דף יומי לנשים - הדרן

כל העליות בבית המקדש היו בשיפוע של שלוש אמות לאורך על אמה אחת בגובה, חוץ מהכבש של המזבח, שהיה בעל שיפוע מתון יותר של שלוש וחמש תשיעיות אמות. הסיבה לכך היא שהכהנים היו צריכים לשאת את איברי הקרבנות אל ראש המזבח. הקמיצה – לקיחת קומץ מהמנחה – הייתה יכולה להיעשות בכל מקום בעזרה. שיירי המנחה נאכלו על ידי הכהנים הזכרים, יכלו להיות מוכנים בכל דרך, והותר לאוכלם רק באותו היום ובלילה שלאחריו, עד חצות. רבי אלעזר הסביר שאם הקמיצה נעשתה בהיכל, היא כשרה, שכן היא דומה לבזיכי הלבונה (שגם בהן נאמרה המילה "אזכרתה"  שמובאות מתוך ההיכל ונשרפות מחוץ לו. רבי ירמיה הקשה מברייתא שנראה ממנה שהכהנים עושים את הקמיצה במקום שבו הבעלים מביאים להם את המנחה, כלומר, לא בהיכל, שבו רק כהנים רשאים להיכנס. אולם מובאות שתי תשובות שונות לברייתא זו, כאשר הראשונה נדחית. כל אחת מהתשובות מראה שהברייתא לא באה להגביל את מקום הקמיצה, אלא להרחיבו. רבי יוחנן פסק ששלמים יכולים להישחט בהיכל, שכן אם ניתן לשחוט אותם מחוץ לאוהל מועד, קל וחומר שניתן לשחוט אותם בפנים – שהרי אם המקום המשני כשר, ודאי שהמקום העיקרי כשר. על כך הובאה קושיה מברייתא העוסקת באכילה בהיכל, דבר האסור. כדי ליישב את הקושיה, הובחנה הבחנה בין שחיטה, שהיא עבודה, לבין אכילה, שאינה עבודה. קרבן חטאת העוף מובא לכתחילה בפינת דרום-מערב של המזבח, בחציו התחתון, אך ניתן להקריבו בכל מקום על המזבח. שישה דברים נעשו בפינת דרום-מערב של המזבח – שלושה בחציו התחתון ושלושה בחציו העליון. למטה: חטאת העוף, הבאת המנחה למזבח לצורך קמיצה, ושפיכת שיירי הדם ליסוד. למעלה: ניסוך היין, ניסוך המים, ועולת העוף. כאשר היו עולים על המזבח, היו עולים בצידו הימני של הכבש, פונים ימינה בראשו, מתחילים בפינת דרום-מזרח, מקיפים את המזבח נגד כיוון השעון, ויורדים בצידו השמאלי של הכבש. אך בשלושת המעשים שנעשו למעלה בפינת דרום-מערב, היו עולים בצידו השמאלי של הכבש כדי להגיע ישירות לאותה פינה, ולאחר סיום העבודה היו מסתובבים ויורדים משם. חטאת העוף מובאת בפינת דרום-מערב, והדבר נלמד מהמנחה שמובאת גם היא שם. מיקום המנחה בדרום-מערב נלמד מהפסוק בויקרא ו:ז.  

רב יוסף מציע שני הסברים נוספים מדוע המזבח בבית המקדש השני נבנה גדול יותר מהמזבח בבית המקדש הראשון. כאשר נבנה בית המקדש השני, איך ידעו איפה לקבוע את המיקום המדויק של המזבח? מובאות שלוש תשובות. אילו חלקים מן המזבח חיוניים לביצוע עבודות הקרבנות? הכבש של המזבח היה ממוקם בצידו הדרומי, ורוחבו היה שש עשרה אמות ואורכו שלושים ושתיים אמות. רב הונא מביא מקור להוכיח שהכבש אכן היה בדרום. ברייתא מביאה מקור אחר מדבריו של רבי יהודה. היה רווח צר בין המזבח לבין הכבש – מקור הרווח ותכליתו מבוארים. אם הכבש היה באורך שלושים ושתיים אמות וגם המזבח עצמו היה באורך שלושים ושתיים אמות, כיצד ניתן ליישב זאת עם המשנה במסכת מידות ה:ב, הקובעת שהאורך הכולל היה שישים ושתיים אמות?

מקורות האם ניתן לאכול קודשים קלים כאשר אין מזבח? אביי הוכיח מתוך ברייתא של רבי ישמעאל שאין לאוכלם. רבי ירמיה הקשה על דברי אביי מתוך סתירה בין ברייתות, ויישב את הסתירה באופן שמאפשר אכילת קודשים קלים גם ללא מזבח. עם זאת, רבינא מציע יישוב חלופי לסתירה, והגמרא מביאה יישוב נוסף. רב הונא אומר בשם רב שמזבח המשכן בשילה היה עשוי מאבנים. אך הוקשה על כך מברייתא המסבירה שאש במזבח הנחושת של משה נמשכה עד ימי שלמה. מיישבים זאת בכך שרב הונא סבר כדעת תנא אחר. נשנית משנה האומרת שמזבח בית המקדש השני היה גדול יותר מהמזבח בבית המקדש הראשון. מדוע?

בזבחים נט, הוקשה על שיטת רב הסובר שקרבן שנשחט כאשר המזבח פגום – פסול. הסתירה הייתה מדבריו של רב עצמו, שהתיר להקטיר קטורת גם כאשר המזבח הוסר. התירוץ שניתן הוא שכמו שרבא הסביר שרבי יהודה הבחין בין דם להקטרה (ודרש מזבח שלם לדם), כך גם רב הבחין בין דם להקטרת הקטורת (ודרש מזבח שלם לשחיטה וזריקת הדם). היכן אמר רבא את דבריו על רבי יהודה? מובאת מחלוקת ארוכה בין רבי יהודה לרבי יוסי כדי לספק רקע. לאחר מכן מובאת ראיה להבנת רבא את דעת רבי יהודה, מתוך דברי רבי יהודה על דם קרבנות הפסח שנשפך על הרצפה – אך הראיה נדחית. רבי אלעזר מביא מקור שממנו ניתן ללמוד שצריך מזבח שלם כדי להתיר אכילת שיירי מנחות ושאר מאכלי קודשי קודשים. האם נדרש מזבח שלם לאכילת קודשים קלים? אביי מביא ברייתא עם דרשה של רבי ישמעאל, המוכיחה שאין לאכול מעשר שני בירושלים כשאין מקדש. בתחילה הוא מנסה ללמוד זאת מבכור על פי בניין אב, אך לבסוף לומד זאת מהיקש. הסברו של אביי לדברי רבי ישמעאל מוביל למסקנה שאין לאכול קודשים קלים כשאין מזבח. רבי ירמיה חולק בתוקף על אביי, וקורא לו 'בבלאי טיפשאי' בשל סתירה בין שתי ברייתות, אותה הוא פותר על ידי הבחנה בין קודשי קודשים לקודשים קלים בהקשר להלכה זו.  

דף נלווה ציורים רב שרביא מעלה קושיה שנייה על ראייתו של רבי זירא לדברי רבי יוחנן, כי רבי יוסי סובר שהמזבח היה כולו בצפון, מתוך המשנה במסכת תמיד דף כט ע"א. הוא מציע שאולי לא מדובר בדעתו של רבי יוסי, אלא בדעתו של רבי יוסי הגלילי, שסבר שהמזבח היה בצפון. הוא מביא ברייתא אחרת העוסקת במיקום הכיור, ומסביר מדוע היא מוכיחה שרבי יוסי הגלילי אכן סבר שהמזבח היה כולו בצפון. רב ורבי יוחנן נחלקים בדין בעלי חיים מקודשים שנקדשו להקרבה ולאחר מכן נפסל המזבח. מובא פסוק כמקור לדעתו של רב. שתי קושיות מועלות על עמדתו של רב, אחת מברייתא ואחת מדברי עצמו, ושתיהן נפתרות. בפתרון הקושיה השנייה, הגמרא מזכירה את עמדתו של רבי יהודה. לאחר מכן היא מעיינת בדעה זו במסגרת מחלוקת בין רבי יהודה לרבי יוסי בנוגע לגודל וגובה המזבח בזמן משה.  

דף נלווה אם קדשי קודשים נשחטו על גבי המזבח – האם זו שחיטה כשרה? רבי יוסי סובר שדינה כאילו נשחטו בצפון, ולכן היא כשרה. לעומתו, רבי יוסי ברבי יהודה סובר שהיא כשרה רק אם נשחטה בחצי הצפוני של המזבח. רב אסי מביא בשם רבי יוחנן שרבי יוסי סבר שהמזבח כולו היה בצפון. הוא מוסיף שכאשר אמר רבי יוסי "כאילו בצפון" כוונתו להדגיש שאף על פי שהתורה דורשת לשחוט "על ירך המזבח צפונה," גם שחיטה על גבי המזבח נחשבת כשר, ולא רק ליד. רבי זירא מקשה על פירושו של רב אסי בכך שאם מייסמים אותו על שיטת רבי יוסי ברבי יהודה, זה סותר אמירה אחרת שרב אסי אמר בשם רבי יוחנן - שלפיו אם שחט על הקרקע שעליה עומד המזבח, השחיטה פסולה. רב אסי משיב ששניהם – רבי יוסי ורבי יוסי ברבי יהודה – למדו את שיטתם מהפסוק בשמות כ"כ "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך." האם הכוונה היא שגם עולות וגם שלמים יכולים להישחט על כל חלקי המזבח, או שמא הכוונה היא שעולות נשחטות בחצי הצפוני ושלמים בחצי הדרומי? רב אחא מדפתי שואל את רבינא כיצד להבין את דברי רבי יוחנן, שלפיהם אם שחט על הקרקע שעליה עומד המזבח – השחיטה פסולה. רבי זירא חוזר לדברי רבי יוחנן, שלפיהם רבי יוסי סובר שהמזבח כולו בצפון, ומחפש לכך מקור במשנה. הוא מצטט את המשנה במסכת תמיד כ"ט ע"א, המתארת את מיקום המערכה השנייה – בפינת דרום-מערב, ארבע אמות לצפון. רבי זירא טוען, על פי הסברו של רבי יוסי לצורך שהמערכה תהיה מול פתח ההיכל, שניתן להוכיח מכאן שרבי יוסי סבר שהמזבח כולו היה בצפון. אך רב אדא בר אהבה דוחה את ראייתו של רבי זירא, ומציע לפרש את המשנה לפי שיטת רבי יהודה, שסבר שהמזבח היה חציו בצפון וחציו בדרום – כלומר, היה ממוקם במרכז העזרה.

דף נלווה דם הבכור, המעשר והפסח נזרק על המזבח רק פעם אחת. הדבר נלמד מכך שהמילה "סביב" מופיעה בהקשר של עולה, חטאת ואשם, ומשמעות הדבר היא שלא ניתן ללמוד מהם למקרים אחרים, שכן פרטים שמופיעים פעמיים או שלוש אינם יכולים לשמש כבסיס לבניין אב למקרה אחר (שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים). רבי טרפון לימד שניתן לאכול את הבכור במשך שני ימים ולילה אחד, משום שהוא הוקש לשלמים בויקרא יח:יח, שם מוזכרים השוק והחזה הניתנים לכהן כחלק מקורבן השלמים. רבי יוסי הגלילי, ביום הראשון שלו ביבנה, העלה מספר קושיות על ההשוואה הזו, שכן גם בקרבן תודה השוק והחזה ניתנים לכהן, והוא נאכל רק יום אחד ולילה אחד. לכן, ייתכן שיש להשוות דווקא לקרבן תודה. כאשר רבי טרפון לא הצליח להשיב על הקושיות, הוא עזב את המקום ורבי עקיבא תפס את מקומו. רבי עקיבא השתכנע מדברי רבי יוסי שיש להקיש לקורבן תודה, אך מצא מילים אחרות בפסוק שמהן ניתן להוסיף יום נוסף. כאשר רבי ישמעאל שמע על כך, הוא פתח בדיון ממושך עם רבי עקיבא על שינוי עמדתו, שלפיו ההשוואה היא לקרבן תודה. רבי ישמעאל טען שהדין של השוק והחזה בקרבן תודה נלמד מהיקש, והדין של הבכור נלמד מהשוק והחזה גם כן בהיקש, ואין ללמוד דין מהיקש על גבי היקש. אולם הגמרא מסבירה שההיקש כאן אינו רגיל, שכן הדין של השוק והחזה נלמד מהיקש, אך הגבלת הזמן נאמרה במפורש. הדיון בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל הוא האם ניתן ללמוד דין מהיקש שמבוסס חלקית על היקש וחלקית נאמר במפורש. הגמרא מקשה שתי קושיות על עמדתו של רבי ישמעאל – אחת לגבי מספר הפעמים שהכהן הגדול צריך לזרוק את דם הפר והשעיר בהיכל ביום הכיפורים, ואחת לגבי כמות הסולת הנדרש לכיכרות המצה הנלוות לקרבן תודה. כל אחד מהדינים הללו נלמד מהיקש על גבי היקש, יחד עם דבר שנאמר במפורש או נלמד בגזירה שווה. כל אחת מהקושיות נפתרת. המשנה קובעת שניתן לאכול את הפסח רק עד חצות. זו דעתו של רבי אלעזר בן עזריה, אך רבי עקיבא מתיר עד עלות השחר. כל אחד מהם מבסס את עמדתו על פסוק אחר.

דף נלווה מהו גודלה של העזרה במקדש? גבולות אלו חשובים לשלושה דינים שנעשים דווקא בעזרה – שחיטת קודשים קלים, הכהנים אוכלים קודשי קודשים, ונענשים בכרת על כניסה בטומאה. אביו של רב נחמן קבע את הגבולות. הייתה הנחה שהוא ניסה להוציא שטח מסוים על ידי קביעת הגודל המדויק. מסבירים שהוא כנראה התכוון להוציא את הלשכות הפתוחות לעזרה אך חלקן מחוץ לגבולותיה. קושיה עולה ממשנה הקובעת שהלשכות הן קודש, אך היא נפתרת בכך שהמשנה מדברת על הגדרה מדרבנן, ואילו מדין תורה הן אינן נחשבות לעזרה. שני מקורות נוספים מובאים כסותרים את ההסבר הזה, אך הם מיושבים. רב אבדימי הביא מקור מהתורה לדין שהדם נפסל אם לא הובא על המזבח לפני שקיעת החמה ביום השחיטה. רבי יוחנן וחזקיה חלוקים על מעמד הבשר של קרבן שלמים בלילה שלאחר היום השני, הן בדיני פיגול והן בדיני נותר. נערכות השוואות בין בשר הקרבנות הנאכלים ליום אחד לבין אלו הנאכלים לשני ימים – תוך הסבר המקור להבדלים ביניהם לגבי הלילה שבא לאחר היום. בכור, מעשר ופסח הם קודשים קלים ויש להם דינים דומים. עם זאת, ישנם הבדלים מסוימים בנוגע לאכילתם – מי יכול לאכול אותם, כיצד אפשר להכין את הבשר, ולכמה זמן ניתן לאוכלם.  

יש לקרבנות שלמי ציבור ואשם את אותם דינים לגבי שחיטתם, קבלת וזריקת דמם ואופן אכילתם. הדרשה לכך ששלמי ציבור נשחטים בצפון מובאת בתחילה מהפסוק בויקרא "ג: "ט–כ, אך נדחית משום שהיא מבוססת על היקש שנבנה על היקש אחר – שלמי ציבור נלמדים מחטאת, שהיא עצמה נלמדת מעולה. במקום זאת, במדבר י:י יש היקש ישיר בין שלמי ציבור לעולות, ולכן הוא מקור מוצלח יותר. מכאן עולות שתי שאלות: מדוע יש בכלל היקש בין שלמי ציבור לחטאת בפסוק הראשון, ומדוע בפסוק העוסק באיל הנזיר יש היקש בין קרבן השלמים גם לחטאת וגם לעולה? לשאלה ראשונה ניתנת תשובה אחת, ולשאלה השנייה מוצעות שתי תשובות אפשריות. המשנה מביאה את דיני קודשים קלים, קרבנות בעלי קדושה קלה יותר. ניתן לשחוט אותם בכל מקום בעזרה, והבעלים רשאים לאוכלם בכל מקום בירושלים. הדוגמאות הראשונות שמובאות הן קרבן תודה ואיל השלמים של הנזיר, שכן יש להם אותם תנאים – והם נאכלים ליום ולילה בלבד. מהו המקור לכך שקודשים קלים נאכלים דווקא בירושלים? אביי ורבא דורשים זאת כל אחד בדרכו מהפסוק בויקרא י:יד. עם זאת, דרשתו של אביי מועדפת, בשל קושי שמתעורר בדבריו של רבא. שלמים רגילים נאכלים לשני ימים ולילה שביניהם. הגמרא מביאה שלושה פסוקים העוסקים בשחיטת שלמים, ודורשת מכל אחד מהם דין נפרד – כולל הדין שניתן לשחוט אותם בכל מקום בעזרה. תנא קמא ורבי אליעזר חולקים כיצד לדרוש את הפסוקים הללו ומה ניתן ללמוד מכל אחד מהם. אחד הדינים הנלמדים מהפסוקים הוא שדלת ההיכל צריכה להיות פתוחה בעת שחיטת קרבן שלמים. הגמרא ממשיכה לדון בהיקף ובמשמעות של דרישה זו.

רב ולוי נחלקו בשאלה האם אכן לא היה יסוד בדרום ובמזרח של המזבח, או שהיה שם יסוד אך לא ניתן היה לשפוך עליו את הדם. מובאות מקורות שונים שמקשים על שתי הדעות, וכל קושיה נענית ומיושבת. אחד המקורות המובאים מתאר בפירוט כיצד נבנה המזבח. רבא, מתוך דרשה על פסוק בשמואל א' יט:יט, מסביר כיצד דוד ושמואל החליטו איפה למקם את בית המקדש שיהיה דווקא בנחלת בנימין ובמקום המסוים הזה – ולא במקום אחר. עין עיטם הייתה גבוהה יותר, אך ניתנות שתי סיבות לכך שדחו את המקום ההוא.

קרבנות חטאת ציבוריים ופרטיים מסווגים כקודשי קודשים. קורבנות הציבור כוללים את שעירי המטאת בראשי חודשים ובמועדים. הם נשחטים והדם מתקבל בצפון העזרה. הדם נזרק על גבי המזבח. הכהן עולה על הסובב, רצועה ברוחב אמה ובגובה חמש אמות מעל הקרקע, המשתרעת לאורך המזבח. משם הוא מקיף את המזבח, ומניח את הדם באצבעו על גבי המזבח סמוך לקרנות. שארית הדם נשפכת אל יסוד המזבח, ומכינים הבשר בכל דרך ונאכל על ידי כהנים זכרים באותו יום ובלילה, עד חצות. רבי אלעזר ברבי שמעון סובר שהדם ניתן על הקרנות, ואילו רבי סבור שהדם צריך להינתן מעל החוט הסיקרא – קו אדום בגובה אמצע המזבח. בתוך שיטת רבי, יש מחלוקת בין רבי יוחנן לרבי אלעזר האם הדם צריך להינתן ממש בקצה הפינה או שמותר עד אמה מהפינה. אף על פי שברייתא אומרת במפורש "חודה של קרן" יתכן שזה לכתחילה, אך בדיעבד גם אמה מהפינה מספיקה. רבי אלעזר ברבי שמעון מסכים עם רבי לגבי דם עולת העוף, שניתן בכל מקום מעל החוט הסיקרא, אך מבחין בין זה לבין חטאת בהמה, שכן בתורה נאמר "קרנות". הגמרא מביאה מקור לשיטת רבי מיחזקאל מג:טו, ומקור לחוט הסיקרא משמות כז:ה. ישנה מחלוקת לגבי מקום שפיכת שארית הדם על יסוד המזבח – יש אומרים ששניהם נשפכו ביסוד מערבי, יש אומרים ששניהם ביסוד דרומי, ויש אומרים שהפנימיים נשפכו במערב והחיצוניים בדרום. מהו יסוד המחלוקות הללו? קרבן עולה נשחטת בצפון והדם נאסף בצפון. הדם ניתן על שתי פינות, אך מכסה את כל ארבעת הצדדים. רב ושמואל, על פי מחלוקת תנאית, נחלקו האם הכהן זורק את הדם פעמיים בכל פינה כדי לכסות שני צדדים, או בזריקה אחת שמגיעה לשני הצדדים. הדם ניתן רק משתי פינות, שכן אחת הפינות אינה כוללת יסוד מתחתיה, ודם העולה צריך להינתן במקום שיש יסוד, כפי שנלמד מפסוקים בגמרא. מדוע אין יסוד בצד מזרח ודרום? משום שהאזור היה בתחום נחלת יהודה, בעוד שאר המזבח היה בנחלת בנימין, ולכן לא האריכו את היסוד שם.  

הברייתא בזבחים נא מבאיה דרשה מן ההזכרת השלישית (על ידי הנשיא) של יסוד המזבח, שלפיו בכל הקרבנות שעל המזבח החיצון נשפך שאר הדם על היסוד. הברייתא ממשיכה בשאלה: אולי הדרשה צריכה להיות ששפיכת דם הקרבנות על המזבח החיצון תיעשה רק בצדדים שבהם יש יסוד, כלומר לא על הפינה הדרום־מזרחית, שכן היסוד לא היה שם. מובאת קושי על ההצעה לדרשה מהמלים שבפסוק. בפסוק כתוב, "אל יסוד מזבח העולה" דבר המרמז שמתייחס לכל הקרבנות על המזבח החיצון ולא רק לעולה. אך קרבן החטאת, שנמצא על המזבח החיצון, מניחים אותו על ארבע הפינות ולא מוגבל לשלוש הפינות שבהן יש יסוד. אם הפסוק רצה להורות על ההגבלה הזו, היה צריך לנוסח "אל יסוד העולה" בהתייחס לעולה הספציפית שבה הדין היה רלוונטי. הגמרא פותרת קושיה זו בכך שהיא מפרשת את הניסוח הייחודי, הכללת המילה "מזבח"  ללמד שכאשר נשפך הדם על היסוד, הוא נשפך על חלקו העליון של היסוד ולא על קיר היסוד. על פי קריאה זו, השורות הבאות בברייתא של רבי ישמעאל ורבי עקיבא, שאמרו שכל זה יכול להידרש בקל וחומר, נקראות מחדש: הן אינן מתייחסות לדין ששפיכת הדם היא רק על הצדדים שבהם יש יסוד, אלא לדין שהדם נשפך על חלקו העליון של היסוד. רבי ישמעאל ורבי עקיבא נראים כאומרים את אותו הדבר במלים שונות. רב אדא בר אהבה ורב פפא מציעים כל אחד הבדל אפשרי בין שתי הדעות. רב אדא מסביר שכיוון שרבי עקיבא השתמש בלשון מורחבת לגבי שאר הדם, שאינו מכפר ואינו בא למטרת כפרה, הרי שרבי עקיבא סובר ששפיכת שאר הדם אינה מעכבת. רבי ישמעאל, שאמר רק "אינו מכפר" סובר שהדמים מעכבים. רב פפא דוחה הסבר זה וטוען שאף אחד אינו סובר ששפיכת שאר הדם מעכב. הוא מצמצם את ההבדל לשאר הדם בקרבן העוף, במצוי הדם. רבי ישמעאל סובר שמעכב ור' עקיבא לא. מביאים ברייתא התומכת בדברי רב פפא, כשהברייתא מראה שרבי ישמעאל אינו סובר ששפיכת השיריים מעכבים. מובא קושי נגד רב פפא, אך היא נפתרת. רמי בר חמא מביא תנא האומר שעבור חטאתות שמדמם מניחים על המזבח הפנימי, שפיכת שאר הדם על יסוד המזבח היא מעכבת. רבא דוחה את הבנתו של רמי את הברייתא ואת מסקנתו. רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי חולקים האם רבי יהודה ורבי עקיבא גם הם שונים בשאלה האם שאר דם החטאות הפנימיות חיוני או לא.

דף נלווה לאחר שמציעים שניתן ללמוד מדעתו של רבי מאיר לגבי מליקת עוף שהוא טריפה, שאפשר ללמוד בניין אב ממה שנלמד בקל וחומר בקדשים, הגמרא דוחה את ההסבר הזה משום שהוא נלמד מחולין ולא מקדשים. האם ניתן לגזור דין באמצעות בניין אב, ולאחר מכן להשתמש בשיטת דרש אחרת כדי לגזור דין נוסף? הגמרא מציעה תשובה רק לגבי בניין אב מתוך בניין אב, אך גם תשובה זו נדחית, שכן שיטת הדרשה המובאת בברייתא אינה הגיונית. הדין באמת נלמד מפסוק בתורה, ויקרא ב:ו, והדברים הנאמרים בברייתא משמשים רק כאסמכתא. שיירי הדם של הקרבנות הפנימיים נשפכים על יסוד המזבח בצד המערבי. הדבר נלמד מויקרא ד:ז, שם נאמר "אל פתח אהל מועד" כלומר מול פתח ההיכל, שהוא בצד המערבי של המזבח. בויקרא פרק ד, מוזכר בשלושה קרבנות שונים שיש לשפוך את השיירים על יסוד המזבח. כל אחד מהם בא ללמד דין שונה, בין אם לגבי יסוד המזבח ובין אם לגבי שפיכת השיירים.

דף נלווה הגמרא בוחנת שיטות שונות של דרישת הלכה, כגון היקש, גזירה שווה, קל וחומר ובניין אב, בהקשר לדיני קדשים בלבד. היא מעלה את השאלה: האם ניתן ללמוד דין בקדשים באמצעות אחת מהשיטות הללו, ואז להמשיך ולגזור ממנו דין נוסף – באותה שיטה או בשיטה אחרת? הגמרא סוקרת כל אפשרות באופן שיטתי, ומביאה ראיות מהכתובים ונימוקים לוגיים כדי לבחון את תקפותן ואת גבולותיהן של דרשות מורכבות כאלה.

מהיכן אנו לומדים שהדין לגבי שחיטת העולה הוא שעליה להיעשות בצפון, ואם לא נעשתה שם, הקורבן פסול? מאחר שחטאת נפסלה אם נשחטה ונתקבלה דמה שלא בצפון, ודין זה נלמד מעולה, נבנית טענה לוגית שהדרישה תחול גם על העולה עצמה: וכי ייתכן שדין משני יהיה חמור מהדין הראשוני (טפל חמור מן העיקר)? שלוש הלכות מובאות כדי להקשות על ההיגיון הזה, אך כל הקושיות נפתרות. הגמרא מביאה מקור נוסף לדרישת הצפון בעולה, מהכפלת הדרישה לצפון בויקרא ד:כט, לאחר שהוזכרה כבר בפסוק כד. גם אשם צריך להישחט ולהתקבל דמו בצפון, ואם לא, הקורבן פסול. דין זה נלמד משני פסוקים: ויקרא ז:ב ו-יד:יג. עולה קושיה על השימוש בפסוק השני, העוסק בקרבנות המצורע בתהליך הטהרה, שכן הפסוק נדרש לדרשה אחרת. אך קושיה זו נפתרת. הפסוק הנוגע לקרבנות המצורע מקיש את האשם גם לעולה וגם לחטאת. אם דין הצפון באשם נלמד מהעולה, מדוע מוזכרת גם החטאת באותו פסוק? רבינא מסביר שמטרת ההיקש הוא ללמד עיקרון: דין שנלמד מהיקש אינו יכול לשמש ללימוד דין נוסף באמצעות היקש. רבא לומד עיקרון זה ממקור אחר – פר כהן המשיח מויקרא ד:ט–י. האם ניתן ללמוד דין שנלמד מהיקש בגזירה שווה? בתחילה מובאת ראיה מדין בגדי מצורע, הנלמד בגזירה שווה מדין ראש של אדם מצורע, שנלמד בעצמו מהיקש. רבי יוחנן דוחה ראיה זו, בטענה שכללי הדרשה בקרבנות שונים מאלה שבשאר תחומים. ניתן להוכיח זאת מדרישת הצפון באשם, שיכלה להילמד בגזירה שווה מחטאת, אך לא נלמדה כך, דווקא מסיבה זו.

מדוע המשנה פותחת דווקא בפר החטאת של יום הכיפורים? הרי שההלכה המרכזית בדבר שחיטה בצפון העזרה נלמדת מן העולה – ואם כן, היה ראוי לפתוח בה. כמו כן, מדוע קדמו חטאות הפנימיות לחטאות החיצוניות? הפסוק שממנו נלמדת הדרישה לשחיטה בצפון מופיע בהקשר של קרבן עולה מן הצאן. מכאן למדו חכמים שהדרישה חלה גם על עולות הבאות מן הבקר. דרשה זו מבוססת על האות ו' המחברת את הפסוק על הצאן לפסוק הקודם העוסק בבקר. הוי"ו משמשת כחוליה מקשרת, המאפשרת לגזור את דיני החלק הקודם מתוך החלק המאוחר – וי"ו מוסיף על עניין ראשון וילמד עליון מתחתון. אולם הגמרא מקשה על דרך הדרשה הזו: כיצד ניתן ללמוד כך למי שסבור שאין למדים עליון מתחתון? לשם כך מובאת ברייתא המוכיחה שיש מחלוקת בעניין. הדיון עוסק בשאלה האם מביאים אשם תלוי במקרה של ספק מעילה בקודש. בתחילה מציעה הגמרא שהמחלוקת תלויה בשאלה האם ניתן ללמוד עליון מתחתון, אך הסבר זה נדחה, ובמקומו מוצעות שלוש הבנות אחרות בשורש המחלוקת – מהן מתקבלת רק האחרונה. חטאת, בדומה לעולה, צריכה להישחט בצפון העזרה. כך נלמד מויקרא ד:כט "ושחט את החטאת במקום אשר ישחט את העולה." פסוקים נוספים מלמדים שלא רק השחיטה צריכה להיעשות בצפון, אלא גם קבלת הדם – והכהן המקבל את הדם צריך לעמוד בצפון. דרישות אלו אינן לכתחילה בלבד, אלא מעכבות. בפסוק בויקרא ד:כד נאמר "ושחט אותו בצפון." הגמרא דנה במילה "אותו" - מה באה מילה זו למעט? ארבע אפשרויות נבחנות, ולאחר ששלוש מהן נדחות, מתקבלת האפשרות השנייה -  שהבהמה עצמה צריכה להיות בצפון, אך השוחט אינו חייב לעמוד שם. ולכן, מאחר שחטאת פסולה אם לא נשחטה ונתקבל דמה בצפון, ודרישה זו נלמדת מן העולה, נבנית סברה הגיונית שגם בעולה הדרישה לצפון היא לעיכוב.

קרבן חטאת שנשחט לשם חולין, הקרבן כשר. אולם, אם נשחט מתוך מחשבה שהבהמה אינה קרבן בכלל, הקרבן פסול. הקטגוריה השנייה נקראת "מתעסק" מי שלא התכוון כלל לבצע את פעולת השחיטה. מקור הפסילה מובא משני פסוקים, שכן נדרשים שניים כדי להוכיח שכוונה בשחיטת קרבן היא מרכיב חיוני. הגמרא מסבירה שתנא קמא במשנה ורבי יוסי שניהם סוברים שהכוונה הנדרשת, ויכולה לפסול בקרבן היא של הכהן המבצע את עבודת הקורבן (או אדם שאינו כהן ששוחט). אולם, רבי אלעזר ברבי יוסי סובר שכוונת הבעלים יכולה לפסול את הקרבן. אביי מביא שני חכמים נוספים שנראה כי דעתם דומה לדעת רבי אלעזר בתחומים אחרים של ההלכה. כל אחד מהם עוסק במקרה שבו אדם אחד מבצע פעולה על חפץ של אדם אחר, וכוונת הבעלים יכולה לקבוע את מעמד החפץ. מקרה אחד עוסק בשחיטה לשם עבודה זרה, והשני בשאלה האם חפץ נחשב חשוב כדי לחייב עליו בהוצאה בשבת. הפרק החמישי מפרט את הדינים הקשורים לכל הקרבנות, כולל מקום השחיטה וקבלת הדם, היכן שמים את הדם, ועוד. הוא מתחיל בקודשי קודשים, רמת קדושה גבוהה יותר. שחיטת קרבנות אלו חייבת להתבצע בצד הצפוני של העזרה. לפני שהמשנה מפרטת את הקרבנות השונים, היא פותחת בהצהרה כללית על כל קדשי הקודשים ואומרת ששחיטתם נעשית בצפון. מדוע לא הוזכר שם גם עניין נוסף שנכון לכולם - שהדם שלהם נאסף בכלי שרת? הגמרא מסבירה שבהתחלה חשבו שדם המצורע יכול להיאסף בידו של הכהן, אך לאחר מכן הבינו שידו של הכהן יכולה לשמש רק לדם המיועד לאוזן, לאצבע ולבהן של המצורע, ואילו הדם שמונח על המזבח חייב להיאסף תחילה בכלי שרת. מאחר שתחילה חשבו אחרת, וכיוון שישנם שני כהנים שמקבלים את הדמים, כל אחד באופן שונה, הדבר הושמט מהפתיחה של המשנה.  

מהו המקור להלכה במשנה שאין חיוב על דיני נותר וטומאה באכילת דם?רבי שמעון וחכמים חלוקים האם יש חיוב על אכילת דברים שאינם ראויים לאכילה בטומאה. האם מחלוקתם נוגעת רק לפריטים שנתטמאו, או גם לאדם טמא שאכל קודשים טהורים?הקרבנות נשחטים לשם שישה עניינים: זבח, הזובח, ה', אכילה באש, ריח, ולשם ניחוח. חטאת ואשם צריכים גם להישחט לשם החטא המסוים.רבי יוסי אמר שאפילו אם השוחט לא חשב על כל הדברים הללו בעת השחיטה, הקרבן עדיין כשר, משום שיש תנאי בית דין שהשוחט לא יאמר את כל הפרטים הללו כדי למנוע טעות שעלולה לפסול את הקרבן כי החיוב לשמה חל על המקריב ולא בעל הקרבן.

ההלכה נפסקה כדעת ר' אלעזר בשם ר' שמעון בעניין פיגול בחטאות הפנימיות. רבא (ויש אומרים רב יוסף) תמה: מדוע פוסקים הלכה בנושא שאינו נוהג בזמן הזה  - הלכתא למשיחא!? על כך השיב אביי: "דרוש וקבל שכר" - אף שאין להלכה זו יישום מעשי כיום, עצם העיסוק בה נחשב למצווה ויש בו שכר למי שעוסק בו. נשאלת השאלה: האם יש הבדל בין קרבנות שמקריבים נכרים לבין אלו שמקריבים ישראלים? בעניין זה נחלקו ר' שמעון ור' יוסי. ר' שמעון דורש מן הכתובים שלגבי קרבנות של נכרים, דינים מסוימים אינם חלים – מהם הפסוקים שעליהם הוא מסתמך? בברייתא מובאת קביעה שלפיה הציץ אינו מרצה על קרבנות של נכרים. עולה השאלה: האם קביעה זו עולה בקנה אחד גם עם שיטת ר' יוסי? לבסוף, נידון איסור אכילת נותר וטמא שאיסורים אלו חלים גם על דברים שאין להם מתירים – בשונה בפיגול שאיסור אכילה לא חל על דברים אלו. מהו המקור בתורה לכך?  

דף נלווה זעירי מסביר ברייתא מסובכת מאוד המתייחסת לדינים קלים וחמורים בנוגע לאדם טמא שאוכל קדשים ומקבל מלקות ומסביר למה התורה היתה צריכה לפרט את הדין לגבי שניהם ולא ללמוד אחד מהשני. ברייתא מובאת כדי להסביר את מקור ההלכה שלפיה אדם יענש בכרת רק על אכילת חלק מקרבן שנתפגל אם יש פעולה שמתירה אותו לאכילה או להקרבה על המזבח. הברייתא מביאה דרשות על הפסוק בויקרא ז:יח ומסבירה כיצד הוא חל על קרבנות מלבד שלמים. היא גם מפרטת אילו דברים יכולים ואינם יכולים להפוך לפיגול. הברייתא אומרת שלוג השמן של המצורע יכול להפוך לפיגול (ואם אדם אוכלם יהיה ענוש כרת), אך הנסכים שמובאים עם הקרבן אינם יכולים להיות פיגול. זאת נראית כסתירה, שכן הדין של השמן הולך על פי דעת רבי מאיר והנסכים לדעת חכמים החולקים על רבי מאיר. מוצעות שלוש אפשרויות לפתרון, אך הראשונה נדחית. מאיפה אנו דורשים שהבשר של חטאת העוף מותר לכהן לאכול? רבי אלעזר מביא עמדה של רבי יוסי שלפיה אמנם יש פיגול בחטאות שאדם מביא את דמן על המזבח הפנימי, אך זאת רק אם גם הפעולה שעושים כשחושבים את מחשבת הפיגול וגם הפעולה שעליה המחשבה עוסקת מתרחשות מחוץ להיכל.