דף יומי לנשים - הדרן

לאחר שהמשנה דנה באילו כהנים זכאים לקבל חלקים מבשר הקרבנות, ריש לקיש דורש מן הפסוק "הכהן המחטא אותה יאכלנה" כי רק מי שמבצע את העבודה רשאי לאכול, ובכך מוציא את הטבול יום ואת המחוסר כיפורים. הגמרא מקשה על כך, שהרי כהנים במשמרת השבוע מקבלים חלק אף אם לא הקריבו בפועל את הקרבן, וגם קטנים אוכלים אף שאינם ראויים לעבודה. לכן מפרשת הגמרא שהפסוק מתכוון ל"ראוי לעבודה" לעניין קבלת חלק, אף שקטנים שאינם ראויים יכולים לאכול, אבל לא מקבלים חלק. קושי נוסף מתעורר לגבי כהנים בעלי מום, שאינם ראויים לעבודת הקרבנות ובכל זאת מקבלים חלק. לפתרון, הפסוק "כל זכר בכהנים" כולל בעלי מום, והגמרא מנתחת מדוע הטבול יום הוצא מן הכלל בעוד בעל מום נכלל. ריש לקיש שואל עוד האם כהן בעל מום שהוא גם טמא זכאי לקבל חלק. רבה מביא ראיה מן הכהן הגדול, שבשעה שהוא אונן (ביום מות קרובו) עובד במקדש אך אינו רשאי לאכול, ואינו מקבל חלק לאכילה בערב – מכאן שהזכאות לקבל חלק מותנית ביכולת לאכול. רב אושעיא מעלה שאלה דומה לגבי כהן טמא במצב שבו הטומאה הותרה לקרבנות ציבור, האם הדבר מתיר לו לקבל חלק? רבינא משיב באותה ראיה מן הכהן הגדול, ומוכיח שגם כאן נדרשת יכולת לאכול. המשנה אומרת שאונן רשאי לגעת בקודשים, אך הדבר סותר משנה אחרת בחגיגה כא הקובעת שטבילה נדרשת כדי להתיר מגע בקודשים. שלושה פתרונות מובאים: הראשון – שמשנתנו עוסקת לפני הטבילה, אך נדחה שכן הטבילה אינה מסירה את אנינות; השני – הבחנה בין מי שנזהר שלא להיטמא בטומאה המעבירה טומאה אך לא בדבר הפוסל, לבין מי שנזהר מכל טומאה; והשלישי – שמשנתנו עוסקת בנגיעה, ואילו המשנה בחגיגה עוסקת באכילה. מובא מקור נוסף להוכיח שיש מצבים שבהם אדם נזהר מסוג אחד של טומאה ולא מאחר, והדבר נושא השלכות הלכתיות. מאחר שהמשנה קובעת שאונן אינו מקבל חלק, הדבר משתמע שהוא כן יכול לאכול מבשר הקרבן. אולם זה סותר משנה בפסחים צא האומרת שאונן יכול לטבול ולאכול את קרבן הפסח בלילה, אך אינו רשאי לאכול שאר קודשים. הפתרון הוא להבחין בין פסח, שבו האכילה מותרת בשל דרישותיו הייחודיות, לבין שאר הקרבנות במשך השנה. מכאן מתגלגל דיון במחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון האם אנינות בלילה היא דין תורה או דין דרבנן, שכן ההיתר לאונן לאכול קרבן פסח מבוסס על עמדתו של רבי שמעון שהיא מדרבנן. אולם ברייתא מובאת שנראית כסותרת זאת, שכן היא מציגה את רבי שמעון כאומר שאנינות בלילה היא דין תורה. שתי הצעות מובאות ליישב את הסתירה.

ם חלק של קרבן נתבשל יחד עם קרבן אחר במעמד שונה, או עם מאכל חולין, המאכל מקבל את מעמד הקרבן המחמיר יותר, כפי שנאמר בויקרא ו:כ. אף על פי שדין זה מובא בהקשר של קרבן החטאת, דרשה על הפסוק בויקרא ז:לז, שבו מוזכרים סוגי קרבנות שונים, מלמדת שעיקרון זה חל על כל הקרבנות. כל קרבן הנזכר בפסוק משמש ללמד דין מסוים על שאר הקרבנות. ברייתא בשם רבי עקיבא דורשת את דין המאכלים שנתבשלו יחד מן המילה "מנחה" שבפסוק, שכן אותו דין מופיע גם בהקשר של מנחות בויקרא ו:יא. המילה "חטאת" שבפסוק, לעומת זאת, משמש ללמד דינים אחרים. בעוד שהברייתא דורשת שלושה דינים מן "חטאת" – שאין לקנותה בכספי מעשר שני, שיש להקריבה ביום, ושכל פעולותיה נעשות ביד ימין – הגמרא מצמצמת זאת לשניים, ואולי אף לאחד, שכן שאר הדינים נלמדים במפורש בקרבנות אחרים. רבא מעלה שתי שאלות בנוגע לדם שעל בגד: האחת נוגעת לדיני הכיבוס דם חטאת בעזרה, והשנייה נוגעת לדפ בבגד כחציצה במקווה. הוא פותר את השאלה הראשונה, אך השנייה נותרת ללא מענה. המשנה מונה מצבים שבהם כהנים אינם מקבלים חלק מן הבשר. אם אינם יכולים להקריב את הקרבן מחמת טומאה או פסול אחר – אינם זכאים לחלק. אולם כהנים בעלי מום, אף שאינם רשאים לעבוד במקדש ולהקריב קרבנות, זכאים בכל זאת לקבל חלק מן הבשר.  

רבי טרפון וחכמים נחלקו האם מריקה ושטיפה של כלי מתכות ששימשו לבישול בשר קרבנות נדרשים בימי החג כפי שנדרשים במשך השנה, או שבימי החג אין צריך לבצע אותם עד סיום החג. מהו יסוד עמדתו של רבי טרפון להקל בחג? הזמן הכללי לביצוע מריקה ושטיפה הוא לאחר שעבר הזמן המותר לאכילת הקרבן. מניין הדבר נלמד? רבי וחכמים נחלקו האם מריקה ושטיפה נעשים שניהם במים קרים, או שמריקה נעשית במים חמים ושטיפה במים קרים. ואף לשיטת רבי, הסובר ששניהם במים קרים, עדיין יש צורך להרתיח תחילה את הסיר במים חמים כדי להסיר את טעם הבשר שהפך לנותר, נשאר מעבר לזמן שבו ניתן לאכול את הקרבן. אם חלק של קרבן נתבשל יחד עם קרבן אחר במעמד שונה, או עם מאכל של חולין, המאכל מקבל את מעמד הקרבן החמור יותר, כפי שנאמר בויקרא ו:כ. דין זה חל רק אם ניתן טעם. ופרטי הדין נידונים. נשאלת שאלה: מדוע מצוות עשה לאכול בשר קרבן אינה דוחה את מצוות לא תעשה שלא לאכול בשר פסול? רבא משיב שעיקרון זה אינו חל במקדש. רב אשי משיב שיש גם מצוות לא תעשה וגם מצוות עשה שלא לאכול את הבשר, ולכן מצוות העשה לא דוחה. הפסוק הנוגע לדין זה נאמר בהקשר לחטאת. מן הפסוק בויקרא ז:לז, שבו מוזכרים קרבנות שונים, למדו חכמים שדיני כל סוג קרבן חלים גם על שאר הסוגים. מן החטאת המוזכרת בפסוק זה הם למדו שהדין הזה חל על כל הקרבנות. מה לומדים משאר קרבנות הנזכרים בפסוק?  

הגמרא מעלה שתי קושיות על המסקנה שכלי חרס ניתן להכשיר על ידי הכנסת אש לתוכו. ראשית, מדוע התורה מצווה לשבור כלי חרס שבו נתבשל בשר קדשים, אם אפשר פשוט להכניסו לכבשן? התשובה היא שבירושלים לא ניתן להשתמש בכבשנים, שכן הם משחירים את הקירות ומכערים את מראה העיר. שנית, מדוע תנורי המקדש נעשו ממתכת, אם ניתן היה להשתמש בתנורי חרס ולהכשירם? ההנחה שמאחורי שאלה זו שגויה, שכן התנורים היו נחושת לא בגלל שבירת כלי חרס אלא כי היו צריכים לשמש ככלי שרת במקרים מסוימים (כגון שתי הלחם בשבועות ולחם הפנים) וכלי שרת אינם יכולים להיות עשויים מחרס. רב יצחק בר יהודה עזב את בית מדרשו של רמי בר חמא ועבר ללמוד אצל רב ששת. רמי בר חמא נפגע, וסבר שרב יצחק עזבו כי הוא מחפש כבוד. רב יצחק הסביר שלא קיבל תשובות מספקות מרמי בר חמא, שכן הוא השיב מתוך הגיון ולא מתוך מקורות תנאיים. רמי בר חמא איתגר את רב יצחק לשאול אותו שאלה, והבטיח להשיב עליה ממקור תנאי. רב יצחק שאל על מריקה ושטיפה של כלי שבו השתמשו רק בחלק מהכלי לבישול קדשים – האם כל הכלי צריך מריקה ושטיפה, או רק החלק שבו השתמשו? רמי בר חמא השיב בהיגיון שרק החלק שבו השתמשו צריך ניקוי, כמו במקרה של דם על בגד. רב יצחק דחה את ההיגיון הזה וגם הביא ברייתא המוכיחה את ההפך, ובכך הפריך לחלוטין את רמי בר חמא. רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו האם דין מריקה ושטיפה חל גם על קדשי קדשים וגם על קדשים קלים, או רק על קדשי קדשים.  מניין הם לומדים את ההבחנה הזו? שניהם מסכימים שאין דין מריקה ושטיפה בתרומה. הגמרא מקשה על כך מברייתא, ושלוש תשובות ניתנות.  

הסוגיה שהועלתה בעמוד הקודם בנוגע לכיבוס כלים שהוצאו מן העזרה, נידונה כעת גם לגבי שבירת כלי חרס וביצוע מריקה ושטיפה של כלי מתכת. אם כלים אלו נוקבו ואיבדו את מעמדם ככלי ראוי, כיצד ניתן לקיים את מצוות שבירתם או ניקויים? ריש לקיש מלמד כיצד יש לנהוג במעיל הכהן גדול שנטמא, מאחר שאסור לקורעו. רב אדא בר אהבה מקשה על הצעתו, אך הגמרא מתרצת את הקושי. הגמרא מעלה קושי נוסף בנוגע לחיוב הכיבוס: כיצד ניתן לכבס דם בעזרה אם רב נחמן בשם רבה בר אבוה פוסק שדם חטאת וכתמי נגעים טעונים ניקוי בשבעה סממנים, שאחד מהם הוא מי רגליים? לפי ברייתא, אסור להכניס מי רגליים למקדש. הפתרון הוא להביא מי רגליים מעורבים ברוק תפל. המשנה מלמדת שכלים שבהם נתבשל בשר קדשים, או שנשפך (עירה) לתוכם דבר שרותח, טעונים מריקה ושטיפה – בין אם מדובר בקדשי קדשים ובין אם בקדשים קלים. רבי שמעון חולק, ופוטר קדשים קלים מן החיוב הזה. ברייתא מסבירה שהמילים בפסוק בויקרא ו:כא "אשר תבושל בו" לומדים את הדין שגם אם עירה רותחים מכלי לתוך כלי אחר, צריך מריקה ושטיפה. רמי בר חמא מעלה שאלה האם בשר התלוי באוויר התנור (של חרס) נחשב כמבושל לעניין חיוב שבירת התנור. רבא מביא מקור לענות על השאלה, אך הוא נדחה. גם אמירה של רב נחמן בשם רבה בר אבוה הובאה כתשובה לשאלה, אך גם נדחה. מובאת מקרה מעשי שבו תנור סויד בשומן, ורבה בר אהיליי אסר לאכול לעולם לחם שנאפה בו, שמא יבואו לאוכלו עם מטבל חלבי (כותח). דין זה נתקף על ידי ברייתא האוסרת ללוש בצק בחלב או לסייד תנור בשומן, אך מתירה שימוש לאחר חימום מחדש (שכן ההכשרה מוציאה את הטעם). לפיכך נדחית פסיקתו של רבה בר אהיליי. רבינא שואל את רב אשי מדוע, אם פסיקת רבה בר אהיליי הופרך, פסק רב שיש לשבור כלי חרס לפני פסח. רב אשי מסביר שרב הבין שהברייתא מתייחסת לכלי מתכת. לחלופין, ניתן להבחין בין תנורי חרס שחומם בפנים (ולכן הכשרה מועילה), לבין סירי חרס שמתחממים מבחוץ, שאינם ניתנים להכשרה כראוי.

דף נלווה הגמרא בוחנת את המחלוקת בין רבי אלעזר ורבי יהודה האם בגדי עור שנכתמו בדם חטאת טעונים כיבוס. ברייתא מביאה פסוקים מן התורה כמקור לכל אחת מן השיטות, כאשר המחלוקת נסובה על פירוש המילה "בגד". רבי יהודה מבין ש"בגד" כולל כל דבר שבפוטנציאל יכול לקבל טומאה, ואילו לדעת רבי אלעזר הוא מתייחס לבגדים שהם בפועל בני קבלת טומאה. אביי ורבא מציינים שלושה הבדלים מעשיים הנובעים מפירושיהם השונים. ברייתא אחרת מביאה את המקור לכך שרק המקום המדויק בבגד שעליו ניתז הדם טעון כיבוס, ולא כל הבגד כולו. הגמרא מדייקת מהמשנה שעור ניתנת לכיבוס, אך מצטטת מקור סותר בהקשר להלכות שבת, הקובע שלנקות עור במים אינה נחשבת כיבוס. אביי מיישב את הסתירה בכך שמייחס את אחת הדעות לחכמים ואת השנייה ל"אחרים" הכוללים עור בכיבוס. רבא מערער על כך ומתרץ בתורה אחרת - שההבחנה היא בין עור רך לעור קשה. לאחר שהוא מעלה שתי קושיות על הסברו, רבא מציע גישה שלישית: להבחין בין שפשוף, הנחשב כיבוס, לבין שפיכה או השרייה במים, שאינה נחשבת כיבוס. הגמרא מביאה ברייתא נוספת הלומדת מן הפסוקים שחובת הכיבוס, שבירת כלי חרס ושטיפת כלי נחושת – כולם צריכים להיעשות בעזרה. המשנה פוסקת שכיבוס הוא החומרה היחידה המיוחדת לחטאת לעומת שאר הקרבנות, אך הגמרא מקשה על כך לאור חומרות נוספות שניתן היה לכלול. המשנה מוסיפה שאם יש בגד עם דם, או כלי חרס או כלי נחושת שבו בושל בשר יצאו מן העזרה ונטמאו – יש להפקיע קודם את הטומאה באמצעות קריעה, נקיבה או פסילה אחרת של הכלי, ולאחר מכן להחזירו לעזרה כדי לכבסו, לשוברו או לשוטפו. רבינא מערער על הדין שבגד טמא נקרע בחוץ ואחר כך נכנס לכיבוס בפנים: אם הקריעה מבטלת את מעמדו כבגד בכדי לטהרו, כיצד ניתן לקיים את חובת כיבוס בגד? הגמרא מבהירה שהמקרה הוא בקריעה לאורך הבגד אך לא בחלוקה לשני חלקים נפרדים – קריעה זו מספיקה להפקעת הטומאה, אך עדיין משאירה לו מעמד של בגד לעניין כיבוס.

דף נלווה רמי בר חמא שואל את רב חסדא האם דם שניתז על בגד שכבר טמא טעון כיבוס. רב הונא בריה דרב יהושע מסביר כי השאלה תלויה האם אין צורך בכיבוס רק כאשר הטומאה והפסול באים בזה אחר זה, או גם כאשר הם באים בבת אחת. רב חסדא מקשר את הסוגיה למחלוקת בין רבי אלעזר וחכמים בדין מי חטאת שנטמאו, לפי פירושו של אביי. כדי לבאר את הבנת אביי, הגמרא מציגה מחלוקת רחבה יותר בין רבה, אביי ורבא על נושא ומהות המחלוקת בין רבי אלעזר לחכמים. ברייתא מלמדת שרק דם הראוי להזאה טעון כיבוס, ולא דם שכבר נפסל. רבי עקיבא פוסק שדם שהיה לו שעת כושר ואחר כך נפסל טעון כיבוס, ואילו רבי שמעון סובר שבכל מקרה דם פסול אינו טעון כיבוס. המשנה קובעת שדם שניתז מצוואר הבהמה, או מן הקרן או מן היסוד של המזבח, אינו טעון כיבוס, וכן דם שנשפך על הרצפה ונאסף – אינו טעון כיבוס, מפני שרק דם שנתקבל בכלי והראוי להזאה טעון כיבוס. שתי ברייתות מובאות להראות כיצד נלמדים דינים אלו מן הפסוקים שבתורה. הגמרא מוסיפה ומבארת שדרישת "ראוי להזאה" באה למעט מקרים שבהם התקבל פחות מן השיעור הנדרש בכל כלי. רבא מסביר שעיקרון זה נלמד מדרשה על הפסוק בויקרא ד:ו. לאחר שרבא מביא כמה דרשות על מילות שונות בפסוק זה, הגמרא מנתחת אותן זו מול זו – מדוע כל אחת נצרכה – וגם מול מקורות אחרים. המשנה ממשיכה בדין דם שניתז על העור: קודם הפשט – אינו טעון כיבוס, לאחר הפשט – טעון כיבוס. רבי אלעזר מגביל את הכיבוס למקום הדם בלבד, ורק כאשר החומר ראוי לקבל טומאה. ברייתא מרחיבה את חובת הכיבוס גם לבגדים, לשק ולעור, ומפרטת שחובת הכיבוס, שבירת כלי חרס, ומריקה ושטיפה בכלי נחושת – כולם צריכים להיעשות במקום קדוש. הכיבוס הוא חומרה ייחודית לחטאת לעומת שאר קדשי קדשים.    

שמואל סובר שלדעת רבי עקיבא ניתן להביא יין כקרבן נדבה, והיין נזרק על גבי המזבח. אולם ברייתא מביאה דעה שרבי עקיבא סבר שמדובר בנסך לתוך ספלים בראש המזבח, דבר המעורר קושי על שיטת שמואל. הגמרא מתרצת את הקושי בכך ששמואל סובר כרבי שמעון, והברייתא כרבי יהודה – בשאלה האם דבר שאינו מתכון אסור או מותר, שכן אם מנסכים יין על המזבח, הדבר מכבה חלק מן האש שעל המזבח, והכיבוי אסור מן התורה. מקשים על תירוץ זה, שהרי רבי שמעון עצמו סובר כרבי יהודה נגד רבי שמעון באיסור כיבוי גחלת עץ כשהיא מצויה ברשות הרבים. תירוץ ניתן על ידי הבחנה בין שני המקרים: שמואל סובר כרבי שמעון בדבר שאינו מתכוון, אך כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה. דם חטאת שנזרק על בגד לפני שהובא הדם על המזבח – הבגד טעון כיבוס בעזרה. דין זה חל הן על דם חטאות החיצוניות והן על דם חטאות הפנימיות, אך אינו חל על חטאת העוף. הדבר נלמד מדרשה על הפסוק בויקרא ו:יח, המרחיבה ומצמצמת כאחד. נשאלת השאלה: מדוע דווקא העוף יוצא מן הכלל והחטאות הפנימיות נכללות? שלושה תירוצים ניתנו לכך. שתי שאלות נשאלו על חטאת העוף – תשובה לשאלה השנייה הובאה מברייתא הנוגעת לנושא שלנו, אך שתי השאלות נותרו ללא מענה ברור. לוי שאל שאלה נוספת: כתם דם שעבר מבגד אחד אל בגד אחר – האם גם הוא טעון כיבוס?

אם קרבן אחד תדיר, אך השני מקודש יותר – איזה קודם? שלושה מקרים מובאים מן המשנה הראשונה בפרק, זבחים פט, כדי להוכיח שהתדירות קובעת קדימה, אך כל אחד מהם נדחה באותו אופן. לאחר מכן מובאת משנה העוסקת בסדר הברכות בקידוש ואמירה של רבי יוחנן כדי להוכיח גם כן שהתדירות קובעת קדימה, אך גם הם נדחים. לבסוף מדייקים מן המשנה בזבחים צ, שמשתמעת ממנה שאם היו לפני הכהן שלמים ואשם או חטאת, ושניהם מן היום, האשם או החטאת יוקדמו – אף על פי שקרבן שלמים מצוי יותר. כדי לדחות ראיה זו, רבא מבחין בין "תדיר" לבין "מצוי" רב הונא מנסה לדחות את הבחנתו של רבא ממקור העוסק בברית מילה ופסח, שם ברית מילה נחשבת תדירה. אולם קושייתו נפתרת בשתי דרכים אפשריות. אם קרבן שאינו תדיר נשחט תחילה, ולאחר מכן נוכחו בטעותם – האם מערבבים את הדם (כדי שלא יקרוש) בזמן שמקריבים את הקרבן התדיר תחילה, או שמסיימים את הקרבן שכבר התחילו בו? ארבעה מקורות מובאים כדי לענות על שאלה זו (שלושה מהם הובאו גם לשאלה הקודמת), אך כל הניסיונות נדחים. במשנה נחלקו רבי שמעון ורבי טרפון אם ניתן להקריב שמן במקדש כקרבן נדבה. שמואל מסביר שלדעת רבי טרפון, הסובר שניתן להביאו, רק קומץ נשרף על גבי המזבח והשאר ניתן לכהנים לאכילה. רבי זירא מחזק את דברי שמואל מן המשנה, ואילו אביי מביא דעה אחרת – שקרבן שמן נדבה נשרף כולו – וגם הוא מביא ראיה מן המשנה. תוספתא מובאת כדי להקשות על שמואל, אך הקושיה נפתרת. לאחר מכן מציעה הגמרא שיש מחלוקת תנאים בנושא זה. לאחר ניסיון לדחות את ההצעה, היא מתקבלת. גם לגבי יין יש מחלוקת אם ניתן להביאו כקרבן נדבה. שמואל מסביר שלדעת רבי עקיבא, ניתן להביאו כקרבן נדבה, והיין נזרק על המזבח. אולם יש בעיה בכך שהדבר גורם לכיבוי חלקי של אש המזבח, דבר האסור מן התורה. אחרים סוברים שהיין נשפך לתוך הכוסות שבראש המזבח. מסיקה הגמרא שמחלוקת זו קשורה למחלוקת בין רבי שמעון ורבי יהודה (בדרך כלל בהקשר מלאכה בשבת) אם חייבים על מעשה שבו מתכוונים לדבר אחד אך כתוצאה ממנו נעשית עבירה – אף על פי שאין רצון בתוצאה האסורה (דבר שאינו מתכוון).  

רבינא בר שילא סובר שהאימורים של קודשים קלים שיצאו מחוץ לעזרה לפני זריקת הדם, נפסלים. הגמרא בודקת האם הדבר תואם למחלוקת תנאית בין רבי אליעזר לרבי עקיבא בעניין דומה, אך רב פפא מבהיר שמחלוקתם עוסקת במקרה אחר. הגמרא דנה בסדר הקדימה המובא במשנה, שבו קרבנות העוף קודמים למנחות, ומנחות חטאת קודמות למנחות נדבה. אף שניתן לטעון לסדר הפוך, הנימוק שבמשנה נחשב חזק יותר ולכן נשמר. שאלה נשאלת: האם מנחת סוטה קודמת למנחת נדבה? הגמרא מביאה שני מקורות (כולל משנתינו) לענות עלך השאלה, אך התושבות נדחות. קרבן חטאת, אפילו של עוף, קודם לכל קרבן עולה, אפילו של בהמה. סדר זה נתמך משלושה פסוקים המתייחסים כל אחד למצב שונה. אף שישנם שלושה מקורות תנאיים שנראים כסותרים את העיקרון הזה, הגמרא מיישבת את הסתירות. קרבנות חטאת גם קודמים לקרבנות אשם, למעט אשם מצורע, שכן הוא מובא לטהרת המצורע. קרבן זה, יחד עם אשם נזיר, שונה משאר קרבנות האשם בשני אופנים מהותיים. סדר הקדימה בקרבנות חל גם על אכילת בשר הקרבנות. רבי שמעון ורבי מאיר נחלקים בשאלה האם מותר להוסיף תבלינים של תרומה בבישול בשר קרבן. רבי שמעון מתיר, ואילו רבי מאיר אוסר, מחשש שהתרומה תיפסל ותצטרך להישרף – ואסור להביא תרומה לידי פסול.

דף נלווה ישנם שני עקרונות כלליים שבהם משתמשת המשנה כדי לקבוע את סדר הקדימה בקרב הקרבנות: קרבן שמוקרב בתדירות גבוהה יותר קודם על בסיס הכלל תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. קרבן שהוא קדוש יותר קודם – כל המקודש מחבירו קודם את חבירו. המשנה מפרטת אילו קרבנות נחשבים תדירים יותר ואילו נחשבים מקודשים יותר. בדיון על המקודשים יותר, המשנה מדגישה את המאפיינים הייחודיים של כל סוג קרבן ומביאה דוגמאות הממחישות את הקדימה של קרבן אחד על פני אחר. עם זאת, ישנם מצבים שאינם נידונים במפורש, והגמרא מעלה שאלות לגבי הדין במקרים אלו, תוך ניסיון להסיק את התשובות מתוך דוגמאות המשנה. הגמרא אף בוחנת כל אחת מהכרעות הקדימה שבמשנה, ומציעה כי ייתכן שהסדר יכול להיות הפוך. בכל מקרה ומקרה, הגמרא מסבירה מדוע המשנה בחרה בסדר זה ולא באפשרות ההפוכה.

הגמרא עושה ניסיון אחרון לענות על השאלה האם אוויר המזבח יכול לקדש פריטים פסולים כשם שהמזבח עצמו מקדש. הניסיון נדחה. המשנה מלמדת שכלי שרת המיועדים לנוזלים מקדשים נוזלים, וכלים המשמשים לייבש מקדשים דברים יבשים. כלי נוזלים אינם מקדשים יבשים, ולהיפך. אם כלי שרת נוקבו, הם מקדשים רק אם עדיין יכולים לשמש את תפקידם המקורי ונשארים שלמים. כל הקדשה מתבצעת רק בתוך העזרה. שמואל מגביל את הדין הראשון של המשנה לכלי מדידה, אך קערות ודומיהן יכולות לקדש גם דברים יבשים. ראייתו היא מפסוק לגבי סולת בלולה בשמן שהונחה בקערה המשמשת בדרך כלל לנוזלים (במדבר ז:יג). רב אחא מקשה על ראיה זו, שכן סולת בלולה בשמן אינה מוצק ממש, ושמואל נותן שתי תשובות אפשריות. שמואל מוסיף שכלי שרת מקדשים רק כשהם שלמים, מלאים בכמות הנדרשת לקרבן, ויכולים לקדש רק מבפנים. נוסחים שונים של הלכה זו חלוקים מעט: יש גירסה האומרת "מבפנים" במקום "מתוכן," ויש גירסה הכוללת את שתיהם. ההבדל בין שתי גירסאות אלו הוא האם מה שבגודש מתקדש. רבי יוחנן מסייג את הדין שאם אין שיעור שלם, מה שבתוך הכלי אינו מתקדש. הוא מסביר שזה נכון רק כשאין כוונה להשלים את השיעור, אך אם מתכוונים להוסיף עד שיש שיעור שלם, כל חלק מתקדש עם נתינתו. מובאת ברייתא לתמוך בכך. רב או רב אסי מסייג את דין המשנה שכלי יבש אינם מקדשים נוזלים ולהיפך. הדבר נכון לגבי הקדשה לצורך הקרבה על המזבח, אך הם מתקדשים במידה שתוכנם יכול להיפסל. יש אומרים שדבריו נאמרו לגבי ברייתא אחרת על מנחות הבאות מערלה וכלאיים. ברייתא מלמדת שכלי שרת נקובים או פגומים אינם ניתנים לתיקון. וכן, סכינים פגומות אינן ניתנות להשחזה להסרת המום, ואם להב נפרד, אין מחזירים אותו. דין זה משקף את העיקרון שאין עניות במקום עשירות, כי המקדש הוא מקום של עשירות. אבא שאול מספר על סכין פגומה במקדש שנגנז כדי שלא תיעשה בה שימוש. ברייתא נוספת, על פי אותו עיקרון, מסבירה שבגדי כהונה חייבים להיות ארוגים ולא תפורים, ואם נתלכלכו, אין לכבסם בחומרים מנקים כגון נתר או סבון. אביי מבהיר שניתן לכבסם אם הם מלוכלכים קלות בלבד, אך אם ניקוי ידרוש חומרים, אין לכבסם אפילו במים בלבד. יש אומרים שאין לכבסם כלל. ברייתא מתארת את מעיל הכהן הגדול ככולו תכלת, עם עיטורי שפה הדומים לרימונים סגורים ולכפתורי ילדים. פעמונים היו מחוברים, או שבעים ושניים בסך הכול או שלושים ושישה לפי דעות שונות. רבי ענני בר ססון מציין שמחלוקת זו מקבילה למחלוקות על מספר הגוונים בנגעי צרעת. רבי ענני בר ססון מסביר שהתורה סמכה קרבנות לבגדי כהונה כדי ללמד שכשם שהקרבנות מכפרים – כך גם הבגדים. כל בגד מכפר על חטא מסוים: הכְּתֹנֶת על רציחה, המכנסיים על עריות, המצנפת על גאווה, האבנט על הרהורי עבירה, החושן על טעויות משפטיות, האפוד על עבודה זרה, המעיל על לשון הרע, והציץ על עזות פנים. הגמרא מקשה מדברי רבי יהושע בן לוי, שאמר שרציחה ולשון הרע אינם מתכפרים בקרבנות אלא באמצעים אחרים – עגלה ערופה לרציחה וקטורת ללשון הרע. הקושיה נפתרת בהבחנה בין מצבים: כשידוע הרוצח, הכתונת מכפרת; כשאינו ידוע, העגלה ערופה מכפרת. לגבי לשון הרע, מבדילים בין לשון הרע ברבים, המתכפר במעיל עם פעמוניו, לבין לשון הרע בצנעה, המתכפר בקטורת המוקרבת בהיכל, מקום פרטי.  

רבה ורב חסדא נחלקו בשני עניינים. אם פריטים שלא נשרפו כליל על גבי המזבח, הוסרו לפני חצות והוחזרו לאחר חצות – באיזה שלב הם נחשבים כמעוכלים כך שאין צורך להחזירם שוב על המזבח אם יוסרו פעם נוספת (בהנחה שעדיין לא הפכו לאפר, שאז ממילא אין צורך להחזירם)? רבה אומר: בחצות של הלילה הבא, ואילו רב חסדא אומר: בעלות השחר. אם לא הוחזרו עד לאחר עלות השחר, רבה עדיין פוסק שחצות של הלילה הבא הופכת אותם למעוכלים, ואילו רב חסדא סובר שאין הם יכולים להיחשב נשרפים לעולם. רב יוסף חולק על ההנחה שביסוד שתי הדעות, שלפיה אם לא היו על המזבח בחצות – אינם יכולים להיחשב נשרפים. לדעתו, עצם החצות הופכת את כל הפריטים לנשרפים, גם אם הוסרו מן המזבח לפני חצות ועדיין לא הוחזרו אליו. רבא שאל את רבה: אם פריטים נשארים בראש המזבח כל הלילה, האם הדבר מונע מהם להיפסל בלינה (שהייה לילה שלם)? רבה השיב שאינם נפסלים, אך רבא לא קיבל את תשובתו. ברייתא מובאת כמקור מן התורה לכך שגם הכבש וכלי השרת מקדשים פריטים פסולים, ואם הם מונחים על הכבש או על המזבח – אין צורך להסירם. ריש לקיש שאל את רבי יוחנן שאלה על פריטים פסולים שהונחו בכלי שרת. בתחילה סבר רבי יוחנן שהוא שואל אם הם מקודשים עד כדי כך שלא ניתן לפדותם, אך ריש לקיש הבהיר שהוא שואל אם כאשר הם מונחים בכלי שרת – ניתן להקריבם לכתחילה על המזבח. רבי יוחנן השיב בחיוב על סמך המשנה, אך תשובתו נדחתה משום שניתן לקרוא את המשנה בדרך אחרת. הגמרא שואלת: האם אוויר המזבח מקדש דברים שנפסלו? בתחילה ניסתה להוכיח שכן מן המשנה האומרת: "כשם שהמזבח מקדש, כך הכבש." אם פריטים שמתקדשים בכבש מובאים משם אל המזבח, הם עוברים דרך אוויר המזבח. אם האוויר אינו מקדש, הרי זה כאילו הוסרו מן הכבש, ופריטים שהוסרו אינם חוזרים. אולם ההוכחה נדחתה, שכן ניתן להביאם אל המזבח על ידי גרירה ולא על ידי נשיאה. רבא בר רב חנן ניסה להוכיח את ההפך מקרבן עולה של עוף שמוקרב בראש המזבח. אם האוויר מקדש, לא תיתכן כלל פסול פיגול, משום שכל עוד הקרבן נמצא על המזבח ניתן להקריבו גם למחרת. לכן מחשבה להקריבו למחרת אינה מחשבת פיגול. רב שימי דחה את ההצעה, באומרו שעדיין ניתן לחשוב מחשבת פיגול להורידו ולהחזירו למחרת – וזו מחשבה הפוסלת.  

דברים שבכלל לא מיועדים למזבח, אם עלו, ירדו. לפי המשנה, בקרבן עולה, דברים המחוברים לבשר אך אינם הבשר עצמו – כגון עצמות, פרסות, קרניים וגידים – נשארים על המזבח אם הם מחוברים לבשר. אולם אם הם נפרדו, יש להסירם מן המזבח. דין זה נלמד משני פסוקים שונים בתורה: בויקרא א:ט נאמר בקרבן עולה שכל דבר נשרף על המזבח, ובדברים יב:כז נאמר שבקרבן עולה הבשר והדם מובאים על המזבח. דעה זו במשנה מיוחסת לרבי, בעוד שדעה תנאית אחרת מפרשת את "הכל" באופן רחב יותר, לכלול גם חלקים אלו, והפסוק המגביל בא להוציא עצמות, גידים וכדומה רק לאחר שנעכלו על ידי האש ונפרדו ממנה. רבי זירא מגביל את דברי רבי ומסביר שאם נפרדו מן הבשר אך התקרבו למערכה, הם נשארים על המזבח. הגמרא דוחה הסבר זה, ורבה מפרש אחרת את דברי רבי זירא. הוא מסביר שההגבלה אינה על דברי רבי עצמם אלא על מסקנה שנלמדה מהם – שאם נפרדו, יש להסירם מן המזבח, אך הם עדיין קדושים ואסורים בהנאה. רבה מבחין בין דברים שנפרדו לפני זריקת הדם על המזבח לבין אלו שנפרדו לאחר מכן. אם היו מחוברים בשעת זריקת הדם ולאחר מכן נפרדו, הרי הם נחשבים כקדשים שנפסלו ואסורים בהנאה. אבל אם כבר היו מנותקים בשעת זריקה, מעולם לא נועדו למזבח ולכן מותרים לשימוש הכהנים, כפי שנלמד בגזירה שווה מקרבן אשם. רבי אלעזר נוקט גישה הפוכה. אם היו מחוברים בשעת זריקת הדם, הרי זריקה מתירה אותם, ואין חיוב מעילה, אף שהם אסורים מדרבנן. אולם אם כבר היו מנותקים קודם זריקה, אין לזריקה כל השפעה עליהם, והם נשארים במעמדם המקורי כקדשים, וחייבים עליהם משום מעילה. המשנה מוסיפה שאם אחד מן הקרבנות הפסולים שאמורים להישאר על המזבח (כמוזכר בזבחים פ"ד ע"א) נפל מן המזבח, או גחלת של עצים נפלה, אין צורך להחזירם. עוד פוסקת המשנה שאם חלקים מן הקרבן שצריכים להישרף על המזבח נפלו, יש להחזירם אם הדבר קרה לפני חצות הלילה. לאחר חצות, אין צורך להחזירם. הגמרא מבהירה שהדין חל על דברים שהתקשו אך עדיין לא הפכו לאפר. דברים שעדיין לא נשרפו עד מצב זה – יש להחזירם בכל זמן, ואילו דברים שכבר הפכו לאפר – אין צורך להחזירם. רב מביא מקור לחשיבות חצות בהלכה זו מדרשה על הפסוקים בויקרא ו:ב–ג. רב כהנא מקשה על ברייתא זו ממשנה ביומא כ:א, ודרשת רבי יוחנן מובאת כדי ליישב את הקושי.

רבי יוחנן פוסק שמי ששוחט בהמה בלילה ומקריב אותה מחוץ לעזרה, חייב משום הקרבת קרבן מחוץ למקדש, אף על פי שבדרך כלל כדי להתחייב צריך שהשחיטה תיעשה באופן כשר. רבי יוחנן מנמק שמקרה זה אינו גרוע יותר ממי ששוחט בחוץ ומקריב בחוץ, אפילו לדעת רבי יהודה הסובר שאם שחט בלילה והעלה את הקרבן על המזבח, יש להורידו. רב חייא בר אבין מקשה על השוואתו של רבי יוחנן מן המקרה של שחיטת עוף בתוך העזרה ומחוצה לה. יש המבינים שזו קושיה שאין לה פתרון על דברי רבי יוחנן, ויש המבחינים בין שחיטת עוף בעזרה לבין שחיטת בהמה מחוץ לעזרה, שכן פעולת שחיטת עוף במקדש אינה פעולה כשרה, שהרי נדרשת מליקה. עולא פוסק שהאימורים (החלקים השומניים הנשרפים על המזבח) של קדשים קלים שהונחו על המזבח לפני זריקת הדם – אף על פי שלא היה זה הזמן הנכון להניחם, שהרי הם מתקדשים רק לאחר זריקת הדם – הם נשארים על המזבח. רבי זירא מנסה להוכיח את דברי עולא מן הברייתא בזבחים דף פ"ד ע"א, שם נשפך הדם ואי אפשר עוד לזרקו על המזבח. אם כאשר אי אפשר לזרוק את הדם האימורים נשארים על המזבח – קל וחומר במקרה של עולא, כאשר עדיין ניתן לזרוק את הדם. אולם הראיה נדחית, שמא המשנה מתייחסת דווקא לקדשי קדשים שנתקדשו קודם זריקת הדם. על הדחייה הועלתה קושיה – והיא נפתרה. ניסיון נוסף להוכיח את דברי עולא מובא מן המשנה, שלפיה בעלי חיים חיים מורידים מן המזבח. ניתן להסיק מכאן שאם נשחטו – האימורים נשארים על המזבח, אפילו אם הם קדשים קלים. הסקה זו נדחית, והגמרא מסבירה שמטרת המקרה היא ללמד על בהמה בעלת מום בעין. ואף לדעת רבי עקיבא המתיר מום כזה על המזבח אם כבר הועלה, כאן, מאחר שהבהמה עדיין חיה, יש להורידה מן המזבח. שתי קושיות הועלו על ההנחה שהמשנה מתייחסת לבעלי חיים פסולים – ושתיהן נפתרו. ישנן שתי גרסאות לשאלה ששאל רבי יוחנן, הקשורה למצב שעליו דיבר עולא – אימורים שהונחו על המזבח לפני זריקת הדם. רבי יוחנן מגביל את היתרו של רבי עקיבא לגבי בעלי חיים בעלי מומים שכבר הועלו על המזבח – רק למומים קלים יותר, שאינם רלוונטיים בעופות.

דף נלווה במחלוקת בין חמשת התנאים לגבי אילו דברים נשארים על המזבח גם אם נפסלו, ריש לקיש מציין מקרים שבהם יש הבדל הלכתי ממשי בין הדעות השונות. לפי הגמרא, חידושו הוא במקרה אחד ספציפי שרצה לחדש שר' שמעון עדיין עומד בעמדתו (נסכים הבאים עם הקרבן אבל לא הובאו באותו יום שהוקרב הקרבן. קיימת מחלוקת תנאים בין ר' שמעון ור' יהודה לגבי אילו פסולים חל עליהם הדין של "אם עלו – לא ירדו." הגמרא מביאה ברייתא שבה מסבירים את המקור לדיעותיהם 

דף נלווה דם חטאת נפסל אם הובא אל תוך ההיכל. אך מה הדין בדם חטאת שיועד להינתן בהיכל, ובמקום זאת הובא אל קודש הקדשים – האם גם הוא נפסל? ואם הוא נפסל, מה לגבי דם שמיודעים לקדשי קדשים וכבר יצא והוכנס שוב? ואם הוא נפסל, מה לגבי דם שלאחר שהעבירו מהפרוכת למזבח, החזירם ליד הפרוכת? רבי אליעזר ורבי שמעון נחלקו לגבי קרבנות שדמם הובא אל ההיכל. האם הקרבן נפסל בעצם ההבאה פנימה, או רק אם הדם הוקרב בפועל על גבי המזבח? הגמרא מביאה מקורות לכל אחת מן השיטות ומבארת את שורש המחלוקת. רבי יהודה פוטר מדין פסול דם שהובא בשוגג אל ההיכל. אך מה יהיה הדין אם הדם הובא במזיד – האם ייפסל רק אם הוקרב? רבי ירמיה מביא ברייתא כדי להשיב על שאלה זו. פריטים פסולים אינם אמורים להיות מונחים על גבי המזבח. אולם אם הונחו שם בפועל, המזבח מקדשם ואין מורידים אותם. עם זאת, קיימת מחלוקת תנאים באשר לאילו סוגי פריטים חלה הלכה זו. מובאות חמש שיטות שונות, והגמרא בוחנת את יסוד כל אחת מהן ואת הטעמים למחלוקת ביניהן.

דף נלווה ישנן דעות שונות בנוגע למספר סוגיות הקשורות לדם שחייב להינתן על המזבח החיצון אך נפסל אם הובא אל ההיכל – מאיזה פסוק נלמד דין זה, האם הוא חל על כל הקרבנות, והאם הוא חל רק אם זרק את הדם שם ולא בעצם ההכנסה להיכל עם הדם. אם דם של חטאת אחת חולק לשתי כוסות, ואחת מהן הוצאה החוצה או הובאה אל ההיכל – האם הכוס השנייה (שעדיין נמצאת בעזרה) נפסלת? רבי יוסי הגלילי וחכמים נחלקים בזה, ורבי יוסי מביא טענות הגיוניות כנגד עמדת החכמים, והם משיבים לו בפסוקים מן התורה. אסור גם להביא דם חטאות אל קודש הקודשים, כפי שנלמד מפסוק בתורה. דם חטאת נפסל אם הובא אל ההיכל. אך מה הדין בדם חטאת שיועד להינתן בהיכל ובמקום זאת הובא אל קודש הקודשים – האם גם הוא נפסל? ואם כן, מה הדין בדם שיועד להיכנס לקודש הקודשים אך יצא החוצה ולאחר מכן הובא שוב פנימה?

הקושיה האחרונה ממשנתנו על הסברו של רב אשי לשיטת רבי אליעזר במשנה בפרה – שרבי אליעזר סובר שאין אנו רואים כל טיפה מן התערובת ככוללת חלקים משני המרכיבים (אין בילה) – אינה ניתנת לפתרון כפי שנפתרו הקושיות הקודמות. כדי ליישב קושיה זו מציע רבא הסבר חלופי למשנה ולברייתא שהובאו כקושיות על רב אשי. הוא מסביר שהמשנה והברייתא אינן עוסקות במקרה של דמים שהתערבבו ממש, אלא בכוסות דמים שנתערבבו זו בזו. לכן אין הן רלוונטיות לדיון כיצד להתייחס לחלק מן הדם הבא מתערובת דמים. הגמרא מקשה על דברי רבא ומביאה ברייתא שבה רבי יהודה אומר בפירוש שרבי אליעזר וחכמים אכן נחלקו בדמים שהתערבבו. בסיכום מציעה הגמרא שמדובר במחלוקת תנאים אם נחלקו או לא נחלקו בדמים מעורבים. אחד מן המקרים במשנה עסק בתערובת דמים שחייבים להינתן על גבי המזבח למעלה עם דמים שחייבים להינתן למטה. רבי אליעזר מתיר לתת את הדם תחילה למעלה ואחר כך למטה, ואילו החכמים אוסרים. אביי מגביל את המחלוקת לדמים של חטאת שהתערבבו עם דמים של עולה, אך לא לדמים של עולה שהתערבבו עם שיירי דם של חטאת, שכן מקום נתינת השיירים זהה למקום נתינת דם העולה. לכן אף החכמים יתירוו. רב יוסף חולק וסובר שהשיירים אינם נזרקים על צדי המזבח כמו העולה, אלא ניתנים על גבי יסוד המזבח (כמין מדרגה ברוחב אמה אחת). ריש לקיש סובר כאביי, ואילו רבי יוחנן סובר כרב יוסף. שלוש קושיות הובאו על שיטת רב יוסף ורבי יוחנן, וכל אחת מהן נפתרה. המשנה מוסיפה שאין מחלוקת במקרה של תערובת דם חטאת שחייב להינתן על המזבח החיצון עם דם קרבן שחייב להינתן על המזבח הפנימי – הכול מודים שהתערובת פסולה. אם בכל זאת נתנו את הדם, מה הדין – האם יש הבדל אם נתנו תחילה בפנים או תחילה בחוץ?

דף נלווה