיים מתקיים "יום החיוך הגדול", חג שבו כל חיות היער מעלות מופע מצחיק ומשמח. לולה קפצה בשמחה – זה הרי היום שהיא הכי אוהבת! אבל אז עלתה לה מחשבה… הרי כולם מצפים ממנה להיות הכי מצחיקה – מה אם היא תאכזב?היא החליטה שהיא צריכה להתכונן כמו שלא התכוננה מעולם. היא פתחה את "תיק השטויות הגדול" שלה – תיק ענק ורוד עם נקודות סגולות – והתחילה לאסוף דברים: גרביים צבעוניים עם פרצופים מצוירים, מקלות ששרים כשמנערים אותם, כובע בלונים בצורת עוגת יומולדת, וספר בדיחות שמתחיל באמצע ומשאיר את הסוף פתוח לדמיון.לולה תרגלת כל ערב מול הבבונים, הנחשים, והשיחים. היא אפילו הופיעה פעם אחת מול שורת פטריות (שמחאו לה כפיים דמיוניות) ומול דגיגונים בנחל – שקפצו בהסכמה.בערב "יום החיוך הגדול", התקבצו כל החיות בקרחת היער הגדולה. היו שם קיפודים עם קשתות, צבים שלבשו פיג'מות, דובים שהחזיקו קונפטי בצבע ורוד, וצפרדעים שניסו לשיר א-קפלה.כשהגיע תורה של לולה, היא התייצבה באמצע המעגל ופתחה את תיק השטויות. היא חיקתה תרנגול שמפחד לצייץ, עשתה קולות של פיל שמתעטש בקולנוע, וסיפרה סיפור שבו הזנב של הסנאי מחליט לברוח להרפתקה משלו. הצחוק ביער היה רם כל כך, שעלה אדים מהנהר.ואז, בשיא ההופעה, לולה ניסתה לעשות תעלול – לקפוץ דרך חישוק עטוף בסרטים לתוך סל ענק של כרובית. היא רצה, קפצה – ו... החליקה על בננה שהשאיר העטלף המנקה. היא התגלגלה פנימה, נחתה עם הראש בתוך הקצפת של קיפוד, והתעטשה פעמיים.שקט. ואז — בום של צחוק. לא צחוק רגיל. כזה שגורם לך להתגלגל, לדמוע, ולשכוח מהיכן בכלל התחלת לצחוק.כולם ניגשו ללולה, מרוצים, מתרגשים ומחייכים. החיות חיבקו אותה, הרימו אותה באוויר ושרו: "לולה המצחיקה, את פלא אמיתי!".ואז הגיעה הינשופה הזקנה והכריזה:"לולה – את לא רק הצחקת, את הזכרת לנו למה אנחנו צריכים לצחוק. כי צחוק אמיתי בא מהלב – ולא מהשלמות."מאותו יום, לולה הפכה לסמל של שמחה ביער. כל שנה, כשמגיע "יום החיוך הגדול", כולם שואלים: "מה לולה תכין השנה?"והיא? תמיד עונה עם קריצה:"אני לא יודעת מה אכין… אבל בטוח אחליק על משהו בסוף."
הסיפור של היום הומצא עבור ילדה מתוקה בשם כליל, שביקשה סיפור על רקדנית ורקדן בארץ האהבה ושתיהיה שם גם מכשפה רעה שרוצה לסגור את ארץ האהבה לכל החיים ולהציק לרקדן ולרקדנית אבל היא לא מצליחה.תודה כליל! ❤️תעקבו אחרינו גם באינסטגרם:https://www.instagram.com/kaden_and_tommyלערוץ היוטיוב שלנו:https://youtube.com/@kaden_and_tommyלבקשות לסיפורים וליצירת קשר:https://linktr.ee/Kaden_and_Tommyהסיפור כפי שיצא מהבוט:בעמק נסתר מעבר להרי הזמן, שוכנת ארץ האהבה. אין שם גבולות, אין שעות, רק אור וריקוד. בכל פינה – במרפסות, על שפת הנחלים, בלב היערות – רוקדים. כל מי שמגיע לשם מגלה שליבו הופך קל, רגליו נעות מעצמן, והוא נשטף בשמחה. רומי, רקדנית שמחוליה יכולים להחלים לב שבור, ואורי, רקדן שהקצב שלו מצלצל בלב כמו מנגינה מוכרת, היו המרכז של המקום. הם לא שלטו בארץ, הם פשוט רקדו. וכל פעם שרקדו יחד – הארץ פרחה. אך בזמן שהם המשיכו לרקוד מעל מרפסת עשויה עננים, בגבעות הרחוקות, במקום ששכח את האור, ישבה המכשפה גחמתולה. עיניה צרות, רוחה חמוצה. היא שנאה אהבה – לא כי לא הבינה אותה, אלא כי שכחה איך היא מרגישה. בכל פעם ששמעה את הצלילים ממרחק, חשה כאילו מישהו קורא לה... אבל היא סגרה את החלון, נעלה את הלב ולקחה נשימה של אבק.יום אחד היא החליטה: די. ארץ האהבה הפכה חזקה מדי. השמחה מתפשטת כמו ריח שוקולד טרי. היא פתחה את קלף הלחשים העתיק שלה, זה שהיה שמור למקרים חמורים בלבד, ולחשה בקול חצוי: "אהבה תשתתק, ריקוד יתייבש, וצחוק... ייעלם." גל של קור התפשט מהגבעות, פרחים כבו, נהרות קפאו. גם השמש הפכה לירח דהוי. אך דווקא אז, על במה שהפכה לאפר, יצאה רומי מהבית. יחפה, עייפה, אך נחושה. היא נעמדה במרכז הרחוב, סגרה עיניים והחלה לזוז. תנועה קטנה. ואז סיבוב. ואז קפיצה. אורי הצטרף אליה. בלי תופים, בלי קהל – רק שניהם, רוקדים נגד הדממה. וכל תנועה שלהם הייתה כמו להדליק נר. הילדים יצאו מהבתים. מבוגרים עמדו, הביטו, ודמעה ירדה מבלי שידעו למה. ואז – מישהו מחא כף. ורוח חמה נשבה.גחמתולה, שכעת עמדה על גג הצריף שלה, צפתה. "זה בלתי אפשרי," אמרה לעצמה. "איך הם... רוקדים?" היא זימנה ענקי עשן, שיציפו את הבמה. אבל הענקים, כשראו את הריקוד, קפאו. ואז – נמסו. היא קראה לסערה גדולה, אבל היא רק החלה להסתובב סביב הרקדנים – ואז הצטרפה. לבסוף גחמתולה עצמה ירדה, עטופה בגלימה שחורה, נעמדה מול רומי ואורי, ואמרה: "תפסיקו." אך במקום להיבהל – רומי הזמינה אותה להיכנס למעגל. המכשפה הרימה גבה. אורי קרא לה: "רק תנסי." היא הרימה רגל, פסעה, כמעט נפלה – ואז פתאום – הסתובבה. ובתוך התנועה – חייכה.הארץ אורו באחת. מוזיקה שלא נוגנה נשמעה. וכל התושבים, כאילו ידעו מה קרה, רקדו. גחמתולה – שבאותו רגע כבר לא נראתה זקנה – החלה לצחוק. רומי הציעה לה להישאר, אבל היא רק אמרה: "אני אלך עכשיו, אבל אשוב – לרקוד." ומאז, כל שנה, כשהירח נהיה כתום, חוזרת גחמתולה, וכולם רוקדים.
את הסיפור המיוחד של היום קיבלנו מדורון ומתן זיו, אחיות חמודות שאוהבות לעזור ולעשות מעשים טובים 🍬🍬תודה לכן, מקווים שתהנו 🤗תעקבו אחרינו גם באינסטגרם:https://www.instagram.com/kaden_and_tommyלערוץ היוטיוב שלנו:https://youtube.com/@kaden_and_tommyלבקשות לסיפורים וליצירת קשר:https://linktr.ee/Kaden_and_Tommyהסיפור כפי שיצא מהבוט:בפרדס חנה, בעיירה עטורת פרדסים ושבילים מוצלים, גרו שתי אחיות – דורון ומתן. דורון הייתה האחות הגדולה: אחראית, סבלנית, ותמיד עם חיוך בעיניים. מתן, האחות הקטנה, הייתה שובבה, סקרנית, ומלאת אהבה לעולם. שתיהן אהבו כלבים – אהבה אמיתית, מהסוג שגורמת להן לעצור כל טיול רק כדי ללטף גור חולף. אבל יותר מהכול, הן אהבו לעשות מעשים טובים.בוקר אחד, עם זריחת השמש שמרקדת בין עצי ההדרים, יצאו דורון ומתן מהבית עם תיק קטן, בקבוק מים, וכמה חטיפים לכלבים. הן החליטו להקדיש את היום לעשיית טוב – פשוט כי זה מה שעושה להן טוב בלב.הן התחילו את המסע בשביל העפר שמוביל למרכז היישוב. על יד הצרכנייה, הבחינו באישה מבוגרת מתקשה להרים שקית תפוחים שנקרעה. דורון ניגשה אליה מיד, מתן שלפה שקית רזרבית מתיקה, ושתיהן עזרו לאישה להעביר את הקניות לסל שלה. "תבורכו, ילדות יקרות," חייכה אליהן. הן הנהנו, שמחות שכבר הצליחו לפתוח את היום עם חיוך של מישהו אחר.בהמשך הדרך, ליד הגינה הקהילתית, הבחינו בכלב קטן ורטוב יושב לבדו מתחת לספסל. הוא רעד מקור, ונדמה היה שאבד. מתן התקרבה אליו באטיות, הושיטה יד עם חטיף. הכלב התקרב בזהירות, ובעיניו נראתה תחינה שקטה. דורון בדקה אם יש לו קולר – לא היה. הן עטפו אותו במגבת שהביאו מהבית במיוחד למקרה כזה, והלכו איתו למרכז הווטרינרי המקומי, שם וידאו שהוא בריא. אחר כך פרסמו תמונה שלו בקבוצת פייסבוק של תושבי פרדס חנה. כעבור שעה קיבלו טלפון נרגש – זו הייתה המשפחה של הכלב, שחיפשה אותו מאז אתמול. הפגישה המחודשת הייתה מרגשת, והבעלים חיבקו את דורון ומתן בהכרת תודה.אחרי הצהריים הן עברו ליד בית הקפה המקומי, שם פגשו את יהונתן, הבעלים, שעמד מתוסכל מול ערמה של כיסאות שביקש לסדר. הוא ניסה לבדו להזיז הכול לקראת הופעה בערב. בלי להסס, דורון הציעה עזרה, ומתן כבר התחילה להרים כסאות. יחד, תוך צחוק ושירים, הן סידרו את כל הרחבה בזמן שיא. יהונתן הודה להן והציע עוגיות מתוצרת בית. הן לקחו רק אחת כל אחת – "כי יש עוד מה להספיק היום," אמרה דורון בקריצה.בערב, בדרכן חזרה הביתה, חלפו ליד בית קטן שמולו עמד ילד קטן, בוכה. הן עצרו מיד. מתברר שהוא איבד את הדרך הביתה אחרי שהלך לבדו לגן השעשועים. דורון שאלה בעדינות לשמו, מתן הוציאה סוכריה מהתיק כדי להרגיע אותו, ויחד ליוו אותו הביתה, תוך שהן משוחחות איתו בעדינות כדי להפיג את הפחד. כשדלת הבית נפתחה, האם חיבקה אותו חזק וחייכה לשתיים: "אתן מלאכיות אמיתיות."כשהשמש שקעה והצבעים האדומים נשפכו על רחובות פרדס חנה, חזרו דורון ומתן הביתה עייפות אך מאושרות. הן התיישבו בגינה, שותות לימונדה קרה. "זה היה היום הכי טוב שהיה לי מזה הרבה זמן," אמרה מתן. דורון הנהנה. "העולם קצת יותר טוב היום, בזכותנו."ושוב הכל חזר לשקט של ערב בפרדס חנה, עם ניחוחות הדרים ורוח קלה שמלטפת את העלים – והשקט הזה, ידע לספר סיפור של יום אחד מלא טוב.
הסיפור נוצר עבור שהם שרון שבחר/ה סיפור על המיניונים בבית הספר ביום הראשון שלהם.🤗🎒תעקבו אחרינו גם באינסטגרם:https://www.instagram.com/kaden_and_tommyלערוץ היוטיוב שלנו:https://youtube.com/@kaden_and_tommyלבקשות לסיפורים וליצירת קשר:https://linktr.ee/Kaden_and_Tommyהסיפור כפי שיצא מהבוט:השעון המעורר בבית המיניונים צלצל ב"בננה-ביפ" רם במיוחד. בוב, קווין וסטיוארט התגלגלו מהמיטה בקפיצה. על הרצפה היה מונח מכתב צבעוני, עליו נכתב בכתב עגול ועליז: "ברוכים הבאים לבית הספר הראשון למיניונים בעולם!" עיניו של בוב התרחבו. "מה זה בית ספר?" שאל. "זה מקום שבו לומדים דברים חדשים," הסביר קווין בחשיבות. "אולי גם אוכלים בננות?" הוסיף סטיוארט בתקווה.המיניונים התלבשו במדי בית ספר (צהובים, כמובן) וצעדו יחד אל השער הגדול. הוא היה גבוה, צבעוני, ועטור בלונים בצורת ספרים ועפרונות. כשהם נכנסו פנימה, נגלתה לעיניהם ממלכה חדשה: מסדרונות מבריקים, כיתות עם שולחנות קטנים, קירות מלאים בציורים, והמון ילדים שצחקו, שיחקו ורצו.בכיתה הראשונה שנכנסו אליה, המורה ניסתה ללמד את התלמידים על חמשת החושים. אבל בוב הרים עפרון, הכניס אותו לאוזן וצעק: "אני שומע צבעים!" סטיוארט לעס גיר וטען שהוא מרגיש טעם של לימון, וקווין טיפס על לוח החזון וכמעט תלש את לוח השנה. המורה ניסתה לשמור על סדר, אבל צחקה בכל פעם שמישהו מהם שאל שאלה משונה במיוחד.בהפסקה, הם גילו את הלוקרים – תאי אחסון מתכתיים שנראו כמו דלתות סודיות. המיניונים לא יכלו להתאפק. הם פתחו לוקר אחר לוקר עד שבאחד מהם מצאו קופסה עם עוגיות שוקולד. בלי לחשוב פעמיים, קפצו שלושתם פנימה. כשהילד שבעליו של הלוקר חזר, הוא פתח את הדלת וראה שלושה מיניונים מכוסים בפירורים. הוא לא כעס – רק התפוצץ מצחוק.בחצר הם גילו את מגרש המשחקים. נדנדות, מגלשות, כדורי סל, והכי חשוב – תיבת חול ענקית. סטיוארט מיד רץ למגלשה, טיפס עליה הפוך, נתקע, וקרא לעזרה. בוב הביא סולם, חבל קפיצה, וגם מגב – שום דבר לא עבד. בסוף קווין פשוט דגדג אותו – וסטיוארט התגלגל בצחוק עד שנפל למטה. זה היה רגע של השראה: הם המציאו משחק חדש שנקרא "גלישת בננה", שבו צריך לגלוש הכי מהר שאפשר – ולנחות לתוך חישוק.שיעור האומנות היה מהומה אמיתית. כל תלמיד קיבל דף, צבעים ומכחולים. קווין צייר מיניונים. סטיוארט צייר בננות. ובוב? הוא צייר את הלוקר עם העוגיות. המורה עודדה אותם: "תציירו את מה שבלב שלכם!" אז הם לקחו את זה ברצינות – וצבעו את כל הלוח בצהוב.לקראת סוף היום, הגיע שיעור שקט – קריאה בספרייה. בפינה רכה של שטיח עם כריות, הם ישבו עם ספרים פתוחים. בוב התעמק בספר עם רובוטים. סטיוארט מצא ספר מתכונים למאפים בצורת חיות. קווין קרא סיפור על חברות. בפעם הראשונה היום – היה שקט. רק הדפדוף העדין של דפים וקולות ציפורים מהחלון נשמעו.בסיום היום, המנהלת קראה להם למשרדה. היא לא כעסה – להפך. היא העניקה להם תעודה צבעונית שעליה נכתב: "המיניונים – החוקרים הכי מצחיקים של היום הראשון בבית הספר!" הם הריעו בקול, עשו סלפי עם המנהלת, ורקדו ריקוד בננה קטן במסדרון.כשהם יצאו החוצה, השמש כבר הייתה נמוכה. בוב הסתובב לאחור, הביט בבית הספר ואמר: "נחזור מחר?" קווין חייך. "ברור שכן." סטיוארט כבר שלף פנקס וכתב: "דברים שצריך לחקור מחר: קפטריה, מעבדה, מגירות המורה."וכך הסתיימה ההרפתקה הראשונה של המיניונים בבית הספר. אבל זו הייתה רק ההתחלה
טומי חיכה הרבה זמן לבחור דמות לסיפור, ומכיוון שלאחרונה הוא אוהב לצפות בחיפושית המופלאה זאת הדמות שנבחרה! קדן החליטה שהסיפור יתרחש בתוך גוף האדם, ואני איחלתי לבוט בהצלחה 😂תעקבו אחרינו גם באינסטגרם:https://www.instagram.com/kaden_and_tommyלערוץ היוטיוב שלנו:https://youtube.com/@kaden_and_tommyלבקשות לסיפורים וליצירת קשר:https://linktr.ee/Kaden_and_Tommyהסיפור כפי שיצא:מרינט הייתה ילדה רגילה ביום – תלמידה חייכנית שאהבה עיצוב, חברים ופשוט לחיות את החיים. אבל בלילה, כשהעיר הייתה צריכה גיבורה, היא הפכה להחיפושית המופלאה – גיבורת-על אמיצה עם כוחות מיוחדים ותלבושת אדומה מנוקדת.לילה אחד, בדיוק כשחשבה שתוכל סוף סוף לישון מוקדם, נשמעה קריאה מהקיואמי שלה, טיקי: "מרינט! קרה משהו מוזר – ילד בשם עומר נעלם בתוך חלום, ורופאים לא מצליחים להעיר אותו. אנחנו חושדים שמשהו קורה מבפנים."מרינט הבינה מיד – זה תור החיפושית המופלאה לפעול. היא לחצה על הקמיע, הפכה לגיבורת-העל שלה וקפצה דרך פתח מסתורי שפתח טיקי – כזה שמוביל ישירות לתוך גוף האדם של עומר.היא הוקטנה לגודל מיקרוסקופי ונחתה על משהו רך וזורם. "וואו," לחשה, "אני בתוך מחזור הדם שלו!"סביבה זרמו תאי דם אדומים כמו רכבות מהירות. אחד מהם קרא לה: "ברוכה הבאה! אנחנו לוקחים חמצן מהריאות לכל חלקי הגוף. אבל לאחרונה אנחנו קצת חלשים – עומר לא אכל ברזל כבר ימים!"החיפושית המופלאה המשיכה לרוץ בתוך כלי הדם עד שהגיעה לריאות. שם פגשה בועות אוויר קטנות ומנומשות, שקפצו על עננים זעירים. הן לחשו: "האוויר נעשה כבד... הוא לא משחק מספיק בחוץ. אנחנו צריכות תרגול נשימה!"לפתע – אזעקה! תאי דם לבנים קיבלו התרעה: "יש פולש! חיידק במעי הדק!" החיפושית המופלאה רצה בעקבותיהם, כמו בקרב נגד אקומה – רק שהפעם, האויב היה אמיתי ומסוכן. היא השתמשה ביויו שלה, לכדה את החיידק הזדוני, והחזירה את האיזון בגוף. "עבודה טובה," אמר לה אחד מתאי ההגנה, "אבל היינו יכולים להתמודד טוב יותר אם עומר היה אוכל ירקות!"אחרי הקרב, החיפושית ירדה לעומק מערכת העיכול. בקיבה פגשה חיידקים טובים, שעבדו קשה לפרק את המזון. אחד מהם קרא לה: "גיבורה! אולי תאמרי לו לאכול פחות חטיפים? אנחנו מותשים מהשמן והסוכר!""אני אדבר איתו... ברגע שאצא," אמרה בחיוך.לבסוף היא טיפסה, בעזרת נימי הדם, היישר למרכז הפיקוד – המוח. כאן היא שמעה קולות: מחשבות, פחדים, חלומות. אחד מהם לחש: "אני לא מצליח לחשוב... אני עייף..." קול אחר אמר: "אני רוצה לשחק, אבל הראש כבד..."החיפושית הבינה: עומר צפה יותר מדי במסכים, לא ישן מספיק, והגוף שלו מתחיל להתבלבל. היא נגעה בעדינות באחד מהנוירונים ואמרה: "אני כאן כדי לעזור. ננקֵה את הרעש. נזכיר לו לנוח, לשחק, ולחלום חלומות טובים."היא פתחה את היויו שלה, זרקה לתוכו את כל הלכלוך המנטלי – מחשבות מעייפות, רעש, גירויים – והחזירה למוח שלו את השקט. ואז נשמעה צפירה עדינה – טיקי קראה לה בחזרה.החיפושית המופלאה יצאה דרך האף של עומר בדיוק כשהוא התעטש – "אאַאַא-פּצ'י!" – והתעורר לאט לאט עם חיוך על הפנים.מרינט חזרה לגודלה הרגיל ונעמדה ליד מיטתו, סמויה מהעין, וצפתה בו לוקח נשימה עמוקה, קם מהמיטה, ומבקש מההורים שלו ארוחת בוקר בריאה.היא לחשה לטיקי: "עוד משימה הושלמה. לא תמיד צריך להילחם בנבלים מבחוץ – לפעמים הגיבור צריך להיכנס פנימה."והיא עפה לה אל הלילה, מוכנה להציל את העולם – גם מבפנים.
את הסיפור של היום קיבלנו ממאזין או מאזינה, אנחנו לא יודעים 🤷🏻♂️דמות: סטיץמקום: ארץ המפלצותעכשיו תוכלו להזמין בקלות סיפור מקדן וטומי ואנחנו נוכל לעקוב ביעילות 🤗תעקבו אחרינו גם באינסטגרם:https://www.instagram.com/kaden_and_tommyלערוץ היוטיוב שלנו:https://youtube.com/@kaden_tommy?si=02k5I9pGRLervSkUלבקשות לסיפורים וליצירת קשר:https://linktr.ee/Kaden_and_Tommyהסיפור כפי שיצא מהבוט:סטיץ', היצור הכחול הקטן והממזרי, התעורר בוקר אחד עם תחושת הרפתקה בלב. הוא גר בכפר רגוע על אי קטן, אבל משהו בלב שלו אמר לו שהיום מחכה לו משהו מיוחד.הוא התמתח, לבש את התרמיל הירוק הקטן שלו, ויצא החוצה. "היום אני מחפש מקום חדש!" אמר בקול, והלך לעבר היער שמאחורי ההר. כשהגיע לעץ הגדול עם החור באמצע, הוא שמע קול עדין לוחש: "מי שמחפש – מוצא. מי שחולם – מגיע."סטיץ' הציץ לתוך החור וראה מערבולת של אורות צבעוניים. בלי לחשוב פעמיים, הוא קפץ פנימה!סטיץ' נחת בתוך יער צבעוני, שבו העצים היו ורודים והדשא היה כתום. פרחים שרו שירים קטנים, והאוויר הריח כמו פופקורן מתוק. פתאום יצור גדול עם שלוש עיניים וזנב פרוותי הופיע מולו. "שלום! אני פומפלו. אתה חדש כאן, נכון?""כן," ענה סטיץ', מופתע אך סקרן. "איפה אני?""אתה בארץ המפלצות!" אמר פומפלו בחיוך רחב. "כאן כל המפלצות חיות בהרמוניה, משחקות, שותות שוקו חם וממציאות משחקים מצחיקים."סטיץ' חייך. זה לא נשמע מפחיד בכלל.במהרה הצטרף סטיץ' למשחק ענקי עם כדור מתגלגל, קופצני במיוחד, שכל פעם שמישהו נוגע בו – הוא צוחק בקול רם. סטיץ' שיחק עם פומפלו, עם מלולו בעל שש הזרועות, ועם צב סגול בשם צפצף. הם רדפו אחרי הכדור, קפצו, צחקו והתגלגלו על הדשא. סטיץ' לא זכר מתי בפעם האחרונה היה כל כך שמח.אבל אז הכדור קפץ לתוך מערה קטנה ומסתורית. "אוי לא," אמרה מלולו. "זאת מערת החידות של גוגו!""ומי זה גוגו?" שאל סטיץ'."גוגו הוא לא מפחיד," הסביר פומפלו. "אבל הוא אוהב לשאול חידות. אם עונים נכון – מקבלים פרס. אם לא – הוא מדגדג אותך עד שתיפול מהרגליים מרוב צחוק!"סטיץ' נכנס באומץ למערה. היא הייתה מלאה באורות מרצדים וריח שוקולד. גוגו, מפלצת עגולה בצבע טורקיז עם שפם לבן, חייך אליו."ברוך הבא, יצור לא מהעולם הזה! אם אתה רוצה את הכדור – תענה לי על חידה אחת בלבד."סטיץ' הנהן."החידה היא:אני קטן כשאני מתחיל,אבל גדל כשמדברים עליי.מה אני?"סטיץ' חשב וחשב… ואז חייך. "סוד!"גוגו צחק, עשה סלטה באוויר, ואמר: "נכון מאוד! קח את הכדור – וגם שוקולד מרשמלו!"לפני שסטיץ' עזב, פומפלו קרא לו בהתרגשות: "חכה רגע! עוד לא ראית את מופע האורות של הלילה!" כל המפלצות התכנסו סביב אגם קטן שזרח בצבעים זוהרים. פתאום השמיים התמלאו בכוכבים שנעו כמו זיקוקים, אבל בשקט. מעליהם ריחפו יצורים קטנים כמו גחליליות ענקיות, וציירו באוויר צורות של לבבות, שמשות ודינוזאורים שמחים.סטיץ' הביט בהתפעלות, עיניו נוצצות. מלולו הביאה לו כוס שוקו חם עם קצפת, וצפצף התכרבל לידו. הם ישבו שם יחד, כמו משפחה קטנה של חברים, בלי מילים – רק מבטים וחיוכים.סטיץ' הרגיש שהוא מצא מקום שהוא לא רק קסום – אלא גם חמים בלב. הוא ידע שהוא לא ישכח את הרגע הזה לעולם.אחרי יום מלא הרפתקאות, סטיץ' נפרד מהמפלצות החדשות. "תחזור לבקר!" קראו לו מלולו, פומפלו, וצפצף.הוא נכנס שוב דרך המערבולת הקסומה – והופ! חזר לעץ עם החור, בדיוק בזמן לארוחת ערב.הוא חייך לעצמו. אולי בארץ שלנו לא רואים מפלצות, אבל הוא יודע – הן קיימות. והן לא מפחידות בכלל.הן מצחיקות, צבעוניות, וחברות נהדרות.
את הסיפור הבא הקדשנו למתן שחוגג יום הולדת!מזל טוב מתן!! 🩷מתן ביקש שנספר סיפור עליו ועל אחותו שקד ועל פיקניק שהם עשו עם קדן וטומי 🥳תעקבו אחרינו גם באינסטגרם:https://www.instagram.com/kaden_and_tommyלערוץ היוטיוב שלנו:https://youtube.com/@kaden_and_tommyלבקשות לסיפורים וליצירת קשר:https://linktr.ee/Kaden_and_Tommyהסיפור כפי שיצא מהבוט:מתן התעורר מוקדם. מוקדם אפילו מהשמש. הוא ידע בדיוק איזה יום היום — לא רק יום הולדת, אלא היום שבו הוא ושקד סוף סוף עומדים לפגוש את קדן וטומי מהפודקאסט שהם אוהבים כל כך.שקד כבר חיכתה ליד הדלת עם תיק הגב שלה, שבו ארזה מחברת ציור, צבעים, בועות סבון, וגם את עוגיות השוקולד שהם אפו יחד אתמול.“את חושבת שהם יהיו כמו בפודקאסט?” מתן שאל כשהם יצאו מהבית.“הם בטח אפילו יותר מגניבים,” ענתה שקד. “והיום... זה גם *היום שלך*, אז הכול הולך להיות מושלם.”הם הגיעו לפארק קצת מוקדם, מצאו עץ גדול ליד המדשאה ופרשו את השמיכה. דקה אחר כך הופיעו קדן וטומי — בדיוק כמו שקיוו: קדן עם תיק מלא מדבקות וספרים, וטומי מחזיק מיקרופון קטן מפלסטיק ומקל סלפי, כאילו כל העולם הוא אולפן הקלטות.“היי!” קראה קדן, “אתם מתן ושקד?”“אנחנו שומעים אתכם כל יום לפני השינה,” שקד אמרה בקול נרגש. “אתם ממש כמו חברים שלנו מהחלומות.”“אז היום זה זמן לעשות חלום למציאות,” טומי חייך.**מה שעשו יחד**קודם כול הם שיחקו במשחק שהמציאו במקום — כל אחד בתורו מושך קלף דמיוני וצריך להמציא דמות מוזרה ולספר עליה סיפור קצר.קדן המציאה "מלכת הגרביים האבודות", ששולטת בממלכה שיש בה רק גרביים שאין להן בן זוג.שקד סיפרה על "טיק טוקית סודית" שמצלמת רק כשאף אחד לא מסתכל.טומי עשה חיקוי מצחיק של עכבר שבורח מגזרים, ומתן המציא ילד שיכול להפוך מחשבות לשירים.אחר כך הם בנו מחסה מענפים והחליטו שזה “אולפן ההקלטות של היער”. שם הם הקליטו סיפור מאולתר ביחד:ארבעה ילדים מוצאים דלת קטנה בתחתית עץ, שמובילה למקום שבו כל מה שמדמיינים – קורה באמת. אבל כדי לשמור על המקום, הם חייבים לשתף פעולה וליצור משהו יחד.כששקד סיפרה את הסוף, היא רמזה בחיוך: “וזה קרה בדיוק ביום שבו לאחד מהם היה יום הולדת...”קדן וטומי קלטו את הרמז, ובלי לחכות רגע, שלפו מהתיק חבילת בלונים קטנה.הם ניפחו אותם, שרו יחד “יום הולדת שמח”, ואפילו המציאו שיר במיוחד למתן:*“לילד שכותב ודמיון לו פרוע,שמצליח להפוך כל שקט לרועש,ביום כזה קסום, עם שמש ורוח —הכול אפשרי, הכול מתרגש.”***בסוף היום**כשהשמש התחילה לרדת, מתן לחש לשקד: “זה היה היום הולדת הכי טוב שהיה לי.לא בגלל העוגה, לא בגלל העט החדש… בגלל שקיבלתי סיפור שאני חלק ממנו.”שקד חייכה. “ועוד עם קדן וטומי.”