לטייל בקלילות

אמיר אילת מגלם את האבולוציה הנכונה של טיילות בימינו. יש אנשים ש״הארגון״ והאופרציה בוערים בדמם - כשתשוקה למסעות מתחברת לאהבת הארגון והפרטים נולד מפעל של מסעות שמגלם בתוכו גם את הידע הכי עכשיווי על איך אפשר לטייל בקלות.זה לא קורה ביום אחד אלא על פני שנים. זה מתחיל מהתפתחות אישית, לימוד ונבירה בעולם האפשרויות המודרני של טיילות קלה ואז גם חיבור של אנשים לתוך כור היתוך של טיילות קבוצתית. אמיר הוא יזם שצמא לידע ובודק הכל. ציוד, שבילים, הזדמנויות בשטח. הוא למד מניסיון שמסעות בדד זה לא הפורמט שלו והיכולת לחבר ולהגדיל קבוצה זה התחום החזק שלו. במקום ללכת על שבלונות קיימות של קבוצות מטיילות הוא יצק פנימה את הדברים הכי חדשים ויצר עולם של מסעות מגוונים בפורמטים שונים - החל ממסעות הארד קור המתבססים על מים ש(אולי) מוצאים בשטח ועד מסעות חו״ל מפנקים ברמה כזאת או אחרת. העיקר הוא חוויות או אם תרצו הרפתקאות. כך נבנתה קהילה חיה ונושמת: הטרקלים. למרות אתגרים ובעיות שניהול קבוצה הטרוגנית כזאת מביא, אמיר לא מאבד כיוון ושאיפות להתפתח - אחרי 4 עונות של בנית קונספט והבנת הדרך - הוא פותח את הקבוצה לקהל חדש ומזמין מטיילים לבוא וללמוד לצאת לטרקים, להצטייד קל ונכון ובעיקר להעז.

קשה קצת לשים על גל יופה תוויות. משהו במגוון הפעילויות שלו מבלבל ולפעמים נראה גם אפוף בערפל. זה יכול להיות ערפל של עמימות בשירות בטחוני נרחב או ערפל של קור שהוא סביבה אופיינית במשלחות הקור שהוא מוציא לסוולברד או חציית גרינלנד. בין לבין הוא נפצע קשה במלחמה בעזה, השתקם, פעל באיזורים מוכי אסון כדי לתת אור לאוכלוסיות בצרה. הוא חלם ועדין חולם על חציית אנטרקטיקה שהשתבשה בעקבות המלחמה, אבל נראה שזאת סטיה קלה מהדרך. בינתיים הוא ממשיך לחפש את "מה שקשה", באיזורים (מאד) קרים אחרים. גל מרים משלחות ובכלל הוא אדם שמזיז דברים כמו שאחרים מכינים חביתה לארוחת בוקר. כשהוא מרים משלחת זה לא רק למען ההליכה, החציה, ההישג. הוא חייב שיהיה לזה גם ערך מוסף כלשהו ודרך החיבורים שלו לעולם המדע, הוא עוזר להוציא לפועל ניסויים, או סתם לוקח על עצמו מטרות שיש בהן גם משהו "טוב" למישהו.ישבתי עם גל יופה לשיחה מרתקת בפרק 83 של הפודקאסט "לטייל בקלילות". גל פרש את הנתיב שלו צעד אחר צעד. התמונה התבהרה, למדתי המון על איש שעושה דברים יוצאי דופן עם יכולות שקשה קצת לתפוס. מוזמנים להצטרף למסע של גל.

בדרך כלל כשאנחנו מדברים כאן על מסעות, אנחנו מדברים על שבילים, ציוד, משקל על הגב, תכנון ואיך להגיע קצת יותר רחוק עם קצת פחות. אבל לפעמים ההליכה עצמה היא רק חלק מהסיפור.אחת התגובות שאני מקבל לא מעט על הפרקים של לטייל בקלילות היא שהאנשים שאני מארח עושים דברים די קיצוניים. מסעות ארוכים, אתגרים פיזיים, סיפורי קצה - דברים שמרתק לשמוע עליהם, אבל לא תמיד גורמים למי שמקשיב לחשוב "גם אני יכול לעשות את זה".הפרויקט של ארז גולדשטיין מעניין אותי דווקא בגלל שהוא מגיע מכיוון אחר לגמרי.ארז מגיע מעולם ההייטק, שבו היה מנכ"ל וניהל מאות אנשים, אבל במקביל הלכה והתפתחה אצלו אהבה עמוקה לטבע, לארץ ולחיבור שבין המקום שאנחנו הולכים בו לבין מה שקורה לנו בפנים. מתוך החיבור הזה נולד "אדם ואדמה" - סדרה של מסעות בארץ שמחברת הליכה ושהייה בטבע עם היסטוריה, אנשים, שיחות, התבוננות וגם לא מעט רוח.אלה לא מסעות שנועדו לבדוק כמה רחוק או כמה מהר אפשר ללכת, ולא צריך להיות מטייל על כדי לצאת אליהם. להפך - הרעיון הוא לקחת את המסע, את ההליכה ואת היציאה מהשגרה, ולהפוך אותם למשהו נגיש שאנשים יכולים באמת להכניס לחיים שלהם.נפגשתי עם ארז לשיחה על הקונספט הזה ועל הדרך האישית שלו מעולם הניהול וההייטק אל עולם המסעות. דיברנו על הקשר שבין אדם למקום, על קבוצה, על הליכה, ועל הכוח שיש לכמה ימים בטבע לפתוח אצלנו דברים שלא תמיד מקבלים מקום ביום יום.פרק קצת אחר של לטייל בקלילות - פחות על להגיע לקצה, ויותר על הסיבה שבגללה אנחנו בכלל יוצאים לדרך.קישור לאתר של ״מסע אדם ואדמה״ - כאן

אחד הדברים החוזרים פה בפודקאסט הוא העובדה ש״כל אחד יכול״. אלה סיפורים של אנשים רגילים שפשוט החליטו שהם רוצים.שי לחוביצר הוא ממש לא מטפס מקצועי, אבל הוא איש רציני בכל הנוגע לתחביבים שלו. הוא החליט שהוא ״רוצה״ וכשזה מגיע להוצאה לפועל הוא מבצע את ההכנה היסודית ביותר, הרצינית ביותר. גם זה מסר חשוב - אנחנו עוסקים בעולם של תחביבים, של חוויות, של כיף. אבל, כשמדובר בפעילות פיזית ופעילות שטח הדורשת מיומנויות מורכבות - יש לבצע הכנה מתאימה ולימוד של עולם התוכן הזה.כששי החליט שהוא רוצה לטפס לגובה הוא לא הפך למטפס מקצועי, אבל הוא עשה את כל מה שצריך כדי לוודא שהוא הולך לחזור בשלום. זה בוודאי כלל השקעה כספית לא מבוטלת בציוד ברמה הכי גבוהה אבל לא פחות חשוב גם השקעה במיומנויות בסיסיות ואימונים פיזיים מפרכים.עדיין, הדנאלי חיכה לו. זה לא ההר הכי גבוה אבל משהו בו אחר לגמרי והרבה יותר מפחיד מהרים אחרים, גבוהים יותר. להר הגבוה בצפון אמריקה יש חוקים משלו - של מזג אוויר, של התנהלות ושל מחוייבות. זה משהו ממש יפה בתרבות האמריקאית - אם אתה רוצה ללכת לטבע, לך אליו בעצמך. אפילו את החרא שלך אתה צריך לסחוב החוצה. הם לא מחוייבים לטרנדים של תיירות, של טיפוס סופר מודרני ושל משחק הכסף - אף אחד לא סוחב לך את הציוד, אף אחד לא מכין לך כלום - אתה בא כמו שאתה כדי לטפס ואתה נתקל במכשולים שהמשמעות שלהם יכולה להיות כבדה וקטלנית.

את הסיפור הבא אפשר להגדיר בכמה צורות. אורנה וצור שומן מנהלים מסעות כדרך חיים. אבל לא מדובר בחיים שסובבים סביב הנסיעות אלא מעין הסכם להקדיש לפחות חודש בשנה, מדי שנה, למסעות. זה הסכם מחייב והוא יוצא לפועל לאורך כל חייהם הזוגיים, מעל ל-30 שנה, תוך כדי גידול ארבעת ילדיהם החל משלב הינקות ממש. מבחינתם מדובר בחובה אמיתית גם כשיש לקיימה בתנאים לא נוחים, בהפסד כלכלי רב וכנגד אינספור אילוצים. כמו שהם אומרים בצדק - לכל מסע, תמיד יהיו סיבות מצויינות למה לא לצאת אליו. במסעות עם ילדיהם בחרו לא פעם יעדים לא שגרתיים ולתוך המסעות יצקו תוכן שהפך בכל פעם שיעור לחיים, לעצמאות ולמידה. כל מסע יכול להוות בסיס לתובנות חשובות לחיים. יחד עם זאת - הם לא ויתרו על חוויותיהם הזוגיות ומתוך תחביב לגלגלים וכלי רכב מצאו את עצמם לא פעם בהרפתקאות מטורפות בכל מני אירועים מוטוריים ייחודיים. מתוך יריעה של עשרות שנים הם פורשים על קצה המזלג ממש אירועים מפתיעים, מצחיקים ומרגשים שמובילים כמו תמיד לאותן המסקנות על מסעות - הדרכים מלאות חוויות והתשוקה לצאת לדרך אינה מסתיימת. זה היה פרק שהוקלט במרחק יבשות, הפעם בתנאים טכניים לא פשוטים שגם יצרו סאונד בעייתי לעיתים. עדיין, בפרק 80 ישבתי לשיחה מרתקת עם אורנה וצור, מתוך הקראוון שלהם בצ'ילה כשהם במסע ארוך ביבשת הדרום אמריקאית.