Claim Ownershipלהנות מהדרך: שיחות על החיים ועל איך לחיות אותם
Subscribed: 1,016Played: 39,535
Subscribe
© Copyright 2019 All rights reserved.
Description
פודקאסט על פסיכולוגיה חיובית, המדע של האושר, עם הפסיכולוגית שירלי יובל יאיר: שיחות מעוררות השראה עם אנשים שאפשר ללמוד מהם איך לעצב את חיינו יותר לטובה ולממש את הפוטנציאל שלנו לחיים שיש בהם יותר סיפוק, משמעות, שמחת חיים ואיזון נפשי
161 Episodes
Reverse
"בתקופות משבר, אנשים חוזרים לאדמה, הם מחפשים את הקירבה שלה" מספרת לי מיכל חביביאן, שפית, וחקלאית שמגדלת לא רק ירקות אורגניים, אלא גם פילוסופיה שלמה של ריפוי וחוסן. את השיחה אתה, קיימנו בביתה, שצמוד לשדה שלה. דרך סיפורים מרגשים על שורש הכורכום שיודע להתחיל מחדש, על הכוסברה שלא מתנצלת, ועל מרק הגונדי של סבתא, מיכל מלמדת אותנו שיעורים עמוקים על סבלנות, על הקשבה למחזוריות של הטבע, על היכולת שלנו להשתקם, לשוב ולפרוח אחרי הגשם. שוחחנו על המודל הקהילתי המיוחד של משק חביביאן, שבו "שלומי קשור בחוט לשלומך", ועל איך החיבור לאדמה הוא למעשה החיבור השפוי ביותר לעצמנו בעולם מלא רעשים. זהו פרק שמזמין אתכם לנשום עמוק, להכות שורש, ולהיזכר שהאדמה היא המטפלת הגדולה מכולן.
כשאנחנו משתמשים במושג "חוקי הג'ונגל" כסוג של מטאפורה לסביבה אנושית חברתית, אנחנו מתייחסים לסביבה שבה יש כאוס ואי סדר. מקום שבו החזק שורד, באלימות, כוחנות או עבריינות. אבל למעשה החיים בג'ונגל או בסאוואנה אינם כאוטיים כלל. הטבע הפראי הוא מערכת סדורה ומווסתת שיש בבסיסה הגיון אבולוציוני והתנהגותי. בטבע, הפרטים פועלים לצורך שימור של מערכת גדולה, אקו סיסטם, מערכת שבה העיקרון של "קיום משותף" הוא עקרון מפתח. רובנו נתקלים בהתנהגות של בעלי חיים בסביבתם הטבעית, בעוד שאנחנו רובצים עם פופקורן על הספה בסלון, וצופים בנשיונל ג'יאוגרפיק. אחדים מאיתנו אולי זכו לטייל בספארי ולראות חיות מקרוב. מעטים הם אלה שנכנסים ויוצאים אל הסוואנה על בסיס קבוע. יוצאים למסעות כדי לחקור את טבעם והתנהגותם של בעלי החיים, ואח"כ חוזרים הביתה לסביבה האנושית של העולם המודרני. האורח שלי היום, הוא מי שבחייו מתקיימת התנועה המיוחדת הזו ש"בין הסוואנה לפרדס חנה". וזו אינה תנועה גיאוגרפית, אלא פסיכולוגית. גדי עזר, הוא מבכירי מדריכי הספארי בישראל. הוא חי ועבד כריינג’ר בשמורות הטבע בדרום אפריקה. במהלך עבודתו השתתף בלכידות קרנפים, עסק בגישוש רגלי של תאואים, ופילים, התאמן בהליכה מול אריות, הוא יצא לעשרות מסעות עם קהלים רבים, וראה שוב ושוב את הפלא הזה שמתרחש כשאנשים ובעלי חיים נפגשים, ממרחק בטוח. בפרק הנוכחי נתבונן על העולם דרך העינית שלי מי שלומד כבר שנים שיעורים מרתקים בטבע. ונשאל על השיעורים המיוחדים שכולנו יכולים ללמוד מבעלי החיים גם על טבענו האנושי. על האופן שבו ההתבוננות בטבע משפיעה על הריפוי הנפשי שלנו, על ויסות עצבי ועל היכולת שלנו לחוות "נוכחות" אמיתית ללא מאמץ. על "הדרכת ההורים" שגדי קיבל מפילים בסוואנה, ועל מתכון ליחסי אחים מוצלחים שריגש אותו כשעקב אחרי מצמד ברדלסים. ועל השאלה למה מכל בעלי החיים, הכי נפלא להיות "תן שחור זנב" (לדעת גדי:)
קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה, שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות - הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה, הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה, ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת…- כך כותב הסופר ריימונד קארבר, כשהוא מתאר את החוויה של "חיים בתוך ארון", מכל סוג. ואת המסע הארוך החוצה ממנו. אז היום נדבר על תהליכים של יציאה מארונות, מסוגים שונים - ארון של זהות מינית וארון של זהות תרבותית, ושל השתייכות לתוך מגזר מסוים, או יציאה מארון הציפיות שיש לאחרים ממך, המנוגדות למי שאתה מרגיש שנועדת להיות. האורח שלי לשיחה הוא הסופר צבי בן מאיר, בשנה שעברה יצא ספר הביכורים שלו, "מי שסוכתו נופלת" (הוצאת ספרית הפועלים) שזכה להצלחה רבה וגם לשבחים ופרסים. הספר מבוסס במידה רבה על סיפור חייו האישי של צבי, שגדל והתחנך במשפחה דתית-לאומית, צבי היה נשוי במשך שש שנים לאישה, ולזוג נולדו שני ילדים. הנישואים הסתיימו בגירושין לאחר שהתמודד עם זהותו כהומוסקסואל. במקביל להליך הגירושין, צבי גם חזר בשאלה. כיום הוא חי עם בן זוגו אסף, והם מגדלים במשותף ארבעה ילדים. בשיחה מלב אל לב אנחנו מדברים על המשאלה להיות "ילד טוב", על אהבה ופרידה, על תשוקה והיעדרה, על פירוק של בית ועל כמה זה קשה, ועל הפער שיש לפעמים בין מה שאנחנו היינו אמורים לרצות, לבין מה שאנחנו רוצים באמת
אחת התלונות הנפשיות השכיחות שאני שומעת מאנשים, גם בקליניקה וגם בחיים, היא התלונה על העומס, על מירוץ בלי הפסקה, על עבודה וחיים מסביב לשעון. על העבדים שנעשינו לעבודה. בפרק הנוכחי נדבר על עצירה מיוחדת שיהדות מזמינה אותנו להכניס כריטואל נפשי לחיינו. נדבר על ה"שבת", על מהות המושג, הרבה מעבר לציון קלנדרי, (היום השביעי בכל שבוע) נדבר על האופן העמוק שבו השבת מסמלת את היותינו בני חורין, ואת התרומה האדירה שלה לבריאות הנפשית והקהילתית שלנו, חילונים, דתיים, מכל מגזר וגם מכל דת. האורח שלי הוא דב אלבוים, סופר, עיתונאי ומרצה לפילוסופיה יהודית, בילדותו, בבית החרדי בו גדל אלבוים, נחוותה השבת כיממה מלאה איסורים ויראה, שבת של חובה מעיקה. בבגרותו, באורח החיים החילוני-אמוני שהוא מקיים, השבת נראית אחרת לגמרי. בימים אלה יצא לאור ספרו הנהדר "שבת של חירות" ("ידיעות ספרים") אותו כתב יחד עם הרב ד"ר אריאל פיקאר, מציע סקירה עמוקה של הרעיון הפילוסופי והחדשני שבבסיס תפיסת השבת היהודית, משמש גם מדריך מעשי לבנייה של שבת אישית ומשפחתית, כזו שכל אדם מוזמן לתפור אותה בהתאם לסגנון חייו ובחירתו החופשית. דב אלבוים עוסק כבר שנים רבות בהוראה והנגשה של הרעיונות העמוקים של היהדות, הליבלית, הערכית, המוסרית, ובימים הטרופים האלה - שבהם נראה שגם היהדות "נחטפה" על ידי פוליטיקאים המייצגים אותה בעיוות מוחלט, ללמוד מאלבוים זו דרך נפלאה להתחבר לעורקים העמוקים של ההזנה שמציעה היהדות - לנפש האדם
השיר הזה של לאה גולדברג מלווה אותי מתחילת המלחמה, כמו מין פזמון פנימי, לפעמים בלחש : "אני אחיה, אחיה ואוהב את החיים הללו. אוהב אותם על כיעורם, על חליים, על אימתם - ולא אצא מדעתי. אני רוצה לחיות. לחיות הרבה, לחיות חיי אדם אשר מותר לו לנשום. לחיות באור". בהשראת השיר הזה, וגם תפיסת החיים הזו, עולה הפרק הנוכחי, בימים הראשונים של שנת תשפ"ו שהחלה השבוע.אז בימים האלה המלאים בתפילות ובמשאלה שלנו שיהיה יותר טוב, שנכיר גם בטוב, שנדע לזהות אותו כשהוא מגיע, שלא נאפשר לכל מה שרע, לשטוף את התודעה שלנו עד תום, אני מאחלת לנו שנצליח לבחור בחיים ושהאור יגבר על החושך, והנה פרק שבו אני מדברת בדיוק על זה, וגם על כמה דברים שתוכלו לעשות ועשויים לעזור לכם לזהות את נקודות האור בחייכם. זה פרק הפוך שבו אני המרואיינת, בפודקאסט של רות דיין וולפנר, ויש לו גם גירסה מצולמת ביוטיוב - מוזמנים .
אנחנו עומדים בשעריה של שנה חדשה, עוד מעט נזמזם את "בשנה הבאה נשב על המרפסת… ונמשיך לקוות "עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה בשנה הבאה..". אנחנו מייחלים כבר להיות "אחרי" הטראומה של השנים האחרונות, לחיות כאן בשלום, להתחיל לתקן את מה שנהרס, לחבוש את פצעי הגוף והנפש, להיות כבר ב"פוסט" אבל אנחנו עוד לא שם.. ואם אנחנו כבר מדברים על איזה "פוסט", זה בדרך כלל בתוך המושג - פוסט טראומה . אז בפרק הנוכחי, נדבר על עוד אפשרות להיות "פוסט", על האפשרות לצמיחה פוסט טראומטית. לצמיחה המגיעה בעקבות משברים, לכוחות החדשים שמתגלים, כאלה שאולי אפילו לא יכולנו לשער שהם קיימים בתוכנו,לולא הטראומה. האורח שלי הוא מוטי גלעם, עובד סוציאלי קליני, מטפל זוגי ומשפחתי מוסמך וקב“ן במילואים לשעבר, מוטי הוא מומחה בטיפול בטראומה. ה- 7 באוקטובר חולל מהפיכה גם בחייו כמטפל, הוא מצא את עצמו, נענה מיידית לקריאה פנימית וחיצונית, לרוץ אל פי התהום,לעבר כל בור נפשי שאליו אנשים נפלו, כדי לנסות להציל ולחלץ. להיות "חובש נפשי". מאז טיפל בשורדי הטבח בעוטף ובמסיבה הנובה,במשפחות שכולות, בהורים ובנות זוג של לוחמים, במשפחות חטופים, ובלוחמים עצמם,הוא יוצא אתם למסעות עיבוד ברחבי העולם, ועוזר לאלה שיצאו מהמלחמה, להוציא את המלחמה מתוכם. בשיחה הרלוונטית לכל אדם בישראל, הוא מסביר כמה מעקרונות היסוד בדרך להחלמה, למה חשוב להפוך טראומה לזיכרון, איך לעזור לאדם קרוב שאנחנו מזהים את המצוקה שלו, מתי חשוב גם לדעת להרפות ולשחרר, מה חלקה של הקהילה והקבוצה בריפוי, ואיך להתמיר כאב - למשמעות
בשבוע שעבר חגגו כאן (בעיקר ברשתות החברתיות) את חג האהבה.באותו שבוע, נערכה גם החתונה של שיר סיגל, שהוריה אביבה וקית' סיגל, היו חטופים בשבי החמאס, והוחזרו. הם זכו לחזור לחיים וגם ללוות את ביתם לחופה. בynet שכנו זו לצד זו תמונות כל כך מרגשות מהחתונה, לצד התמונות היומיומיות שמספרות את סיפור המלחמה הנוראית והבלתי נגמרת, וחשבתי עד כמה בימים חשוכים כאלה, קרני האור של האהבה הם נס שאנחנו זקוקים לו. . אז הפרק הנוכחי יוקדש לאהבה, והוא עולה בימי מלחמה. כי גם על אהבה צריך לדבר, אחרת מאיפה יהיו לנו כוחות? זה פרק מיוחד, שבו ליקטתי עבורכם קטעים משיחות נפלאות שהיו לי כאן לאורך השנים על אהבה ועל ההיבטים השונים שלה - עם רוני סומק שסיפר לי איך האהבה הראשונה שלו גילתה לו - שהוא משורר. עם עינב גלילי - על האפשרות להשתמש בהומור כדי לשרוד את המסע הארוך של זוגיות ארוכת ימים, עם המטפלת ד"ר לימור אלונ - על שפת האינטימיות ועל איך אפשר ללמוד אותה, ועם המטפלת המינית מיכל ניר, שנחושה לעזור לאנשים להחזיר תשוקה למערכות היחסים שלהם. אני מקווה שתהנו מההאזנה לפרק הזה, לפחות כמו שאני נהנתי להכין אותו
2האם אי פעם עצרתם לשאול את עצמכם איך אני ב"חברים"?" האם אני מרוצה מכמות החברים שיש לי כרגע? מאיכות הקשרים שיש לי? האם זה בא לי בקלות? האם יש חברים שהייתי שמח לפטר? האם הייתי רוצה יותר? או רוצה אחרת? ומיהו בכלל חבר עבורי? ומתי אני מרגיש "בבית" עם חברים? בפרק הזה אנחנו צוללים לעומקם של קשרי החברות בחיינו וחוקרים את המיומנות המיוחדת הזו – היכולת להיות "חבר". רבים טועים לחשוב שזו יכולת מולדת, כמו סוג של תכונה שיש לי או אין לי (חברותי/ביישן או מוחצן/מופנם) כשלמעשה מדובר ביכולת נפשית שאפשר לפתח ולשכלל, וניתן להשתפר בה מאד. החבר שלי לשיחה הוא ד"ר אלון וסרמן, נוירופסיכולוג שיקומי, מהמקימים של "חברים", מרכז ייחודי מסוגו בארץ המציע טיפול קבוצתי לילדים נוער ומבוגרים, טיפול הממוקד בכישורי החברות שלנו. בשיחה שלנו -נציע דרכים שיעזרו לכם להעשיר, להעמיק ולהרחיב את מעגל החברים שלכם, נעודד אתכם להיות "יזמים", להציע חברויות ולחתור למגע. נבהיר למה חברות צריכה מקום ושעה ביומן, ואיך מסורות והרגלים קבועים, הם הדלק של חברות ארוכת שנים. נסביר למה כהורים אנחנו מאוד מודאגים לגלות שהילד שלנו לא מסתדר מבחינה חברתית, ומהו התפקיד האבולוציוני של חברים במסע ההתפתחות שלנו. נזכיר את המחקרים הפסיכולוגים המוכיחים שוב ושוב- שהחברים שלנו, אלה שבמחיצתם אנחנו מרגישים אהובים ומשמעותיים, הם הנדל"ן הנפשי החשוב ביותר שיש לנו
אני אדם בריא, עם כמה מחלות - אמר לי פעם בחורצ'יק בן 90, איש נמרץ ומלא חיוניות, שבמסיבת יום ההולדת שלו, דיבר על השפע בחייו והתייחס בקריצה גם למחלה הכרונית שליוותה אותו מאז שהיה בן 60. זוהי בעיניי חוכמת חיים אמיתית. היכולת לראות את הקשיים והמהמורות שאנחנו חווים, את המשברים המחלות - כחלק ממסע חיינו ולא בתור מה שמגדיר אותנו ומשתלט על כל פינה של המחשבות שלנו. להיות "אדם עם מחלה" - זה לא כמו להיות "אדם חולה". זו גישה בריאה - הן לבריאות והן לחולי .וזה גם הנושא של הפרק שלנו שבו יש לי הכבוד לארח את ד"ר עופר כספי, מנהל הרפואה האינטגרטיבית והיחידה לרפואה משלימה בסרטן במרכז דוידוף בלינסון. כספי הוא רופא פנימאי, שגדל מבחינה מקצועית בבית חולים הדסה, ובשלב מסוים החל להרחיב את תיק המפות שיש לו להבנה העמוקה של מהי רפואה. הוא נסע ללמוד רפואה סינית, עשה phd בפסיכולוגיה כדי להבין טוב יותר את הקשר בין הגוף לנפש, ועם ארגז הכלים הרחב הזה, חזר ארצה וסלל את הדרך למה שהוא עושה היום כדי לעזור לאנשים להחלים. בשיחה מרתקת הוא מספר לי -מה גילה במסעות שלו כרופא - על מהי מחלה ועל מהי בריאות, מה ניתן לעשות כדי לעזור לעצמנו להתחבר לכוחות הריפוי שיש בתוכנו, איך משפיעות המחשבות והאמונות שלנו על מהלך המחלה ועל ההתאוששות ממנה, מה חלקם של אמון ואמונה ביחסי מטפל מטופל, ולמה המפתח שלנו להחלמה נמצא בכלל בנפש?
מלחמה שאף פעם לא די לה, היא עכשיו במקום אחר…שרה פעם חוה אלברשטיין….
והנה עוד זירה, עוד חזית, ושוב התחושה שאנחנו יודעים איך נראית דלת הכניסה, ואין מושג איפה תהיה דלת היציאה, ואנחנו עייפים ומבוהלים ומדוללי כוחות אחרי כמעט שנתים של מלחמה בישראל. אבל, אין לנו ברירה אלא להתגבר. בשעת חירום, שבה רבים מאתנו חווים חרדה קיומית, ושדה הקרב עבר לעורף, אנחנו מתמקדים במשימה האישית הנדרשת מכל אחת ואחת מאתנו - לתפקד. כל אחד בהתאם לנסיבות חייו. במצבי חירום אנחנו לא עוסקים באינטרוספקציה, "בפסיכולוגיית מעמקים", בנסיון להבין מה הביא אותנו עד הלום וגם לא במחשבות על המחר, על ה"מה יהיה". אז עינים על המשימה - ארזתי לכם כאן כמה פעולות מומלצות של הנפש ושל הגוף - כאלה שיעזרו לכם לתפקד בצורה טובה ובריאה יותר לנוכח האתדר, עד שנצלח גם את התקופה הקשה הזו
אם מישהו לא עומד בקצב של האחרים, ייתכן שזה משום שהוא שומע תוף אחר. תנו לו ללכת בקצב שלו., כך כתב הפילוסוף הנרי דייוויד תורו, והתייחס באופן מטאפורי לשאלת ההתאמה בין אדם לבין זולתו, סביבתו, החברה שבה הוא ח והדרישות שלו ממנה, ואכן, שאלות על הקצב הפרטי שלי לעומת זה של אחרים מלוות את כולנו, למעשה עוד משחר היותנו עוברים בבטן של אמא, גדלים בתוך רחם המשמיע לנו את קצב הלמות ליבה, ובו זמנית מרגישים את קצב הלמות ליבנו העוברי. מיום היוולדנו, ממשיך הדיאלוג הזה בין קצב הלב הפרטי, לבין זה של אנשים סביבנו. לפעמים נעים לנו "לנגן" יחד עם אחרים ולהיות על אותה פעמה, לפעמים אנחנו מבקשים לפעול על פי מטרונום פנימי, אחר.הפרק הזה יוקדש לשאלות על קצב ומקצב בחיים, ועל החיבור שלהם ללב. דרך העינים של מתופף מיוחד, שגם מלמד אנשים להתחבר למקצב הנכון להם. דורון רפאלי הוא מתופף, מוזיקאי ויוצר, מייסד להקת טררם, מלמד תיפוף ו"תיגוף" - תיפוף על הגוף". וכבר שנים רבות שהוא מנחה אנשים להשתמש בתופים ובמקצבים כאמצעי לחיבור פנימה לתוך עצמם, וגם החוצה, אחד לשני, ליצירת יחדנס משקם ומשמח
כשנולד תינוק, נולדת איתו באותו רגע גם אמא. ובלידת האמא נולד יחד אתה שק של דאגות חדשות, מסוג שהיא לא הכירה קודם. זה שק שילך אתה תמיד, לצד האהבה והשמחה והפרך שיש בגידול ילדים, תלווה אותה תמיד גם הדאגה לשלומם. "שלומי קשור בחוט לשלומך" כתבה פעם המשוררת זלדה והיטיבה לתאר בהקשר הזה גם את שלומה של האמא, הקשור תמיד בחוט לשלומו של הילד שלה. להיות "אמא של" במדינת ישראל זה לסחוב קיטבג של דאגות. זה לגדל ילד או ילדה במקום שיש בו הרבה סכנות, זה ללוות אותו ואותה כשהם הופכים לחיילים, זה לדאוג לילדים של הילדים שלך כשהם רצים מבוהלים לממ"ד. ולפעמים - זה להיות אמא של ילד או ילדה שנקלעו לסיטואציה שלא כתובה בשום ספר. האורחת שלי בפרק הנוכחי היא אשה שהפכה בעל כורחה, לסמל ה"אמא של". מירב לשם גונן, מוכרת לרבים מכם בתור אמא של רומי גונן, שהייתה חטופה בשבי החמאס ושוחררה כעבור 471 ימים. לפני ה7 באוקטובר, מירב היתה אשה עסוקה שחיה את חייה הפרטיים, גידלה 5 ילדים, ניהלה עסק, וברגע אחד הפכה לאשה שמוכרת בכל בית בישראל, שיושבת באולפני הטלוויזיה באיפוק עם המון שליטה עצמית וקול נעים אך בטוח, שמסתובבת בעולם והופכת אבן על אבן בניסיון להציל את בתה, ובמאבק הציבורי שהצטרפה אליו גם עם יתר משפחות החטופים. בשיחה מלב אל לב היא מספרת לי על אמהות ברגעים הקשים ביותר, וגם על היכולת שלה לא לאבד תקווה, להמשיך ולהאמין שרומי תצא משם. זו שיחה על מה שעזר לה למצוא כוחות, ולגייס משאבים פנימיים וחיצוניים, זו שיחה על צמיחה פוסט טראומטית, ועל התפקיד והשליחות שמירב שלקחה על עצמה לאור מה שקרה לה ולמשפחתה - לעסוק בקירוב לבבות, בתיקון השיח המפלג במדינה שלנו, בריפוי השברים
עוד רגע נשב כולנו מסובין סביב השולחן ונספר על יציאת מצרים, ועל צרות אחרות, נזכר ברגעי המשבר הקשים בהיסטוריה שלנו, נדגיש שוב ושוב ש"החיים זה לא פיקניק". נעביר לילדינו את המסר החשוב על כך שיש לנו סיפור של עבר משותף מלא בשואה ותקומה, ועל כך שמסע החיים רצוף אתגרים והתמודדויות. (ואולי ישתרבב לשם גם מסר חשוב נוסף - שגם תקופות קשות עוברות בסוף) אבל סביב החג הזה, ביקשתי להזכיר לעצמי ולכם, שיש עוד סיפורי "הגדת לבנך" סביב השולחן, וגם הם חשובים לא פחות - הסיפורים על הרגעים הטובים בחיינו, על שותפים מיטיבים, על אהבה ומשמעות, על הכוחות והמשאבים העומדים לרשותנו, על טעם החיים ועל מה שעושה אותם ראויים לחיותם. הפרק הזה הוא פרק חגיגי שמתפרסם סביב חג הפסח אבל גם מציין 6 שנים לפודקאסט הזה ולכן חזרתי לאורח הראשון שלי, ד"ר טל בן-שחר. חבר וקולגה ומומחה בעל שם עולמי בתחום הפסיכולוגיה החיובית. הפעם - נכיר אותו בדרך חדשה, באמצעות שאלות ה""תּוֹדוּ לִיסְט". נצלול לתוך חווית החיים שלו, לזכרונות מבית ההורים, לתהליכים שעזרו לו לצמוח, ולשאלה - איך בונים ספירלה חיובית בחיים. נשמע גם על המחקרים האחרונים בתחום המדע של האושר, המוכיחים שכאשר אנחנו מודעים ומזהים את החיובי בחיינו, לא רק שזה עוזר לנו לחוש רגשות יותר חיוביים, ולהיות יותר שמחים ומסופקים במה שיש לנו, אלא שזה גם מפחית מהעוצמה שיש לרגשות השליליים שלנו, עוזר לנו לשאת את העצב והכאב, לבנות חוסן ולחזק את מערכת החיסון
את הפרק הנוכחי, אני מקליטה בירושלים. שוב רוחות מלחמה, שוב אזעקות בלילה, שוב דאגה נוראית גם לשלום הדמוקרטיה. ובדרך למחאה בירושלים, עצרתי לפגוש את שאנן סטריט לשיחה מלב אל לב. האיש שכתב את השיר "חדוות המאבק" ומעיד בו על עצמו : "ולא אזנח ולא אזניח את חדוות המאבק/ כי יש כחול אחרי הפיח ויש אויר בין האבק". שאנן סטריט הוא מוזיקאי, סולן הדג נחש, כותב טקסטים, תסריטאי, סופר, פעיל חברתי, ואיש שלא התייאש מלדבר על שלום. בשיחה מלב אל לב אנחנו מדברים על הילדות שלו ועל אירועים מכוננים, על הכתיבה והמוזיקה ככוח מרפא בחייו, על העצב ועל אובדנים שידע, על העין שלו שייבשה מדמעות בגיל חמש ונותרה כך עד גיל 45, ועל זרם הדמעות שנפתח בבת אחת. שיחה שתכניס לכם אויר בתוך ענן האבק של הימים האלה
האביב בפתח, ריחות של פריחה באוויר, הטבע מתחדש, הימים מתארכים אבל עדיין קשה לנו לנשום, ועדיין לא רואים את האור שבקצה המלחמה הזו. בפתיחת הספר האוטוביוגרפי של האורחת שלי מופיע המוטו מתוך שיר של לאונרד כהן - "יש סדק, הוא אומר, "יש סדק בכל דבר, ככה נכנס האור". גם אנחנו מתפללים ומייחלים שיתרחב כבר הסדק. בשיחה שלנו היום נדבר גם על רגעי החושך וגם על הסדקים. נדבר על האופן שבו היא ידעה לאורך המסע האישי שלה, ממש להכנס עם המרפקים שלה דרך הסדקים וליצור עוד מרחב שדרכו נכנס אור לחייה. לבנת פורן הקימה ב2003 עסק -במטרה לעזור לאנשים לקבל את המגיע להם בעקבות מצב רפואי לקוי, אירוע תאונתי או מחלה, בעשורים שמאז הוקמה חברת "לבנת פורן" , היא סייעה למאות אלפי אנשים שנפצעו או חלו לממש את זכויותיהם בסבך הבירוקרטיה. זהו מפעל החיים של לבנת וגם השליחות שלה, אבל מעטים יודעים באיזה עמל, יזע, דרך חתחתים היא היתה לפסוע על מנת לממש את הפוטנציאל הגלום בה עצמה, ולצמוח מתוך ילדות קשה, שבה חוותה הזנחה, נידוי ובדידות. נפגשנו לשיחה מרגשת במיוחד - על מימוש זכויות, אבל לא אלה הכלכליות, אלא יותר מהכל - על הזכות לשנות את מצבי, לא להישאר קורבן של הקשיים והנסיבות שלי. להמציא לעצמי את הגלגל. זו שיחה על מרדנות, ויזמות, על בדידות ועל הכוח המרפא של האהבה, על מותו של בנה הבכור ועל ההחלטה האמיצה שלה, זו שהיא נדרשת לה בכל יום מחדש - להמשיך ולבחור בחיים.
מי שהמציא את המונח "גיל המעבר" עשה עבודה יפה בהטעיית הציבור. נעצר על איזו נקודה בזמן והכריז: זה גיל המעבר. בה' הידיעה! כאילו שלפני זה לא עשינו מעברים משמעותיים. ומה עם המעבר שלנו מזחילה להליכה? ואח"כ מילדי גן לבית הספר, והמעבר הדרמטי לתוך גיל ההתבגרות ולמקלחת ההורמונים ששטפה אותנו, והמעבר מהחופש שלנו למדי צבא? והמעבר מרווקות לתוך זוגיות, והמעבר מלהיות אישה עצמאית להיות אמא שתלוים בה, ועוד ועוד, כי זה סיפור חיינו, רצף של מעברים דרך שלבי החיים, והסתגלות שנדרשת מול כל שלב. ובכל זאת, מכל המעברים כולם זכינו אנו הנשים בטווח שבין גיל 40 ל-55 פלוס מינוס - למותג משלנו, מלא כבוד והדר. ( וזו עוד גרסה משופרת. עד לא מזמן קראו לשלב הזה "גיל הבלות") לא נכחיש את העובדה שכמו כל מעבר בחיינו, גם לשנים האלה יש מאפיינים ייחודיים. זו עשויה להיות תקופה משברית, וגם תקופה מצמיחה וגם שני הדברים בו זמנית. לצורך שיחה עמוקה על מצבנו הרגשי סביב תקופת החיים הזו - התארחתי בפודקאסט הנהדר "גיל המעבר" ואתם מוזמנות (ומוזמנים!) לשמוע גם על הפוטנציאל המופלא שיש בתקופות של מעבר, שמזמינות אותנו לחשב מסלולים מחדש, לדייק את הצרכים שלנו, להיפרד ממה שפג תוקפו ולהתחדש במנגנונים חדשים. בכוונה אני מזמינה כאן להאזנה גם אתכם הגברים, בני הזוג של נשים המטיילות עכשיו דרך הנופים המרתקים של "גיל המעבר" בחייהן כדי שתבינו אותן טוב יותר. (ואולי תהרהרו גם בגיל המעבר שלכם)
בשיר "שלל שרב", אחד השירים הכי תל-אביביים של מאיר אריאל, הוא מתאר ליל-חיזורים טיפוסי, כזה שבו "אנשים יוצאים לחפש מקרה שיקרה,אם אפשר במקרה", ומנסח בדרכו הנהדרת את המשאלה המוכרת למצוא אהבה, בקלות, בהפתעה, בלי שבכלל נצטרך לחפש אותה. אבל כל מי שמכיר את עולם הדייטינג יודע שלרוב זה מרגיש רחוק מאד מהתאור הזה, והרבה יותר כמו "אודישן", או ראיון עבודה. רוב הדייטים מתנהלים כמו פגישה שאליה הגענו עם רשימת משאלות מוקדמות המנוסחות בליבנו לגבי נסיך או נסיכת החלומות שלנו, במטרה לברר כמה שיותר מהר האם "נועדנו או לא". אז לרגל "וולנטיינס דיי", נפגשנו לשיחה על האפשרות לעשות את זה קצת אחרת - לבוא לדייט כמו לפגישת "סרנדיפיטי", כזו שאין לנו ממנה שום דרישות מוקדמות. "סרנדיפיטי - דברים טובים שקורים לנו במקרה - הוא מושג שזוכה לתשומת לב מחקרית ולענין רב בשנים האחרונות. האורחת שלי, אסנת מירון, היא מומחית ברישות חברתי החוקרת שנים רבות את רעיון הסרנדיפיטי ומובילה קהילה גדולה סביב הנושא. בפרק הנוכחי אנחנו מדברות על האפשרות להשאיר מקום להפתעות - בדרך לאהבה
אני מלמדת את הילדים שלי לעשות דברים מסוכנים בזהירות - אמרה לי פעם חברה שלי, באחד מטיולי הטבע שלנו עם ילדינו הקטנים, כשתמהתי איך היא ממשיכה לשמור על קור רוח כזה בעוד ילדיה הקטנים מטפסים על כל עץ שזיהו בסביבה. חשבתי הרבה על המשפט ההוא-האם אפשר לעשות דברים מסוכנים בזהירות? ולחנך את עצמנו לזה?גם האורח שלי בפרק הזה, ספר לי שאם יש משהו שהוא מאחל לעצמו לשנה החדשה הזו, ולחיים בכלל, זה לא לפחד להמשיך ולקחת סיכונים. אז היום נדבר על "שריר הנפש" החשוב הזה, על התעוזה להמשיך ולקחת סיכון כדי לגדול ולהתפתח. דן אריאלי, הוא פרופסור ישראלי לפסיכולוגיה וכלכלה התנהגותית. הוא חוקר בעל שם עולמי, המקדיש את חייו לשאלות על האופן שבו אנחנו בני האדם מקבלים החלטות, ולהבנת הכשלים העומדים בדרכנו . בשיחה אמיצה אנחנו מדברים על איך לוקחים סיכונים וחוזרים הביתה בשלום? על מקומם של המזל והגורל בחיינו, על תקופות של מתח וסכנה ועל האופן שבו הן פוגעות ביכולות שלנו, וגם על המסע האישי של דן בחייו
כשאתה מתחיל לפסוע בדרך - הדרך מופיעה, כתב המשורר הפרסי רומי. כניסתה של שנת 2025 היא הזדמנות טובה להסתכל קצת קדימה על הדרך שלנו. לנסות להציב יעדים בוויז של חיינו. בתחילת שנה אני באופן אישי אוהבת להרים רחפן, להסתכל קדימה ומלמעלה - לשאול את עצמי - באיזה שבילים מוכרים אני אמשיך לפסוע? איזה דרכים חדשות יפתחו לי ? כי אני אדם שאוהב התחדשויות ואני זקוקה להן, אז הפרק הנוכחי והפותח של השנה, הוא פרק הפוך. פרק שבו ליאור שואל ואני עונה. ליאור פרנקל אירח אותי בפודקאסט המצוין שלו "פופקורן", לשיחה - גם על המסע הפרטי שלי וגם על האופן שבו אני מלווה מסעות של אחרים, ובעיקר על השאלה מה עוזר לנו גם למצוא את הדרך שלנו וגם להנות ממנה. דיברנו בשיחה הזו - על הילדות שלי, על השנים בהן צעדתי בתוך ערפל, לא בתור מטאפורה, ערפל באמת, בגלל לקות ראיה קשה שאתה נולדתי, כמעט עיוורון, סיפרתי לו מה תמיד עוזר לי לנווט, ועל הכלים שיש לי בתרמיל שלי, כאלה שעוזרים לי לראות יותר טוב, מקווה שתמצאו אותם משמעותיים גם לדרך שלכם
עם היד על הלב תענו לי בכנות - האם אתם מנהלים מערכת יחסים לא בריאה עם איזה הרגל שמנהל אתכם? איזו התנהגות שלכם שברור לכם שהיא לא לטובתכם אבל אתם חוזרים אליה שוב ושוב, ומסבירים לעצמכם שברגע שתרצו תוכלו להפסיק (בא לכם את הכוס קפה החמישית או עוד מנת סוכר או להמשיך ולגלוש שעות על גבי שעות באינטרנט במקום לעשות את העבודה שלכם… ) אם עניתם שכן (ונראה לי שרובנו יכולים לחתום לפחות על משהו אחד מהרשימות שמניתי) אם אתם מוצאים את עצמכם אפשהו על הרצף ההתנהגותי הזה - אני חושבת שתמצאו את השיחה בפרק הנוכחי, משמעותית עבורכם. היום נדבר על התמכרות בכלל ועל הרגלי ההתמכרות הקטנים שלנו בפרט.נדבר על הקושי המובנה שיש בעידן שבו אנחנו חיים, עידן שמציף אותנו בדופמין, אותו הורמון או נוירוטרנסמיטר שהמוח שלנו כל כך זקוק לו, אבל גם מסתבך איתו. נדבר על עולם שמוציא אותנו משיווי משקל באמצעות אין ספור חומרים ממכרים שהנגישות שלנו אליהם הפכה קלה מתמיד, רק לחיצת כפתור וזה מולנו על המסך, הדבר הזה שמסב לנו עונג. רק לשלוח הודעת ווצאפ קטנה והחומר המתוק כבר אצלי בדלת עם שליח. נדבר על חיים בעידן שבו יש כל כך הרבה קושי, מצוקה וסטרס ואנחנו כמהים יותר מאי פעם למצוא רגיעה ומפלט. נדבר גם על החיים בישראל כרגע, על מה עושה לנו טראומה ממושכת, - בהקשר הזה של ההרגלים המגונים שלנו והגלישה לתוך התמכרות. האורח שלי, פרופסור שאולי לב רן, הוא אדם שמקדיש את חייו לטיפול בהתמכרויות, ומחזיק בעמדה מלאת אופטימיות וגם חמלה, למול הנטייה האנושית להתמכרות לצד האמונה שאפשר לתקן. לב רן הוא פסיכיאטר, פרופסור חבר בחוג לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, ממייסדי המרכז הישראלי להתמכרויות, המוסד המוביל בארץ בתחום המחקר והטיפול בהתמכרויות. מוזמנים לשיחה אישית, מרגשת וגם מעודדת עם רופא מיוחד של הגוף והנפש
Download from Google Play
Download from App Store
United States
וואו הזדהות כמעט מוחלטת עם אירי והבאגים שלו. אירי בוא נהיה חברים 😉
פרק מרתק ומעורר השראה.
וואוו. כמה רגש הפעיל אצלי המפגש הזה. תודה.