דף יומי לנשים - הדרן

המשנה מלמדת שכוונה שלא לשמה בקרבן חטאת או בקרבן פסח פוסלת את הקרבן אם הכוונה מתרחשת במהלך אחד מהעבודות המרכזיות: קבלת הדם, הולכתו למזבח, או זריקתו על המזבח. רבי שמעון חולק לגבי פעולת ההולכה, וטוען שהיא אינה חיונית, שכן ניתן לשחוט את הקרבן בסמוך למזבח, ובכך לבטל את הצורך בהולכה. הגמרא מקשה על הרעיון שכוונה בזמן קבלת הדם יכולה לפסול את הקרבן, ומביאה ברייתא שנראה כי היא סותרת זאת. הפתרון הוא להבחין בין שני סוגי כוונות שגויות: פיגול (כוונה לאכול את הקרבן בזמן פסול) ולא לשמה (כוונה לקרבן מסוג אחר). הברייתא עוסקת בפיגול, בעוד שהמשנה עוסקת בלא לשמה. עם זאת, גם הבחנה זו מוטלת בספק על סמך ברייתא נוספת העוסקת בפיגול. הבעיה נפתרת בסופו של דבר על ידי הבחנה בין הפעולה שאליה מתייחסת המחשבה לבין הפעולה שבמהלכה מתרחשת המחשבה. שאלה נוספת עולה לגבי קרבן החטאת שדמו מובא אל ההיכל ונזרק על המזבח הפנימי: האם דין פיגול חל גם על פעולת הכהן כאשר הוא טובל את אצבעו בדם כהכנה לזריקה?

בן בתירא סובר שקרבן פסח שנשחט בכוונה לקרבן אחר (שלא לשמה) בבוקר יום ארבעה עשר – גם הוא פסול. רבי אלעזר, בשם רבי אושעיא, מסביר שבן בתירא רואה את הבוקר כזמן כשר להקרבת קרבן הפסח. אף על פי שהפסוק אומר "בין הערבים" שבדרך כלל מובנו כאחר הצהריים, רבי אושעיא מפרש זאת כ"בין שני ערבים," כלומר, כל היום כולו. מובאות כמה קושיות על פירוש זה, בהתייחס לזמן הקרבת קרבן התמיד של אחר הצהריים, הקטורת והדלקת הנרות. בכל מקרה נטען שיש פסוק אחר שמורה כי יש לבצע את הפעולות הללו דווקא אחר הצהריים. אבל לאחר קושיות נוספות, פירושו של רבי אושעיא נדחה. רבי יוחנן מציע הבנה חלופית לעמדת בן בתירא: אף על פי שאין לשחוט את קרבן הפסח בבוקר, זמן זה עדיין נחשב "זמנו" לצורך פסילת קרבן שנשחט שלא לשמה, מאחר שחלק מהיום מיועד לפסח, כל היום נושא השלכות לעניין הכוונה. רבי אבהו מקשה על עמדה זו, וטוען שאם בעל חיים יוקדש בבוקר או קודם לכן לקרבן הפסח, הוא ייפסל באותו זמן, שכן אינו ראוי להקרבה כקרבן פסח או שלמים. פסילה זו תמנע את הקרבתו אחר הצהריים, שכן כבר נדחה לפרק זמן מסוים. רבי אבהו, אביי ורב פפא מציעים פתרונות אפשריים לקושיה זו. רבי זירא מתייחס לשאלתו של רבי אבהו ושואל האם לדעת רבי יוחנן ניתן לדחות בעלי חיים מהקרבה – ולא רק לאחר שחיטתם. רבי אבהו משיב בחיוב ומוכיח זאת מפסק של רבי יוחנן, שממנו ניתן להסיק שלושה דינים בענייני דחיית קרבנות, וביניהם שגם בעלי חיים יכולים להידחות מן המזבח. הגמרא ממשיכה עם אמירות נוספות של רבי יוחנן על קרבנות שנפסלו לגמרי, כגון אדם שפרש מן הדת או הפך לשוטה. בן עזאי סובר שאפילו עולה שנשחטה שלא לשמה פסולה. רב הונא מנסה למצוא מקור לדעה זו בפסוק "עולה היא." לאחר שדבר זה נדחה, הם לומדים זאת מקל וחומר: מאחר שעולה חמורה יותר מחטאת, שכן היא נשרפת כולה, יש להחיל עליה כללים מחמירים יותר. גם הסבר זה נתקל בקושי, שכן לקרבן פסח ולחטאת יש חומרות ייחודיות שאינן קיימות בעולה.  

דף נלווה זבחים יא הגמרא מבקשת למצוא מקור לדעת חכמים שדם אשם שנכנס להיכל אינו נפסל. מדוע אין דינו של האשם כדין החטאת? לאחר שנדחית ההוכחה הראשונה שהיתה על בסיס קל וחומר, הם לומדים זאת מדרשה מהפסוק העוסק בדין זה. לפי דעת חכמים במשנתנו, שחטאת שנשחטה לשם קרבן אחר נפסלת, אך אשם אינו נפסל – ניתן להבין את ההשוואה בברייתא בין שני סוגים של מנחה: אחת דינה כחטאת (תיפסל אם הוקרבה לשם קרבן אחר) ואחת כאשם (לא תיפסל). בברייתא, דין זה נלמד מהפסוק בויקרא ו:י. כיצד רבי אליעזר מבין את הפסוק הזה, שמבחין בין חטאת לאשם? כדי לענות על כך, מובאת משנה אחרת עם הבחנה שונה. דבר זה מעורר שאלה נוספת, שכן שני המקורות מביאים את דברי רבי שמעון – כיצד הוא יכול ללמוד שני דברים שונים מאותו פסוק? גם שאלה זו נפתרת. דעתו של רבי אליעזר במשנתנו נלמדת מפסוק שמשווה בין אשם לחטאת. חכמים משתמשים באותו פסוק כדי ללמוד שגם אשם טעון סמיכה. רבי יוחנן ורבה מסבירים שרבי אליעזר מסכים עם דעת יוסף בן חוני במשנה, שקרבן שהובא לשם פסח (ביום י"ד בניסן) נפסל. עם זאת, רבה מציין שהוא חולק לגבי קרבן שהובא לשם חטאת, ואינו סובר שהוא נפסל. כדי להוכיח זאת, מובאת ברייתא ארוכה הכוללת דיון ארוך בין רבי יהושע לרבי אליעזר, וכן את טענותיהם ההגיוניות וניסיונותיו של רבי אליעזר להפריך את דברי רבי יהושע. במהלך הדיון מתברר שרבי אליעזר אינו סובר שקרבן שנשחט לשם חטאת נפסל. שמעון אחי עזריה סובר שקרבן שנשחט לשם קרבן עם קדושה גבוהה יותר אינו נפסל, אך אם נשחט לשם קרבן עם קדושה נמוכה יותר – הוא כן נפסל. מקורו הוא בויקרא כב:טו. האם הוא חולק גם בנקודה נוספת וסובר שהקרבן מכפר על בעליו – או לא? שאלה זו נותרת ללא מענה. רבי יהושע ובן בתירא חולקים במשנה לגבי קרבן פסח שנשחט לשם קרבן אחר בבוקר יום י"ד – האם הוא נפסל. רבי אלעזר בשם רבי אושעיא מסביר שמחלוקתם רחבה יותר, שכן הם גם חולקים האם קרבן פסח שנשחט לשם פסח בבוקר – יתקבל, כלומר האם הבוקר הוא זמן כשר להקרבת קרבן הפסח.

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקים בשאלה האם קרבן פסח או קרבן חטאת נפסלים כאשר נשחטו בכוונה לזרוק את דמם לשם קרבן אחר. המחלוקת ביניהם מבוססת על השאלה האם דיני "לשמה" נלמדים מדיני "פיגול", מה שיכול לרמוז שמחשבה במהלך פעולה אחת של הקרבן על פעולה אחרת פוסלת את הקרבן. מחלוקת מקבילה עולה בנוגע לעבודה זרה: אם אדם שוחט בהמה מתוך כוונה להקריב את דמה לעבודה זרה, האם הדבר אוסר את הבהמה בהנאה? נשאלת השאלה מדוע יש צורך להביא את שתי המחלוקות – מדוע לא ניתן ללמוד אחת מן השנייה? שאלה זו מובילה לעיון מעמיק בהבדלים שביניהן. רב דימי מספר שרב ירמיה הביא ראיה לתמוך בעמדת רבי יוחנן, ואילו רבי אילא תמך בריש לקיש. ראייתו של רב ירמיה מבוססת על קל וחומר, אשר עובר שתי עריכות בעקבות קושיות שמועלות עליו. רב פפא מקשה על ראייתו של רבי אילא, אך הקושיה נפתרת לבסוף. במשנה, רבי אליעזר מוסיף את המקרה של קרבן אשם שנפסל אם נשחט שלא לשמה – מתוך כוונה לקרבן אחר. ברייתא מביאה דיון שבו רבי יהושע דוחה שוב ושוב את הנימוקים שמציע רבי אליעזר. לאחר שלוש ניסיונות, רבי אליעזר מציע הסבר שמתקבל. הגמרא חוזרת לעיין בכמה שורות מתוך הברייתא ומנתחת אותן.

קרבן פסח שנשחט שלא בזמנו, מתוך כוונה לקרבן אחר, נידון כקרבן שלמים – ללא קשר לסוג הקרבן שאליו כיוון. הגמרא מחפשת מקור להלכה זו. בדף ח' בזבחים הוצע פסוק העוסק בשלמים כבסיס, שנראה כרומז לקרבן הפסח. לאחר שהועלתה קושיה על הדרשה, הגמרא מציעה הסבר מסוים, אך הוא נדחה. מוצעת גישה שנייה, שגם היא נתקלת באותה בעיה. מובאות שלוש תשובות אפשריות; הראשונה נדחית, והשלישית נבחנת מול ארבע קושיות – שכולן נפתרות. בהמשך, הגמרא שואלת: אולי הפסוק המדובר אינו עוסק בפסח אלא באשם? לאחר בירור אפשרות זו, הגמרא מעמיקה עוד ומעלה חשש שהפסוק כלל אינו מתייחס לפסח – וגם חשש זה נפתר. לבסוף מובאת אמירה של מבוג בנוגע לחטאת שנקרבה שלא לשמה. עם זאת, לא ברור למה בדיוק הוא מתכוון ומהי פסיקתו. מובאות כמה פרשנויות שונות, שכל אחת מהן מציעה הבנה שונה מדברי מבוג לעומת ההבנה הראשונית.  

דף נלווה זבחים ח אם אחת מארבעת עבודות הקרבן של קרבן חטאת נעשית בכוונה לקרבן אחר או לבעלים אחרים (שינוי קודש או שינוי בעלים), הקרבן נפסל. הגמרא מבקשת למצוא מקור לכך. בתחילה מובאים מקורות לשחיטה, קבלה וזריקה לשם הקרבן הנכון וזריקה לשם הבעלים הנכונים, ושזריקה לשם הבעלים הנכונים מעכב (הקרבן נפסל). אך לא מובא מקור לכך שאם נעשה לשם קרבן אחר – הקרבן ייפסל, וכן לכך שהשחיטה והקבלה צריכות להיעשות לשם הבעלים הנכונים. בתחילה מנסים ללמוד זאת מפסוקים העוסקים בחטאת נזיר, ולאחר מכן מחטאת מצורע, אך שני המקורות נדחים משום שלכל אחד מהם יש חומרה ייחודית. לאחר מכן מנסים ללמוד זאת משילוב של מקרים – נזיר ומצורע, נזיר וחטאת רגילה, או מצורע וחטאת רגילה – אך כל השילובים נדחים משום שלכל זוג יש חומרה ייחודית. בסופו של דבר, דורשים את הצורך לעשות את כל העבודות לשם הקרבן הנכון ולשם הבעלים הנכונים מהפסוק המקיש בין קרבן השלמים לקרבן החטאת, שכן המקור לכך נמצא בשלמים כפי שנלמד בזבחים ד. הפסוקים שהובאו קודם בסוגיה מועברים ללמד שכאשר אין הקרבן נעשה לשמו (לשם הבעלים או הקרבן),הקרבן נפסל, על פי העיקרון שבקדשים, שכל דבר שנשנה – מעכב. הפסוקים המשמשים להוכחת דין זה עוסקים בחטאת רגילה. מאין נלמד שהדין זהה גם בחטאת עבודה זרה או בחטאת עולה ויורד? אם יש לאדם בהמה המיועדת לקרבן פסח והוא שוחט אותה ביום שאינו ערב פסח – הקרבן אינו נפסל ומוקרב כשלמים. מאין נלמד שהוא מוקרב כשלמים? אביו של שמואל מביא פסוק מויקרא ג:ו העוסק בשלמים ולומד ממנו. אך עולה קושי – מהפסוק ניתן אולי ללמוד רק במקרה שבו הקרבן הוקרב כשלמים, אך אם הוקרב לשם קרבן אחר – ייתכן שייפסל. כדי ליישב את הקושי, מסבירים שהשימוש במילה "זבח" בפסוק כולל גם קרבנות אחרים. אך התשובה אינה מספקת, שכן עדיין ניתן ללמד שאם הקריב את הפסח לשם קרבן אחר – הקרבן יוקרב כפי שקרבן האחר שחשב עליו, ולאו דווקא כשלמים. כדי ליישב את הקושי, הגמרא מביאה שתי הצעות נוספות כיצד ללמוד את הדין מהפסוק ומנתחת את האפשרויות.

בניסיון לענות על השאלה האם העולה יכולה לכפר על מצוות עשה שביטלו לאחר הפרשת הקרבן (בין ההקדשה לשחיטה) או רק על אלו שביטלו לפני ההקדשה, הגמרא מביאה את דברי רבי שמעון. הוא מסביר שהסיבה להבאת שתי השעירים בחג השבועות היא שהשעיר השני מכפרת על הטומאות במקדש שהתרחשו לאחר הבאת השעיר הראשון. אם שתי השעירים הופרשו באותו זמן, זה תומך בעמדה שעולה יכולה לכפר על חטאים שנעשו לאחר ההקדשה. אבל דוחים תשובה זו כי יתכן שהשעיר השני הוקדשה רק לאחר הקרבת הראשונה. טענה זו קשה לקבל שכן הפסוק אינו מציין שחייבים לעשות את זה. רב פפא גם דוחה את ההוכחה וטוען שבית הדין יכול לקבוע מראש שהשעיר השני תוקדש רק לאחר שהוקרב הקרבן הראשון. אבל מובאים שתי קושיות כנגד דחייתו של רב פפא. האחת: רבי שמעון אינו מקבל שבית דין יכולים להתנות, כפי שניתן לראות מדבריו לגבי בהמות שהוקדשו לקרבן תמיד ונותרו בסוף השנה. השנייה: שאלה של רבי ירמיה האם השעיר השני יכול לכסות טומאה שקרתה בין זריקת דם השעיר הראשון לשני מרמזת שהיה ברור שהשעיר מכסה מאז זמן ההקדשה. קושיה שנייה זו נפתרה, ובסופו של דבר השאלה המקורית נשארת ללא מענה. יש מחלוקת בין רבב לרב חסדא לגבי תודה שנקרבת בעד אדם אחר הזקוק להקרבת תודה. כל אחד מהם מבאר את טענתו; רבא מביא ברייתא לתמיכה בעמדתו, אך הראיה שלו נדחית. רבה מביא שישה פסקי דין לגבי טעויות בכוונה במהלך מעשי הקרבנות ומוסיף שביעי הנוגע למהות העולה. הוא מלמד שהעולה עצמה אינה מעניקה כפרה; היא מתנת תודה הניתנת לאחר שאדם העשה תשובה על ביטול מצוות עשה. אם האדם עדיין לא התחרט, ההקרבה אינה מביאה כפרה, שכן קרבנות הרשעים תועבה. המשנה קובעת שגם חטאת וגם קורבן פסח שהובאו שלא לשמן – שינוי קודש או שינוי בעלים פסולים. הגמרא מביאה תחילה את המקור לכלל זה בדיני פסח ואחר כך בדיני החטאת.

בהמשך לדיון על תגובתו של ריש לקיש לרבי אלעזר, עולה שאלה האם היורשים זוכים בקרבן של מי שנפטר. מובאים מקורות התומכים בשתי העמדות. בסופו של דבר, הגמרא מסיקה שהיורשים אינם זוכים בקרבן, אף על פי שהם עשויים לקבל ממנו מידה מסוימת של כפרה. שאלה נוספת עולה בנוגע לקרבן שנקרב שלא לשמה – מתוך כוונה לקרבן מסוג אחר. אם הקרבן המקורי עדיין מוקרב, האם הוא מקיים את מטרתו המקורית? ואם לא, מדוע מקריבים אותו כלל? ואם כן, מדוע נדרש קרבן נוסף? רב אשי מבהיר שהקרבן הראשון מוקרב מכוח ייחודו המקורי, ואילו הקרבן השני נדרש כדי להשיג כפרה, במקום הקרבן המקורי. הגמרא גם דנה בשאלה האם עולה יכולה לכפר על ביטול מצוות עשה בין זמן ההקדשה (ההפרשה) של הבהמה לבין זמן שחיטתה, או רק על מצוות שביטלו לפני ההקדשה. מובאות מקורות בניסיון להכריע את השאלה.

הדף היום מוקדש לע"נ הנופלים אתמול במעבר אלנבי וברפיח, יצחק הרוש, אורן הרשקו, אומרי-חי בן משה, רון אריאלי, איתן אבנר בן יצחק, וערן שלם. הדף היום מוקדש ע"י מונה ליס לע"נ אמה, אולגה איסנברג. ריש לקיש התקשה להבין את ההלכה במשנה שקרבן שנשחט שלא לשמו – כלומר, בכוונה לקרבן אחר, כשר אבל לא עלו לבעלים לשם חובה. אם הקרבן כשר להקרבה, מדוע אינו יוצא בו ידי חובה בעל הקרבן? ואם אינו יוצא בו ידי חובה, מדוע מקריבים אותו בכלל? רבי אלעזר השיב שיש תקדים לקרבן שאינו מכפר, אך בכל זאת מוקרב. אם אישה יולדת וחייבת להביא זוג עופות – אחד לחטאת ואחד לעולה – ולאחר מכן היא מתה, ילדיה מביאים את קרבן העולה. במקרה זה, הם מביאים קרבן שאינו מכפר עליהם כלל. ריש לקיש משיב שהוא מקבל שיש תקדים בקרבן עולה, וכן בקרבנות דומים כמו שלמים, אך ממשיך להקשות על עניין קרבן אשם. רבי אלעזר משיב שעמדתו של ריש לקיש תואמת לדעת רבי אליעזר במשנה, הסובר שקרבן אשם נפסל אם נשחט שלא לשם אשם. אך ריש לקיש משיב שאינו רוצה להיות משויך לדעת רבי אליעזר בלבד, אלא מבקש להבין גם את העמדה המרכזית. ריש לקיש מציע שאולי ניתן ללמוד זאת מהפסוק בדברים כג:כ", העוסק בנדר שנהפך לנדבה, כפי שהוסבר קודם שמדובר במקרה של קרבן שהובא שלא לשמו. לאחר שיש שהציעו שהפסוק מוכיח רק לגבי קרבנות נדבה ולא לגבי קרבן אשם, אביי מציע שריש לקיש התכוון ללמוד זאת מהפסוק הנ"ל ומפסוק נוסף: "ושחט אותה לחטאת" (ויקרא ד:לג) – ולומדים מהמילה "אותה" שרק קרבן חטאת נפסל אם לא הובא לשמו. הפסוק השני מסביר שאף על פי ששאר הקרבנות מובאים, הם אינם מוציאים את בעליהם ידי חובה. אף על פי שהפסוק בדברים עוסק רק בעולה ושלמים, ניתן ללמוד ממנו בק"ו גם על קרבן אשם. לאחר שדוחים את טענת הק"ו בטענה שניתן להבחין בין קרבנות נדבה לקרבנות חובה, רבה מציע ללמוד זאת מויקרא ז:לז, שבו מוזכרים כל הקרבנות יחד בפסוק אחד, ולכן ניתן ללמוד את דיני לשמה מקרבן שלמים לשאר הקרבנות. הדרשה הזו משווה את הקרבנות לשלמים ולא לחטאת (שנפסלת), בהתאם לדרשה הקודמת שמגבילה את דיני החטאת רק לקרבן החטאת עצמו " ושחט אותה לחטאת". רבנים נוספים דנו בדיון בין ריש לקיש, ושתי שאלות הועלו: האחת, מדוע רבי אלעזר לא השיב לריש לקיש שגם קרבן אשם ניתן להביא לאחר מיתה – על כך השיב רב ששת. השנייה, מדוע ריש לקיש לא השיב לרבי אלעזר שהיורשים שמביאים את קרבן אמם כן זוכים לכפרה מהעולה, מה שהיה שולל את התקדים למקרה שבמשנה.

דף נלווה זבחים ד הדף היום מוקדש ע"י שרה ברלוביץ לכבוד הולדת נכדה רותם קיילא ליואל ודניאלה סטרמן. מהו המקור לפסיקת המשנה שאם אדם מתכוון לקרבן אחר, אין הקרבן תקף עוד כדי לצאת ידי חובת בעל הקרבן (שינוי קודש)? הגמרא מחפשת מקור לכך בכל אחת מארבע עבודות הקרבן – שחיטה, קבלת הדם, הולכת הדם למזבח וזריקת הדם על המזבח. מדוע לא ניתן ללמוד אחת מהאחרת? הגמרא שואלת את אותה שאלה גם לגבי שינוי בעלים, כלומר אם הקרבן הוקרב לשם אדם אחר שאינו בעל הקרבן. גם כאן, מחפשים מקור לכל אחת מארבע העבודות. אם הדברים הללו נדרשים מן התורה, מדוע אין הם פוסלים את הקרבן?    

דף נלווה זבחים ג מניין לנו בוודאות שגט שנכתב ללא כוונה מיוחדת לאישה הספציפית (סתמא) – פסול? שאלה זו עולה כחלק מסתירה הנידונה בזבחים דף ב. לאחר ארבעה ניסיונות לא מוצלחים למצוא מקור ברור, הגמרא מגיעה לבסוף להוכחה חד-משמעית ממשנה במסכת גיטין, הקובעת באופן ברור שגט חייב להיכתב לשמה – בכוונה מיוחדת עבור האישה שמקבלת אותו. הסוגיה מציגה ארבע קושיות על דברי רב, העוסקים במקרים שבהם קורבן נפסל עקב כוונה לא נכונה. הקושיות בוחנות מצבים שבהם הכוונה הייתה שונה במעט (למשל, עבור סוג אחר של קורבן) או לא קשורה כלל. הסתירות נובעות מ: דיני גיטין דיני טומאה בכלים (מה נחשב לחציצה שמעכבת מעבר טומאה) השוואות פנימיות בתוך דיני הקורבנות עצמם כל קושיה נבחנת לעומק ונפתרת, ובכך מתחזקת ההבנה המדויקת של השפעת הכוונה על תוקף הקורבן – ובהרחבה, גם על תחומים הלכתיים נוספים.

מסכת זבחים מוקדש ע"י אסתר קריימר לע"נ אביה מני גרוס. הדף היום מוקדש ע"י ג'ודי פלבר לע"נ אמה, יוכבד בת צבי ושרה. אם אדם לוקח בהמה שמיועדת לקרבן מסויים ושוחט אותה בכוונה שיוקרב לקרבן אחר (שלא לשמה), הקרבן אינו נפסל, ויש להקריבו לפי ייעודה המקורית, אך הוא אינו נחשב כמקיים את חובת בעל הקרבן. ישנם חריגים לכלל זה – מצבים שבהם שחיטה בכוונה לקרבן אחר פוסלת את הקרבן לגמרי. קיימות ארבע דעות שונות לגבי החריגים: תנא קמא – קרבן חטאת וקרבן פסח בזמן שבו הקרבן אמור להיות מוקרב (ביום י״ד בניסן אחר הצהריים או אולי אף בבוקר). רבי אליעזר – מוסיף גם קרבן אשם, משום שהוא דומה לקרבן חטאת. יוסי בן חוני – מוסיף שכל קרבן שנשחט בכוונה שלא לשמה שיוקרב כחטאת או כקרבן פסח (בי״ד בניסן) – נפסל. שמעון אחי עזריה – סובר שקרבן שנשחט בכוונה שיוקרב לקרבן גבוה יותר מהקרבן המקורי – כשר, אך אם הכוונה הייתה לקרבן נמוך יותר – הקרבן נפסל. המשנה מביאה דוגמאות לקרבנות גבוהים ונמוכים. הגמרא שואלת: מדוע המשנה משתמשת במילה "אלא" ולא "ו" במשפט "אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה?" התשובה היא, שאף על פי שהקרבן אינו מקיים את חובת הבעלים, הקדושה והכוונה המקורית עדיין קיימות, ויש לבצע את שאר עבודות הקרבן לשם הקרבן שיועד לו מלכתחילה. הדבר תואם את דברי רבא, ושתי סיבות מובאות להסביר את ההלכה – אחת מפסוק ואחת מטעם הגיוני. אם הקרבן נשחט ללא כוונה מסוימת – האם זה נחשב שלא לשמה"  או לא? רבא מסיק מהמשנה שזה נחשב כאילו נעשה בכוונה. אך הוא מציין שזה סותר את דיני לשמה בגט, מסמך גירושין, שדורש שהגט ייכתב במיוחד עבור האישה המתגרשת. מדוע הדין שונה בכל אחד מהמקרים? לאחר מענה לשאלה זו, הגמרא מחפשת את המקור לסתירה של רבא – ראשית, שקרבן שנשחט ללא כוונה מסוימת הוא כשר, ושנית, שגט ללא לשמה אינו כשר.  

מהו סיום טקס ההדרן ברייתא מפרטת את הכללים להבעת כבוד לנשיא, לאב בית דין ולחכם – כאשר כל אחד מהם זוכה לכבוד באופן שונה. הבחנה זו נקבעה על ידי רבן שמעון בן גמליאל (הנשיא) ביום שבו רבי נתן (אב בית דין) ורבי מאיר (החכם) לא היו בבית המדרש. מתוך תחושת פגיעה, הם זממו להדיח את רבן שמעון מתפקידו. אך תוכניתם נשמעה במקרה על ידי רבי יעקב בן קרשי והוא עזר לרבן שמעון בן גמליאל להכשילם. כאשר גילה רבן שמעון את המזימה, הוא גירש אותם מבית המדרש. בתגובה, הם החלו לשלוח שאלות קשות לבית המדרש. כאשר התלמידים שבתוך בית המדרש לא הצליחו להשיב, הם שלחו את התשובות הנכונות מבחוץ. לבסוף, רבי יוסי התערב וטען שאין זה מתקבל על הדעת שהתורה תישאר מחוץ לבית המדרש בעוד שהתלמידים יושבים בתוכו. רבן שמעון הסכים להחזירם – אך קבע קנס: התורה שהם ילמדו לא תיוחס להם בשמם. כך נמסרו דברי רבי מאיר בשם "אחרים" ודברי רבי נתן בשם "יש אומרים". מאוחר יותר, שניהם חלמו שעליהם להתפייס עם רבן שמעון. רק רבי נתן פעל לפי החלום, אך רבן שמעון בן גמליאל לא היה נכון באמת להתפייס. דור לאחר מכן, רבי יהודה הנשיא לימד את בנו, רבי שמעון, דבר תורה של רבי מאיר, אך ייחס אותו ל"אחרים". כששאל אותו בנו מדוע אינו מזכיר את שמו של רבי מאיר, השיב רבי יהודה שהיו חכמים שניסו לפגוע בכבוד משפחתם. רבי שמעון השיב שהם כבר מתו, ואף לא הצליחו במזימתם. רבי יהודה התרצה והסכים לייחס את הדברים לרבי מאיר – אך בעקיפין, באומרו: משום רבי מאיר אמרו:" רבן שמעון בן גמליאל וחכמים נוספים גם דנו בשאלה רחבה יותר: האם עדיף להיות סיני – מי שבקיא בהרבה תורה, או עוקר הרים – מי שיש לו כישורי ניתוח חזקים ויכולת "לעקור הרים." רב יוסף היה סיני, ורבה היה עוקר הרים. אף על פי שחכמי ארץ ישראל המליצו על רב יוסף לראשות הישיבה, הוא בענווה העביר את התפקיד לרבה. רבה עמד בראש הישיבה במשך 22 שנה, ורק לאחר מותו קיבל רב יוסף את התפקיד. במשך כהונתו של רבה, נמנע רב יוסף מלקבל כבוד מתוך הערכה לרבה. במקרה אחר, אביי, רבא, רבי זירא ורבה בר מתנה למדו יחד והיו זקוקים למנהיג. אביי נבחר, שכן דבריו לא הופרכו, בניגוד לאחרים. הגמרא מסיימת בשאלה: מי היה גדול יותר – רבי זירא או רבה בר רב מתנה? לכל אחד מהם היו מעלות ייחודיות, והעניין נותר בלתי מוכרע – תיקו.

הקדמה למסכת זבחים

הקרבת פר העלם דבר של כהן גדול קודמת להקרבת פר העלם דבר של הציבור. הדבר נלמד הן מפסוק בתורה והן מסברה. הקרבת פר הציבור (חטאת) קודמת להקרבת פר הציבור במקרה של עבודה זרה (עולה), שכן חטאת קודמת לעולה, כפי שנלמד מפסוק העוסק בקורבן עולה ויורד שבו מקריבים שתי ציפורים –  אחת לחטאת ואחת לעולה. הגמרא מביאה מספר הלכות נוספות בנוגע לסדר הקדימה בין קורבנות שונים ומקורותיהם בתורה. רק במקרה אחד יש מחלוקת תנאים. כאשר יש להציל שתי נפשות, להאכיל שני אנשים, או לפדות שני שבויים – על פי מה נקבע את סדר הקדימה? המשניות מונות את מי שיש להקדים, וברייתא מרחיבה את הרשימה. ייחוס משפחתי משחק תפקיד חשוב בקביעת סדר הקדימה, אך תלמיד חכם גובר על כולם כפי שנדרש מפסוק במשלי ג:טו: "יקרה היא מפנינים." מה גורם לאדם לשכוח את תורתו ומה ניתן לעשות כדי להשיב תורה שנשכחה? מהם עשרה דברים המזיקים ללימוד תורה? ברייתא מפרטת את כללי הכבוד שיש להעניק לנשיא, אב בית דין וחכם – כל אחד באופן שונה. הבחנה זו נקבעה על ידי רבן שמעון בן גמליאל (הנשיא) ביום שבו רבי נתן (אב בית דין) ורבי מאיר (החכם) לא היו בבית המדרש. יש סיפור מרתק על מה קרה בהמשך כשהבינו מה עשה.  

איך ייתכן שיהואחז נמשח בשמן המשחה אם יאשיהו גנז את שמן המשחה? מה עוד גנז יאשיהו, ומדוע? המלך והכהן הגדול נמשחים בדרכים שונות — כיצד מתבצע כל אחד מהם? מלכים נמשחים ליד מעיין כסימן טוב לכך שמלכותם תימשך לאורך זמן. הגמרא נכנסת לדיון רחב יותר על נוהגים שונים שאנשים נוקטים כדי לחפש סימנים — האם יחיו בשנה הקרובה, יצליחו בעסק, יחזרו בשלום מנסיעה, וכדומה. ישנם חכמים שמזהירים מפני הסתמכות על סימנים כאלה. אך אביי אומר שכיוון שאנו רואים שסימנים אכן משמעותיים, ראוי לאכול מאכלים סמליים בראש השנה — כמו דלעת, סלק, תמרים ואחרים — משום שהם גדלים במהירות, וזהו סימן טוב לשנה הקרובה. רבי מאיר חולק על המשנה, וסבור שאפילו כהן גדול שנכנס לתפקידו על ידי לבישת בגדי הכהן הגדול (ולא על ידי משיחה) חייב להביא פר אם חטא. מה מקורו של דין זה? עולה קושיה, שכן המשך המשנה נראה שתואם את עמדתו של רבי מאיר. האם ייתכן שהמשנה מחולקת — חלקה לפי רבי מאיר וחלקה לא? ואם לא, כיצד ניתן ליישב את המשנה? שלוש תשובות שונות ניתנות לשאלה זו. המשנה מלמדת שישנן חמש מצוות שנצטווה בהן הכהן הגדול, והן חלות גם על המשוח מלחמה, הכהן המדבר אל העם לפני יציאתם למלחמה. ברייתא מביאה את המקור לכך. רבא שאל את רב נחמן האם כהן גדול שנעשה מצורע רשאי לשאת אלמנה. רב נחמן לא ידע את התשובה. רב פפא שאל את אותה שאלה, ורב הונא בר רב נחמן השיב לו. המשנה דנה בהבדלים בין כהן גדול לכהן רגיל בדיני אבלות, במיוחד בשאלה האם מותר להם לעבוד בבית המקדש כשהם במצב של אונן (התקופה שבין פטירת קרוב לקבורה), ובאופן קריעת הבגד. הכהן הגדול קורע את בגדו מלמטה, והכהן הרגיל מלמעלה. רב ושמואל חלוקים בפירוש המונחים "למטה" ו"למעלה" בהקשר זה. המשנה פוסקת שמעשה שנעשה בתדירות גבוהה קודם למעשה שנעשה בתדירות נמוכה. בנוסף, אם מצווה אחת מקודשת יותר מחברתה — היא קודמת. מהיכן נלמדים עקרונות אלו?

ברייתא מסבירה שהמילים "מעם הארץ" המוזכרות בפרשת חטאת היחיד באות להוציא את המלך ואת הכהן הגדול. הברייתא מקשה על הדרשה הזו, שכן המלך והכהן הגדול כבר מוצאים במפורש מן הפסוקים. היא מסיקה שהפטור המוזכר בברייתא לגבי הכהן הגדול מתייחס למקרה שבו עבר עבירה בשגגה (שגגת מעשה), אך לא על סמך הוראה שגויה (העלם דבר). הפטור למלך חל כאשר חטא לפני שנתמנה למלוכה. עם זאת, פירוש זה מתאים רק לדעת רבי שמעון, שכן לדעת חכמים, במקרה כזה המלך חייב להביא חטאת יחיד. כדי ליישב זאת עם עמדת החכמים, רב זביד בשם רבא מציע תרחיש שבו המלך אכל חצי כזית חֵלב לפני שהתמנה למלך, ולאחר מכן אכל עוד חצי כזית. במקרה כזה, הוא לא יהיה חייב להביא חטאת יחיד. רבא שאל את רב נחמן: אם אדם אכל חצי כזית לפני שהתמנה למלך, ואז נעשה מלך, ולאחר מכן חדל להיות מלך ואכל עוד חצי זית — האם שני החצאים יצטרפו לחייבו בחטאת יחיד? הם מנסים להשיב על השאלה באמצעות השוואה למקרה מקביל של יהודי שהפסיק לשמור מצוות, משומד, אך ההשוואה נדחית בסופו של דבר. רבי זירא שאל את רב ששת, לפי דעת רבי שמעון: אם אדם אכל משהו שהסטטוס שלה היה בספק (האם חֵלב או שומן), ורק לאחר שהתמנה למלך התברר לו הסטטוס היה בספק, האם יביא אשם תלוי? הנחת השאלה היא  שמכיון שסוג הקרבן אינו משתנה עם שינוי מעמדו של האדם מאדם רגיל למלך, אולי יתחייב בקרבן. השאלה נותרת ללא פתרון. ברייתא מביאה שתי דרשות שונות שמלמדות כי משומד אינו מביא חטאת יחיד. נבחנת הנפקא מינה בין שתי הדרשות. יש מחלוקת אילו עבירות מגדירות אדם כמשומד. ברייתא מסבירה שכאשר התורה מדברת על נשיא, הכוונה היא למלך, שכן אין מעליו אלא הקב"ה. רבי יהודה הנשיא, המכונה "רבי", שאל את רבי חייא האם הוא חייב להביא את הקרבן הייחודי לנשיא. רבי חייא השיב שלרבי יש מקביל בבבל, ראש הגולה, ולכן אינו נחשב למי שאין מעליו אלא הקב"ה. עולה קושיה, שכן גם מלכי יהודה וישראל היו מביאים את הקרבן, אך מוסבר שרבי היה כפוף לראש הגולה, משא"כ עם מלכי יהודה ומלכי ישראל. רב ספרא מביא גרסה שונה של הדיון בין רבי לרבי חייא. הכהן הגדול שמביא קרבן ייחודי הוא דווקא כהן גדול שנמשח בשמן המשחה, השמן המיוחד שהוכן על ידי משה. המשנה מפרטת את ההבדלים ההלכתיים בין כהן גדול שנמשח לבין כהן גדול שהחל בתפקידו על ידי לבישת הבגדים המיוחדים. היא גם מבחינה בין כהן גדול המכהן בפועל לבין כהן גדול שחדל לכהן. ברייתא מביאה מחלוקת בין רבי יהודה לרבי יוסי בשאלה האם שמן המשחה הוכן בדרך ניסית. רבי יהודה, הסבור שהוכן בדרך ניסית, תומך בדבריו בכך שמביא מספר ניסים הקשורים לשמן המשחה, וטוען שאין זה מפתיע שגם הכנתו הייתה ניסית. אם מלך יורש את המלוכה מאביו, הוא אינו נמשח — אך הכהן הגדול כן. רק מלכים מבית דוד נמשחו. עולות קושיות על תיאוריה זו: שלמה נמשח אף שאביו היה מלך, וגם יהוא, מלך ישראל, נמשח. הדבר מתורץ בכך שיהוא נמשח בשמן אפרסמון ולא בשמן המשחה, ובמקרה של שלמה הייתה אי-בהירות לגבי זהות היורש. יהואחז, שאביו היה גם כן מלך, נמשח משום שנעשה מלך במקום אחיו יהויקים, שהיה מבוגר ממנו בשנתיים. האם באמת היה מבוגר ממנו בשנתיים? הגמרא מעיינת בפסוקים השונים כדי להבין את סדר הגילאים בין האחים.  

ישנן מספר דעות שונות בנוגע לשאלה האם מלך וכהן גדול חייבים להביא קורבן עולה ויורד. רבי יוסי הגלילי סובר ששניהם פטורים, משום שלעולם אינם נעשים עניים. לעומתו, רבי עקיבא מחייב את המלך בכל המקרים פרט להעלמת עדות, שכן המלך אינו רשאי להעיד. הוא פוטר את הכהן הגדול לחלוטין, על סמך דרשה הנלמדת מקורבן המנחה הייחודי של הכהן הגדול (מנחת חביתין). רבינא מעלה שאלה לגבי מלך שלקה בצרעת ואינו נחשב עוד למלך: האם במקרה כזה יהיה חייב להביא קורבן עולה ויורד? המשנה מסכמת אילו קורבנות מביאים אנשים שונים—הכהן הגדול, המלך, אדם רגיל ובית הדין—גם עבור חטאות רגילות וגם עבור חטאות של עבודה זרה. היא מפרטת גם מי חייב באשם תלוי, אשם ודאי, וקורבן עולה ויורד. כאן מופיעות שתי דעות נוספות לגבי קורבן עולה ויורד. רבי שמעון סובר שהמלך חייב בכל המקרים פרט לעדות, ואילו הכהן הגדול חייב בכל המקרים פרט לטומאה במקדש. רבי אליעזר סובר שהמלך חייב, אך במקום קורבן עולה ויורד הוא מביא שעיר. נשנית ברייתא שמרחיבה את עמדתו של רבי שמעון. אף על פי שיש בה סתירה פנימית, היא נפתרת. חזקיה מסביר את יסוד עמדתו של רבי שמעון לפטור את הכהן הגדול מקורבן על טומאה במקדש: הכהן הגדול מביא קורבן ייחודי ביום הכיפורים ואינו מתכפר באמצעות הקורבן הציבורי שמכפר על שאר העם. הדבר מבדיל אותו ומוציא אותו מהפסוק העוסק בעונש על כניסה למקדש בטומאה. לבסוף, מתקיים דיון על עמדתו של רבי אליעזר—האם חיובו של המלך להביא שעיר נוגע רק לטומאה במקדש או לכל העבירות שבדרך כלל מחייבות קורבן עולה ויורד.  

רבי וחכמים חלוקים בשאלה האם כהן גדול שחייב בקרבן על עבודה זרה מדובר במקרה שבו עבד עבודה זרה בשגגה, או שמא רק בהעלם דבר ושגגת מעשה. עם זאת, שניהם מסכימים שהקרבן שהוא מביא זהה לקרבן שמביא היחיד – שעירה. הם גם מסכימים שהכהן הגדול אינו מביא אשם תלוי. אולם, כל אחד מהם לומד זאת בדרך שונה. קרבן פר בעלם דבר של ציבור, הן על כל המצוות והן על עבודה זרה, מובא רק על מצווה שאם נעשתה בזדון עונשה כרת, ואם נעשתה בשגגה חייבים עליה חטאת. אותו דין חל גם על קרבן החטאת של הכהן הגדול. לפי רבי, הדבר נלמד בגזירה שווה מהמילה "עליה" שמופיעה גם בפסוק העוסק בקרבן פר בעלם דבר של ציבור וגם בפסוק האוסר על איש לשכב עם אחות אשתו. אולם, חכמים משתמשים בפסוק האוסר את האחות להלכה אחרת, ולכן הם לומדים זאת מבמדבר טו: כט-ל. מניין לנו שהקטע בבמדבר ט"ו עוסק בחטא של עבודה זרה? מובאות שלוש הצעות, אך האחרונה נדחית. קרבן פר בעלם דבר של ציבור אינו מובא על חטא שעונשו אשם תלוי. מאיפה זה נלמד?