240 שניות

איל וולדמן מבכירי ההייטק הישראלי, חתן פרס ישראל, יזם שהכניס למשק הישראלי מיליארדים רבים ואב שכול ממסיבת הנובה הארורה, מסביר מה צריך בשביל להקים חברה טובה ואיך אפשר ללמוד מכך לגבי בניה של מדינה? ספוילר - כלום מזה לא קורה בממשלת נתניהו - בן גביר - סמוטריץ'... טקסט הפרק המלא אני צריך להזכיר משפט אחד של אנדי גרוב שאמר Only the paranoid survive ואני חושב שב6 לאוקטובר לא היינו מספיק פרנואידים, היינו יהירים מדי ובאמת ב7 אוקטובר קרה לנו האסון הכי גדול בגלל שלא ניהלנו את המדינה ואת הגופים הביטחוניים בצורה של פחד מתמיד, של חשש מתמיד ממה שיכול לקרות אז ההצלחה בסופו של דבר נמדדת בחברות הכלכליות על ידי השורה התחתונה שזה מחיר הרווח או מחיר המניה אבל כדי להגיע לתוצאות טובות צריך לבנות חברה בריאה חברה שהיא מאוד מאוד מקצועית בכל התחומים לא רק בתחום אחד, היא מקצועית גם בהנדסה, גם בפיתוח גם בארכיטקטורה, גם באקזיקיושן, פשוט חייבים להיות מקצוענים בהכל החברה חייבת להיות עם יושרה ולהיות חברה מאוד הוגנת גם פנימה וגם החוצה. איך מתרגמים את זה למדינה? אז במדינה חייב להיות צוות הנהגה מאוד מאוד מקצועי שמבין בדיוק את מה שהוא עושה בכל התחומים צוות שלא מסתכל רק סקטוריאלי או בצורה פוליטית אלא מסתכל על מה שטוב למדינה. שחיתות זה הדבר הכי גרוע שיכול להיות במדינה וצריך לעקור את השחיתות מהיסוד כי בכל מקום שיש שחיתות לא צומחת חיטה טובה. ואני חושב שכמו שהראש מתנהג, כמו שהמנכ״ל מתנהג ככה מתנהגת כל החברה. אני חושב שההשמה או הבחירה של האנשים המובילים בכל מקום בחברה הוא מאוד קריטי. למזלי בחרתי את האנשים הכי מקצועיים לכל תפקיד, ואתה צריך להבין שהם יכולים לעשות את מה שאתה דורש מהם ויותר מזה. אתה צריך לדאוג שהם יהיו אנשים שנאמנים קודם כל למדינה ואחר כך לך או במקרה שלי קודם כל לחברה ואחר כך למנכ״ל. שבאמת ינהגו ויגידו את מה שהם חושבים ולא מה שאני או ראש הממשלה רוצה לשמוע. אתה צריך לשים את האנשים שלא מסתכלים סקטוריאלית ורק על הבסיס שלהם אלא מסתכלים על מה שטוב לרוחב כל אזרחי המדינה ומה שנכון למדינה ועוד דבר חשוב להסתכל לטווח הארוך ולא רק לטווח הקצר. אז אני חושב שכדי לתקן את המדינה צריכים להחליף היום את הממשלה. צריכים לבנות פה ממשלה חזקה שיש לה את המקצוענות, את היושרה ואת היכולת להכיל ולבנות עבור כלל המדינה, עבור כל אזרחי המדינה. אני קורא למעשה לאנשים הטובים מכל המגזרים שיכולים להירתם ובאמת מובילים היום ארגונים מאוד מצליחים ומאוד טובים והצליחו ויש להם הרבה מאוד ניסיון מהעבר לבוא ולתרום, להצטרף למפלגות הנכונות באמת לבנות פה מנהיגות ראויה, מנהיגות טובה שכבר אנשים שבנו ועשו בחייהם הרבה מאוד דברים יבואו ויעשו כרגע למען המדינה.

אתמול היה יום העצמאות אבל להבדיל, גם חודש מהמתקפה חסרת התקדים של איראן על ישראל. אז הזמנו את ד"ר תמר עילם גינדין, מומחית לאיראן, להסביר לנו איך הפכה איראן ממדינה כ"כ מערבית ומתקדמת למדינה חשוכה ופוריטנית כמו הרפובליקה האיסלאמית. ומה הדבר שלנו הישראלים, כדאי לשים לב אליו במיוחד? סרטון שאתם.ן לא רוצים.ות לפספס. טקסט הפרק המלא: השאלה שהרבה שואלים אותי היא איך קרה שמדינה כל כך מערבית ומתקדמת כמו איראן הפכה למדינה כל כך חשוכה ופוריטנית כמו הרפובליקה האסלאמית. לפני שאענה, אסייג ואומר שבמדינה עם כל כך הרבה אנשים אי אפשר לומר משהו שיהיה נכון לכולם. אבל יש הכללות שכן אפשר לעשות על בסיס מה שרואים ושומעים ברשתות, במציאות ומהאנשים. למעשה, השאלה היא הפוכה. איך העם האיראני, בעל הרגשות הדתיים העזים, שאפילו לחילונים שבו היה איזשהו כבוד לדת האסלאם, והרוב לא הבינו מה הקטע של השאה עם כורש איך הוא הפך לעם שרבים מצעיריו נעלבים כשקוראים להם מוסלמים, למרות שזו הדת שאליה נולדו, ועולים לרגל לקבר כורש ומתגאים במורשתם העתיקה. התשובה היא, מטוטלת הזהויות האיראנית. מצד אחד, האיראנים מוסלמים כבר מאות שנים. מצד שני, היו להם כמה אימפריות ענקיות עוד לפני שמוחמד נולד. השפה הפרסית היא הודו-אירופית, כלומר חולקת מוצא משותף עם לשונות אירופה ושונה לגמרי מערבית. במאה ומשהו השנים האחרונות, בכל פעם שהשלטון לקח את מטוטלת הזהויות לכיוון אחד, העם לקח אותה לכיוון השני. בתקופתו של רזא שאה (1925-1941) הייתה ממש כפייה חילונית. חזונו של מחמד-רזא שאה, השאה האחרון, היה איראן מערבית, חילונית, מתקדמת, משכילה, והורדת מעמדם של אנשי הדת. הוא נתן זכות הצבעה לנשים, ערך מסיבות ערך מסיבות ענק ל-2500 שנה לכורש הגדול, ואלה העלו עליו את זעמו של העם, כי זה היה על חשבונם בעוד שאנשים היו רעבים ברחוב. צעירים גילו את רזי האסלאם והדבקות, הציפו את המסגדים והעבירו ביניהם קלטות של איתאללה רוחאללה ח'מיני. המהפכה הייתה המהפכה של כולם. נשים, גברים, איסלאמיסטים, חילונים, סוחרים, אינטלקטואלים, קומוניסטים. חומייני משך בחוטים עוד מלפני שחזר לאיראן, אבל השתלטות אנשי הדת על השלטון בכל זאת הייתה בלתי צפויה, כי בכל המהפכות הקודמות הם הובילו, אבל לא לקחו את המושכות. זה בכלל מנוגד לכללי השיעה, שלפיהם אסור לאנשי דת לשלוט. זו, אגב, הסיבה שלמנהיג קוראים מנהיג - רהבר - "מוליך בדרך", ולא מלך, ראש ממשלה או נשיא. עזבו שרוב הנשיאים מאז מות חומייני היו אנשי דת. בהתחלה העם ניסה למרוד, אנחנו מכירים את התמונות מהפגנות הענק נגד חוק החג'אב, אבל אז קרה נס גדול לרפובליקה האסלאמית. צדאם חסין פלש לאיראן וכבש את העיר ח'רמשהר, והיה צריך להתאחד מסביב לדגל. ״עכשיו לא הזמן״ אמרו. אחרי שנה ח'רמשהר שוחררה וכולם חשבו שזה נגמר, אבל חומייני לא הסכים להפסיק עד הניצחון המוחלט. או במילים שלו, הוא אמר שהוא מעדיף לשתות גביע תרעלה. אחרי שמונה שנים, מיליון נפגעים בשני הצדדים וחורבן עצום, האיראנים התעוררו לרפובליקה האסלאמית שקיימת כבר שמונה שנים עם מוסדות שלטון יציבים ומבוססים, ודיקטטורה שעד היום הם לא הצליחו להשתחרר ממנה. בנוסף, הרפובליקה האסלאמית מבזבזת את כספי איראן, כספי הנפט והמיסים, על מלחמות לא להם בעזה, בלבנון, בסוריה ובתימן, והעם מביע את הזעם על כך גם בסיסמאות בהפגנות, כמו נה ע'זה נה לבנאן ג'אנם פדאי איראן "לא עזה לא לבנון נשמתי קודש לאיראן". הדבר נותן את אותותיו בחברה. מטוטלת הזהויות נוטה עכשיו חזק לצד השני. האיראנים הצעירים רוצים להידמות למערב, רוצים קשרים עם המערב ושונאים את האיסלאם. מעריצים את כורש ורוצים להתחבר למורשתם הקדומה בתקופות של מתיחות אנשי דת חוששים ללכת ברחוב עם הלבוש המסורתי, כי במקרה הטוב צעירים יעיפו להם את העמאמה הטורבן מהראש באתגר טיק טוק, או ירדפו אחריהם בצעקות "בי שרף בי שרף" בושה בושה, ובמקרה הרע יכו אותם וישברו את לשכותיהם. הרפובליקה האיסלאמית בגלל הכפייה הדתית ושוד הקופה הציבורית היא הדבר הכי רע שקרה לאסלאם באיראן.

ביום הזכרון העצוב הזה, פרופ' אסא כשר, פרופסור אמריטוס לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה וחתן פרס ישראל , אב שכול בעצמו, מזכיר לנו שאנחנו חייבים תמיד לשאול את עצמנו האם המנהיגים שלנו שולחים את בנינו ובנותינו למלחמת אין ברירה או שיש ברירה ואנחנו חייבים לדאוג שחיילינו לא ימותו לשווא. טקסט הפרק המלא: חיילים שיהרגו חס וחלילה וחס בלחימה ברפיח כשזה לא משרת את המטרה של החזרת החטופים, יהיו כאלה שלמרבה הצער לא רק יהרגו, אלא ימותו לשווא. במלחמה נופלים חיילים ולפעמים נוצרת הרגשה שחיילים נופלים לשווא. אין הרגשה איומה יותר מן ההרגשה הזאת. לא רק שהחייל נספה ואיננו עוד בין החיים אלא גם למותו לא הייתה משמעות. חיילים מבצעים משימות, חלקן מסוכנות. בוודאי שחייל שנהרג תוך כדי ביצוע המשימה שלו לא נהרג לשווא. הוא נהרג כשהוא משרת את המטרה, כשהוא משרת את הערכים שהמלחמה הזאת באה לבטא. אבל לפעמים יכול להיות שלא ברור לשם מה נלחמים בכלל, עדיין יכול להיות שהחייל לא מת לשווא מפני שהוא נהרג כשהוא הלך להציל חיילים אחרים שנפגעו. אבל לפעמים אנחנו נתקלים בירי דו-צדדי. חיילים יורים על חיילים בטעות כי הם לא מזהים אותם נכון, כי הם חושבים שהם אויב. במלחמה הנוכחית, חרבות ברזל, יש יותר מ-20 חיילים שנהרגו מאש כוחותינו. הם מתו לשווא. הדוגמה הבולטת ביותר של מוות לשווא זה כשהמלחמה היא לא צודקת. כשהמלחמה היא מלחמת יש ברירה. כאשר המנהיגים של המדינה יכלו שלא להוציא את החיילים למלחמה, ובכל זאת הם הוציאו אותם למלחמה, ובכל זאת חלק מהם נהרגו. המוות הזה היה מוות מיותר, ולכן הם נהרגו לשווא. אנחנו צריכים לחשוש חשש עצום מן האפשרות הזאת של מלחמה שהיא מיותרת. כשאנחנו מסתכלים עכשיו, ברגעים האלה, על לפעול ברפיח, כדי לפגוע בכמה גדודי חמאס שנשארו שם, הרצון הזה הוא טבעי, אבל הוא מתנגש ברצון שלנו להחזיר את החטופים. המטרה העליונה של הלחימה היא החזרת החטופים, ולכן כל מה שלא משרת את החזרת החטופים הוא לא רצוי, לא ראוי, לא מוסרי, לא נכון, מיותר. חיילים שיהרגו חס וחלילה וחס בלחימה ברפיח, כשזה לא משרת את המטרה של החזרת החטופים, יהיו כאלה שלמרבה הצער לא רק יהרגו, אלא ימותו לשווא.

רגע לפני הצפירה שמסמנת את תחילתו של יום הזכרון, אולי הקשה ביותר שחווינו כמדינה, דיברנו עם פרופ' עפרית שפירא-ברמן מהאונ' העברית, על אחד משלבי האבל החשובים ביותר - הכעס - ואיך אפשר לרתום את הכעס לתיקון ולשינוי לטובה. טקסט הפרק המלא: בעשרת החודשים של בין ינואר 23 לאוקטובר 23 חווינו אובדנים קשים וצער עמוק. אי אפשר לדבר על אבל ועל התאבלות בלי לדבר על המודל של אליזבת קובלר-רוס, שבו היא מציינת חמישה שלבים לתהליך אבל והתאבלות בריא. השלב הראשון הוא הכחשה, אחר כך כעס, אחר כך משא ומתן, דיכאון ולבסוף השלמה. במחקר שהתפרסם לפני שנה, בודוויל טוען כי בזכות או אולי בגלל התרבות הפופולרית האמריקאית, המודל הזה התקבע כמודל מדעי, למרות שהוא אינו כזה וסביר שהוא לא תואם את תהליך ההתמודדות של רובנו עם אובדן. בינואר 23 הכריזה כידוע הממשלה על הפיכה משטרית. בשביעי באוקטובר נרצחו מעל כ-1,200 מאזרחי המדינה ונחטפו לעזה יותר מ-250. מדובר בשני אובדנים טראומטיים. מהנוראים ביותר שחווינו, מאז השואה ומאז הקמת מדינת ישראל. ג׳נוף-בולמן אחת החוקרות החשובות בתחום של טראומה, הגדירה את מהות הטראומה כניפוץ של תפיסות היסוד שלנו. לכולנו יש תפיסות יסוד, בדרך כלל בנוגע לצדק, ביטחון, מוסר וסדר קיומי, שהן בגדר מובן מאליו ואין צורך לחשוב עליהן, עד שאנחנו פוגשים טראומה. שם מתנפצות תפיסות היסוד שלנו וגם החיים שלנו. ביחס לשתי הטראומות, ההפיכה והטבח, אני טוענת כי מבין חמשת השלבים שמניתי קודם, שלושה לא רלוונטיים בכלל. אחד רלוונטי, השלב של דיכאון, אבל גם הוא צריך לעבור התמרה כדי שנוכל לפעול מתוכו ולא לשקוע פנימה. השלב היחידי שחשוב לענייננו הוא כעס. אי אפשר להכחיש את מה שקרה. אסור לנהל משא ומתן על ערכי היסוד של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, ליברלית ושויונית. ואין אפשרות להשלים עם מציאות שבה הממשלה נוטשת ומפקירה אותנו, האזרחים, ברוח, בנפש או בגוף. כעס הוא אם ככה הרגש היחידי, הרצוי, הנכון ואפילו ההכרחי בעת הזו. מכיוון שמרביתנו תופסים כעס כרגש לא נעים ולא חיובי, ואנחנו נוטים להקביל בינו ובין תוקפנות, צריך קודם כל להבחין בין שניהם. בייקר-מילר מציעה את ההבחנה הבאה. תוקפנות זאת השתקת האחר, כעס לעומת זאת מהווה ביטוי לתחושה שנעשה לנו עוול. משטרים פופוליסטים דכאניים מבקשים תמיד, קודם כל, לדכא את כעסם של אלו שמתנגדים להם. הם עושים את זה בהרבה צורות, קודם כל באמצעות תיוג של הכעס כשלילי, כאסור ואפילו כבוגדני. למרות זאת, מחקרים מעידים כי כעס עשוי להיות רגש חיובי שתורם לתחושת הכוח שלנו כאזרחים וכקבוצה. הוא יכול להניע אותנו לפעולה משמעותית. אני רוצה לעשות חיבור חיובי בין כעס לכוח. גם לכוח יש שתי הגדרות. הראשונה שבהם, של וובר, מ-1947, מגדירה כוח כיכולתו של פרט או של קבוצה להשיג את רצונם גם אם הדבר מנוגד לרצונו של האחר. בייקר-מילר, שוב, מציעה הגדרה חדשה לכוח, שמהותו היכולת לחולל שינוי, שהוא גם לטובת האחר. לסיכום, אני רוצה להגיד שהאובדן הוא עצום והכעס שלנו גדול. ושניהם צריכים להיות מתורגמים לפעולה נמרצת שמטרתה להבריא את החברה הישראלית ואת המדינה. איבדנו כל כך הרבה בשנה החולפת. אם לא נכעס ולא נפעל, אנחנו נאבד עוד ועוד. אנחנו נאבד את הדרך ואפילו את הסיבה להיותנו פה.

ביום העצמאות יערך כמדי שנה, טקס פרסי ישראל. השנה יזכו בפרס 12 גברים ורק 2 נשים. אלה אלקלעי, יו"ר שדולת הנשים, על הטקס שצריך להיקרא אולי "פרס גברי ישראל". טקסט הפרק המלא: אם במועד שידור דברים אלו עדיין לא שחררו את החטופות והחטופים, אז אין לכם מה לצפות בסרטון. המקום הזה אבוד. אם מהלך השחרור החל, אז במסגרת הדברים שצריך לשפר כאן בעתיד הקרוב, אסור לשכוח את פרס ישראל. זה אולי נראה עיסוק איזוטרי בימים אלו, אבל השנה הפרס מעורר סערה ציבורית יותר מתמיד. כשבניגוד למקובל, שר החינוך בחר לבחוש בתהליך. ברור לכולנו שפוליטיזציה של הפרס תסתום את הגולל על יוקרתו וערכו. פרס ישראל הוא מוסד חשוב וראוי. קבלת הפרס מייצרת מנוף להמשך והגברת העשייה, מקפצה לאנשים שעושים, תיבת תהודה לפועלם. יש קונצנזוס על מה הפרס צריך לשקף. יש קונצנזוס לגבי חשיבותו. אבל צריך להודות שהמנגנון היה פגום גם לפני שקיש בחר לשבש אותו. בכל שנה מחדש נבחרים בעיקר גברים אשכנזים. כבר ב-2010, כתב מבקר המדינה, נשים היוו 42% מהרכב ועדות הפרס, אבל רק 26% מהמועמדים שהציבור הגיש. לא מפתיע אם כן שזכו השנה בפרס 12 גברים ושתי נשים. כתזכורת, נשים מהוות 51% מהציבור, ערבים וערביות כ-20% חרדים וחרדיות כ-13% עדות המזרח כ-50%. גברים ישראלים ממוצע אירופאי, בוודאי אינם מהווים 75% מהאוכלוסייה, כפי שיכול היה להשתקף מתפלגות מקבלי הפרס לאורך השנים. על הנייר, התהליך הקיים תקין, ובכל זאת, עובדתית, התהליך הקיים מפלה. מכירים את החידה השואלת מה נולד קודם, הביצה או התרנגולת? במקרה שלנו, התשובה ברורה. קודם בנינו מערכות, המתעדפות גברים ישראלים ממוצע אירופאי. ואז, כחלק מהתיעדוף, אנחנו מוקירים אותם, על הצטיינותם. החינוך, התקציבים, גיבורי התרבות, מקבלי הפרסים, גורמים לכך שלהם הרבה יותר קל להתקדם ולבלוט. גם כשהן ממש טובות, רק לעתים רחוקות הן בולטות. רק לעתים רחוקות הציבור רואה אותן, אם הן לא קיבלו פרס. בתהליך התיעדוף הזה, ההפסד הוא רבות ורבים שתרומתם לחברה, עשויה להיות אדירה. מה אם היינו משנים קצת את המשימה? אם היינו מבקשים מהציבור להמליץ, ולצוותי השיפוט לבחור את הראויים והראויות ביותר, אבל תוך הקפדה על גיוון? עדיין היה צריך לבחור בכל שנה כ-14 מתוך 8 מיליון. אבל בכל קטגוריה הבחירה הייתה 50-50. בכל קטגוריה, חשוב שהוא או היא ייתנו ביטוי לגיוון נוסף. דתי, חילונית, להט״ב, בעלי מוגבליות, מקבלי הפרס ישקפו את מגוון העדות הישראליות, היהודיות והערביות. עצם משימת ההמלצה הציבורית על קהלים מודרים תחזק את תחושת השייכות. תגרום לציבור לחפש אנשים פחות סטריאוטיפיים. עצם הזכייה, זה לצד זו, תיצור סרגל השוואה ברור שיבליט את הערך שהיא מביאה. לשר החינוך, בן ציון דינור, שיזם את פרס ישראל, היה חשוב להדגיש את הקשר בין עצמאות מדינית לעצמאות רוחנית. בכדי שקשר כזה יתקיים, הפרס חייב לבטא שוויון, גיוון, הכלה ושייכות. בלי המרכיבים הללו, אין כאן דמוקרטיה ואין כאן עצמאות. אם זה לא יקרה, ההמלצה שלנו היא לשנות את השם. כך שישקף את המהות, פרס גברי ישראל. וזיכרו, מדינות שנכשלות ביחסן לנשים, כושלות.

קראתם את המכתב של כבוד השופט אורי שהם, הנציב היוצא לתלונות הציבור על שופטים, ליריב לוין? בגדול הוא אומר את מה שאמרו נדב ארגמן, כוכבי, מנדלבליט ועוד! ההפיכה המשטרית ממשיכה במלוא המרץ. מוזמנים ומוזמנות לשמוע את עו״ד דינה זילבר, לשעבר המשנה ליועמ״ש, מסבירה על הועדה, על חשיבותה ועל המדיניות של לוין לייבש את המערכת ולהחליש אותה. טקסט הפרק המלא: כל שופט שהוא עצמאי מדי, או ליברלי מדי, או כזה שהפסיקה שלו בעבירות שחיתות ציבורית של אישי ציבור לא באה טוב לשלטון, עלול למצוא את עצמו נרדף וניצוד. נציבות תלונות הציבור על שופטים היא גוף שהוקם ב-2002, ותפקידו הוא לברר תלונות על שופטים במסגרת מילוי תפקידם. רצו להבטיח בקרה עניינית, רצינית ונוספת, גם על התנהלות שופטים, לכן קבעו בחוק שמי שיעמוד בראשה נדרש לכשירות של שופט בית משפט עליון. יוזמי ההפיכה המשטרית מעוניינים לשנות את דרך המינוי של הנציב. במקום הוועדה למינוי שופטים- הכנסת, במקום כשירות של שופט בית משפט עליון- ״אדם בעל שיעור קומה ציבורי.״ זו הגדרה מאוד אלסטית, עמומה, שמאפשרת לדרג הפוליטי למנות כל דחליל צייתן לתפקיד. שינוי כזה, אם יתממש חלילה, יאפשר לדרג פוליטי לסגור חשבונות עם מערכת המשפט. כל שופט שהוא עצמאי מדי, או ליברלי מדי, או כזה שהפסיקה שלו בעבירות שחיתות ציבורית של אישי ציבור לא באה טוב לשלטון, עלול למצוא את עצמו נרדף וניצוד. נשוא לתלונות מוזמנות ולהכרעות נגדו של נציב מטעם, שהוא כלי משחק פוליטי. כל המערכת תוכתם ותזדהם באופן הרסני. למה צריך בכלל לשנות את דרך הבחירה של הנציב? תכל׳ס? לא באמת צריך. אבל אדריכלי ההפיכה המשטרית זיהו כאן הזדמנות להמשיך בתוכנית שלהם, והיא להחליש את מערכת המשפט ולהכתים אותה. זה חלק מתוכנית העל שלהם. שבירה של כל המנגנונים שמונעים מהרשות המבצעת לרכז בידיה כוח בלתי מוגבל. מה שהם באמת רוצים זה שלטון כל יכול, השלטון שלהם. שלא יהיה מוטל עליו שום רסן, שהנמנים עליו יוכלו לעשות כל דבר מעל לחוק, מחוץ לחוק. הם מעוניינים במשטר של פריבילגיות ששמורות רק להם ולמקורבים הפוליטיים או הסקטוריאליים שלהם. לכן הם סימנו את המערכות החופשיות והעצמאיות, את מערכת המשפט, התקשורת, האקדמיה, החברה האזרחית, המחאה, כאויב שיש לשבור ולפרק. איך עושים את זה? בהרבה דרכים. חלק מהן הן דה לגיטימציה בלתי פוסקת כדי לתקוע לנו בראש שאלו מערכות בעייתיות, מושחתות, מקולקלות, שמחייבות רפורמה. וכך מכשירים את דעת הקהל לקידום שינויים הרסניים שמערערים ומחלישים עוד יותר את המבנה הדמוקרטי שלנו, השברירי בלאו הכי. ועוד דבר, איך הם משחקים מלוכלך. אדם ראוי שעומד בשיעור הקומה ובכשירות של שופט בית משפט עליון, גם כזה שלא שימש בתפקיד שופט בימ"ש עליון, אפשר למנות גם על פי החוק הקיים, בלי לשנות אותו. אבל כנראה שהם יודעים שהמועמד שלהם רחוק מכל קנה מידה סביר ולא יחליק בגרון של שום ועדה הגונה. לכן, מאחר והם יודעים שהם יפסידו בהצבעה, הם פשוט הופכים את השולחן, שוברים את הכלים, מעקמים את הידיים לשחקנים האחרים בוועדה ולא מאפשרים למשחק להתקיים. או שיבחרו האנשים שלהם, או שההצבעות בכלל לא תתקיימנה. לכן פונים לשינוי החוק. ואלה האנשים שמנהלים אותנו. עד מתי? אם לא נתנגד, אם לא נמחה, אם לא נאבק נגד ההרס שהם מביאים לכל זירה שהם נוגעים בה, ככה תראה גם דמוקרטיית הפל-קל בישראל. תפאורה חלולה שמאחוריה כלום.

קמנו הבוקר להצהרת ביידן על הקפאת משלוח נשק לישראל בעקבות התקיפה שנתניהו מצהיר עליה ברפיח. הזמנו את ד"ר רונית לוין-שנור, ממקימות הפורום היום שאחרי המלחמה, לדבר על למה אסור לישראל להיכנס לעוד סבב לחימה ולמה ממשלת ישראל צריכה לחתור לברית אזורית עכשיו! טקסט הסרטון המלא: שילמנו מחיר איום בשביעי באוקטובר, ואנחנו ממשיכים לשלם מחיר כבד מאז. אסור שזה יהיה עוד סבב. בסרטון הקודם הבנו שממשלת ישראל יכולה לנצל את המצב הגיאו-פוליטי הייחודי שנוצר בעקבות שביעי באוקטובר כדי לחבור לציר המזרח תיכוני המתון וכך להבטיח את מעמדה של ישראל כמדינה לגיטימית בעולם ובמזרח התיכון. שזכות הקיום שלה אינה מוטלת בספק. המהלך הזה גם יבטיח את ביטחונה של מדינת ישראל בכל מרחביה וגם יהווה ניצחון מוחץ על חמאס, לא רק צבאי, אלא גם רעיוני. קבורתו הסופית של הרעיון שניתן להכחיד את מדינת ישראל. אז מה ממשלת ישראל צריכה לעשות עכשיו? להצהיר בצורה ברורה שמדינת ישראל במלחמה עם חמאס ולא עם הפלסטינים. שהמלחמה תסתיים ברגע שהחטופים יוחזרו וחמאס יכנע. שישראל מעוניינת להעביר את השליטה ברצועת עזה לידי מסגרת שלטון זמנית. הצהרה ברורה כזו של ממשלת ישראל תאפשר לה לחבור לקואליציה של מדינות מערביות ומזרח תיכוניות מתונות ותסייע באופן משמעותי בהשגת מטרות המלחמה, החזרת החטופים ומיטוט שלטון חמאס. מה יקרה אחרי ההצהרה? בטווח הזמן המיידי תמיכה בינלאומית בהשגת יעדי המלחמה של חיסול הזרוע הצבאית של חמאס ושחרור החטופים. כאשר חשיבות תמיכה זו עלתה עוד יותר בעקבות הדיון בהאג. התחלת פעולות של המסגרת השלטונית הזמנית, באזורים בהם צה״ל סיים לפעול. זה קריטי גם למימוש ההישגים הצבאיים של צה״ל וגם כדי להבהיר לעזתים - חמאס לא חוזר. כבר היום יש התנגדות עזתית לחמאס. כשהם ידעו שהוא לא חוזר, ההתנגדות תגדל. גם באזורים בהם חמאס עדיין שולט. עימותים ישירים עם כוחות חמאס, כפי שכבר קרה, הסגרת אנשי חמאס לידי צה״ל, החזרת חטופים או העברת מידע לגבי מיקומם. זה בעזה. ובצפון, מניעת הסלמה. בטווח הזמן הבינוני, ברצועת עזה, המסגרת השלטונית הזמנית, תפעל את לדה- רדיקליזציה של העזתים, כולל של מערכת החינוך, ותסייע לפלסטינים להקים גופי שלטון יציבים, שוחרי שלום ונקיים משחיתות. במקביל, תהליכים דומים במסגרת רפורמות ברשות הפלסטינית. בצפון, קיום החלטה 1701, והרחקת חיזבאללה מעבר לליטני. בטווח הארוך, החלשת איראן ושלוחותיה הג'יהאדיסטיות, הבטחת מקומה של ישראל, כחלק מהציר המתון במזרח התיכון, וחיזוקו, הקמת ממשל פלסטיני יציב, אחראי וחותר לשלום, ויישוב מדיני של הסכסוך. שילמנו מחיר איום בשביעי באוקטובר, ואנחנו ממשיכים לשלם מחיר כבד מאז. אסור שזה יהיה עוד סבב. חובה על ממשלת ישראל, לנצל את ההזדמנות הגיאו-פוליטית ההיסטורית, שנוצרה בעקבות חשיפת פרצופו הרצחני של חמאס, כדי להבטיח את קיומה הבטוח, והמשגשג של מדינת ישראל, במזרח התיכון, לדורות קדימה. ברית אזורית עכשיו.

רגע, איזה יום היום? גם אתם.ן מרגישים.ות מאז השבעה באוקטובר שתפיסת הזמן השתבשה? שקשה יותר לדמיין את העתיד? אז איך אנחנו מחזירים לעצמנו את השליטה וחוזרים לתכנן תכניות? רותי רודנר, בעלת סוכנות מחקר וייעוץ לניהול זמן, על כוח העל של העתיד והחשיבות לתכנן קדימה, דווקא בימים של חוסר ודאות. טקסט הסרטון המלא: שמתם לב כמה פעמים שאלנו את עצמנו מאז השבעה באוקטובר רגע, בעצם איזה יום היום? תפיסת הזמן שלנו השתבשה, אבל לא רק בגלל שנחרבה לנו השגרה. היה עוד שיבוש רציני בתפיסת הזמן שלנו. האירוע הנורא הזה חיבל לנו ביכולת לדמיין את העתיד, לתכנן את העתיד, לסמוך על העתיד. פרופסור דניאל מילוא טוען שהאדם נבדל מבעלי החיים, קודם כל בתפיסת העתיד שלו. כל החיות יודעות להשיג אוכל, להתרבות, להתחבא. במה אנחנו שונים? מילוא קורא לזה ׳המצאת העתיד׳. מה זה לגדל חיטה? שלא לדבר על לשתול פרדס? לגדל פרה? מתוך תפיסת העתיד אנחנו, בני האדם, מסוגלים לדמיין, לחלום, לתכנן, ואז לארגן משאבים למימוש התוכניות שלנו. ופה צריך לומר, העתיד והעבר לא מתקיימים במציאות. הם יצירים מנטליים. העבר הוא האופן שבו עיצבנו, שמרנו, קודדנו את הזיכרונות ואת ניסיון החיים המצטבר שלנו. העתיד זה האופן שבו הדמיון שלנו, הרצון שלנו, וכן, גם הפחד והחששות שלנו, מעצבים אותנו כדי לתכנן, כדי לחלום, כדי להשקיע, כדי לשים ז'יטונים על הימורים עתידיים שתהיה סבירות גבוהה להתרחשותם. והנה נקלענו לאי-וודאות קולקטיבית ואישית. אחרי אירוע כזה, קשה לנו לסמוך על העתיד, ורובנו חיים הרבה יותר מהרגיל, במימד של ההווה, שבו כמה מכוחות העל שלנו כבני האדם קצת מעורערים. ככל שלאנשים יש תפיסה חזקה יותר של העתיד, יש להם מימד גבוה יותר של שליטה עצמית, Self-regulation, שלמה היא מאוד חשובה? למוטיבציה, ובעיקר לעשיית הדברים שאנחנו לא נהנים מעשייתם, אבל מרוויחים מהם בהמשך. מוטיבציה נדרשת לנו כדי לעשות את מה שלא נעים לנו, שמשעמם לנו, שמרגיש גדול על מידותינו, שמרתיע. היא מבוססת על עיקרון פשוט מאוד להבנה, אבל קשה ליישום. האחריות שלי מההווה, על מישהי עתידית, ערטילאית, שעוד לא פגשתי, רותי מהעתיד. בנוסף לפגיעה במוטיבציה, משתבש לנו מאוד הקשב, עוד כלי מנטלי-קוגניטיבי, שדרוש במיוחד למשימות הבלתי מתגמלות במיידי. חוסר היציבות הביא אותנו להיצמד לחדשות, כדי להשיג לכאורה מעורבות ושליטה. אבל כשהחדשות כל כך רעות, האם אנחנו מקבלים בהכרח רווחה מלהיות כל הזמן מעודכנים? בדיוק להפך. בגלל חרדה אנחנו צופים בחדשות, ומה החדשות מחזקות? חרדה. אנחנו במעגל קסמים שהופך אותנו לעוד יותר מוחלשי תפקוד ומוטיבציה. איך מחזירים שליטה? נתחיל בעצה לא פופולרית. בואו נפחד פחות מלהיות בסטרס. בסטרס לטווח קצר יש גם כוחות. זאת מערכת קדומה של הישרדות, של חידוד קוגניטיבי, מהירות ביצוע, ריסון דחפים, והקצאת כוחות פיזיים ומנטליים מוגברים. חוקרי הקשב אומרים שקשה מאוד לשלוט במה מסיח את הדעת שלנו. אבל אפשר לקרוא לקשב בחזרה, באמצעות שאלות שקל לתרגל. מה הדבר שעזבנו כשדעתנו הוסחה? ומה בעצם ייצא לנו מזה? ואני רוצה להגיד פה משהו קטן על העניין הדי מושמץ של לדבר אל עצמנו. למילים שאנחנו משמיעים למוח שלנו יש חשיבות מאוד גדולה על שינויי התנהגות. כשאנחנו מדרבנים את עצמנו מילולית, או מברכים על הצלחה, אנחנו מעצימים את החוויה החיובית, מגבירים את החיזוק החיובי. וזה דבר שמשנה התנהגות באופן יציב וארוך טווח. יש המון שיח על טראומה, וכמובן שצריך לטפל בכל מי שעלול לסבול מפוסט טראומה. אבל באופן נורמטיבי לחוויות העבר יש גם ערך נצבר של למידה וניסיון. אז תסתכלו קדימה בתקווה, תחזקו את תפיסת העתיד, ותחשבו איזה שיעורים לחיים אתם לוקחים מהאירוע. אנחנו הולכים להזדקק לכל הניסיון הזה.

אחרי דיווחים אתמול על טרפוד עסקת חטופים נוספת בידי נתניהו וההחלטה על מבצע ברפיח, גייסנו את פרופ' חגי לוין, ראש מערך הבריאות, מטה משפחות החטופים, על הסכנות הבריאותיות - הגופניות והנפשיות - שמסכנות את חיי החטופים. פרופ' לוין מזכיר לנו שאין להם.ן זמן! חייבים עסקה עכשיו! טקסט הסרטון המלא: על סמך ראיות מהחטופים ששבו, אנו יודעים שחיי החטופים ובריאותם בסכנה. אחרי 207 ימים בגיהנום, כולם מקרים הומניטריים. חלקם כבר נרצחו. למרות הקושי ואי-הוודאות, חובתנו להעריך את הסיכונים הבריאותיים ולהערך לטיפול. במערך הבריאות של מטה משפחות החטופים, אנו אוספים מהימים הראשונים למלחמה מידע שיטתי על מצבם הבריאותי של החטופים לפני ואחרי החטיפה. המידע מסייע במאמצי השחרור וההצלה. לאחר מאבק, גם גופים מטעם המדינה החלו לעקוב אחר מצבם הבריאותי של החטופים ונערכו לקליטתם. הסיכונים הבריאותיים לחטופים הם רבים. חוסר טיפול הולם במחלות כרוניות, פציעות במהלך ולאחר החטיפה, מחלות מדבקות, התעללות פיזית, נפשית ומינית, תנאים סביבתיים קשים, כולל שהות במנהרות, היעדר אוויר נקי ומים ראויים, תזונה דלה ועוד. חטופות נמצאות בסיכונים ייחודיים, כולל סיכון לאלימות מינית הגורמת לטראומה פיזית ונפשית קשה ואפשרות של הריון. החטופים עוברים השפלה מכוונת ומבודדים מהעולם החיצון והם נמצאים בסיכון לאובדן צלם אנוש. בין החטופים, קשישים, נשים, ילד ותינוק. המשפחות ביקשו שנספר על הצרכים הבריאותיים. לפחות שליש מהחטופים סובלים ממחלות כרוניות המחייבות טיפול קבוע. לדוגמה, עומר ונקרט, בן 22, סובל מקוליטיס כיבית וזקוק נואשות לתרופות קית׳ סיגל, בן 64, נראה לו מזמן בסרטון מצמרר שפורסם על ידי החמאס. הוא סובל ממספר בעיות רפואיות שללא טיפול, כרוכות בסבל רב ואף מסכנות את חייו. מהחטופים נמנעים אביזרי עזר ללקויות ראייה, שמיעה וניידות, הפוגעים קשות בתפקודם, עד כדי אפתיות. חלק מהקשישים החטופים הם פגיעים הזקוקים לסיוע סיעודי. הייתי עם המשפחה בלילה שבו הגיעה אלמה אברהם במצב אנוש לסורוקה. לאחר טיפול יוצא מן הכלל, בטיפול נמרץ ובשיקום, זכינו לחגוג יחד איתה יום הולדת 85. כל יום שעובר, מקטין את הסיכוי שנזכה לניסים כאלה עבור החטופים שטרם שוחררו. ״מי שיש לו למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך״ כפי שלמדנו מניטשה, מויקטור פרנקל ומשורדי השואה. ואכן, זכיתי לפגוש מספר שורדי חטיפה שהפגינו חוסן בלתי רגיל. אבל אנו דואגים מאוד לשפיותם ובריאותם הנפשית של החטופים. ביניהם כאלו המתמודדים עם מחלות נפש קודמות, ונמצאים תחת טרור פסיכולוגי מתמשך. במהלך החטיפה חוו החטופים אלימות נוראית, וחלקם שרדו עם פציעות קשות, מפצעי ירי ופיצוצים. ראינו לאחרונה בסרטון את ידו הקטועה של הירש גולדברג פולין. מחטופים ששוחררו למדנו על הטיפול הלקוי, שיוביל לנכות קבועה וסבל רב, ככל שימשך זמן רב יותר. מעדויות השורדים למדנו על תנאי השבי הקשים והירודים. היגיינה גרועה, היעדר גישה לשירותים ולמים זורמים, ובכלל למים נקיים, מובילים לשכיחות גבוהה של מחלות במערכת העיכול, שלשולים או התייבשות בתנאי השבי יכולים להיות מסכני חיים. לשהות הממושכת מתחת לאדמה, השלכות קשות על הבריאות הפיזית והנפשית. אין להם זמן. הדרך היחידה להצילם היא להשיב אותם הביתה, ולהתחיל לטפל בהם כאן.

האסון הנורא של השבעה באוקטובר יצר שיח השוואתי כמעט מתבקש בין השואה למעשי הזוועה שבוצעו בעוטף. אבל האם נכון לעשות את ההשוואות האלה? היום יום השואה, דיברנו עם תא"ל במיל', אמיר השכל, חוקר שואה ומדריך בפולין, כדי להבין לעומק את ההשוואות ומי מנסה היום להרגיל אותנו לתודעת סף השמדה. טקסט הפרק המלא: האם ניתן להשוות את אירועי השבעה באוקטובר לשואה? אור לבוקר השבעה באוקטובר פרצו מחבלי החמאס את הגדר המפרידה בין רצועת עזה ויישובי העוטף. באותו יום נרצחו 1,145 אזרחים ונחטפו 253 אנשים, בהם נשים, ילדים וקשישים, ישראלים ועובדים זרים. כאומה שעברה שואה במהלך מלחמת העולם השנייה, צרובה בדנ״א שלנו השואה ומיד עלו אסוציאציות למה שקרה בשואה. גם הפוליטיקאים שלנו מיהרו לעשות את ההשוואה עם השואה. היה זה נתניהו שאמר כי החמאס הם הנאצים החדשים. וגלעד ארדן, שגריר ישראל באו״ם, דאג להגיע לדיון באו״ם כשהוא עונד טלאי צהוב על חליפתו. אבל נשאלת השאלה, האם ההשוואה לשואה רלוונטית? כדי לענות על השאלה, ראוי להגדיר את מאפייני הנאציזם ומאפייני השואה. הנאציזם היה תופעה מיוחדת במינה שבמרכז האידיאולוגיה הגזענית שלו עמדה מטרה ברורה. השמדת העם היהודי על תרבותו וערכיו. ומכאן למאפייני השואה. טוטאליות. השמדה של כשישה מיליון יהודים. קהילות יהודיות ברחבי אירופה הושמדו כמעט לחלוטין. ההיקף הגלובלי. הגרמנים הקימו גטאות ברחבי אירופה וצפון אפריקה. בהם רעבו אנשים למוות. רצחו יהודים ביערות ובבורות ירי. ודאגו לאסוף יהודים מרחבי אירופה וצפון אפריקה למחנות ההשמדה בפולין. משך האירוע. השואה נמשכה על פני למעלה משש שנים. רצח היהודים היה בקדימות על כל שיקול אחר. גם כשהיה ברור שגרמניה עומדת בפני תבוסה. הגרמנים המשיכו ברצח היהודים שנותרו. היה זה ניסיון הכחדה של תרבות שלמה. כפי שבא לידי ביטוי בשריפת ספרים, בתי כנסת והריסת בתי קברות. השואה ייחודית לא רק בהקשר של העם היהודי. אלא גם בהקשר של ההיסטוריה האנושית כולה. מעולם לא היה רצח עם בהיקף כזה, שנמשך זמן רב כל כך, והיה מעוגן באידיאולוגיה ולא במאבק על טריטוריה או שליטה על עם אחר. אם נגדיר שואה, אירוע טרגי ככל שיהיה, אבל שלא מסכן את עתיד העם והמדינה, אזי המילה שואה מאבדת את משמעותה ואת הייחודיות שלה. יש להניח שאם היה ביכולתו של חמאס, הארגון השטני היה שמח להביא כליה על עם ישראל ועל מדינת ישראל. אבל, בהתייחסותנו לאפשרות כזאת, עלינו לזכור שלא מספיקה הכוונה. הרי בזכות קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, בזכות עוצמתו הבלתי מעורערת של צה״ל, ובזכות הזיכרון הבינלאומי הקולקטיבי, ובזכות מחויבותם של מנהיגי העולם לעם היושב בישראל, ולהמשך קיומה של מדינת ישראל, אנחנו לא באותו מצב שאפשר למפעל הנאצי באירופה להקים מכונת השמדה שטנית ויעילה. עלינו לעמוד על המשמר לעולמי עד, כדי להבטיח שלעולם לא עוד. אך עלינו גם לחיות בתודעה שמכירה בעוצמתנו, בניגוד למאמציו של נתניהו להטמיע בנו תודעת סף הכחדה מתמדת.

כולנו ראינו את המהומות באוניברסיטת קולומביה בשבוע שעבר ותמיכת סטודנטים אמריקאים בארגון הטרור חמאס. אבל התמיכה הנמוכה בישראל בעשורים האחרונים היא לא רק בקרב צעירים אמריקאים אלא בקרב קבוצה חשובה ביותר - צעירים יהודים אמריקאים. קרן זהבי, מומחית לפילנתרופיה ופיתוח משאבים, מסבירה למה בימי הטיקטוק ותנועת ה-Woke, ישראל צריכה לעשות הרבה יותר כדי לגשר על הפער עם יהדות ארה"ב. טקסט הפרק המלא: רמת התמיכה בישראל כיום היא מהנמוכות ביותר בעשורים האחרונים. בעיקר בקרב אחת מהקבוצות החשובות ביותר, צעירים יהודים אמריקאים. בעוד רמת התמיכה נמצאת במגמת ירידה כבר שנים, מאז השביעי באוקטובר ישראל הפכה ממכנה משותף המאחד קהילות יהודיות ברחבי ארצות הברית לנושא מפלג בין דורות ומשפחות. ישראל הפכה לקו שבר בין דורי. סקר גלאופ ממרץ 24 מראה כי רמת התמיכה בישראל בקרב יהדות ארצות הברית ירדה ל-58% והיא מהנמוכות ביותר בשני עשורים. סקר PEW שבוחן עמדות בקרב יהדות ארצות הברית מדצמבר 23, חודשיים אחרי השביעי, הראה כי 50% מאלו התומכים במפלגה הדמוקרטית סבורים שישראל אחראית למלחמה. כל הסקרים מראים שהירידה החדה ביותר בתמיכה בישראל הינה בקרב בני 18 עד 34 יחסי ישראל לארצות הברית זה אחד הצירים המרכזיים עבור קיומנו כמדינה ועבור מעמדנו בזירה הבינלאומית. ואחד מעמודי התווך של יחסים אלו הם יחסי ישראל יהדות התפוצות. לכן, חשוב שנבין את השבר ונתחיל לעסוק בפתרונות. ב-20 שנה האחרונות בעבודה ובמעורבות שלי בפילנטרופיה, אני עדה לשינויים האלו ולהתרחקות של יהודים צעירים מישראל. עם הזמן שמתי לב למה שאני מגדירה כ״מובלעות״ שזה בעצם קהלים גדלים של צעירים יהודים אמריקאים, שישראל הפכה עבורם לקו אדום, אידיאולוגית ופוליטית. השביעי באוקטובר הפך את אותו קו אדום לסדין אדום. ומובלעות אלו הראו את ההתנגדות שלהן לישראל ברחובות, בטיק טוק, באוניברסיטאות ואפילו בטקס האוסקר. אסור לנו לחשוב שמדובר בקובץ סהרורי הסקרים והלך הרוח מראים בבירור מדובר באנשי תרבות, משפיענים, סטודנטים, באוניברסיטאות הכי בולטות, פעילי זכויות אדם, אומנים, ראשי איגודי עובדים ועוד ועוד ועוד. והם גם אלו שירשו הון עתק, והם גם אלו שישפיעו על דפוסי הצבעה ונתינה בכל מה שקשור לישראל. שנים מכרנו לצעירים ולצעירות את תגלית נועה תשבי ועם ישראל חי. רק שמה שהיה רלוונטי להורים ולסבם של אותם צעירים, השואה והקמת מדינת ישראל כפתרון לעם היהודי, לא עובד. לא בימי הטיק טוק, לא בתנועת הווק, ובטח לא בשיח הזהויות המבלבל של היום. אנחנו צריכים להבין, יהודים צעירים בארצות הברית עוברים תהליכים הפוכים לאלו שבישראל. בישראל צעירים זזו ימינה בדעות הפוליטיות. בארצות הברית שבע מתוך עשרה יהודים מצביעים למפלגה הדמוקרטית. ישראל מחזקת בריתות עם הימין בארץ ומחוץ עלה, בעוד ארצות הברית עומדת בראש הציר המערבי המתון. בישראל קוראים לשמאלנים בוגדים, מה שמרחיק צעירים יהודים ליברליים שגם ככה הזיקה שלהם לישראל נמוכה. יותר מזה, הרבה מהם חווים סוג של ״התעוררות מוסרית״ בהתנגדות שלהם לישראל מאז השביעי. אז מה כן אפשר לעשות? דבר ראשון, להכיר בבעיה. כי השבר רק הולך ומעמיק. דבר שני, למפות ולהבין את העמדות והמניעים של אותם צעירים. דבר שלישי, ליזום ולקדם שת״פים של ישראלים ואמריקאים מאותם תחומים שיעבדו יחד במטרה לשנות תפיסות לגבי ישראל. דבר רביעי והאחרון, זה לעודד קול ליברלי פרו-דמוקרטי ציוני כנכס לאומי שלא מטייח אלא פועל במורכבות הקיומית שלנו כישראלים ושהמסרים שלו יהדהדו בקרב צעירים אלו. כדי להתחיל את השינוי

התרגלנו בשנים האחרונות שסמוטריץ', בן גביר, גולדקנופף, סטרוק ורוטמן ניכסו לעצמם את היהדות. ואז הגיעה המחאה והביאה להתעוררות גם בבדיקת האופן שבו מלמדים יהדות במערכת החינוך. פרופ' ישי רוזן, ראש החוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד באונ' ת"א, מזכיר לנו שאין לאף אחד מונופול על היהדות ושאפשר ללמוד וללמד יהדות גם אחרת. סרטון חובה אם אתם הורים, מורים או סתם אזרחים שרוצים שיהיה פה יותר טוב.

ישנם 3 מצבים בהם אפשר להקדים בחירות בישראל לפני המועד שנקבע. מהם? ומהי הדרך שתמיד עובדת במצבים האלה? חכו לסוף הסרטון כדי לגלות. פרופ' איסי (יששכר) רוזן צבי, מהפקולטה למשפטים באונ' ת"א, מסביר את כל התרחישים. טקסט הסרטון המלא: שאלה שמטרידה רבים מאיתנו היא איך אפשר לגרום להחלפת הממשלה שהביאה עלינו את אסון השבעה באוקטובר. החלפת ממשלה לפני שמגיע מועד הבחירות הבא, במקרה שלנו רק בעוד שנתיים וחצי, מתאפשרת בשלושה מצבים בלבד. אפשרות אחת היא הצבעת אי אמון. הקואליציה מורכבת כיום מ-64 חברי כנסת. משמעות הדבר היא ש-64 חברי כנסת תומכים בממשלה המכהנת. נניח ש-5 חברי כנסת יחליטו שהם לא תומכים יותר בממשלה. האם היא נופלת? לא בהכרח. בעבר היה נהוג מנגנון של הצבעת אי אמון רגילה, שלפיה אם 61 חברי כנסת היו מצביעים נגד הממשלה, הממשלה הייתה נופלת. הצבעת אי אמון קונסטרוקטיבי היא מנגנון מיוחד של הצבעת אי אמון, שאמור למנוע הפלה תכופה של ממשלות ולחזק את הרשות המבצעת. בניגוד למקרה של הצעת אי אמון רגילה, כאשר האופוזיציה מגישה הצעת אי אמון קונסטרוקטיבי עליה להראות כי היא יכולה להקים ממשלה חלופית. במילים אחרות, הצבעת אי אמון קונסטרוקטיבי היא הצבעה כפולה, הבעת אי אמון בממשלה הקיימת ובחירת ממשלה חלופית. בישראל מחייבת הצבעה כזו גם רוב מוחלט של 61 חברי כנסת או יותר. לכן, מאז אימוץ המנגנון של אי אמון קונסטרוקטיבי לא התקבלה אף הצעת אי אמון. אפשרות שנייה שאינה רלוונטית בשלב זה היא אי העברת תקציב. חוק יסוד הכנסת קובע כי אם לא נתקבל חוק התקציב בתוך שלושה חודשים מיום תחילת שנת הכספים, כאילו החליטה הכנסת על התפזרותה ויערכו בחירות מוקדמות תוך 90 יום. מכיוון שתקציב המדינה לשנת 2024 עבר לאחרונה בקריאה שלישית, תוך תשלום הרבה מאוד כספים למפלגות החרדיות ולציונות הדתית החברות בקואליציה, זו אינה דרך ריאלית להחלפת הממשלה, לפחות עד לתחילת שנת 2025. אפשרות שלישית ואחרונה היא שהכנסת תחליט לפזר את עצמה. סעיף 34 לחוק יסוד הכנסת מאפשר לכנסת להחליט על התפזרותה לפני גמר תקופת כהונתה המקורית, על ידי אישור חוק בעניין ברוב של חברי כנסת בשלוש קריאות. אבל למה שהכנסת תפזר את עצמה? התשובה היא רק לחץ ציבורי מסיבי יכול לגרום לכך. רק אם מאות אלפי אנשים יצאו לרחובות ולא יעזבו אותם, לא תהיה לכנסת ברירה אלא לפזר את עצמה, או שימצאו חמישה חברי כנסת מן הקואליציה שיצביעו אי אמון. זו הסיבה שחייבים לצאת להפגין. אסור לנו להרפות.

בשנת 2023 הוגשו 300 אלף בקשות לקבלת נשק פרטי, מספר בקשות זהה במצטבר ל20 השנים שלפני(!). בנוסף, חלו הקלות מרחיקות לכת בקבלת הנשקים. עו"ד קרן הורוביץ, מנכ"לית מרכז רקמן לקידום מעמד האישה, על הסכנות בעליה בכמות הנשקים ברחוב הישראלי ובהקלות שניתנו בחלוקתם. טקסט הסרטון המלא: במדינת ישראל אין זכות להחזיק כלי ירייה, אלא נהפוך הוא. הכלל הוא איסור על החזקת נשק, ואילו ההיתר, הוא החריג. ביום ה-15.10.23, אושרו בוועדה לביטחון לאומי תקנות שמרחיבות באופן דרמטי את מעגל הזכאים לרישיון לשאת נשק. הרחבת התבחינים לזכאות לרישיון, יחד עם אובדן תחושת הביטחון האישי מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, הובילו לעלייה דרמטית של כמות הבקשות לרישיון נשק פרטי. בשנת 2023 הוגשו למעלה מ-300 אלף בקשות לרישיון נשק פרטי, מספר שמגלם את כמות הבקשות שהוגשו במצטבר במשך 20 השנים האחרונות. מבלי להיכנס לשאלה כבדת המשקל אם היה צריך להרחיב את התבחינים לקבלת רישיון נשק, חשוב להבין את ההשלכות של האופן שבו מבוצע כרגע תהליך אישור הבקשות לרישיון. כרגע התהליך כולל רק בדיקות מול נתוני המשטרה ונתוני משרד הבריאות על אשפוזים נפשיים. רק בחלק מהמקרים מתקיים ראיון ומדובר בראיון טלפוני בלבד. איפה הבעיה? נתוני המשטרה אינם כוללים באופן מלא כל מי שנאסר עליו להחזיק נשק בצו הגנה שהוצא נגדו בגין אלימות במשפחה, בגלל ממשק לקוי בין המערכות. משרד הרווחה אינו מעורב בהליך מתן הרישיון. בקשות אינן מעוברות לבחינת המשרד, למרות שלמשרד יש ידע ייחודי ביחס למשפחות המטופלות על ידי גורמי רווחה בגין אלימות במשפחה, וכן ביחס למי שסובלים מהתמכרויות. כך גם המוסד לביטוח לאומי המחזיק במידע על נכי נפש אינו מעורב. שני דוחות שנכתבו בעשור האחרון, דוח מבקר המדינה ודוח ועדת רונן, הצביעו על כך שמדובר בהתנהלות לקויה, אך דבר לא השתנה. ברור שבהתנהלות הקיימת נשק יכול להגיע לידיים לא מתאימות. בדיונים שנערכו בוועדות הכנסת השונות, מאז שינוי התבחינים, עולה תמונה ברורה כי השינוי בהליך הרישוי רחוק מלהגיע, ורשימת התירוצים ארוכה. אין תקציב לבדיקות מסוכנות, אין ממשק מחשב מספק בין המשרדים, אין אפשרות לעשות ראיונות פרונטליים במספרים כל כך גדולים, אז לא עושים בכלל. אי אפשר לתייג את כל מי שמטופל ברווחה כלא ראוי לשאת נשק, ועוד ועוד. אפשר וצריך לסרב לבקשות לרישיון, כאשר קיימות אינדיקציות אצל רשויות המדינה, ביחס להיבטים בעייתיים אצל המבקש. חובתם של משרדי הממשלה לדאוג לביטחון הציבור, כוללת בתוכה גם את החובה לוודא שרישיונות לנשק, לא מגיעים למי שקיים כלפיו סיכוי גבוה יותר שיעשה שימוש לא ראוי בנשק. גם אם הסיכוי הזה לא מעוגן בבדיקת מסוכנות מלאה וארוכה. שלא יהיה ספק, עשורים של מחקר שנעשה בארצות הברית, הראו שהעלייה בהחזקת נשק מובילה לעלייה באלימות ומוות. כך גם עלול לקרות בישראל, וככל שרישיונות לנשק ימשיכו להיות מוענקים ללא סינון מספק, נגיע לשם מהר יותר.

רובנו חזרנו היום לעבודה אחרי חופשת חג ארוכה אבל לא כולנו חזרנו לעבודה באותם התנאים. ידעתם שגם עכשיו, שיעור התעסוקה מהבית של תושבי הדרום נמוך בכ-8% משיעורי התעסוקה במרכז? ועוד לא דיברנו על הצפון. חנה רדו, סטרטפיסטית חברתית, על חוסר השוויון התעסוקתי בין המרכז לפריפריה ומה צריך כדי לתקן את הפער. טקסט הסרטון המלא למה היום, כשכבר הבנו שהתעסוקה מרחוק היא פתרון ישים ואפקטיבי, מעסיקים מהמרכז לא נותנים אפשרויות תעסוקה מרחוק לאנשי מקצוע מהפריפריה? בגדול, כי הם יכולים. שיעור העובדים מהבית בדרום הארץ לדוגמה, נמוך ביותר מכשמונה אחוזים משיעור העובדים מהבית בשאר הארץ, לא כולל הצפון כמובן. הדבר הזה לא מפתיע בכלל לצערי. תושבי הפריפריה נמצאים במצב בו הם חייבים לעבוד, או באזור מגוריהם ללא אפשרויות מגוונות, או לוותר על תנאים נוחים ולנסוע לעבודה שנמצאת אומנם במרכז, אך במרחק שעתיים לפחות. רובם יבחרו באופציה הראשונה כדי לאפשר חיי משפחה ואוויר לנשימה, גם אם מדובר בהתפשרות. ואלו שיבחרו באופציה השנייה, פשוט יטבעו בעבודתם. למה לא לאפשר להם גם וגם? ולמה כאשר מדובר באנשים שכבר גרים במרכז הארץ, הגמישות היא הרבה יותר גדולה? לצערנו, עדיין קיימת אפליה בתפיסה של אנשי הפריפריה בישראל. מעסיקים יעדיפו לתת תנאים נוחים לאדם שגר עשר דקות מהמשרד, מאשר לשמוע על האפשרות להעסיק מרחוק אדם, שגר בפריפריה. תפיסה לא הגיונית ולא מבוססת שאנחנו חייבים לשנות. מעסיקים ממרכז הארץ חייבים להתעורר. למה? כי תושבי הפריפריה מספקים איכות עבודה גבוהה ומקצועית, כמו תושבי המרכז, ולכן ראוי לתת להם את ההזדמנות להוכיח את עצמם גם מרחוק. התעסוקה מרחוק מונעת נסיעות ארוכות, מעייפות ומזהמות. בלי המעסיקים מהמרכז למליוני תושבי הדרום והצפון, אין סיכוי והפער החברתי-כלכלי בין המרכז לפריפריה רק ימשיך ויגדל. כל שיש לעשות הוא לפתוח את הראש, את הדלת ולהתגמש. למדנו כבר שזה אפשרי. כמעסיקה וכבעלת מיזמי תעסוקה רבים בכל הארץ, אני כמובן מבינה את הטענות שגם ההגעה הפיזית למשרדים והפגישות הפרונטליות עם הקולגות הן חשובות. אבל קצת גמישות וקצת היברידיות לא תזיק. כשמאפשרים לאדם מוכשר מהפריפריה לעבוד בעבודה טובה ומאוזנת, בה הוא יכול לקום בבוקר ולהתרכז בעשייה ולא במה שמסביב, הוא יעשה את הכי טוב שלו וכולנו נצא הכי מורווחים. מניסיון. זה הזמן של המעסיקים והחברות הגדולות, להשקיע לטווח הארוך ולאפשר לתושבי הדרום והצפון להתפרנס. ולמה לא להקים עוד מקומות עבודה בפריפריה? שאלה טובה. זו בעיה שאני מסייעת לפתור כבר 15 שנים. מדינת ישראל מצוינת בהעברת סכומי עתק עבור הקמת הכשרות לתושבי הפריפריה וברחבי הארץ, לכן כסף והכשרה המקצועית הם לא החסם. אם המדינה והמעסיקים לא יתעוררו ויפעלו כדי לקדם הזדמנויות תעסוקה עבור תושבי הדרום והצפון, אנחנו נשאר באותו מקום ממנו רק נתדרדר. נגדיל את הפערים ונפסיד כולנו. והמרכז יישאר במרכז ללא הפריפריה.

הרבה לפני השבעה באוקטובר התקשורת הפסיקה לשאול שאלות קשות, כך טוען יזהר באר, עיתונאי ופעיל חברתי. אבל לדבריו מאז האסון היא לגמרי הפסיקה להיות תקשורת והפכה ליח״צנית. מה קרה לכלב השמירה של הדמוקרטיה? במקום שעיתונות תשאל שאלות, היא פועלת כיחצנית ונגררת אחרי הטרנדים של המציאות. לתקשורת הישראלית המרכזית יש אינסטינקט מובנה בשעת חירום, משבר ומלחמה, כל מלחמה. היא מתיישרת לימין, מחבקת את הדגל, נעשית פטריוטית עד כדי אובדן עצמאות וביקורת, נסמכת על הדוברים הצבאיים כעל תורה מסיני, מתעטפת בצנזורה עצמית ומפוחדת מאימת צרכניה- אזרחי המדינה, שגם הם מפוחדים ורק רוצים שצה״ל ינצח כבר ובעיקר לא רוצים לשמוע אמיתות קשות, שהרי התשוקה לבורות, כמו שאמר לאקאן, היא התשוקה הכבירה ביותר בחייו של אדם. עיתונות עצמאית צריכה להביא את כל מה שמישהו לא רוצה לפרסם. כל השאר זה רק יחסי ציבור. האם היא ממלאת את תפקידה? האינטנסיביות והחיפזון של התקשורת הישראלית ותלותה בשיקוליה המסחריים וההישרדותיים, כמו גם התלהמותה בשעת משבר ואימתה מידו הארוכה של השלטון, מונעים ממנה את היכולת להזהיר, להתריע ולהציג אמירה משמעותית. במקום לחפש את האמת, היא חוששת להרגיז. ומחפשת יחסיות ואיזון בין הראוי לבין הפסול, בין המוצדק להרסני, בין סולידריות להפרדה, בין המרכז הפוליטי לבין הקצה שלו. כולם שווים בעיניה. אלה שהם נגד הרג סיטונאי של חפים מפשע, ואלה שהם בעד. אלה שהם בעד מהפכה משטרית, ואלה שנלחמים להציל את הדמוקרטיה. לכולם יש זכות טיעון. ומי אנחנו שנקבע? היא מוותרת מרצון על דיון ערכי, ובמקום לעסוק במה שראוי, היא עוסקת במה שקיים. במקום להציג אלטרנטיבות, היא מסתפקת בניסיון להציג את המציאות הנוכחת. היא מעדיפה חוויה על ביקורת. במקום עצמאות ובדיקה, היא מציעה רק נקודות מבט. במקום לעורר ביקורתיות, שהיא הלב הפועם של דמוקרטיה ליברלית, בריאה, היא מדשדשת במדמנת הסטטוס קוו. ״זה מה יש״, היא תגיד. בשעת משבר ומלחמה, יש להסחת הדעת מהדברים החשובים באמת, משמעות הרסנית, במקום להגיב למשל, לאלימות המשטרה בהפגנות המחאה, היא ממסגרת את ההפגנות כאלימות של מפגינים, שמסכנת את שלומו של ראש הממשלה, ומסיחה את הדעת מהדברים החשובים באמת. מצבו הבריאותי של ראש הממשלה, הדשדוש של צה״ל בעזה, היעדר דיון על היום שאחרי, הפקרת החטופים לסופם, היד הקלה על ההדק שפוגשת גם בחטופים, שהולכים ומתמעטים ככל שנמשכת הדרך אל ״הניצחון המוחלט״ שלעולם לא יגיע. גם ההתעלמות מהעדויות העקשניות על העברת מיליוני דולרים מקטר לחמאס, דרך נתניהו, ומקטר ישירות לנתניהו, ומן האפשרות הבלתי תיאמן, שראש ממשלת ישראל פעל לכאורה במשך שנים, באחדות אינטרסים עם גדולי אויביה, ויש חשש שהוא ממשיך בכך גם עכשיו. ואם כל זה נכון, מדוע השב״כ עדיין לא עוצר אותו על בגידה בעמו? מי שעיין בתקשורת הישראלית המרכזית, בזמן אמת, בשלושים השנים האחרונות, לא יוכל להתפלא על ההידרדרות הדרמטית, בכושר שרידותו של המפעל הציוני. אפשר היה להבחין בפלצות, כיצד נבנות הקטסטרופות הבאות, באמצעות אימוץ נרטיבים נוחים לזמנם. אפשר היה לראות, כמו בטרגדיה היוונית, הנבנית נדבך על גבי נדבך, כיצד נרטיבים שנולדים במסדרונות הפוליטיים, מאומצים בשיח התקשורתי המרכזי, כמעט ללא ביקורת, ומובילים את דעת הקהל בישראל, לתמיכה מסיבית בשיגעונם של הקיצוניים.

שמעתם.ן את נתניהו אומר משהו על אות החיים שפורסם אתמול מהחטוף הירש גולדברג-פולין? מתבטא נגד האלימות כלפי משפחות החטופים? לוקח אחריות כמו שעשו חלק מראשי מערכת הבטחון? משה בוגי יעלון, לשעבר שר הבטחון והרמטכ"ל, בסרטון נוקב על שיקולי הישרדותו האישית של נתניהו, שתמיד מובילים אותו. טקסט הסרטון המלא טבח שמחת תורה תשפ"ד, ה -7 באוקטובר 2023 הוא הכישלון הביטחוני החמור ביותר בתולדות המדינה. אירוע אפוקליפטי במונחים תנכיים. אחריות ראשי מערכת הביטחון לכישלון ברורה. מפקדי צה"ל ושב"כ מבינים זאת, לקחו אחריות וכבר רמזו על הסקת מסקנות אישיות. צה"ל ושב"כ התאוששו לאחר המחדל הנוראי, ומאז מתפקדים היטב בלחימה מורכבת ומאתגרת ומוכיחים את יכולתם המקצועית ואת רוח הלחימה בכל מפגש עם אויב. מאז בוקר השבעה באוקטובר, הדרג המדיני מתנער מאחריותו למחדל, ומנסה להפיל אותו אך ורק על הדרג הביטחוני מקצועי. זה נעשה על ידי ריכוז תשומת לב הציבור ללילה האחרון שבו הדרג המדיני לא היה מעורה בהתייעצויות, על ידי הפרחת תיאוריות קונספירציה הזויות על בגידה מתוך המערכת, הפרחת שקרים על קונספציה שבה היה שבוי הדרג הביטחוני מקצועי לדורותיו, פתיחה בבדיקת מבקר המדינה של הדרג הביטחוני מקצועי בלבד מבלי לבחון את הדרג המדיני ועוד. עצם ההתנהלות הזו היא "תקיעת סכין בגב" המפקדים והלוחמים, בצה"ל ובשב"כ, תוך כדי לחימה. טרוף! כמי שמכיר את מדיניות הממשלה בנושא רצועת עזה כשר הביטחון עד מאי 2016 אינני מכיר את שינוי תפיסת בידול הרצועה מהיהודה ושומרון שחמאס הוא נכס והרשות היא נטל. תפישה זו שביטא סמוטריץ' פומבית, נבעה מהרצון למנוע הסדרה מול הפלסטינאים. הסדרה המבוססת על תפיסת ההיפרדות. סמוטריץ' מייצג את השאיפה לסיפוח וטרנספר גם של ערביי עזה, יהודה ושומרון וגם של ערביי ישראל. "תעשיית הרעל" מנסה להאשים את המחאה בטבח ה-7.10 "מכונות הרעל" המופעלות ממקום אחד, טוענות שהפילוג בעם, ובעיקר הפסקת ההתנדבות של אנשי המילואים, זוהו על-ידי אויבינו כחולשה, וכהזדמנות לתקוף אותנו. זה נכון. ואף הביא לאזהרות ראשי מערכת הביטחון את ראש הממשלה. שר הביטחון דרש את עצירת ההפיכה המשטרית במרץ לפני שנה, ופוטר בשל כך. אמ"ן ושב"כ התריעו. הרמטכ"ל דרש מראש הממשלה להציג בפני הקבינט השלכות המשך החקיקה על הביטחון, וסורב. אך ברור ממסמכי החמאס, שההחלטה לנצל את כהונת הממשלה הקיצונית למימוש מתקפת 7.10 התקבלה טרם התפתחות המחאה. האשמת מאות האלפים שיצאו למחות כדי להגן על הדמוקרטיה הישראלית דומה למישהו שתוקף אותך וכשאתה מפעיל כוח כדי להתגונן הוא מאשים אותך בתוקפנות. לצערי, רבים מאמינים לשקר הזה. למעשה, נוכחותם של סמוטריץ' ובן גביר בקבינט, בשני תפקידי מפתח משפיעים על הזירה הפלסטינית. סמוטריץ' - כשר במשרד הביטחון, המופקד על הנושאים האזרחיים ביהודה ושמרון, ובן גביר – כשר הממונה על משטרת ישראל שאחראית לביטחון ולסדר בהר הבית – ממשיכים לאיים על מצבנו הביטחוני, ועם פתיחת המערכה אינה מאפשרים להחליט על מצב הסיום שלה ועל שחרור החטופים. ממשלת ישראל בהרכבה הנוכחי אינה מסוגלת להביא לסיום המערכה ועלולה אף להחליט להביא להסלמתה מטעמי הישרדות אישית של נתניהו תלותו בשני הגורמים המשיחיים שחותרים להביא להרחבת המערכה עד כדי מלחמת גוג ומגוג. ממשלה זו גם מעדיפה את הישרדותה על פני שחרור החטופים. וכך ממשלה זו יוצרת איום קיומי ממשי ומובילה אותנו לחורבן בית שלישי. הדרך ליציאה מהמשבר החמור ביותר בתולדות המדינה מחייבת בחירות, ויפה שעה אחת קודם.

יודעים.ות מה זאת תחביבנות פוליטית? ואיך היא בעצם מפריעה לצבור כוח פוליטי? רמז - הפעם אין לזה קשר לח"כים שלנו. זה ממש קשור אלינו. ד"ר חגי אלקיים שלם, פסיכולוג פוליטי, מסביר. בואו נדבר רגע על תחביבנות פוליטית. תחביבנות פוליטית זה מה שקורה כשאנחנו מתייחסים לפוליטיקה כמו אל תחביב. אנחנו קוראים חדשות, אנחנו מקשיבים לפודקסטים, אנחנו רואים סרטונים באינסטגרם, אנחנו כל הזמן מעודכנים, אבל בתכלס? אנחנו לא עושים את הדבר הכי חשוב בפוליטיקה, אנחנו לא צוברים כוח פוליטי. את המושג ״תחביבנות פוליטית״ טבע מדען המדינה איתן הרש בספר Politics is for Power, כדי להצביע על אחת הבעיות הקשות של פוליטיקה במאה ה-21. כולנו עסוקים הרבה יותר בפוליטיקה, היא בכל מקום מסביבנו, והיא ממלאת יותר ויותר מהיום שלנו. אבל אנחנו עסוקים בה באופן די ריק מתוכן. כן, אנחנו יודעים בדיוק מה אמר היום איזה שר בממשלה, או מה בדיוק המצב של תיקי נתניהו בבית המשפט כרגע אבל אנחנו לא עושים שום דבר. אנחנו בפול גז בניוטרל על העולם הפוליטי. פוליטיקה לא תמיד הייתה ככה. פעם, אנשים אולי היו משקיעים פחות שעות בשבוע בפוליטיקה, אבל השעות האלה היו מושקעות בדברים הרבה יותר חשובים. במפגשי תושבים בשכונה כדי להשפיע על האם יבנו חניון חדש או לא, באספות עם פוליטיקאים שבהן אשכרה שואלים אותן שאלות קשות, בהתפקדות למפלגות, בוועדי עובדים ועוד. וכשזה היה המצב, הפוליטיקאים גילו שהם לא יכולים להתבסס רק על פוסטים שנונים בטוויטר, או ראיון טוב בטלוויזיה. הם היו צריכים לכתת רגליים מעיר לעיר, משכונה לשכונה, להתחבר לוועד השכונה או לוועד עובדים או לסניף של מפלגה, להסביר ולתת דין וחשבון, והכי חשוב, למצוא פתרונות לאנשים בשטח, כי אחרת אף אחד לא יצביע עליהם שוב. בשנה האחרונה ראינו מה קורה כשאזרחים כן מתחילים לבנות כוח פוליטי, ולא רק מתעסקים בפוליטיקה על ריק. ולא במפתיע, ההתארגנויות האלה היו מאוד דומות לאלה שראינו פעם. פורום הורים למען הדמוקרטיה, רופאים למען הדמוקרטיה, אפילו תזונאים למען דמוקרטיה. התארגנויות שמאגדות, מחברות ומפעילות כוח פוליטי. אנשים שמוכנים לא רק להיות בקבוצת פייסבוק, אלא גם לצאת מהבית, להפגין, להפעיל כוח צרכני, לשלוח הודעות לפוליטיקאים, ותכלס, ההתארגנויות האלה הן בדיוק מה שעצר את החקיקה המשפטית. תחביבנות פוליטית הפכה את הפוליטיקה בכל העולם לפחות אפקטיבית, פחות רודפת אחרי פתרונות, יותר מקוטבת ויותר נתונה להשפעות של ספינים מכל הצדדים. מה שאני מציע לכם הוא פשוט. פוליטיקה חשובה לכם? מעולה. אל תישארו עם זה בבית. אל תקדישו זמן רק ללמידה ולדיונים פוליטיים. חפשו את הפעולות שיבנו כוח פוליטי. כי רק פעולות כאלה יצליחו לקדם את התיקון שאנחנו כל כך כל כך צריכים.

ערב חג הפסח, חג החירות, אנחנו מזכירים שלא כולנו בני חורין ויש עוד 133 חטופות וחטופים שלנו בשבי חמאס. עמוס מלכא, ראש אמ"ן לשעבר, מדבר על הקריטיות והחשיבות העליונה בהחזרתם ועל הממשלה שלא עושה כל שביכולתה כדי לשחרר אותם. טקסט הסרטון המלא: אני אומר לכם כאן, ממשלת ישראל איננה עושה הכל כדי להחזיר את החטופים. אין מילים היכולות לתאר את הקריטיות והעדיפות העליונה בצורך בשחרור החטופים, מוקדם ככל הניתן. אין גם מילים היכולות לתאר את המחדל של הממשלה בטיפול בחתירה לשחרור החטופים. חלק מהממשלה רואה בחטופים נטל או קורבן הכרחי במאמץ להכריע את החמאס. השר סמוטריץ' אפילו הצהיר שזה לא הנושא הכי דחוף. והשר בן גביר יצא בקמפיין ברשתות החברתיות נגד עסקה מופקרת. ראש הממשלה, במקום לפעול ביצירתיות ובנחישות, עסוק בהצבת קווים אדומים מוגזמים ומיוחצנים, ובהגבלת מרחב התמרון של צוותי המשא ומתן. הפחד שלו מאיומי בן גביר גדול מההבנה שצריך לעשות הכל כדי לשחררם. מי שבעיצומו של משא ומתן קשוח, יוצא בתקשורת באמירה שאחרי השלמת העסקה נחסל את ראשי החמאס, מבין שהם כנראה לא יתנדבו לשתף פעולה עם התוכנית שלו. והוא לא מבין שיש דברים שאולי נכון לעשות, אבל לא נכון להצהיר בפומבי מול מי שמחזיק בחטופים. מקורות המקורבים למשא ומתן חשים בשבועות האחרונים שראש הממשלה עצמו מטרפד קידום של עסקת חטופים, בטוענות שונות. אם זה נכון, זו שערוריה נוראית. די אם נבין שאי הכנסת גורם ניהול אזרחי פלסטיני ובין ערבי לרצועה, הוא פספוס מנוף לחץ קריטי שהיה אמור להלחיץ את החמאס, ובמקום זאת אנחנו מחזקים אותו. בוא נדבר על סוגיית המחירים והקווים האדומים. בראייתי יש רק קו אדום אחד. נסיגה מוחלטת, והמשך שרידותו ושלטונו של החמאס ברצועה כתנאי מקדים לעסקה. זו עלולה להיות תבוסה נוראית לישראל, ניצחון נוסף לחמאס. בתרחיש כזה יכול להיות שקורבנם של חללי צה״ל בלחימה יהיה לשווא, ומעמדה הביטחוני של ישראל בשכונה הקשוחה של המזרח התיכון ידרדר לשפל המדרגה. אם מי שמנהל את המלחמה היה נוהג כמנהיג, פועל מהראש ולא מהבטן, היה חושב אולי להתחיל את המערכה בעסקת חטופים כוללת, ולאחר מכן בתואנות יצירתיות כאלה ואחרות יוצא למתקפה עוצמתית במיוחד עד הניצחון המבצעי. אני מדגיש ניצחון מבצעי. כי ניצחון מוחלט לא יהיה במלחמה הזאת, לאור שרשרת המחדלים והמחירים הנוראיים של השבעה באוקטובר. כל שאר המחירים, בראייתי, הם אפשריים. הטיעונים שאסור לשחרר רוצחים עם דם על הידיים, הם טיעונים של השישה באוקטובר במקרה הטוב. אנחנו נלחמים נגד 40 אלף טרוריסטים עם דם על הידיים. שחרור רוצחים כאלה, תמורת שחרור חטופים, הוא מחיר סביר כדי לסיים עם ההשפלה הלאומית, ובעיקר כדי להחזיר אותם הביתה מהר ככל האפשר. לסיום, החזרת החטופים היא מטרה עליונה, ועד עתה ההנהגה נכשלת בהשגתה.

מאז השבעה באוקטובר נרשמה עליה של עשרות אחוזים בדיווחים על תסמיני חרדה ופוסט טראומה. ומענה המדינה? הוא לוקח חודשים ארוכים. אלה לבון ויעל ויסוצקי, מרפאות בעיסוק, מארגון החלוקים הלבנים, מדברות על חוסר השוויון במתן שירותים ציבוריים למי שזקוק להם ובמרחב הציבורי שאינו שוויוני לכולם. סרטון הטקסט המלא יעל: מאז ה 7 לאוקטובר אנחנו לא אותה המדינה. החוזה הבסיסי בין המדינה לאזרחיה הופר. בואו ניזכר בעיקרי החוזה הזה: אנחנו יולדות, בונות, משרתות בצבא ובשירות הלאומי, מניעות את הכלכלה, משלמות מיסים - הממשלה מצידה צריכה לדאוג לצרכים שלנו- של כולנו. ואפשר לדבר הרבה על הצרכים היומיומיים של כולנו, אבל בואו נדבר רגע על הצרכים של מי שזקוקים למדינה יותר מכולם. אלה: ב1998 חוקק חוק שוויון הזכויות לאנשים עם מוגבלויות, חוק שמחייב להנגיש כל מקום ושירות פתוח לציבור. בדיקה שקיימה נציבות שוויון זכבויות לאנשים עם מוגבלות באוקטובר 21 העלתה שכמחצית מבתי הספר בארץ לא הונגשו: אין בהם אפילו מעליות ושירותים נגישים כפי שמורה החוק. דמיינו שבבית הספר יהיו תאי שירותים מרווחים; שבין הקומות אפשר יהיה להתנייד במעלית או בשיפועים;שבחצר ישחקו ילדות וילדים בכדורגל וביניהם ילדה המתניידת בכסא גלגלים או מורה עם פרוטזה. ואיך יגיעו לבית הספר …נכון לנתונים האחרונים שפורסמו ב-2019, כמעט מחצית מתחנות האוטובוס ברחבי הארץ טרם הונגשו, חלק ממערכות הכריזה באוטובוסים אינן עובדות, והתעריף המוזל למלווה נכון להיום, חל רק על מלווים לאנשים עם לקויות ראיה . על פי דו"ח מבקר המדינה מ 2023, כ-57% מאתרי האינטרנט של גופים ממשלתיים אינם מונגשים, מידע ופעולות שנגישים לרובנו פשוט לא זמינים ברשת לבעלי מוגבלויות. כולנו מכירים מישהו או מישהי עם מוגבלות ולכל אחד ואחת מאיתנו סיכוי לחוות מוגבלות במהלך חיינו. מתחילת המלחמה נקלטו מעל 5000 פצועים ופצועות באגף השיקום של משרד הבטחון והצפי הוא ל 20,000 עד סוף השנה. לרבים מהם תהיה מוגבלות זמנית או קבועה. מרחב ציבורי נגיש לכולם הוא חלק מהמימוש של החוזה בין המדינה לאזרחיה. יעל: ומה יותר בסיסי בחוזה הזה משירותי בריאות? ביוני 2023 התפרסם דו"ח של מכון טאוב שמצביע על שחיקה מתמדת של סל הבריאות, אי שוויון בבריאות בין מרכז לפריפריה, שוק של רפואה פרטית שגדל על חשבון הרפואה הציבורית, מחסור חמור במכשור רפואי, ירידה במספר מיטות האשפוז לנפש, עליה תלולה בצריכת משככי כאבים ממכרים ויותר תמותה מזיהום אויר בישראל. וכל זה עוד לפני ה 7 באוקטובר. בדצמבר האחרון מפרסמת נטע סרוסי בגלובס דו"ח של קואליציית ארגוני בריאות הנפש שמראה שבישראל ההוצאה הציבורית על בריאות הנפש היא הנמוכה ביותר במדינות ה OECD. יש מחסור חמור במיטות אשפוז ובמטפלים, מרפאות נסגרות מחוסר תקציב, ומי שנמצאים במשבר נפשי עמוק, כולל ילדים ונוער אובדניים נאלצים להמתין חודשים ארוכים בלי מענה. בינואר האחרון מפרסמת אילנה שטוטלנד במעריב נתונים של המרכז לחקר בריאות הנפש של קופ"ח כללית שמשווים בין אוקטובר-נובמבר 2023 ואותה התקופה אשתקד: מה 7.10 חלה עליה של 52% במדווחים על תסמינים של חרדה, עליה של 45% של פוסט טראומה ועליה של 900% במדווחים על תגובת דחק חריפה. מי שאמור לתת מענה לכל אלו הן קופות החולים. שירותי הבריאות הציבוריים- קופות חולים, מרפאות לבריאות הנפש, מרכזי שיקום, מרכזים להתפתחות הילד ובתי חולים חייבים להיות קרובים לבית ולספק טיפול זמין ומיידי לכולם, בכל מקום ולאפשר לנו לקבל טיפול אולי אפילו לפני שמצבנו הבריאותי יחמיר וכך גם יירד הלחץ מבתי החולים. אלה: אבל כשמתכננים לקצץ 400 מיליון שקל ממערכת הבריאות, 15% מתכנית חומש בחברה הערבית ו 128 מיליון שקלים מתקציב הרווחה זה אומר שהחוזה ביננו ובין המדינה הופר. אנחנו והזכויות שלנו פשוט לא מעניינים את הממשלה הזו. יעל: כדי שיהיה פה טוב יותר צריך לחלק את המשאבים שלנו מתוך תפיסה של שוויון והכרה בצרכים הבסיסיים השונים של כולנו ללא הבדלי דת, גזע, מין, מגדר ונטיה מינית. אנחנו האזרחים כבר הוכחנו שביננו יש ערבות הדדית. עכשיו אנחנו צריכים גם ממשלה שערבה לנו