על הדרך | שיחות עם טובי פולק

זה התחיל במחאה שקטה מול האולפנים של ערוץ 14 במודיעין ושיחות מנומסות יחסית עם אנשי הערוץ וכמה מאורחיהם. יוזמה של קבוצה קטנה של אזרחיות ואזרחים שנדהמו מהשקט והאדישות של התקשורת המשודרת נוכח סכנות ההפיכה המשטרית, ובעיקר מההתייחסות לאסון חטיפת מאות האזרחים ב-7 באוקטובר. אחרי שהבינו שגם בערוצים שאינם 14 קשה מאוד למצוא עדות למציאות, סיקור מקצועי ופרשנויות נטולות פניות, הם עברו לשער הכניסה לקריית התקשורת בנווה-אילן, שם פגשו על בסיס שבועי  את העיתונאים, הפרשנים וגם הפוליטיקאים שהגיעו לאולפנים. שיחה בשיתוף אסתי סגל עם שניים מהיוזמים והמוחים הקבועים: אפרת לוי ויונתן פורת לובנסקי. שיחה שמנסה להבין מה קורה לרגילים לדבר למצלמות אילמות כשהם פוגשים בני אדם בשר ודם | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

על רקע השמועות על עסקת חטופים משמעותית שהולכת ומתגבשת, כאשר צה"ל יצא בפועל מרצועת עזה ובאופן מעשי המלחמה הסתיימה - השטח הפוליטי התחיל לבעבע. השיחה עם ערן עציון וגבע קרא-עוז מנסה למפות את השתלבות הווקטורים השונים: הצבאי, המדיני, האישי, הפוליטי, האזורי והבינלאומי. בוושינגטון רותחים מזעם על הפגיעה החריגה (וחסרת האחריות) בבכירים האיראניים בדמשק ומפעילים מנופים כבדים לסיום המלחמה בעזה, הרגעת הצפון ומניעת תגובה איראנית משמעותית; וזאת כאשר בזירה המקומית משפחות החטופים איבדו את הסבלנות והאמון מול שקרי הממשלה ונתניהו והצטרפו למחאה זועמת ברחובות, כשבמקביל מתרבות הקריאות לפרישת גנץ ואיזנקוט והקדמת הבחירות | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אין מעשה בלתי דמוקרטי יותר מהקריאה שלא למחות בזמן מלחמה, מלחמה שבפועל כבר לא ממש מתקיימת. ופוסק הפילוסוף פרופ' אבי שגיא: "אין דבר כזה דמוקרטיה בהשהיה". גם לגבי הדילמה שבין החובה לפועל בכל דרך לשחרור החטופים, מבהיר שגיא שמה שהיה נכון (אולי) בשבועות הראשונים של המלחמה, הסתיים מזמן. וגם על המתרחש בעזה יש לו השגות: אסור שנקמה תהיה מטרת המלחמה. פגיעה בעשרות ומאות אלפי בלתי מעוברים וההרס המוחלט של חלקים גדולים ברצועה הם בלתי נסבלים וייזקפו לחובתה של ישראל. וגם אסור שתתקיים התניה הדדית בין הסיוע ההומניטרי לחובת השלטון לשחרר את החטופים | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

הרבה נכתב ונאמר על טכניקות המו"מ של ישראל מול החמאס בעניין שחרור החטופות והחטופים - עו"ד  מוטי קריסטל היה שם ועסק בדברים האלה ממש, גם במו"מ סביב חטיפות ישראלים וגם בדיונים מדיניים. "משפחות החטופים חייבות לשמוע את האמת, גם אם היא קשה", הוא מבהיר. "אי הוודאות בלתי נסבלת גם מול האפשרות הרעה ביותר". הוא לא אופטימי בנוגע לשחרור החטופים, מקצתם או כולם - אם בכלל. "עבור סינוואר הם קלפי מיקוח מהמעלה הראשונה והוא לא יוותר עליהם עד שישיג את כל מטרותיו". לגבי המישור הפוליטי, הוא משוכנע שהשבועות הקרובים יהיו מכריעים וקיימת סבירות גבוהה לבחירות עוד לפני סוף השנה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

בשיחות קודמות עסק עמר דנק (נווט קרב בדימוס, סא"ל במיל' וחוקר) בשאלת סיום המלחמות: מדוע קשה לסיים אותן, כיצד הן עשויות להסתיים, השיקולים שמנחים מנהיגים בדרך להמשך המלחמה או החתירה לסיומה ועוד. בנוסף, עסקנו גם בתהליכים שהופכים דמוקרטיות למשטרים היברידיים ומה מאפיין מנהיגים שנהפכים לדיקטטורים "רכים". ברור בעליל שבנימין נתניהו חושש מסיום המלחמה ומאריך אותה כמיטב יכולתו (כולל הסיכול הפומבי של העסקאו לשחרור החטופים). הוא יודע שסיום המלחמה יפתח את תיבת הפנדורה של סיבותיה ומקורותיה, את שאלת חלקו במחדל ההיסטורי ויקלע אותו למאבק נואש על עתידו הפוליטי והמשפטי. ולא פחות חשוב עבורו: יקבע לדורות את מקומו בהיסטוריה כמנהיג שכשל וכזה שיהיה חתום על התבוסה הגדולה בתולדות המדינה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

עד לפני ארבע שנים, עו"ד ורו"ח נאוה רוזוליו לא ממש התעניינה וגם לא לגמרי הבינה בפוליטיקה. אבל הימים אז היו ימי הקורונה, היא התארחה בבית הוריה בירושלים וקפצה מדי פעם לראות מה זה הרעש שבוקע מאזור רחוב בלפור בעיר. הציצה ונפגעה. מאז היא ברחובות, צמודה למגפון, מארגנת צעדות ומצעדים ואמבושים על פוליטיקאים ("משמרות הבושה", "מרעידים" ועוד), מרכזת מידע, מביאה אנשים, מנהלת אינספור קבוצות ווטסאפ ולא נחה לרגע. שיחה על המוטיבציה, האנרגיה, המנוע הפנימי, האזרחים שהתגייסו, הפוליטיקאים שמועלים בתפקידם, על המחירים שהיא משלמת, התוכניות האישיות וההתלבטות שבין המשך הפעילות מבחוץ לאפשרות של כניסה לפוליטיקה וניהול המאבק מבפנים | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

מלכתחילה היה ברור שהשיחה עם קרן הבר לא תהיה קלילה ופשוטה. אבל הפודקאסט הזה הוא לא תוכנית בידור וגם לא תקווה כבקשתך - וזו אכן הייתה התוצאה. שיחה על ה-7 באוקטובר, שאסור להתמקד בו כתאריך מבודד וגם לא כאירוע אחד מבודד - זוועתי ואיום ונורא ככל שהיה - אלא כעוד נקודה שחורה בסאגה שנמשכת על פני רצף של עשרות שנים. אירוע שהיה יכול להגיע חצי שנה לפני האוקטובר ההוא או שנה אחרי, אבל לא הייתה שום סיבה להניח שהוא לא יגיע ואסור להניח שמתישהו בעתיד יגיע אירוע נורא אפילו יות ממנו. כי היה מי שיצק את המדיניות, בנה את התשתית, שימן ומימן אותה ובעצם מעשיו ומחדליו הביא אותה עלינו. וקרן הבר, שלא כמו בשיחות אחרות בפודקאסט ובאינספור טורים שכתבה, הרבה פחות אופטימית. והשורה התחתונה המרה: זה כנראה נגמר. אין עתיד למקום הזה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

שוב ושוב אנחנו נזכרים בקרירות ואפילו הגסות המסוימת שבה פרסם ג'יימס בייקר, מזכיר המדינה בתחילת שנות ה-90', את מספר הטלפון שלו והודיע ליצחק שמיר: כשיהיה לך מה לחדש לי תרים טלפון. היום מדובר בג'ו ביידן - הנשיא האמריקאי הציוני האחרון - וגם לו נשבר. והוא עוד המעודן מבין כל שאר אנשי הממשל שבראשותו. השיחה עם ציפי שמילוביץ' מעוררת מחשבות עגומות על השבר שבין ישראל לארה"ב, שבר שמקורו בנתניהו שהחליט לשבור את התמיכה הדו-מפלגתית ההיסטורית ולרקוד על הראש של הנשיאים הפרו ישראלים אובמה ומי שהיה סגנו והיום הנשיא. ובעוד שהמפלגה הרפובליקנית נכבשה בידי טראמפ, הדמוקרטים היו עדיין אי של נורמליות ותמיכה, עם השפעה יהודית ליברלית משמעותית. ועכשיו, אחרי נאומו של צ'אק שומר, נראה שגם זה נגמר | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

במאמר שכתב בהארץ לפני כמה שבועות, טען האקטיביסט, התסריטאי והכותב חיים שדמי שכל פעולות המחאה מאז ה-7 באוקטובר, בשנה וחצי מאז בחירות נובמבר 2022 ובעצם כמעט לכל אורך שנות המחאה האזרחית, לא במקרה לא סיימו את סאגת בנימין נתניהו. בשיחה ארוכה וטעונה איתו הוא קובע שאין טעם בהתכנסויות בקפלן ואפילו לא בחסימת צירי תנועה ומחאות ספוראדיות שמתפזרות על פני מוקדים רבים ונפרדים. אז מה כן? לדעתו הפתרון היחיד שיעבוד יהיה מצור ממוקד וממושך - אישית עליו ובכל מקום שבו הוא נמצא, מקיסריה ועד ירושלים. נתניהו באימה מפני מסה אדירה של אזרחים נחושים ורק זה יעבוד. וכשזה יקרה, לא נאמין כמה קל זה היה. והכי חשוב: זה חייב לקרות עכשיו כי לא נשאר לנו זמן | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

על רקע מסקנות ועדת החקירה לאסון מירון, ההתעלמות המוחלטת והמזלזלת של המערכת הפוליטית מהוועדה והמלצותיה ולקראת שיא משבר חוק הגיוס הצפוי בהמשך החודש - פרופ' אבי שגיא קובע: ממשלה שמנציחה בפועל ובחוק את אי השוויון המוחלט היא ממשלה שאיבדה את הלגיטימיות שלה. כי ככל שמותר לממשלה (למדינה, לריבון) לקבוע חוקים ונורמות שפוגעות במידה מסוימת בשוויון - בתנאי שהמטרה היא לשמור על שלמות החברה ובטחון האזרחים - אסור לה לקבוע ולהנציח בחוק אי-שוויון יסודי בין בני אדם וקהילות, חוק שהוא במהותו אנטי חוקתי. שיחה על האחדות המזויפת, על ההתפרקות מערכים אנושיים בסיסיים, על התפרקות המדינה מהחובות הכי בסיסיות שלה - מביטחון אישי בסיסי דרך ביטחון כלכלי ותעסוקתי ועד לחלוקת הנטל אל מול אימת המוות | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

השיחה האחרונה שהייתה אמורה להתקיים בפודקאסט עם הפרשן הצבאי של הארץ, עמוס הראל, נקבעה ל-8 באוקטובר 2023. ההקלטה ההיא נדחתה כמובן, והתקיימה השבוע - בדיוק חמישה חודשים אחרי. אז בשביל להשלים את הפערים פתחנו במצב המלחמה (שכרגע היא יותר בבחינת "לחימה") נכון להיום; ושוחחנו גם על המאמצים לשחרור החטופים - מו"מ שתקוע לחלוטין, למרבה הזוועה; על הפעולה ברפיח, שספק אם תצא לפועל; וגם על ההתמודדות של ישראל בכלל וצה"ל בפרט עם המצוקות ההומניטריות של האזרחים בעזה, שעלולות להגיע לרעב ממש ומגפות קטלניות. ובשביל לסגור את המעגל, גם חזרנו ליום הנוראי של ה-7 באוקטובר: מה בדיוק קרה באותה השבת, מתי בעצם הכל התחיל, איך הגענו למצב הזה והאם אפשר היה לעשות אחרת | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

בעוד שהציניקנים הפוליטיים טוענים שלמרות כל הרעש, נסיעתו לוושינגטון של חבר קבינט המלחמה בני גנץ הייתה מתואמת עם נתניהו והאינטרסים שלו - אלון פנקס משוכנע שזה קשקוש. בימים שבהם נתניהו הוא אישיות בלתי רצויה בבית הלבן; שכל שיחה שלו עם הנשיא ואנשיו היא מבוא לפיצוץ; שלמרות התמיכה הבלתי מסויגת של ביידן בישראל של אחרי ה-7 באוקטובר, נתניהו פשוט לא סופר את נשיא ארה"ב; וכל זאת בידיעה שמדובר בנשיא הכי אוהד ומסור לישראל שהיה אי פעם. אז גנץ (אולי) הזמין את עצמו לוושינגטון, בעזרת (ככל הנראה) הזמנה בשתיקה של המארחים, ביקור שהאמריקנים ניצלו להיכרות עמוקה יותר וכן להכנת הקרקע ליחסים עם מי שהם מעריכים (לפחות ע"פ כל הסקרים) שהוא האופציה הסבירה ביותר לעמוד בראש ממשלת ישראל בעתיד הלא רחוק. ולגבי סרבנותו של נתניהו - ארסנל הכלים שעומד לרשות ארה"ב במאבק הבלתי נגמר הזה עדיין רחוק ממיצוי | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

ללא אופטימיות קוסמית בלתי אפשרי להיות נציג אפקטיבי של השמאל בכנסת, אבל זו שליחותו של ח"כ הרב גלעד קריב - אחד מהבודדים שנותרו במשכן שמייצגים את המחנה המצומק. וככזה הוא לא נח לרגע. בשיחה בשיתוף אסתי סגל מדבר קריב בגילוי לב על המאבקים והכישלונות, על המסקנות ובעיקר על הלקחים לעתיד. כנציג הזרם הרפורמי ביהדות הוא שבע קרבות חברתיים, אבל לא נרתע. השיחה איתו, ברובה המכריע, לא ברחה מאידיאולוגיה והשקפת עולם - אבל בלי פוליטיקה אי-אפשר כמובן. הוא מברך על ההתקרבות לריצה משותפת ואף איחוד עם מרצ; שמח על התמודדותו הצפויה של יאיר גולן על ראשות העבודה; וגם מקווה שתהיה הצטרפות נוספת וגורפת של הכוחות שמשמאל למרכז הפוליטי וכאלה שהתגלו בשנת המחאה. והוא גם מתחייב: בשום מקרה לא יהיה שוב פיצול הרסני | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

כמי שלא גדלה בערוגות הפוליטיקה מגיל צעיר ואחרי שתי קריירות בתחומים שונים ונפרדים, לעו"ד וח"כ אפרת רייטן יש פרספקטיבה שונה ומעניינת על הזירה הפוליטית. אחרי שהייתה כוכבת ערוץ הילדים בטלוויזיה ועורכת-דין קשוחה בתחום העסקי-מסחרי, הגיעה רייטן לכנסת רק לפני שלוש שנים ומהר מאוד התבלטה במאבקים נחושים כחלק מסיעת העבודה (שהיום מונה בסך הכל 4 ח"כים). שיחה על מדינה, חברה, פוליטיקה וגם ציונות; על חובת המדינה לשמור על אזרחיה ולחלץ את אלה שהופקרו ללא הגנה ונחטפו; על התארגנות המחנה לבחירות שיבואו וגם מעט על השאיפות הפוליטיות האישיות | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אחרי שהתבלט בעשור הראשון של שנות ה-2000 כבלוגר לאומני ששיתף פעולה בהפגנות קולניות במוסקווה עם קבוצות נאו-נאציות, נהפך אלכסיי נבלני ב-2013 למנהיג אופוזיציה בולט כאשר התמודד לראשות עיריית מוסקווה (זכה ב-27% מהקולות ולא נבחר, אבל ההישג שלו היה גדול ובלתי צפוי וסימן אותו כפוטנציאל סיכון לפוטין). יאיר נבות ואסתי סגל סוקרים את דרכו של המנהיג הנועז והבולט שקרא תיגר על פוטין, מתחילת דרכו ועד למותו (רבים אומרים חיסולו) אתמול (שישי) בכלא הרוסי. על המאבק הנועז שניהל בשחיתות הרוסית בצמרת וגילוייו על היקף הנכסים המוסתרים של פוטין, הגלות הפוליטית שלו, ניסיון ההרעלה שממנו התאושש בקושי וחזרתו התמוהה (בעיניים מערביות) לרוסיה למאסר בטוח, התעמרות והתעללות ועד למותו הבלתי נמנע