על הדרך | שיחות עם טובי פולק

לפני יותר משלוש שנים עלה לאוויר בהפקת מכון מולד פודקאסט בהמשכים בשם "הסכת אוסלו" - סדרת פרקים בהובלת והגשת ההיסטוריון ד"ר ארנון דגני, הסכת שעסק בדרך להסכם אוסלו, הסיבות לכישלונו, הכוחות שפעלו לקדם הסדר בין ישראל לארגונים הפלסטיניים; והכוחות שמנגד, שהצליחו לטרפד אותו. בסדרת ההמשך "הסכת אוסלו עזה תחילה", שבהכנתה הוחל עוד לפני ה-7 באוקטובר (וכמובן שנעצרה באותו יום מר ונמהר), מתמקד דגני בקורותיה של רצועת עזה: מ-48' ל-56'; מ-67' ל-77'; מ-87' ל-93', מ-2000 ועד 2023 ועד בכלל. שיחה שהולכת הרבה לאחור (תוכנית החלוקה, מלחמת השחרור, מבצע קדש, ששת הימים), קופצת לימים האלה (מפעל ההתנחלויות, ההתנתקות מעזה, העדפת החמאס על פני הרשות הפלסטינית); סובבת סביב אוסלו וספיחיו ועומדת פעורת פה מול אימת אוקטובר 2023 ומה שקורה לכולנו מאז ועד היום. מוזמנים לשיחה קופצנית ומרתקת שנערכה והוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

לאורך כל שנותיו של "הניסוי הגדול" - ארצות הברית של אמריקה - שמרו הנשיאים והממשלים שלהם על חוקי משחק סבירים מול האזרחים ונציגיהם: העיתונות החופשית. ציפי שמילוביץ' מדגישה ומזכירה שלא הייתה אמורה להיות שום הפתעה בדברים שטראמפ עושה - אלה בדיוק הדברים שהבטיח והתחייב לעשות לפני הבחירות האחרונות; מה שכן מפתיע ואף מדהים הוא הקצב המסחרר של הכניעה ואפס ההתנגדות. אפשר להניח שאפילו טראמפ מופתע להיווכח עד כמה קל זה עובד לו. כך עם ההתקפלות של רשת סי.בי.אס וההדחה של כוכב הלייט נייט סטיבן קולבר, הנכונות המבישה לשלם מיליוני דולרים כ"פשרה" על איום שלו בתביעה (מופרכת והזויה) נגד מפיקי "60 דקות" וזה נכון גם לגבי כל רשתות השידור והמדיה הגדולות. ובצד השני? תודה ששאלתם. אין צד שני

כשראיתי את התמונה שהעלתה מיכל גלוש בטוויטר, הייתי המום. היא הציגה את רגל ימין החבולה שלה (עדויות מצולמות בפרק שעלה ביוטיוב וכן ברשתות החברתיות) והמראה פשוט היה מזעזע. מיכל, שכנה וגם קולגה, היא לא אחת שנחה לרגע. עוד מנוער רצ בשנות הנעורים דרך ההפגנות בכיכר מלכי ישראל (אז), כיכר גורן, בלפור, רחבת הבימה ורחוב קפלן - ועד לפינה היוקרתית של שר החינוך יואב קיש במערב הוד השרון. את מפת הצבעים המזעזעת שמקשטת את רגלה הימנית היא קיבלה מקצין משטרה נמרץ במיוחד, שחבט בה וניסה בכוח להוציא מידיה (ורגליה) את המגפון שבו אחזה ודרכו הקריאה את שמות החטופים והחללים כשהיא ישובה ברכבה הפרטי. היא גם סוחבת שבר באחת מידיה (עוד לא ברור באילו נסיבות), אבל לא עוצרת לרגע. יחד עם חבריה למאבק היא מתייצבת למשמרת המחאה כמעט מדי יום, לפעמים גם פעמיים ביום, ומזכירה לקיש את מה שהוא טורח מאוד לשכוח ולהשכיח. וכמו שאפשר לראות בעיניים, לא נרתעת גם כשהגוף מוכה וחבול

מאז שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, דרך הסכם השילומים והפיצויים של תחילת שנות ה-50 בכלל וכינון היחסים הדיפלומטיים המלאים ב-1965 בפרט, שוררים בין ישראל לגרמניה יחסים שהוגדרו "יחסים מיוחדים". בשיחה עם פרופסור משה צימרמן, מומחה בעל שם עולמי בענייני גרמניה בכלל ויחסיה עם ישראל בפרט (וגם ראש צוות התגובות של ארגון יוצאי מרכז אירופה), עולה החשש שלא לעולם חוסן. דעתם של הגרמנים אינה נוחה מההפיכה המשטרית שמבצעת ממשלת ישראל בשלוש השנים האחרונות; וגם האמפתיה המובנת מאליה של הממשלה הגרמנית מול הטבח הנוראי של החמאס ביישובי ובסיסי העוטף, הולכת ומתפוגגת לנוכח פעילותה של ישראל בעזה ובגדה המערבית. ולמרות שמדובר במדינה שמקפיד יותר מכל מדינה אירופית אחרת להתנגד לאנטישמיות, בהחלט ייתכן שיהודים שמתגוררים במדינה, ישראלים שעברו לגור שם וגם תיירים מזדמנים ייתקלו ביחס עוין (גם אם מוסווה). וכמה מילים גם על הכדורגל הגרמני

בשיחה נוספת עם המשפטן בעל השם העולמי, פרופ' מנחם (מני) מאוטנר, ניסינו להבין איפה הכל השתבש. באופן לא מפתיע (לעוקבים אחרי מאמריו), מאוטנר טוען שהאחריות על הידרדרות מערכת המשפט ושלטון החוק נופלת קודם כל על מערכת המשפט עצמה - וגם על המחנה הדמוקרטי-ליברלי. לטענתו, ההסתמכות הטוטאלית "שלנו" (החילונים, הליברלים, "השמאל") על פסיקות בתי המשפט בכלל ובג"ץ בפרט, הייתה סוג של עצלנות. ואשם גם בית המשפט העליון שפתח את שעריו לאינספור עתירות שמלכתחילה לא היו אמורות להיות מוגשות. וזאת, במקום לקדם ולשמור על החברה והדמוקרטיה במישור הקלאסי, קרי דרך הפוליטיקה. הוא גם טוען שמשפט נתניהו הוא זה שהביא אותנו עד הלום; שספק אם היה נכון להגיש את כתבי האישום; שמלכתחילה לא ניתן היה לקיים משפט כהלכתו; והתוצאה שהתגלגלה משם היא מסע הנקמה של נתניהו במערכת כולה: מהפוליטיקה (הקמת ממשלה עם הימין הקיצוני ביותר) ועד מערכות הביטחון, אכיפת החוק, ביקורת המדינה וכמובן - מערכת המשפט. העיקרון, הוא קובע, לא היה שווה את התוצאה האסונית. מוזמנים לשיחה מרתקת במיוחד שנערכה והוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

חודשים לא רבים אחרי השבעה באוקטובר החלו הדיבורים על מלחמת השולל, על הפקרת החטופים, על השאיפות האמיתיות של הממשלה ואלה שעומדים מאחוריה ודוחפים אותה ועל השימוש בצבא בכלל ובמאות אלפי חיילי המילואים ככלי שרת בידי אלה שעבורם מדובר בתקופה של נס. רס"ן (מיל') נטע כספין וסרן (מיל') סתו הם קציני מילואים ששירתו במלחמה הנוכחית לאורך חודשים ארוכים, ודי מהר הבינו שאין שום קשר בין המטרות המוצהרות והמילים הגבוהות למציאות בשטח. הם הקימו את תנועת הסרבנים "חיילים למען החטופים" - יוזמה שחתומים עליה כבר מאות קצינים וחיילים - ובשיחה ביוזמת אסתי סגל שמסייעת להם, הם מספרים על דילמת החייל (והקצין), שנקרע בין המחויבות לחבריו, מפקדיו ופקודיו לבין השקפת עולמו; על מה הניע אותם להקים את הארגון; על מסכת השקרים שנחשפו אליה במהלך המלחמה; על המספרים האמיתיים ועל הסיכוי להביא שינוי

הפודקאסט "על הדרך | שיחות עם טובי פולק" יצא לדרכו ב-23 ביולי 2021. הרוח הייתה חדשה, נתניהו היה באופוזיציה, בממשלת השינוי כיהן שר ערבי ראשון במשרה מלאה, העבודה ומרצ היו חברות משמעותיות בקואליציה. שנה וחצי של תקווה זהירה. שלוש שנים וחצי של ממשל ביידן. ועוד חצי שנה של הטירוף של ממשל טראמפ השני. ואז הגיעו הבחירות. וקואליציית הדמים. והנאום של יריב לוין. והפגנת המטריות בהבימה. ותשעה חודשים מוטרפים של הבימה וקפלן והגשרים והרחובות והערים ברחבי הארץ. ואז הגיע ה-7 באוקטובר. והטבח. ההפקרה. הביזוי. החטופים. ההפקרה. המלחמה. הנקם. הטירוף. צימאון הדם. ארבע שנים ארוכות, מפרכות ומדממות של תיעוד הישראליות - מהימים הנשכחים עם התקווה הזהירה ועד לתהום היום. ארבע שנים של תיעוד היסטורי בזמן אמת. תודה שהלכתם איתי לאורך הדרך הזו

מאז ה-7 באוקטובר ההוא, אייל אשל הוא אייל, אבא של רוני אשל. כך הוא קורא לעצמו, זו ההוויה שלו, זה היומיום שלו, זה מה שהוא עושה 24/7. השיחה איתה קשה וכבדה מכל הסיבות הברורות, אבל גם בגלל הפער הלא מוסתר בהשקפות העולם. וזו גם הסיבה שהפרק הוקדש כמעט במלואו לרוני וחברותיה, למפקדים המפוקרים שלהן, להפקרה ומקורותיה: ההתראות שנענו בזלזול מוחלט, התצפיתניות שהושלכו על הגדר הרעועה והמוזנחת ללא מינימום הגנה, הצבא שידע ושמע וראה את הקולות והמראות ולא נקף אצבע ובעיקר ההתחמקות האינסופית מאחריות של הקצינים הבכירים, המנהלים הממונים וכמובן: הדרג הפוליטי הנבחר. הדיון הקשה על הנקמה חסרת התוחלת, ההרס וההרג וההרעבה, יתקיים ביום אחר. מוזמנים לשיחה הלא פשוטה שנערכה והוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

מעטים הם חברי הכנסת שעדיין מייצגים כראוי את (מה שמכונה) "המחנה הליברלי" או אפילו את "מחנה השמאל" רחמנא לצלן. ח"כ הרב גלעד קריב הוא אחד מהם - אחד הבולטים שבהם. שיחה על עידן נתניהו, ממשלת הזוועות והיכולת הבלתי נתפסת שלו להתעלל בכל מי שהוא מסמן כמתנגדיו; על ההתחדשות של מפלגת העבודה ההיסטורית בצלמה החדש כמפלגת הדמוקרטים; על ההכנות לבחירות, אם יבואו בחטף; על איחודים אפשריים בתוך המחנה, הפחתת הביזור הרסני של המסרים ומניעת שריפת קולות. וגם על הסיכוי להחזרת החטופים - החיים והחללים - וסיום המלחמה, על האסון בעזה וגם על מלאכת השיקום שמצפה לכולנו ביום שאחרי. מוזמנים לשיחה מרתקת שנערכה והוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

במאמר שכתב השבוע בטיים אאוט תל-אביב, סקר עורך המגזין ירון טן-ברינק את חטאי התקשורת (העיתונות) הישראלית ואוזלת היד (המכוונת) שלה בסיקור המלחמה, בחשיפת האינטרסים הפוליטיים והאישיים שמשאירים אותנו בביצה המדממת של עזה כבר קרוב לשנתיים, בהתעקשות להסתיר ולא לדבר על פשעי המלחמה שישראל מבצעת ברצועה, בהסברת פשר חילופי המהלומות מול איראן, בשיתוף פעולה פוליטי בהסתרת הנזקים שהטילים האיראניים חוללו במרכזי הערים ובאתרים אסטרטגיים ברחבי הארץ - ובעיקר בהפקרת החטופים. תקשורת מוסרית ואחראית לא הייתה מניחה לנושא הנורא הזה לרדת מסדר היום הציבורי אפילו לא לרגע אחד

כבר יותר משנה וחצי נדמה שמי שמנהל בשם מדינת ישראל את המו"מ לשחרור החטופים, לא באמת מייצג את האינטרסים של המדינה, של אזרחיה ובוודאי של החטופים ומשפחותיהם. מוטי קריסטל, מומחה לאסטרטגיות של ניהול מו"מ, פשרות וסכמים, חושב שבנימין נתניהו - מי שמוביל את המו"מ וקובע את מהלכיו ומחיריו - משוכנע שהוא פועל לטובת מדינת ישראל, ההיסטוריה שלה והעם היהודי בכלל, כאשר בפועל הוא מתייחס לשליחות מטאפיזית למען המדינה היהודית והעם היהודי, ועל הדרך נוטש את האינטרסים של אזרחי המדינה עצמם. ויותר מזה: פועל למען האינטרסים שלו עצמו (הישרדות פוליטית ואישית שמנותבת בעיקר להפסקת ההליכים המשפטיים נגדו). בנוסף, שוחחנו גם על מה שחשוב לעשות עכשיו, אחרי שהסתיים (זמנית?) סבב הלוחמה מול איראן, לפני שההישגים הצבאיים יתמוססו

אחרי האכזבה הברורה מאליה של אנשי השיווק של הליגה ורשתות הטלוויזיה, בסופו של דבר סדרת הגמר של ה-נבא הייתה אדירה. זה נגמר במשחק 7 - משהו שלא קורה הרבה - והסדרה עצמה הייתה משהו שלא קורה כמעט בכלל: שואו-דאון נפלא בין שתי קבוצות "קטנות" משווקים קטנים ובלי הסופר-סטארים הקבועים של הענף. ציפי שמילוביץ' נהנתה מכל רגע וקצת הצטערה שהקבוצה החייזרית של  אינדיאנה נכנעה רגע לפני השיא. שיחה על העולם החדש של ה-נבא וגם על פציעות האכילס שהשביתו במהלך הפלייאוף שלושה כוכבים גדולים: הליברטון בגמר, טייטום בסיבוב השני ולילארד בסיבוב הראשון - רצף חסר תקדים של טרגדיות ספורטיביות, שהליגה כבר הודיעה שתנסה לבדוק אותן לעומק. בינתיים התקיים גם הדראפט, קופר פלאג צפוי להיות המציל של דאלאס אחרי פארסת המכירה של לוקה ואפילו אנחנו (בערך) עלינו על המפה, עם בחירתם של בן שרף ודני וולף בסיבוב הראשון על-ידי ברוקלין נטס

כמו כולנו, גם נדב תמיר, מנכ"ל ג'יי-סטריט ישראל, לשעבר הקונסול הכללי בבוסטון והיום פרשן מבוקש לענייני יחסי ישראל וארה"ב, עקב מקרוב אחרי ההתפתחויות במלחמה בין איראן וישראל וניסה להעריך מה יעשה ממשל טראמפ. העניין הוא שאת טראמפ קשה לצפות וקשה לחזות מה הוא יעשה או מה ייאלץ לעשות, והאם בסופו של דבר יעשה דברים שמנוגדים להשקפת עולמו ולשאיפות האמיתיות שלו. אז הסתבר שבסופו של דבר נתניהו הצליח להביא (שלא לומר לתמרן) את טראמפ לבצע את התקיפה המדוברת על מתקני הגרעין - השאלה שנשארה פתוחה היא מה הלאה. כמו רבים שעסוקים בנושא, גם תמיר חושב שאסטרטגיית היציאה של טראמפ וגם של איראן תהיה הסכם גרעין חדש, אבל לא לפני שהאיראנים והישראלים ימשיכו במלחמת ההתשה ביניהן, ככל הנראה לשבועות רבים נוספים ואולי אפילו חודשים. שוחחנו גם על הסיכוי לסיום המלחמה בעזה, שחרור יתרת החטופים וכניסה לתוכנית השיקום הגדולה של עזה - מהלכים שגם הם תלויים בנחישותו של טראמפ

פוד חירום בענייני השעה עם גבע קרא-עוז. על מלחמת היש ברירה שהכריז נתניהו, למרות שהשאיר את ישראל מבודדת וחשופה; על הרוח הגבית שהוא קיבל מאירועי ה-7 באוקטובר, שהשילו ממנו את הפחד מקורבנות המלחמה הכוללת - נרצחים, הרוגים, פצועים, הרס עצום, פגיעה אנושה בכלכלה, בידוד בינלאומי; על הניסיונות הגלויים והבוטים שלו לגרור את ארה"ב למעורבות פעילה במלחמה; על סגירת השמיים, עצירת המשק, הקפאת מערכת החינוך ועוד. האם נתניהו יצא למערכה עם אסטרטגיית יציאה? נראה שלא; האם הסוף (הזמני או המוחלט) נראה באופק? קשה מאוד לדעת; האם אכן ניתן לשנות את מצבה הגיאופוליטי של ישראל באמצעים צבאיים? ספק גדול. ולסיום, רגע של נחת: יהיה משחק 7 בגמר ה-נבא

השיחה הזו התעכבה מעט (למרות שהייתה מחויבת המציאות), בערה על אש קטנה שנהפכה לזעם גדול עד כדי חוסר אונים כמעט. את הפרטים והעילות לכל מה שתואר לעיל כל מאזין וצופה יכול לנחש בעצמו, אבל היה חשוב למארח להביא מישהו חכם ויודע ומנוסה דיו, כזה שיוכל לווסת את הזעם והלהט. אז הפעם פרופ' אבי שגיא היה הקיר שאליו ועליו ובו הוטחו השאלות הקשות, שלא בטוח שיש להן מענה. למשל, השימוש בצבא ככלי להישרדות פוליטית, הרבה אחרי שמוצה השימוש הלגיטימי בו - קרי הגנה על אזרחי המדינה; הגבול הדק (או העבה להחריד) שבין פקודות מטומטמות והרות אסון, שלמרות הכל חובה לציית להן - לפקודות בלתי חוקיות בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליהן, פקודות שחובה לסרב להן. למשל, ההפקרה הפושעת והנפשעת של החטופים האומללים וההתעללות המכוונות במשפחותיהם; הניסיונות הנואלים למסד את אי השוויון בכלל ואי השוויון בנטל השירות (והשכול) בפרט; למשל, על המשך המאמצים לבצע את ההפיכה המשטרית תוך כדי חיסול טוטאלי של כל שומרי הסף; למשל, השוד המגזרי הגדול; וכמה מילים גם על האיים המבודדים של הטוב, שלדעתו של שגיא עדיין קיימים בתוכנו הם אלה ש(אולי) ויוציאו אותנו מהמצור