חסידים שותים מזה | נגיעות חסידיות

רש"י הראשון על התורה פותח בדבריו המפורסמים של ר' יצחק שמסביר שהתורה לא פתחה ישר במצוות אלא בבריאת העולם כדי להראות שהארץ של בני ישראל היא. השפת אמת לומד מכאן יסוד יותר גדול - ספר בראשית כולו מספר את סיפורם של האבות - אלו שדבקו בקב"ה מתוך התבוננות בעולם ולא מתוך תורה ומצוות - כי 'כל הארץ כבודו', כי התורה לא מסתכמת במצוותיה אלא בידיעה שהקב"ה שוכן בעולם.השפת אמת מביא מדרש נוסף שמסביר שהתורה היא הכלי בו התבונן הקב"ה כשברא את העולם, אלא שהוא טמן את עצמו באופן נסתר בעולם. עולם מלשון העלם. העבודה שלנו היא עבודה של בירור - איזה אור זורח מתוך האופל? איפה הקב"ה מתגלה גם במציאויות חיים נעלמות לגמרי?נתפלל עם כל ישראל להחלמת הפצועים ולריפוי השברים הרבים של המשפחות הרבות שאיבדו את יקיריהן, ונתפלל שמתוך האופל יזרח עלינו אור.

השפת אמת - ר' יהודה לייב אלתר, אחד מחשובי האדמורי"ם בחסידות, למדן אדיר ודרשן גדול - מהחשובים באדמור"י פולין במחצית השנייה של המאה ה-19. השפת אמת הוא בעל שפה משלו וספריו נלמדים בכל חוגי החסידות. עולמו הרוחני מושפע מחסידי פשיסחא-קוצק, כנראה שגם מחסידי חב"ד אך הוא בעיקר בעל דרך ייחודית לו - רעיונות שהם ממש שלו. אנו לא נוכל לצלול לכל הרמיזות המילוליות של השפת אמת אבל ננסה לגעת ברעיונות שלו וביסודות הרוחניים שחידש והביא לעולם.

סיפור חסידי אחד. שתי עמדות נפש לראש השנה.נקודת מבט אחת מבקשת לראות ביום הדין יום של מיקוד פנימי, של רצון להיות טוב יותר, של ביקורת עצמית ורצון להשתפר גם לאחר שנראה שכבר ניתנה ברכת רחמים.נקודת מבט אחרת, תמימה יותר חושפת רובד אולי פנימי ועמוק יותר בראש השנה - עצם המפגש עם מקור הברכה הוא כבר כאילו נתקיימה הברכה, מרגע שראינו פנים בפנים סרה יראת הדין וניתן לשמוח בברכת החיים שניתנה.

דרכם של חסידים - בסיפור ומשל - כאלה שכולנו מבינים. שני סיפורים על מלכות מלמדים על ההתרחקות שאנחנו התרחקנו מהקב"ה ועל ההתרחקות של הקב"ה מאיתנו, על אופי הקשר בינינו - לפעמים אנחנו בנים השייכים למלכות שלעתים מאבדים את הדרך, ולעתים אנחנו היועץ הקרוב שהתקרב מדי עד כדי חטא. זעקת הבן ולבושיו של היועץ הם התזכורת לקשר בינינו והנמשל לאלו - שופר של ראש השנה. שופר של זעקת התקרבות ושייכות, שופר של זיכרון חסדים ישנים, קול שופר פשוט - מקרב.

פרשת כי תצא עמוסה במצוות וביניהן מצות מעקה. המאור ושמש מבאר מצווה זו על דרך הרמז וכהקדמה הוא מבאר בכלל למה משתמשים בדרך רמז... רמז בין אנשים הוא מחווה סמויה שמגלה משהו שעומד מאחוריה, משהו פנימי ועמוק יותר ובמהות שלו הוא שבירה של התקשורת הטבעית - הוא רמוז. בכך כוחו - הוא לא הדבר בעצמו, הוא מאפשר גישה ייחודית ומחווה אחרת אל האדם שמולי. תנאי אחר לקיומו של רמז הוא העובדה שהצד השני קשור אליי, מבין אותי בהבנה אחרת ועמוקה - ולכן הוא בכלל מבין מה שאני רומז לו בלי שאני מפרש... כשאנחנו מפרשים ברמז אנחנו אומרים - הקשר שלנו עם הקב"ה עמוק יותר מהמפורש, אנחנו מבינים אחד את השני ברמז, ולא זו בלבד, אני מסוגל להגיד דברים עמוקים ומורכבים דווקא בגלל שאני לא אומר אותם במפורש.חז"ל נתנו רמזים רבים בחודש אלול וכנראה שלא במקרה דווקא בחודש אלול. התנועה של התשובה בתחילת החודש היא עוד לא מפורשת, עוד לא ביררנו את התיקונים שעלינו לעשות זה רק בדרך רמז. אבל זה גם מעומק העומקים של הלב, מהשורש של הנפש שמבקש לשוב אל הקב"ה - אנחנו רומזים אבל זה גילוי לשפה פנימית עמוקה ולקשר עמוק עם הקב"ה...

אליהו הנביא בגמרא בברכות מלמד אותנו על געגוע הדדי שמתקיים בין הקב"ה לעם ישראל... כשאנחנו עומדים בתפילה אנחנו מביעים חרטה על חטאינו שהביאו לחורבן - מבקשים קרבת אלוקים, מבקשים שישוב אלינו. אלא שתפילתנו מעוררת גם בקב"ה חרטה - מעוררת בקב"ה געגוע ורצון לשוב אלינו באמת - גם לנו וגם לו יש צער על החורבן, על הריחוק בינינו.הגמרא מספרת שהקב"ה מתחרט שברא את היצר הרע, והמאור ושמש מסביר שזה משום שפעולת היצר הרע היא לגרום לנו לא להאמין שאפשר בכלל לתקן את הקשר, הוא משכנע אותתנו שהגענו לנתק של אל חזור, שלא אנחנו ולא הקב"ה נשוב אל המקום שבו התרחקנו. אלא שהתיקון נמצא בתפילה - בעמידה הכנה לשיח שיש בו שניים - אנחנו והקב"ה - שני צדדים שמבקשים לשוב, לפנות בחזרה אחד אל השני מתוך הדדיות וקשר.פרשת פנחס פותחת תמיד את ימי בין המצרים משום שפנחס 'השיב את חמתי מעל בני ישראל' - פנחס עורר את הקב"ה לשנות כיוון מחימה והתרחקות לשוב אל בניו, והוא עשה זאת באמצעות תפילה - 'ויעמד פנחס ויפלל'. ואולי יש בכך קריאה לכולנו בפתחם של שלושת השבועות - להאמין שגם לנו וגם לקב"ה יש חלק בגאולה שתבוא עלינו ומתוך אמונה זו לעמוד להתפלל ולעורר געגוע אצל ריבון העולם שישוב במהרה אלינו בהמון רחמיו.

חטא המרגלים העומד בפרשתנו מזמן תפילה גדולה של משה רבנו, שחושפת תוכן פנימי בהנהגת ה' בעולם.הקב"ה מנהיג את העולם במידת 'ארך אפיים', אבל כמה ארך אפיים - עד כמה יכול הקב"ה לסלוח ולהבליג. המאור ושמש מלשונו של משה לומד שמשה רבנו מזהה שהקב"ה אולי לא יסלח על חטא זה של עם ישראל, ועל כן הוא פונה אל הקב"ה "ועתה יגדל נא כח ה'" - עכשיו זה הזמן להראות לעולם שהסליחה וקבלת השבים אינה פוסקת לעולם - אפילו אם הם רשעים ממש...יסוד זה אינו רק יסוד בקשר שבין הקב"ה לישראל, הוא יסוד על ההנהגה האלוקית בכלל - אלוקים ברא עולם, לא רק בשביל שבשורה התחתונה יעשו את רצונו, אלא שיוכלו לבחור לעשות את רצונו. היסוד של בחירה - שמגדיר בתורה אולי הכי חזקה אותנו, בני האדם - יכול להתאפשר כל זמן שקיימת תשובה. תפילתו של משה רבנו אינה רק כדי שיגדל כח ה' בעיני העולם, אלא כדי לפתוח פתח לבני ישראל לשוב ולבחור נכון.

פרשתנו נפתחת עם שני חטאים של עם ישראל התאוננות והתאוות תאווה, המאור ושמש מבחין בכך שאלו הן תגובות כלליות של בן אדם למצב של מצוקה, אפשרות ראשונה היא אפשרות של התפרצות כעס החוצה - התאוננות. אפשרות אחרת פונה אל האוכל, אל התאווה הפשוטה והמנחמת של האכילה. המאור ושמש מספר לנו שהחטא הוא בכך שזוהי התגובה הראשונה, שברגע הראשון של המצוקה לא מצאנו משהו אחר לעשות, ופנינו ישר לעשיה נמוכה, מתפרצת - של כעס או של תאווה.פעמים רבות הדרך לטפל במצוקה הוא לפנות למישהו, שינהיג וילווה את התהליך של התבוננות בכאב, של לתת לו מקום, אלא שהמנהיג שצריך לטפל בכך מסתכן בעצמו, מסתכן בירידה רוחנית ופנימית כדי להיות עם העם במקומם - וכדי שיהיה מנהיג שיסכים לכך - אין לנו אלא לדרוש מהקב"ה שיהיה גם הוא חלק מההימצאות שלנו בכאב.

לפרק המיוחד של היום הזמנו שלושה צדיקים - ר' ישראל מרוז'ין, ר' לוי יצחק מברדיטשב ורבנו ה'מאור ושמש' שצועד איתנו בשנה כולה...כשמקבלים תורה - ניתן לקבל אותה בכלים שלי, אבל גם ניתן לשאול - מה רצה הנותן לתת - להתמקד בו, במה שיוצא ממנו ופחות בשאלה - איך זה נכנס אליי.ר' ישראל מרוז'ין בהנהגותיו בשתי לילות של שבועות לימד את תלמידיו בדיוק את זה - התורה עוברת בעיקר דרך פניו של המקבל, דבר זה לא צריך מילים או תיווך, וגם לא כל כך ניתן לפירוש ותרגום למה שאני מבין - זה התמקדות בנותן התורה, פנים שלו, בפנימיות שלו - בתורה שרצה לתת.ר' לוי יצחק הוסיף על כך שהאפשרות של בנ"י לקבל את דבריו של הקב"ה בפנימיותם, לקבלם מיד הנותן היא משום שבתוכם, בנשמותיהם - מצויה התורה הזאת בלי העיבודים והפנים השונות שלה.רבנו ה'מאור ושמש' חתם שזהו עניינם של הכהנים, לחשוף את הנקודה בפנימית הזאת בה הקישור בין בני ישראל לקב"ה מצוי עוד לפני שלכל אחד פנים משלו וקישור אחר משלו - נקודה יסודית שקושרת את עם ישראל לקב"ה ולתורתו

ספר במדבר פותח בהנהגה ארצית - מפקד צבאי, סדר המחנות והדגלים. אלא שבמרכזו של כל הסדר המבונה הזה - הפרט בתוך המשפחה, שבתוך השבט שממוקם במקום מסויים - בתוך כל זה מצוי המשכן, הלב של הכל.פעמים רבות האדם נוטה להשתוקק כמיהה אדירה, לדלג על כל השלבים, לקפוץ מעל החבורה להיות אחד ויחיד ולהביא למימוש עצמי שלם שלו - והוא כל כך יודע את הדרך של עצמו שהוא כבר בוחר את המקום הנכון והאנשים הנכונים לעשות את זה איתם - ואז זה לא עובד. האדם נתקע. הסדר שהוא חשב שישנו - מתבלגן ומתמוטט. המאור ושמש מלמד שזהו הסוד של סדר המחנות - כל פרט, ושבט ודגל קיבל את המקום שהקב"ה ייעד לו - 'בשם אלוקינו נדגול' - הכרה עמוקה במרכזיותו של המשכן ושל הקב"ה שקובע את סדר המחנות. דווקא אז - במקום שבו האדם מוכן להניח את מה שהוא חשב לנכון ולקבל את הבקשה האלוקית ממנו ולהיות 'בשם אלוקינו נדגול' - אז 'ימלא ה' כל משאלותיך'.

בבריאת העולם חטאה הארץ, שבמקום להצמיח עץ פרי הצמיחה עץ עושה פרי, המאור ושמש מבין שזהו הפתח לניתוק שבין הארץ לקב"ה - רצונו של מקום היה שהארץ תצמיח את בקשתו אבל היא לא סמכה עליו, לא בטחה בו והצמיחה את מה שהיא רצתה, גם האדם בחטאו שאחר כך לא בטח בקב"ה ואכל רק מעץ החיים - וחטא בעץ הדעת."והייתה שבת הארץ לכם לאכלה" - הוא התיקון לחטאים אלו, המאור ושמש מצביע על כך שהאכילה שאנחנו זוכים לה היא דווקא זו שנובעת מהשביתה, מעזיבת ההשפעה שלנו על הארץ ומההתמסרות שלנו למקור אחר שיצמיח אותה - הקב"ה. ההתמסרות הזו היא וההיסמכות הזו על הקב"ה היא תיקון לשליטה שאנחנו כל הזמן מבקשים. כמה העידן שלנו, העובד, השולט, המוחזק - זקוק לקולות של הרפיה, של שחרור, של להיסמך על האחר - להיות קשוב לו, לאפשר לו להצמיח בדרכו.

ספירת העומר נראית כהפסקה בין פסח לשבועות, מקטע ארוך שמהווה צעידה ממצרים אל הר סיני.גדולי החסידות ובתוכם ה'מאור ושמש' רואים במהלך זה משל לתהליך בניה קבוע: גדלות ראשון - קטנות שני - גדלות שני.האדם נמצא במקום קטן, נמוך, ולפתע נגלה לו אור מבהיק - קולות וברקים והוא בהארה גדולה. כך הוא גם הנס של יציאת מצרים - נס חד פעמי עם גילוי שכינה אדיר. ואחריו באה הקטנות - קשיי המדבר - נתנה ראש ונשובה מצרימה, תהליך שכזה הוא תהליך שדורש מהאדם עבודה פנימית, כזו שיש בה עמל רגשי, עבודה על המידות - ממש כמו ימי ספירת העומר - ארוכים, רגילים, אך מתמידים. ובסוף זוכה האדם לגדלות שני - למתן תורה, לאחר שעמל ונבנה בהליכה בדרך הוא מגיע שוב לזכיה בתורה - לחג השבועות.זהו גם התהליך שבין לוחות ראשונים - בקולות וברקים, חטא העגל שתופס את ישראל בקטנותם - ובסוף לוחות שניים - בלי קולות וברקים - קבלת תורה פחות מפוצצת - אנושית, יומיומית.מהי מעלתו של תהליך זה? מהי מעלתם של ימי הקטנות וימי ספירת העומר שאנחנו בשיאם?רוצו לשמוע...

.הפסוקים שפותחים את פרשת תרומה טומנים בחובם סודות גדולים על נתינה. תרומה היא דבר שעושים מכל הלב, מהרצון שלי ולא משום כח חיצוני שמשפיע עליי - וכשנותנים, נותנים את כל הלב.אלא שהמאור ושמש מלמד שחלק לא פחות חשוב מהנתינה ומהשאלה איך נותנים, חשוב להיות מוכנים לקבל - נתינה היא חלק ממערכת יחסים שבה אני נותן את כולי אך מקבל את עצמי בחזרה - מקבל פנימה אל ליבי את הכוחות אותם נתתי ואת האור החוזר ממי שקיבל ממני.כאשר נתינה היא חלק מקשר אז אני לא רק מסייע לבנות משכן - אני גם בונה משכן בתוכי פנימה.

יתרו - המצטרף הראשון לעם ישראל, מלמד אותנו אולי על מצב פנימי של תלישות שמבקשת לחזור פנימה. אדם לפעמים מרגיש שמשהו בו מתנתק, דועך שהרוח שלו נכבית והוא עלול כתוצאה מזה פשוט לעזוב הכל ולהתנתק.משה רבינו מספר ליתרו דבר ראשון את התלאה שמצאה את בני ישראל בדרך. הוא אומר ליתרו, נכון אתה עתיד לחזור והצטרף אבל אל תראה רק את האור - תדע שיש גם תלאות בדרך. המסע פנימה הוא מסע מסורבל. הרבה פעמים ההתנעה מהירה, והאדם חושב שהוא יכול להשאיר רגל על הגז, ומשה מראש מנמיך את הלהבות, מבקש להתחיל לאט לאט, צעד אחר צעד. הקצב המתון של העבודה עוזר לנו להפוך את זה למשהו פנימי, שלנו, עוזר לנו לתת אמון בהצלחה של הדרך, נותן לנו אופק.המאור ושמש נותן עצה להצליח בהליכה הזו - 'ויבוא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה' - תעשה לך חבורה, אנשים שיזינו אחד את השני, ידחפו אחד את השני - שיהיה לכם מנהיג שיוכל להרים אתכם. חבורה כזו היא הפתח לצעידה הפרטית, לצעידה שלי.

שני מצבים מלווים את עם ישראל בהיסטוריה, מצבי גלות שמתחלפים במצבי ישיבה בטוחה בארץ. במצב של הגלות עם ישראל מוסר את נפשו מתוך יראה, וזו תנועה פשוטה יותר של מסירות נפש. אבל מה עושה עם ישראל היושב בבטחה בארצו - מה יהיה כוחו למסור את נפשו?הרבה פעמים מסירות נפש היא לא תוצר של יראה, היא מגיעה מאהבה עמוקה שבין שני אוהבים, שמגודל אהבתם והביטחון שלהם זה בזה - הם יהיו מוכנים למסור את הנפש. המצב של ישיבה בארץ הוא מצב כזה, מצב של קשר עמוק ובטוח, יציבות ומנוחה שמוכנים למסור עליה את הנפש.בקריעת ים סוף עם ישראל תיצב ורואה בישועת ה', הוא עובד ממצב של מסירות נפש מיראה, מצב של גלות מצרים לתחילת החופש - לאהבה, למנוחה והנחלה שתיכף יבואו ואיתם - יקדשו שם שמיים.

בפרשת וארא אנו נחשפים לכך שהנהגת ה' משתנה מ'אל שדי' - הנהגה של דין, לשם הויה - הנהגה של רחמים.מידת הרחמים תפגיש את עם ישראל לא עם המקומות בהם הקב"ה הוא מלך מלא דין גדול ורב עוצמה, עכשיו אנחנו פוגשים אותו כאבא. כוחותיו לא השתנו, אלא שהם מתגלים בצורה רכה יותר.יציאת מצרים מפגישה אותנו עם מציאות של מצר, של מצוקה וקושי. גם בעולמנו, המסגרתיות הנוקשה שקיימת בהרבה מקומות גורמת לאותו מיצר, לאותה מצוקה. הרחמים הם הכח שמבקש לעקוף את החוקים והמסגרת, לראות את האדם בלי הקליפה שסוגרת עליו - וכשהתודעה במקום הזה ניתן לראות את כל מה שעובר על האדם באור אחר.ביציאת מצרים עם ישראל לא פוגש את הקב"ה כי כל המציאות נשארת אטומה ומנוכרת. הקב"ה הולך להתגלות דווקא במציאות הזו, בשם של רחמים ששובר את המסגרת ומאפשר לקב"ה להתגלות במציאות של מצרים, של מיצר.

חומש חדש, תפאורה חדשה - עם ישראל במצרים, בפרשות הקרובות בשיעבוד שאט אט מתהפך לגאולה.המאור ושמש לא מבין מדוע שם 'אהיה' הוא השם של הקב"ה שיגאל את ישראל? ועוד הוא שואל - למה 'אלוקי אבותיכם' יעורר בעם ישראל אמונה?אמונה היא כח פועל במציאות שיוצר חיבור תמידי בין עם ישראל לקב"ה. אבל האמונה היא דבר משתנה בין אדם לאדם - כל אדם מתחבר באופן אחר לנוכחות האלוקית במציאות.כשמשה אומר לקב"ה ש'הם לא יאמינו לי' הוא בעצם אומר - אני מצאתי אותך בתוכי, אבל איך הם יגלו אותך בגילוי המיוחד להם?אברהם אבינו עבד מאהבה, מחסד. בנו יצחק עבד ביראה, בגבורה. יעקב גם הוא פורץ דרך אחרת - דרך של רחמים, של אמת. כל אחד מהאבות חיפש ומצא דרך ייחודית לו בעבודת ה'. האבות מלמדים במעשיהם את החיפוש הייחודי של האמונה שתהיה בדרך ייחודית לכל אדם. פתיחת התפילה בברכת אבות מבקשת גם היא להזכיר את היסוד הזה - יש פה חיפוש של משהו משתנה שמתאים לי, שהוא הדרך שלי בעבודת ה'.משה שואל את הקב"ה - מה הגילוי שלך שבו צריך לפנות אל העם? עונה לו הקב"ה - 'אהיה', אהיה לכל אחד ואחד. אני אתגלה לכל איש מישראל כפי צרכו ודרכו.

יעקב אבינו מברך את בניו, וידוע לכולנו שחלק מהברכות נשמעות כמו דברי ביקורת. המאור ושמש בוחר לראות את הדברים האלה לא רק כביקורת אלא כפתחים לתיקון שמהם יכולה לצמוח ברכה.למשל בשמעון ולוי רואה המאור ושמש משל - לפעמים אדם מתחיל ונכנס בעבודת ה' ולפעמים דבר כזה גורם לאדם להיות קפדן. קפדן כלפי עצמו וכלפי אחרים. אמנם הקפדנות יכולה לעורר דיוק, ביקורת פנימית ותיקון של חולשות, אבל היא גם מרחיקה מאנשים, היא סוגרת - היא גורמת למבט רע על המציאות. מבט רע על המציאות הוא במהותו לא נכון, לא טוב, זו תנועה שאין בה אמונה - שפוגשת את הקב"ה רק במקומות המצומצמים. אבל דווקא מבט שיש בו אמון בטוב, באפשרות להתעלות מעל מה שנראלי רע מאפשר לתפוס את הקב"ה באינסופיותו, לפגוש אותו בכל מקום ובכל דבר. מבט של אמון הוא מבט מחבר - מבט מאפשר התקשרות.שמעון ולוי - הם האדם הקפדן - 'עברתם כי קשתה'. הפתרון - לא לאפשר להם לפרוש, לחבר אותם עם הציבור - 'אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל'. אם יהיו מעורבים בפועל עם הבריות גם דעתם תיפתח מזה.

בית יעקב חוזר ומתאחד אחרי שנים, יוסף מתוודע לאחיו, ויעקב מצטרף לבניו במצרים.המאור ושמש מתאר איך יהודה שניגש ליוסף (עוד לפני שהוא יודע שזה יוסף) - עוסק בייחודים, בלכוון שמות משמות ה' שאיתם הוא יכול לגשת לשליט גוי שכולו פירוד. יהודה מבין שיש תהום פעורה בינם לבין השליט הנכרי, הוא מבין שהקב"ה שם אותו במצב של חוסר הבנה תהומי -של פער בין האחים לבין הקב"ה. הפער הזה מעורר באחים וודאות שהפער שישנו עכשיו קשור למכירת יוסף לקרע והתהום שחוללו הם עצמם בתוך הבית, בין האחים.כל קרע שישנו במציאות - בין אדם לעצמו, בתוך המשפחה, בין אדם לקב"ה - כל קרע כזה קשור למחלוקת בין עליונים לתחתונים. האפשרות לראות מציאות קרועה ומנותקת קשורה בכך שבתשתית של העולם יש קרע בין הקב"ה ובין העולם - פער בלתי ניתן לגישור.יהודה מבין שאם הוא חווה תהום פעורה - הוא חייב לתקן את התהום הקוסמית שטבועה בהוויה - תהום שבין עליונים לתחתונים.הדרך של ההקטנה, של עמידה בלי 'אני' היא שמאפשרת את הגישור.

יעקב יושב 'בארץ מגורי אביו' , הוא נמצא במגור - בפחד. מקורו של הפחד של יעקב הוא באלופי עשיו שבסוף הפרשה הקודמת. יעקב חושב שמאבקו עם עשיו נגמר, והקב"ה אומר לו שאדרבא - שיישב בתוך המגור, בתוך הפחד ואפילו ניצוץ שלו יכלה את עשיו. הרבה פעמים אנחנו לא מצליחים לראות איך ניצוץ קטן, איך רגע קטן של קדושה יצליח להתגבר על כל הקליפות שמקיפות מכל הכיוונים. בשביל זה אנחנו הולכים לצדיק. הצדיק יודע להבחין בין עיקר לטפל, להבליט את הנקודה המאירה, קטנה ככל שתהיה ולהעצים אותה - ובכך לכלות את כל הקליפות המונעות, את כל הפחד שמסביב. לפעמים מישהו מסוגל לראות בנו נקודה קטנה של אור, לפתח אותה ולעזור לנו להתגבר על הפחד, ולהאיר בניצוץ שלנו למרות המניעות.