תיק עבודות

יחזקאל לזרוב - שחקן, במאי, אוצר ואיש חינוך - הוא ראש בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים ומייסד שותף של סטודיו אנקורי, שחוגג השנה בר מצווה. השנה, בגלל שהיה לו קצת זמן פנוי, הוא יזם גם תוכנית לתואר שני בסמינר הקיבוצים בשיתוף תיאטרון הבימה, שבה יעברו 12 סטודנטים תהליך מחקרי של שנתיים וגם יתחילו ליצור בעצמם יצירה לתיאטרון. ״אני מאמין גדול שאנחנו צריכים להפסיק לעשות הפרדה בין אקדמיה לשדה התיאטרוני או האמנותי. סטודנט חייב לדעת שהמערכת דואגת לו - לא רק להמשך דרכו כשיעזוב את בית הספר, אלא גם תוך כדי. הוא צריך לפגוש את השדה כמה שיותר״.לצד ההכנות לפתיחת שנת הלימודים, הוא עובד בימים אלה על בימוי של ״פונדק הרוחות״ - ״היצירה הראשונה שאני באמת לוקח עליה אחריות. אני קורא לזה תיאטרון מוזיאלי - תיאטרון שהוא מפורק ויש בו גם מיצגים ויש בו גם ארט ועוד דברים שאני אוצר״.ברזומה שלו אפשר למצוא ריקוד סטפס (מגיל שמונה), שנה בלהקת המחול בת שבע (״אחרי שבוע ביקשתי מאוהד נהרין לעזוב״), משחק ובימוי, אוצרות וחינוך. ״היום אני כבר לא עובד בנרטיבים מקבילים, אלא חווה את החיים כיחידה אחת. אני מגדיר את זה כתהליך ספירלי. ״אתה צריך לעבור קודם את השלב שבו אתה מפסיק להרגיש רגשות אשם על זה שכל פעם אתה עובר מדבר לדבר - פתאום אתה רוקד, פתאום אתה משחק, פתאום אתה מביים, פתאום אתה מעצב. אין את זה יותר אצלי היום. הכל זו יחידה אחת והיא מאגר של ידע וניסיון, והיופי והכיף האמיתי הם בתוך המהלך הזה. ״היום אני כל בוקר קם בניצחון. אני מביים משהו, משחק במשהו, אוצר משהו, מנהל משהו. אני פשוט נהנה״. 

המאיירת מאיה איש שלום היתה בטוחה שתלמד עיצוב אופנה. מכיתה ח׳ תפרה לעצמה את כל הבגדים על מכונת תפירה שקנה לה סבא, כולל דברים ״מוגזמים ומשונים״, ואת שמלת הכלה שלה תפרה בעצמה. מה שהטה את הכף היתה ההבנה ש״בתקשורת חזותית אפשר לגעת בכל נושא בעולם״.פרויקט הגמר שלה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל עסק בזיכרון: היא פרסמה קול קורא, קיבלה כ־400 זיכרונות ילדות מזרים, איירה 30 מהם וציירה את עצמה כילדה בתוך הזיכרונות של אחרים. גם הרומן הגרפי שאיירה, Homebound, מבוסס במידה מסוימת על חוויותיה האישיות אחרי שחיה שבע שנים בניו יורק וחזרה ארצה בתקופת הקורונה, לבית שכבר לא היה בדיוק הבית שהכירה. זהו ספר מקסים של 160 עמודים בלי מילה אחת, על אישה שיורדת מרכבת ומטיילת עם מזוודת טרולי בין בתים - קטן מדי, גדול מדי, פנטסטי מדי - בחיפוש אחר בית. הדמויות שלה מספרות את הרגש דרך הגוף, לא דרך הבעות הפנים.איש שלום עובדת לא מעט עבור העיתונות, מאיור לניו יורקר בתקופת הקורונה על אימהות יחידניות בבידוד, ועד לאיור לכתבה בהארץ על ״האבולוציה של האבולוציה״. לצד זה יצרה לאחרונה פרויקטים למחלקת החינוך של הספרייה הלאומית, שם איירה בין השאר כרטיס פופ־אפ משלוש שכבות שמזמין ילדים להרכיב סיפורים משלהם. לא מזמן איירה גם עבור אירועי בתים מבפנים, בירושלים ובתל אביב - ״אלה תכלס שני הדברים שאני הכי אוהבת לאייר - בתים ואנשים״.בשנה האחרונה היא הציגה את ״ברכת שלום״ במסגרת פסטיבל אאוטליין בכיכר ספרא בירושלים - איורים אישיים ברובם, שאיירה מחדש בפורמט של שני מטר; וגם  ציירה את ציור הקיר הראשון שלה, בבית ספר בחריש (״שלושה ימים בלי לחשוב״). את הקירות בבית ה״חדש״ שעברה אליו לפני כמעט שנה עוד לא אבזרה, אבל אנחנו סומכים עליה. 

אבישג שאר־ישוב היא צלמת עיתונות ודוקומנטרית, שעובדת בתחום כבר 16 שנה. בין תצלומיה המוכרים ואלה שהפכו אותה לסטארית מקומית הם אלה של בנימין ושרה נתניהו בחגיגות המימונה ושל איילת שקד אל מול שולחן ריק. בארבע השנים האחרונות וחצי היא יוצרת ומצלמת גם עבור הניו יורק טיימס – דבר שהתגלגל קצת במקרה, אחרי שהיתה בטוחה שאחד מעורכי העיתון בכלל שנא את העבודות שלה.היא לא למדה צילום מעולם, והחלה את דרכה כצלמת שסיקרה בעיקר אסונות (ולא חסרים כאלה אצלנו). לאורך כל השנים היא עובדת במקביל על צילומי עיתונות ועל פרויקטים אישיים שלה, גם הם מתחילים לפעמים מעבודה. בין אלה נמצא גם הפרויקט שבמסגרתו היא מתעדת כבר למעלה מעשור קהילות אקולוגיות ברחבי הארץ (״אולי זו תהיה תערוכת היחיד הראשונה שלי״), וזה שצילמה בנורבגיה כשהגשימה חלום לשחות עם לוויתני אורקה.בשבוע הראשון של המלחמה היא נשלחה לצלם שורדות ושורדים מ־7 באוקטובר ולתעד את עדויותיהם. סדרת הפורטרטים פורסמה בשער ובכפולת עמודים בניו יורק טיימס וזכתה בתמונת השנה של יוניסף. ״פתאום מצאתי את עצמי מול שורדים, כשאין איתי כתב, ואני לא יכולה רק לצלם אותם - מישהו צריך לתעד את הסיפור שלהם. חלקם סיפרו לי לראשונה את מה שעבר עליהם. הבנתי שזה תיעוד שמישהו חייב לכתוב אותו. ואיכשהו, לא משנה לאן הגעתי, לא משנה באיזה שעה צילמתי - תמיד היתה שם איזו קרן אור״.אחד הדברים שמושכים אותה בצילום הוא חוסר הוודאות. ״אני מגיעה למקום שהכי לא סביר שיהיה בו תמונה טובה, ופתאום קורה משהו״. בעידן הבינה המלאכותית היא מאמינה שצילום עיתונאי חשוב אפילו יותר, כי התפקיד שלה הוא להביא את האמת. ״המחמאה הכי טובה שנותנים לי כצלמת, היא שהצילום שלי נראה כמו ציור. אני לא יודעת לצייר, וזה גורם להרגיש כאילו פרצתי את המדיום, כאילו הצלחתי לצייר באור״. 

עידית סוסליק היא חוקרת מחול, מרצה, כותבת ורקדנית (למרות שהיא כבר לא מגדירה את עצמה ככזו) - שבשנים האחרונות מתמקדת במחקר ובכתיבה על מחול ישראלי. ״מבחינתי כתיבה היא אקט של תקשורת, היא ה־being שאני הכי מלאה בו בעולם, המקום שבו אני הכי חשופה״. בתחילת שנת 2023 חשפה את תהליך הכתיבה שלה גם מול קהל במסגרת התערוכה ״דמיינו מוזיאון (או: הגוף הזוכר)״ במוזיאון תל אביב, שבמסגרתה הזמינה אותה האוצרת רותי דירקטור להשתתף בתהליך פרפורמטיבי, לצד ניב שינפלד ואורן לאור, שעל עבודתם היא כותבת ספר. סוסליק מגיעה מעולמות הפלמנקו, וגם את לימודיה האקדמיים הקדישה למחול הספרדי (הדוקטורט שלה עסק בפלמנקו ופיוז׳ן). ״לי היה ברור מתחילת המסע שאכתוב דוקטורט על פלמנקו. זה סוג של ריקוד שבאמת מזמין לצלול למעמקים רגשיים שהם שונים ממחול אחר. זו חוויה מאוד חשופה, גם בתהומות של העצב וגם באקסטזה של השמחה״.  היא רואה את עצמה כשליחה של השדה שבו היא עובדת: ״אני אוהבת את הגם וגם, אבל במיוחד את ההתעסקות עם המילה. מילים מעסיקות אותי והן כל כך מקודשות עבורי, שלפעמים לוקח לי שבוע להעלות פוסט לפייסבוק״ (וזו הסיבה, אם אתם שואלים, שבגללה אין לה אינסטגרם). ״בחרתי לוותר על להיות מבקרת כי הרגשתי שזה גורם לי מועקה אמיתית לכתוב טקסט שבסיומו יש ציפייה שאתן פסקת פאנץ׳; אבל את כל ההרצאות והשיחות שלי אני מסיימת ב׳לכו לראות מחול ישראלי׳״. אנחנו מחזקים.

סנדרה וייל היא אוצרת, אקטיביסטית והמנהלת של מגזין III, מוזיאון לאמנות עכשווית בשטוקהולם, וגם של השלוחה שלו ביפו, שפועלת מאז 2018. את מגזין III בשוודיה הקים אביה, רוברט וייל, יחד עם דיוויד נוימן שניהל אותו עד השנה שעברה, ואותו החליפה בתפקיד.וייל נולדה וגדלה בשוודיה, והגיע לארץ לפני 30 שנה. ״באתי כמו יהודיה טובה, התכוונתי לבוא לחצי שנה. התחלתי ללמוד פה באוניברסיטה ופגשתי אנשי תרבות ואמנות שרצו לשנות את העולם ולעשות אותו יותר טוב״.היא עשתה עלייה רשמית, ומאז חיה ופועלת על קו ישראל־שוודיה. במהלך השנים יצרה קשרים ושיתופי פעולה בין המדינות, בין השאר בתצוגה של אמנים ואמניות מישראל בשוודיה, ביניהם גם כאלה מהחברה הערבית, מבקשות מקלט מאפריקה ועוד.במגזין III היא עובדת לצד האוצרת כרמית גלילי, ויחד גם אצרו את התערוכה הנוכחית במקום - So Let Us Now Begin at the Beginning, שבה מוצגות עבודות של ארבעה אמנים בינלאומיים מתוך אוסף מגזין III - כריסטיאן בולטנסקי, פול צ׳אן, ג׳ונתן מונק וטוני אורסלר; יחד עם עבודות של שתי אמניות מקומיות - יעל בורשטיין וסמאח שחאדה.כמי שנמצאת באינטראקציה רציפה עם אמנים ומוסדות אמנות בעולם, וייל שמה לעצמה למטרה לגרום להם להבין ש״אנחנו לא הממשלה. אני חיה ונושמת את האווירה הזו כי אני בין מדינות כל הזמן. לקח לנו הרבה זמן להחליט שאנחנו מציגים עבודות מהאוסף, אבל הבנו שאם לא נעשה את זה – אנחנו מחרימים את עצמנו. הדבר הכי חשוב שיש לי לעשות הוא לספר איך אנחנו עובדים. אני מבינה את האמנים בעולם ואת הדרך שבה הם מסתכלים עלינו, אבל באותה צורה חשוב לספר גם מה אנחנו עושים״.