Claim Ownershipעל הדרך | שיחות עם טובי פולק
Subscribed: 63Played: 12,141
Subscribe
© Copyright 2021 All rights reserved.
Description
הפודקאסט של טובי פולק. עיתונאי עצמאי, לשעבר חבר מערכת מעריב
שיחות על הדרך בנושאי אקטואליה, פוליטיקה, חברה, עיתונות, תקשורת, תרבות, ספורט ועוד.
לתמיכה בפודקאסט: https://my.israelgives.org/he/fundme/tuvi
לתגובות, הצעות ורעיונות: pollack.tuvi@gmail.com
ספוטיפיי: https://bit.ly/3VfuwWQ
אפל פודקאסטס: https://bit.ly/3YveWst
שיחות על הדרך בנושאי אקטואליה, פוליטיקה, חברה, עיתונות, תקשורת, תרבות, ספורט ועוד.
לתמיכה בפודקאסט: https://my.israelgives.org/he/fundme/tuvi
לתגובות, הצעות ורעיונות: pollack.tuvi@gmail.com
ספוטיפיי: https://bit.ly/3VfuwWQ
אפל פודקאסטס: https://bit.ly/3YveWst
526 Episodes
Reverse
אנחנו עסוקים באזור ובעולם הקטן שלנו ועומס האירועים של השנתיים האחרונות קצת הרחיק מאיתנו דברים שבעבר הלא רחוק פתחו מהדורות חדשות גם כאן. למשל, המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. למשל, המגמות הפוליטיות באירופה - המערבית וגם המזרחית. יאיר נבות, בשנים האחרונות בהולנד ולפני כן שנים לא מעטות ברוסיה, ממשיך לעקוב אחרי האירועים והמגמות ומסביר בשיחת העדכון התקופתית מה בעצם קרה בהולנד וכיצד נבלם, לפחות זמנית, הימין הקיצוני. בנוגע לרוסיה ואוקראינה, המוקד עבר בחודשים האחרונים לוושינגטון והחדשות הטריות הן שטראמפ מנסה לכפות על זלנסקי "הסכם" לסיום המלחמה, שכמו נכתב מילה במילה בידי פוטין. בחלק השני של הפרק חזרנו לסדרת השיחות עם ישראלים שחיים בחו"ל, וגרם כאן - הניסיון של נבות ומשפחתו לא יסולא בפז. האם גם ממקום מושבו הוא מבחין בטרנד ההגירה הישראלי החדש, שהתגבר דרמטית בשנתיים האחרונות. שוחחנו על שאלת הישראליות וגם היהדות הגולה, תחושת הקהילה, ההשתלבות בתרבויות החדשות, הקשיים הכלכליים והתעסוקתיים ומה עושים עם מי שנשאר מאחור. ולא שלא ידענו, אבל זה ממש לא פיקניק, הסיפור הזה
הערת אזהרה: נמצא האורח בפודקאסט שדעתו על החיים בישראל ועל הסיכוי שלנו להינצל קיצוניים ונחרצים אפילו מאלה של המארח. ליאור מאירי, פרסומאי ויזם, פעיל חברתי ואקטיביסט שגם ניסה להוביל מהלך מקורי ושונה בפוליטיקה, הבין לפני כשש שנים שלא יוכל להמשיך לחיות ולגדל את בנותיו בישראל. לפני עשור וחצי כמעט, בשלהי המאבק החברתי של 2011, הוא צלל לקרביים של הפוליטיקה הישראלית והבין שתם עידן האידיאולוגיות; שבשביל להשפיע צריך להתפקד למפלגות הדומיננטיות ולהגיע לכוח שיוכל להטות את הכף; אז הוא הקים את תנועת "הליכודניקים החדשים", הצליח לפקוד ולרשום אלפי פעילים - רק בשביל לקבל בעיטה בישבן מהמפלגה שעליה ניסה להשפיע. ואחרי שבג"ץ גלגל אותו ואת חבריו מכל המדרגות הוא הבין, כבר אז, שאין שום מבצר. לדעתו ישראל נהפכה למדינה פשיסטית ע"פ כל ההגדרות, ומצבה רק יילך ויורע. שאין דרך לבלום משטר פשיסטי שנבחר בדרך דמוקרטית וכזה שרוב דרמטי מהאזרחים שתומך בו ואפילו מאושר איתו. אז לפני שלושה חודשים הוא ארז את חייו ומשפחתו והיגר למדריד והוא מקווה שבעקבותיו יבואו מאות אלפי הישראלים שתקועים כאן, למרות שדעתם כדעתו. מוזמנים לשיחה נחרצת ועצובה
אמרו שארה"ב לא הייתה בנויה לנשיא שחור (מה שקרה) ובוודאי לא לאישה נשיאה (מה שנמנע), אבל ראש עיר מרכזית מוסלמי עכשיו? אז כן. זוהרן ממדאני יהיה ראש עיריית ניו-יורק, העיר שהייתה אמורה להיות הכי ליברלית ובכל זאת נגועה בשנאה ובאסלאמופוביה (גם מורשת 9/11, אבל לא רק). בשיחה עם ציפי שמילוביץ', תושבת העיר עד לא מכבר ומי שעדיין מתגוררת בשולי הכרך הגדול, ניסינו להבין ממה בדיוק כה רבים פוחדים. כי אם בוחנים את האידיאולוגיה של ממדאני (ה"סוציאליסט", רחמנא לצלן), מגלים שכמעט כל מה שהוא דוגל בו הוא הסטנדרט במערב וצפון אירופה ואפילו בישראל (חינוך חינם לגיל הרך, הגבלת שכר דירה באזורים מסוימים בעיר, קווי אוטובוס מסובסדים היכן שזה נדרש, וגם... שהעשירים ישלמו מיסים אמיתיים, מה אתם יודעים). וכן, הוא מתנגד בחריפות לממשלת ישראל ומדיניותה - האם זו אנטישמיות? אבל כמו שכבר אמרנו, אנטישמיות לעולם תהיה מפלטם של הגזענים. ואחרי שאמרנו את זה, דיברנו גם על טרנד ההגירה הישראלי שהולך ומתגבר (לפחות על פניו), על הניסיון האישי של מי שהיגרה לפני עשור וחצי ומה המשמעות של להיות מהגר בארץ האפשרויות ההיא
לפני שנה וחודשיים ארזה משפחת הבר את עצמה, את הזיכרונות ומעט מיטלטלים והיגרה לברלין. השיחות עם קרן הבר מלוות את הפודקאסט מראשיתו, ונגעו לאורך הדרך בתחושות, האירועים, הנסיבות, ההתלבטויות וההחלטות שהביאו בסופו של דבר להחלטה לעזוב. להגר. גם השיחה הנוכחית חוזרת לישראליות העכשווית שלא ניתן היה עוד לסבול; להכרה שאפשר ונכון ואחראי לבנות מסגרת חיים אחרת, במקום אחר; על החיים במדינה דמוקרטית אמיתית, שלא כמו הדמוקרטיה שחשבנו שהיינו ואנחנו לא. וגם על המראות והתחושות - ממרחק של שעות טיסה ספורות - של המלחמה, ההרס, החורבן וגם רצח העם; ובמקביל, ההרס השיטתי והמכוון של המדינה, החברה והדמוקרטיה. מוזמנים לשיחה לא אופטימית עם שורה תחתונה מאוד לא אופטימית
גם בעידן הפייק-ניוז, "האמת האלטרנטיבית", יריד הקונספירציות של הרשתות החברתיות למיניהן - גם בעידן המופרע והמופקר הזה, העיתונות הישראלית מתבלטת לרעה (אולי רק אחרי מקבילתה האמריקאית). גבע קרא-עוז, שעבר בכמה וכמה תחנות תקשורתיות, מנסה להסביר את התופעה, מקורותיה ותוצאותיה. מצד אחד מתקיימת התופעה המוכרת של כוכבי מסך ("טאלנטים") שיושבים על אותו הכיסא על פני עשורים בשכר עתק, לא משלמים שום מחיר על טעויות ועל הדרך משתמשים בפלטפורמה הנפוצה (ערוצי טלוויזיה עתירי רייטינג והשפעה) גם בשביל לקדם את עצמם ופרנסתם (ערוצי תקשורת עצמאיים, נוכחות מסיבית ברשתות, הרצאות בסכומים גבוהים, הנחיית אירועים ממלכתיים ופרטיים בשכר עצום) ובדרך זונחים את חובתם המקצועית שהיא גם חובתם החברתית האזרחית. האגו מנופח, השתן מציף את הראש והתוצאה היא שמותר להגיד הכל, בלי שום קשר לעובדות ולאמת; "קודם נשדר, מקסימום נבדוק אחר-כך ונתקן...". הראשוניות נהפכה לחזות הכל, למרות שאין לה שום משמעות היום. וכאשר בוחנים אתהתופעה לאורך העשורים האחרונים, מבינים את שלטון הנצח של נתניהו, את ההפיכה המשטרית ואת ה-7 באוקטובר
בלי ששמנו לב, פגרת הקיץ כמעט מאחורינו ועונת ה-נבא חוזרת בימים הקרובים. וכמיטב המסורת, ציפי שמילוביץ' הגיעה שוב, על הדרך, לשיחת הקידום המסורתית לעונה החדשה שבאה עלינו לטובה. פתחנו, כי אי-אפשר אחרת, בכמה מילים על אירועי השבוע: הפסקת האש, מסע ה"שלום העולמי הנפלא" של טראמפ, האינטרסים של הצדדים ובעיקר אנחת רווחה מכל הלב לקראת שובם של החטופים (השיחה הוקלטה בסוף השבוע שלפני). אבל עיקר הפרק (החלל מדקה 09:50) הוא עונת ה-נבא. דיברנו על מכת הפציעות כמעט חסרת התקדים, שתשבית כמה מהכוכבים הגדולים של הליגה, חלקם למשך העונה כולה. דיברנו בעיקר על המערב, שהוא טוב לאין שיעור מקבוצות המזרח. ניסינו להעריך על מי ישפיעו הפציעות יותר, מי הקבוצות שמגיעות במצב הכי טוב ולמי מהקבוצות זו תהיה עוד "עונת מעבר", כפי שמקובל היום לכנות עונות אבודות. וכן, בהחלט התגעגענו
כשהיה נער מתגבר, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, השתתף הפלסטיני הירושלמי הצעיר סאמר סינג'לאווי בתקריות של יידוי אבנים, נתפס ונכלא לכמה שנים. בשנותיו בכלא הישראלי למד סאמר עברית ואנגלית, היסטוריה ופוליטיקה, יצא משם כפעיל פוליטי מרכזי בהנהגת הפתח' ובמהרה מונה לראש צעירי הפתח' בגדה. הוא שוחרר מהכלא במסגרת הסכמי אוסלו ומאז הוא עמוק בפוליטיקה הפלסטינית. השיחה איתו - בהשתתפות אסתי סגל ואיש השלום והמתווך המתמיד גרשון בסקין - מרתקת ואפילו שומטת לסתות. סינג'לאווי דבק בפתרון שתי המדינות, משוכנע שזה עדיין אפשרי, קורא לעמיתיו ובני עמו להכיר בזכותו ההיסטורית של העם היהודי למדינה משלו בחבל הארץ הזה וקורא להכרה הדדית של שני העמים בזכותם השווה על שני חלקי הארץ. ולא פחות מדהים מזה: את המוקש הנפיץ של זכות השיבה הוא מציע לפתור בדרך פשוטה בתכלית: כן, השיבה תהיה זכות מוקנית לפליטים שיחפצו בה - אבל שיבה לגבולות המדינה הפלסטינית שתקום. הוא קובע שבמצב הנוכחי נגיע מהר מאוד למדינה דו-לאומית ערבית-פלסטינית אחת מהירדן לים (עניין מספרי גרידא), מצב שהוא ממש לא רוצה בו. מבחינתו, מדינת ישראל תהיה שייכת ליהודים ולישראלים ופלסטין תהיה בית לאומי לפלסטינים. מוזמנים לשיחה שאסור להחמיץ
כמיטב המסורת של "על הדרך", גם בכיפור הזה החלטתי להקליט פרק ספיישל, שכמו תמיד - מנסה לחפור עמוק לתוך חיינו כאן. אז שנתיים כמעט לאסון הגדול התכנסנו - גבע קרא עוז, גונן בן יצחק, הדס ענבר, דניאלה סגל וגדי שמשון - וביחד ניסינו להבין מה הסיכוי שאכן יהיה בקרוב הסדר שיחזיר את החטופים ויוציא את הצבא מעזה; מה בעצם רוצה טראמפ ומה התפקיד של קטאר בטירוף הנוכחי; דיברנו על שיטפון הלאומנות היהודית; על המשמעות של זיני בראשות השב"כ - גם בהקשר של הבחירות הבאות; על עליבותו של המחנה שלנו; על מי מאיתנו שנשאר ויישאר כאן ועל עשרות ומאות האלפים שעוזבים ועוד יעזבו; על סכנות לחיים ושם ובכל מקום ועל כך שאנחנו בעצם מנודים, מבוזים ונרדפים בארצנו. היה ארוך, מתיש אבל בעיקר נוקב. מוזמנים
דונלד טראמפ תמיד היה בעד חופש הביטוי, כל עוד מדובר בביטוי שלו וכזה שתאם את הדעות שלו (ובעיקר האינטרסים שלו). גם כוכב הימין הצעיר העולה צ'רלי קירק, שנרצח לפני פחות משבועיים, עמד על זכותו של כל אחד לדעתו - כל עוד היה מדובר בדעה שתואמת את זו שלו. ציפי שמילוביץ' מנסה להסביר מאמריקה לאזרח המזרח התיכוני הנבוך את סוד הפופולריות העצומה (או הקסם, אם תרצו) שצבר קירק המנוח שהיה בסך הכל בן פחות מ-32 כשנרצח, אבל עבור עוקביו ומעריציו הנלהבים נדמה שהיה שם תמיד. ובמקביל למלחמה על התודעה, השחיתות הכללית והקיצוניות הימנית, הרצח של קירק העלה שוב אל פני השטח את מלחמת החורמה של טראמפ בתקשורת שנואת נפשו והכניעה ללא תנאי של טייקוני התקשורת לכל גחמה של הנשיא וממשלו. ולכולם ברור שהשעייתו של מגיש הלייט-נייט ג'ימי קימל לא הייתה ההתקפלות הראשונה ובוודאי לא האחרונה
אם אפשר להוציא שורה אחת תחתונה אחת אופטימית מהשיחה עם פרופ' לוי ספקטר - ראש תחום הפילוסופיה וה"פילוסופיה כלכלה ומדע המדינ"ה (פכ"מ) באוניברסיטה הפתוחה - היא שלמרות הכל, למדינה מאוד קשה להגיע לדיקטטורה מלאה. אנחנו עדיין לא שם וספק אם נגיע לשם בקלות. ספקטר, שמתמחה וחוקר אפיסטמולוגיה פורמלית ולא-פורמלית והשקתה עם נושאים בפילוסופיה של המשפט, השפה, הפסיכולוגיה, תורת ההחלטות, דת, פוליטיקה ואתיקה - משתדל לנתח את המצב הפוליטי בישראל בעיניים פקוחות וראש מפוכח, כחוקר וגם כאזרח שמשתתף בקביעות במחאה. יש לו טענות קשות לתקשורת הישראלית שעושה כל מה שהיא יכולה בשביל להסתיר את המצב האמיתי, אבל גם מציין שהתקשורת הבינלאומית חטאה בלא מעט שקרים ומניפולציות. ועוד משהו אופטימי: ההתמדה של ציבור ישראלי רחב במאבק ובמחאה. כי לדבריו, כשהוא מביט במתרחש בארה"ב וגם באירופה, החברה הישראלית בכל זאת נלחמת על חייה ועל החופש שלה
אנחנו מתקרבים ליום השנה השני לשבעה באוקטובר ושלוש שנים לבחירות האסוניות שהביאו עלינו את המופקרים שהפקירו אותנו והביאו עלינו את ההפיכה המשפטית-משטרית שלא הלכה לשום מקום - וכאילו לא עברה דקה. וזו גם התחושה בפודקאסט, עם האורחים הקבועים שלו, כמו פרופ' אבי שגיא, שחזר לשיחה ראשונה אחרי פגרת קיץ של שלושה חודשים. קשה לעקוב אחרי תוכן כל השיחות שכבר קיימנו בפלטפורמה הזו, אבל תחושת המארח היא שהתשישות, העייפות, החידלון ואולי גם הדיסטופיה הולכים ומשתלטים על כל מי שהם אנחנו, המשפחות שלנו, יקירינו, מעגלי החברים שלנו (לפחות חלקם). הפוליטי השתלט על האישי, הנקמה גוברת על התבונה, פולחן המוות גובר על קדושת החיים, חייו ורווחתו של היחיד נהפכו לאסקופה נדרסת וזרמים שלמים בחברה הישראלית - עצומים בהיקפם - מוכנים להרוג ולהיהרג לנצח נצחים. ולמרות הכל, כמו תמיד, האורח נשאר בדעתו שהתקווה תמות אחרונה והמארח התעקש על שלו: יש סיכוי מצוין שכולנו נמות לפניה
הפעם האחרונה שבה אחז דב חנין בתואר חבר כנסת הייתה לפני בחירות 2019 - שליחות שמילא על פני 13 שנים ותמיד בקצה השמאל (חד"ש, חד"ש-תע"ל, הרשימה המשותפת ועוד). חנין, דוקטור למדע המדינה, משפטן ועו"ד, עוסק כל חייו הציבוריים בשיתוף ושוויון חברתי, מגדרי ומגזרי; מאמין גדול בשלום בתוכנו ועם שכנינו; עדיין מאמין בפתרון שתי המדינות ומשוכנע שאין דרך שבה נוכל להיות מדינה דו-לאומית באופן מלא. למרות אימי אוקטובר 2023 והנעשה בשמנו ברצועת עזה (וגם בשטחי הכיבוש של הגדה המערבית) בשנתיים האחרונות, הוא לא נואש מהתקווה. התקווה שדרך השוויון וההכרה ההדדית אפשר יהיה להגיע לחיים נורמליים, למרות האיבה המרה; פעיל ומקדם את התנועה היהודית-ערבית "עומדים ביחד" ופועל במגוון רחב של תחומים וארגונים למען השלום והשוויון, משבר האקלים, הגברת השוויון וצמצום הפערים החברתיים והכלליים ועוד. מוזמנים לשיחה ראשונה עם הנציג האותנטי האחרון (כנראה) של מה שהיה פעם השמאל הישראלי האמיתי
לפני יותר משלוש שנים עלה לאוויר בהפקת מכון מולד פודקאסט בהמשכים בשם "הסכת אוסלו" - סדרת פרקים בהובלת והגשת ההיסטוריון ד"ר ארנון דגני, הסכת שעסק בדרך להסכם אוסלו, הסיבות לכישלונו, הכוחות שפעלו לקדם הסדר בין ישראל לארגונים הפלסטיניים; והכוחות שמנגד, שהצליחו לטרפד אותו. בסדרת ההמשך "הסכת אוסלו עזה תחילה", שבהכנתה הוחל עוד לפני ה-7 באוקטובר (וכמובן שנעצרה באותו יום מר ונמהר), מתמקד דגני בקורותיה של רצועת עזה: מ-48' ל-56'; מ-67' ל-77'; מ-87' ל-93', מ-2000 ועד 2023 ועד בכלל. שיחה שהולכת הרבה לאחור (תוכנית החלוקה, מלחמת השחרור, מבצע קדש, ששת הימים), קופצת לימים האלה (מפעל ההתנחלויות, ההתנתקות מעזה, העדפת החמאס על פני הרשות הפלסטינית); סובבת סביב אוסלו וספיחיו ועומדת פעורת פה מול אימת אוקטובר 2023 ומה שקורה לכולנו מאז ועד היום. מוזמנים לשיחה קופצנית ומרתקת שנערכה והוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא
1לאורך כל שנותיו של "הניסוי הגדול" - ארצות הברית של אמריקה - שמרו הנשיאים והממשלים שלהם על חוקי משחק סבירים מול האזרחים ונציגיהם: העיתונות החופשית. ציפי שמילוביץ' מדגישה ומזכירה שלא הייתה אמורה להיות שום הפתעה בדברים שטראמפ עושה - אלה בדיוק הדברים שהבטיח והתחייב לעשות לפני הבחירות האחרונות; מה שכן מפתיע ואף מדהים הוא הקצב המסחרר של הכניעה ואפס ההתנגדות. אפשר להניח שאפילו טראמפ מופתע להיווכח עד כמה קל זה עובד לו. כך עם ההתקפלות של רשת סי.בי.אס וההדחה של כוכב הלייט נייט סטיבן קולבר, הנכונות המבישה לשלם מיליוני דולרים כ"פשרה" על איום שלו בתביעה (מופרכת והזויה) נגד מפיקי "60 דקות" וזה נכון גם לגבי כל רשתות השידור והמדיה הגדולות. ובצד השני? תודה ששאלתם. אין צד שני
כשראיתי את התמונה שהעלתה מיכל גלוש בטוויטר, הייתי המום. היא הציגה את רגל ימין החבולה שלה (עדויות מצולמות בפרק שעלה ביוטיוב וכן ברשתות החברתיות) והמראה פשוט היה מזעזע. מיכל, שכנה וגם קולגה, היא לא אחת שנחה לרגע. עוד מנוער רצ בשנות הנעורים דרך ההפגנות בכיכר מלכי ישראל (אז), כיכר גורן, בלפור, רחבת הבימה ורחוב קפלן - ועד לפינה היוקרתית של שר החינוך יואב קיש במערב הוד השרון. את מפת הצבעים המזעזעת שמקשטת את רגלה הימנית היא קיבלה מקצין משטרה נמרץ במיוחד, שחבט בה וניסה בכוח להוציא מידיה (ורגליה) את המגפון שבו אחזה ודרכו הקריאה את שמות החטופים והחללים כשהיא ישובה ברכבה הפרטי. היא גם סוחבת שבר באחת מידיה (עוד לא ברור באילו נסיבות), אבל לא עוצרת לרגע. יחד עם חבריה למאבק היא מתייצבת למשמרת המחאה כמעט מדי יום, לפעמים גם פעמיים ביום, ומזכירה לקיש את מה שהוא טורח מאוד לשכוח ולהשכיח. וכמו שאפשר לראות בעיניים, לא נרתעת גם כשהגוף מוכה וחבול
מאז שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, דרך הסכם השילומים והפיצויים של תחילת שנות ה-50 בכלל וכינון היחסים הדיפלומטיים המלאים ב-1965 בפרט, שוררים בין ישראל לגרמניה יחסים שהוגדרו "יחסים מיוחדים". בשיחה עם פרופסור משה צימרמן, מומחה בעל שם עולמי בענייני גרמניה בכלל ויחסיה עם ישראל בפרט (וגם ראש צוות התגובות של ארגון יוצאי מרכז אירופה), עולה החשש שלא לעולם חוסן. דעתם של הגרמנים אינה נוחה מההפיכה המשטרית שמבצעת ממשלת ישראל בשלוש השנים האחרונות; וגם האמפתיה המובנת מאליה של הממשלה הגרמנית מול הטבח הנוראי של החמאס ביישובי ובסיסי העוטף, הולכת ומתפוגגת לנוכח פעילותה של ישראל בעזה ובגדה המערבית. ולמרות שמדובר במדינה שמקפיד יותר מכל מדינה אירופית אחרת להתנגד לאנטישמיות, בהחלט ייתכן שיהודים שמתגוררים במדינה, ישראלים שעברו לגור שם וגם תיירים מזדמנים ייתקלו ביחס עוין (גם אם מוסווה). וכמה מילים גם על הכדורגל הגרמני
בשיחה נוספת עם המשפטן בעל השם העולמי, פרופ' מנחם (מני) מאוטנר, ניסינו להבין איפה הכל השתבש. באופן לא מפתיע (לעוקבים אחרי מאמריו), מאוטנר טוען שהאחריות על הידרדרות מערכת המשפט ושלטון החוק נופלת קודם כל על מערכת המשפט עצמה - וגם על המחנה הדמוקרטי-ליברלי. לטענתו, ההסתמכות הטוטאלית "שלנו" (החילונים, הליברלים, "השמאל") על פסיקות בתי המשפט בכלל ובג"ץ בפרט, הייתה סוג של עצלנות. ואשם גם בית המשפט העליון שפתח את שעריו לאינספור עתירות שמלכתחילה לא היו אמורות להיות מוגשות. וזאת, במקום לקדם ולשמור על החברה והדמוקרטיה במישור הקלאסי, קרי דרך הפוליטיקה. הוא גם טוען שמשפט נתניהו הוא זה שהביא אותנו עד הלום; שספק אם היה נכון להגיש את כתבי האישום; שמלכתחילה לא ניתן היה לקיים משפט כהלכתו; והתוצאה שהתגלגלה משם היא מסע הנקמה של נתניהו במערכת כולה: מהפוליטיקה (הקמת ממשלה עם הימין הקיצוני ביותר) ועד מערכות הביטחון, אכיפת החוק, ביקורת המדינה וכמובן - מערכת המשפט. העיקרון, הוא קובע, לא היה שווה את התוצאה האסונית. מוזמנים לשיחה מרתקת במיוחד שנערכה והוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא
חודשים לא רבים אחרי השבעה באוקטובר החלו הדיבורים על מלחמת השולל, על הפקרת החטופים, על השאיפות האמיתיות של הממשלה ואלה שעומדים מאחוריה ודוחפים אותה ועל השימוש בצבא בכלל ובמאות אלפי חיילי המילואים ככלי שרת בידי אלה שעבורם מדובר בתקופה של נס. רס"ן (מיל') נטע כספין וסרן (מיל') סתו הם קציני מילואים ששירתו במלחמה הנוכחית לאורך חודשים ארוכים, ודי מהר הבינו שאין שום קשר בין המטרות המוצהרות והמילים הגבוהות למציאות בשטח. הם הקימו את תנועת הסרבנים "חיילים למען החטופים" - יוזמה שחתומים עליה כבר מאות קצינים וחיילים - ובשיחה ביוזמת אסתי סגל שמסייעת להם, הם מספרים על דילמת החייל (והקצין), שנקרע בין המחויבות לחבריו, מפקדיו ופקודיו לבין השקפת עולמו; על מה הניע אותם להקים את הארגון; על מסכת השקרים שנחשפו אליה במהלך המלחמה; על המספרים האמיתיים ועל הסיכוי להביא שינוי
הפודקאסט "על הדרך | שיחות עם טובי פולק" יצא לדרכו ב-23 ביולי 2021. הרוח הייתה חדשה, נתניהו היה באופוזיציה, בממשלת השינוי כיהן שר ערבי ראשון במשרה מלאה, העבודה ומרצ היו חברות משמעותיות בקואליציה. שנה וחצי של תקווה זהירה. שלוש שנים וחצי של ממשל ביידן. ועוד חצי שנה של הטירוף של ממשל טראמפ השני. ואז הגיעו הבחירות. וקואליציית הדמים. והנאום של יריב לוין. והפגנת המטריות בהבימה. ותשעה חודשים מוטרפים של הבימה וקפלן והגשרים והרחובות והערים ברחבי הארץ. ואז הגיע ה-7 באוקטובר. והטבח. ההפקרה. הביזוי. החטופים. ההפקרה. המלחמה. הנקם. הטירוף. צימאון הדם. ארבע שנים ארוכות, מפרכות ומדממות של תיעוד הישראליות - מהימים הנשכחים עם התקווה הזהירה ועד לתהום היום. ארבע שנים של תיעוד היסטורי בזמן אמת. תודה שהלכתם איתי לאורך הדרך הזו
מאז ה-7 באוקטובר ההוא, אייל אשל הוא אייל, אבא של רוני אשל. כך הוא קורא לעצמו, זו ההוויה שלו, זה היומיום שלו, זה מה שהוא עושה 24/7. השיחה איתה קשה וכבדה מכל הסיבות הברורות, אבל גם בגלל הפער הלא מוסתר בהשקפות העולם. וזו גם הסיבה שהפרק הוקדש כמעט במלואו לרוני וחברותיה, למפקדים המפוקרים שלהן, להפקרה ומקורותיה: ההתראות שנענו בזלזול מוחלט, התצפיתניות שהושלכו על הגדר הרעועה והמוזנחת ללא מינימום הגנה, הצבא שידע ושמע וראה את הקולות והמראות ולא נקף אצבע ובעיקר ההתחמקות האינסופית מאחריות של הקצינים הבכירים, המנהלים הממונים וכמובן: הדרג הפוליטי הנבחר. הדיון הקשה על הנקמה חסרת התוחלת, ההרס וההרג וההרעבה, יתקיים ביום אחר. מוזמנים לשיחה הלא פשוטה שנערכה והוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא
Download from Google Play
Download from App Store
United States
פרק מרתק ומעולה
מצפה כל העת.לשיחות מעניינות וחשובות שאתה מקיים. תודה רבה עליהן.
השיחה עם עוזי ברעם מרתקת. תודה על כלל השיחות מאירות עיניים.