על החיים ועל המוות - עם דפנה לוי

איילת צברי אומרת שהיא הייתה ילדה עצובה. כשאביה מת היא הייתה רק בת עשר, והאבל הזה לווה גם בתחושת אחרוּת וחוסר שייכות שבסופו של דברהובילה אותה גם לשנים של נדודים בעולם, כי כמו שהיא אומרת בשיחתנו, כשאת מאבדת הורה בגיל שבו ההורים הם המולדת שלך, את לא מרגישה בבית בשום מקום. את כל התחושות הללו היא עיבדה בספריה הראשונים ״המקום הכי טוב בעולם״ ו״אמנות העזיבה״, והיא ממשיכה ועושה זאת גם ברומן החדש שלה ״שירים לשבורי לב״. על כל אלה שוחחנו, וגם עלהשירים שכתב אביה, אשר ראו אור רק אחרי מותו, וששורה אחת מתוכם היא בחרה לקעקע על גופה. את הפודקאסט הנוסף שלי, ״שתי אצבעות מציון״, אפשר לשמוע כאן. ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קורא הפעם ג׳רמי פוגל. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

בגיל 86 (כמעט) המחשבות על המוות, כך אומרת האורחת שלי הפעם, הפסיכולוגית ורדה רזיאל-ז׳קונט, מעסיקות אותה במישור אישי מאוד. היא הייתה רוצה לבחור את רגע מותה, ולא להשאיר את הבחירה בידי נסיבות אקראיות. אחרי מותם של אחיה הבכור ושל הוריה ורדה לא ממש התאבלה אף שהיא אומרת שמגיל צעיר היו לה חרדות מפני האפשרות שאנשים קרובים אליה יילקחו פתאום, כלומר ימותו. כשזה קרה, היא השלימה עם היעדרם ואפילו שמחה, כך היא אומרת, כשנגאלו מן הסבל. וזה גם מה שהיא מאחלת לעצמה – לא לסבול. מה שלא אומר, אגב, שהיא הייתה רוצה שזה יקרה בקרוב, כי יש לה עוד לא מעט דברים לעשות עד אז ולמרות הגיל היא לא איבדה את מה שמעניק לה חיונית גדולה, וזו כמובן הסקרנות. קטע הנגינה מתוך הקונצ׳רטו של שומן מבוצע על ידי ורדה רזיאל-ז׳קונט, עם תזמורת הקמפוס, בניצוחה של טליה אילן.⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קורא הפעם: עמית אולמן.את הפודקאסט הנוסף שלי ״שתי אצבעות מציון״ אפשר לשמוע כאן. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Music:Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠ 

המשורר עמוס נוי היה אחד המרואיינים הראשונים של י בפודקאסט הזה (פרק 10!) אלא שהשיחה שלנו (שהייתה בעיניי חשובה כי היא עסקה לא רק באבל על בנו הפעוט שמת, אלא בשנים של הסתרה וניסיון לא לדבר על הנושא וגם בשאלה כמה כוח יש לשירה בכל מה שקשור להחלמה ונחמה) הייתה אז רצופה רעשים של הקלטה לא ממש מוצלחת. אז הנה גרסה נקייה, ותודות מקרב לב לבינה המלאכותית שידעה לסנן צפצופים וחריקות וגרגורים ושקשוקים ואת כל יתר הרעש שהרחוב התל אביבי סיפק לנו בזמנו. ובהזמנות זו גם ברכות לעמוס שבימים אלה הוענק לו פרס אקו״ם על יצירתו ״צער נופל על העולם כמו צל״.קריינית: רונה גרשון תלמי. מוזיקה: Till Paradisoלוגו: לירון כהןאת הפודקאסט הנוסף שלי, ״שתי אצבעות מציון״ אפשר לשמוע כאן.

בפרק בונוס-רטרו מיוחד יש לכל מי שלא הכירו את הפודקאסט בראשית דרכו הזדמנות להאזין לשיחה שלי עם אתגר קרת, שבאופן הכי לא מפתיע, זכתה למספר עצום של מאזינים. הקסם האתגר-קרתי מזדהר בשיחה הזו מעבר לאתגרים הטכניים (נפגשנו באולפן שאמור היה להיות שקט, אבל מערכת המיזוג שלו עשתה צרות וחרחורים) ומתלווה לה בונוס מיוחד, כי אתגר קורא בה שני סיפורים נהדרים משלו. את הפודקאסט הנוסף שלי ״שתי אצבעות מציון״ אפשר לשמוע כאן.את שם הפודקאסט קורא הפעם ג׳רמי פוגלאת הלוגו עיצבה לירון כהן והמוזיקה היא Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

כשרני בלייר, במאי הטלוויזיה והתסריטאי, התיישב לכתוב ספר ראשון הוא ליקט זיכרונות מילדות מאושרת. אלא שאז הגיע שבעה באוקטובר והיכהבעוצמה גם בקיבוץ ניר עוז, הקיבוץ שבו רני – בן לחקלאים ממושב ישע – למד מאז גן חובה. בטבח ההוא רני איבד בני משפחה, חברים קרובים, דמויות שכיכבו בסיפורים שלו, שנכתבו מאז מחדש, כחלק מן ההתמודדות שלו עם האבל, והשתלבו עם זיכרונות מורכבים מן הבית. השיחה שלנו החלה בספר הזה, ״עלעלים״, שרני מגדיר כ״סיפורים אוטוגיאוגרפיים״ ונדדה על פנייבשות וחזרה בסופו של דבר למקומות שבהם אולי אפשר למצוא נחמה.   ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קוראת הפעם מאיה קוסוברLogo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠