240 שניות

ובחלק ד' והאחרון של הסדרה שלנו "מה הסיפור עם בית הדין הבינ"ל הפלילי בהאג? מה הפתרון ואיך ישראל תצא מזה? עו"ד יעל גבירצמן ויאס, מומחית במשפט בינ"ל פלילי, בפרק המסכם. טקסט הפרק המלא: מה הפתרון? ואיך ישראל תצא מזה? על אף שחזר התובע בבית הדין בהאג והזהיר את הצדדים כי יישם את סמכותו ללא מורא ובאופן שווה כלפי כל הצדדים בלחימה בעזה, יש לזכור כי בעוד שהנפגעים שווים בזכויותיהם, החשודים במקרה הזה רחוקים מלהיות שווים במעשיהם ובכוונותיהם. הצהרת התובע אם כך תקדימית ואף תמוהה מכמה סיבות. ראשית, מאז היווסדו, זוהי הפעם הראשונה שתובע בית הדין מצהיר כי הוא עומד לבקש צווי מעצר לפני שאלה הוצאו בפועל. כדי למנוע בריחת חשודים ושיבוש הליכים, בדרך כלל צווי מעצר מתפרסמים רק לאחר הוצאתם או רק לאחר מעצר. זו גם הפעם הראשונה בה בסכסוך אחד מתבקשים צווי מעצר בו זמנית נגד נציגי כל הצדדים הלוקחים חלק בלחימה. ולבסוף, זו הפעם היחידה שהתובע בחר להקיף את עצמו, במומחים מוכרים ובחוות דעתם, בה הם תומכים בבקשתו לאחר שעיינו בתשתית הראייתית לטענתם. בעוד שלחוות הדעת אין כל נפקות משפטית. האם יש בכך כדי להפעיל לחץ על שופטי בית הדין לקבל את בקשתו? הכרזתו של התובע אם כך הינה בשורה היסטורית עבור נפגעי השבעה באוקטובר מצד אחד, אך באותה העת, לצערנו, לוקה בשיקול דעת שגוי. עוד תמוה, כפי שארצות הברית חשפה, שבעוד התובע יוצא בהצהרתו, חוקרי התביעה היו אמורים לעלות על טיסה לפגוש את ראש הממשלה ושר הביטחון? אם הדבר נכון, הרי שרשויות המדינה הסכימו לשתף פעולה עם בית הדין. זאת החלטה מושכלת. ידיעה זו מעלה תמיהה חמורה, הנוגעת לשיקולים משפטיים וניהול משאבי התביעה באופן ראוי. כיצד יוציא תובע צו מעצר לפני שמיצה אפיקי חקירה מרכזיים אל מול חשוד מרכזי? ראש הממשלה מנהל היום לחימה מצפון ומדרום, ואינו מסתתר במנהרה, אלא מזמין את התובע לבחינת חומרים שיש בהם כדי להפריך אישומים חמורים. מצד אחר, טענות על לחצים מופרזים המופעלים לכאורה על התובע וחוקריו, יכול שהשפיעו לחלטת התובע, ואם נכונים הם, הם לא מכבדים אף דמוקרטיה ואזרחיה. וראוי שהטענות הללו יבדקו. כמה אפשרויות. רשויות המדינה יכולות להכריז על שיתוף פעולה מלא עם חוקרי התביעה, ואף הקמת צוות משותף עם חוקרים ישראלים וחוקרים ממשרדו של התובע. תוך שלמשל, לחוקרים בישראל תהיה גישה לחומרים ביטחוניים חסויים, ולחוקרים בהאג תהיה גישה לכל חומר אחר. רק אז חוקרי האג יהיו משוכנעים בעובדות, באתגרי הלחימה מול חמאס, ובכוונת בכירים בישראל להציל חיים בישראל ובעזה. כשם שמשוכנעים בכך חוקרים ורשויות בישראל. כשבמקרה של הפרה, רשויות ישראל חייבות למצות את הדין באופן מלא. אפשרות יעילה נוספת להגנה על ראש הממשלה ושר הביטחון מפני עמדה לדין בהאג, יכולה להתממש בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, שיש בידה לחקור מעורבותם ובכלל זאת את החשדות הנטענות, ובתנאי שתהיה לוועדה יכולת להגיש החלטות מחייבות, באשר לצורך בהעמדה לדין, כיבוד החלטות הוועדה בידי רשויות בישראל לאחר מכן, והליך המתקיים בשקיפות מול תובע בית הדין, כפי שקורה בקולומביה. ישראל צריכה לעמוד בחובותיה בדין הישראלי והבינלאומי. חשוב שחשדות או דיווחים על הפרות חמורות ייבדקו כהלכה, ושמנהיגים פוליטיים יחזקו את מערכת המשפט בפעילותה. למען תדמית ישראל, אך מעל הכל, עבור אזרחיה הראויים לשלטון חוק אמיתי, שקיפות, הליכי צדק, ולמען חיזוק חוסנה של החברה הישראלית, באחת משעותיה הקשות ביותר.

ובחלק ג' של הסדרה על בית הדין הבינ"ל הפלילי בהאג, איך יכולה דמוקרטיה להגן על עצמה מפני צווים מהאג ומה אפשר ללמוד ממקרי עבר. עו"ד יעל גבירצמן ויאס, מומחית במשפט בינ"ל פלילי, מספרת. טקסט הסרטון המלא: איך דמוקרטיה מגנה על עצמה בפני צווים מבית הדין בהאג? מה ניתן ללמוד ממקרי עבר? קשה שלא לחבר בין המציאות שלנו ערב השבעה באוקטובר והמציאות כיום. מבחינת חשיבותה של מערכת המשפט לחוסנה של החברה הישראלית ולמעמדה של מדינת ישראל בעולם. היתרון המובהק שיש למדינת ישראל לעומת מיליציית החמאס טמון במערכת משפט עצמאית הזוכה להערכה ולהכרה ברחבי העולם כראוי לדמוקרטיה משגשגת. גם בשלב זה לתובע יש סמכות בלעדית להחליט האם לבקש צווי מעצר או לבקש התייצבות מרצון של חשודים בבית הדין וללא מעצר. היה זה המקרה כשראש ממשלת קניה כיום נחשד והואשם בזמנו בפשעים תחת האמנה. אפשרות שכזו מתקיימת רק בהתקיים שיתוף פעולה ישיר בין הבכירים במדינה למקבלי ההחלטות בהאג. בנוסף בית הדין אינו מתיימר להעמיד לדין כל אדם בגין כל פשע תחת סמכותו. אם מערכת משפט עצמאית תחקור ותעמיד לדין בגין אותם חשדות הרי שבית הדין יעדיף שלא לפעול. זהו עקרון המשלימות. המילה האחרונה באשר לאמינות הליכים מדינתיים נתונה בידי בית הדין הוא זה שמכריע. במקרים דומים בית הדין שומר לעצמו את היכולת לבקר את ההליכים המדינתיים ולוודא שהם כנים ואינם למראית העין בלבד אלא מתקיימים תוך כיבוד זכויות הנפגעים, התביעה וההגנה להליך הוגן עם סיכוי שווה לזיכוי או להרשעה בסיום ההליך. הנה שתי דוגמאות ליישום מוצלח של עיקרון המשלימות במדינות שלבית הדין הייתה אפשרות להפעיל את סמכותו ושהתובע החליט כי תנאי עיקרון המשלימות התקיימו ללא צורך בהתערבות הרכב שופטים. מדובר במקרים בקולומביה ובבריטניה. במסגרת הלחימה בקולומביה בוצעו פשעים בינלאומיים מזעזעים כולל טבח של אלפים בידי כוחות ממשלתיים כמו גם פשעים נגד ילידים בידי מיליציות המורדים FARC. לאחר עשורים עקובים מדם נחתם הסכם שלום ומנגנון בית משפט מיוחד לשלום הוקם במסגרת אותו הסכם שלום. בית הדין בהאג הכיר בנפקות המנגנון לצורך עקרון המשלימות והוא ממשיך לבקר את ההליך עד היום כחרב תלויה מעל ראשי הצדדים. בית הדין ביקר למשל את העובדה שלפי חוקת המנגנון הקולומביאני בפועל לא התאפשר מיצוי הדין עם בכירים מכוחות FARC. הצדדים פתחו ומשא ומתן ובהליך שיפור מקצים. המנגנון הקולומביאני הוכיח את עצמו מבחינת חוסן מפני התערבות משפטית בינלאומית, מה גם שיש לו תרומה ממשית עבור בנייה מחדש של המארג החברתי הקולומביאני כדי למנוע זוועות דומות בעתיד. דוגמה קרובה יותר אולי למדינת ישראל הוא האיום לחקירות והעמדה לדין בפני בית הדין בהאג שריחף מעל ראשיהם של חיילים בריטים בשל התנהלותם בעיראק. בריטניה, מערכת משפט דמוקרטית לכל הדעות, עמדה לראות את חייליה על דוכן הנאשמים בהאג. מערכת המשפט הבריטית בתמיכת הדרג המדיני עשתה מהפך. הקדישה משאבים וחקרה את המעשים. והכל תוך נראות מלאה ושיח ישיר בין חוקרי בית הדין למערכת החקירה הבריטית. בית הדין הכריע שמערכת המשפט הבריטית היא עצמאית ומקצועית, כראוי לדמוקרטיה ובבסיסה שלטון החוק, ושהיא הוכיחה את עצמה במקרה הספציפי הזה. את ההליך ניהל הפרקליט הצבאי הראשי הבריטי, שכיום תובע בית הדין בהאג כרים קאן מינה כסגנו בניהול החקירה הנוגעת לישראל. מסר ברור שאי אפשר להתעלם ממנו. הן באשר לרצינות כוונותיו של התובע, והן באשר לפתרון הרצוי.

בחלק ב' של הסדרה שלנו, מה המשמעות של הוצאת צווי המעצר לנתניהו ולגלנט ע"י בית הדין הבינ"ל הפלילי בהאג? עו"ד יעל גבירצמן ויאס, מומחית במשפט בינ"ל פלילי, מסבירה. טקסט הסרטון המלא: מה המשמעות של הוצאת צווי מעצר על ידי בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג? ב-20 במאי 2024 יצא תובע בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג בהכרזה כי הוא מגיש בקשה להוציא שלושה צווי מעצר נגד בכירי חמאס סינואר, הנייה ודף בגין פשעי השבעה באוקטובר בהם השמדה ורצח המהווים פשעים נגד האנושות. ואונס, עינויים ויחס בלתי אנושי בשבי חמאס החקירה נמשכת וצווים נוספים יכולים שיוצאו. אלא שבאותה נשימה התעקש התובע כרים קאן לחבור בין צווי המעצר נגד חמאס וצווי מעצר נגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט ובכך לכפות מראית עין של סימטריה בדויה, כותרת אשר מאפילה על ההכרה בפשעי חמאס ובכך גם פוגעת במומנטום שניתן לנפגעי הזוועות בישראל להכרה. בשבעה באוקטובר חמאס ושותפיו פתחו את דלתות הגיהנום ומאז ההרס, מחיר הדמים והנפש בקרב האוכלוסייה בישראל ובעזה הוא בלתי נתפס. אין ספק שהמפתחות לסיום המלחמה המדממת הזו נתונים בידי חמאס. ראשי חמאס יכולים בכל עת לחדול מפשע המלחמה ומהפשע נגד האנושות המתמשך החזקת החטופים, ולהתפרק מנשקם. אך הם בוחרים בלחימה בכל מחיר עובדה זו לא פותרת את ישראל וחייליה, צבא העם, מלהגן על בלתי מעורבים. קריאות שנשמעו בידי בכירים בישראל למנוע מזון, מים וחשמל לעזה עומדות בבסיס הצהרת תובע הבית הדין. כמו גם הצהרות גורמי או״ם המבכים על משבר הומניטרי בעזה שלדבריהם אין שני לו. מובן כי ההודעה על בקשת התובע להוצאת צווי המעצר גרמה לרעידת אדמה בארץ ובעולם. היו שהזדעזעו ממראית ההשוואה בין ראש הממשלה לבין ראשי חמאס, אחד הארגונים הרצחניים ביותר, הרומסים זכויות אדם בסיסיות ובייחוד זכויות נשים, להט״בים או מי שנתפס כמתנגד פוליטי. אחרים בעולם הצופים במראות של סבל אנושי ואזרחי בעזה ושמאמינים שישראל לא נתונה לאותה ביקורת שיפוטית כמדינות אחרות בזכות ידידותה עם ארצות הברית, הביעו תחושת הקלה כאילו הצהרת התובע מוכיחה שאין אדם מעל החוק ושכל הצדדים חייבים בדיני הלחימה. אולם חשוב להדגיש, בקשת התובע להוצאת צווי המעצר תיבחן בנפרד על בסיס מסכת עובדתית וראייתית נפרדת לחלוטין. שופטי בית הדין יכולים לקבל, לדחות או לקבל חלקית כל אחד מהצווים. ההליך יתקיים במעמד צד אחד, במעמד התובע. אם בקשת התובע תתקבל, המשמעות הישירה היא כי יוצאו צווי מעצר בינלאומיים נגד ראש הממשלה ושר הביטחון ונגד שלושה בכירי חמאס המחייבים 124 מדינות חברות, מדינות התחייבו לשתף פעולה עם הצווים, כולל ידידות ישראל, התומכות בלחמתה. באופן מיידי, הדבר יגביל את חופש התנועה של מי שבשמו נקב התובע ויחייב מדינות לשתף פעולה עם בית הדין. צריך לציין, אלה רק צווי מעצר ראשונים ולא אחרונים ואף גורם אינו מבטיח שצווי מעצר עתידיים לא יוצאו או יפורסמו. לרוב צווי בית הדין לא מפורסמים כלל עד למעצר.

אז מה הסיפור עם בית הדין הבינ"ל הפלילי בהאג? בחלק הראשון של מתוך ארבעה - עו"ד יעל גבירצמן ויאס, מומחית במשפט בינ"ל פלילי ומי שמייצגת נפגעות ונפגעי השבעה באוקטובר בהאג, סוקרת בשבילנו את כל מה שחשוב לדעת בנושא. טקסט הפרק המלא: מהו בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג? מה סמכויותיו ומתוקף מה הן מופעלות? בקשת התובע בבית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג להוציא צווי מעצר נגד ראש הממשלה ושר הביטחון מעלה צורך להכיר את המוסד הזה וגם להבין כי אין עוד דמוקרטיה בעולם כרגע שכלפי בכיריה בית הדין מכריז שבכוונתו לבקש הוצאת צווי מעצר. בעיני חוצן או מתבונן אובייקטיבי, אם עוד קיים כזה כיום, הדבר יכול להצביע או על עניות בית הדין או על עניות אותה דמוקרטיה. למרות זאת, מדינת ישראל אינה הדמוקרטיה הראשונה שמעל לראשם של בכיריה ריחף חשש ממשי להוצאת צווי מעצר בידי בית הדין. מה והאם אפשר ללמוד ממקרים אחרים? בואו נתחיל מההתחלה. מהו בכלל בית הדין בהאג ומה הן סמכויותיו? כיום אנחנו שומעים על שני בתי דין בהאג. האחד למדינות, ושם דרום אפריקה וישראל מנהלות חזית משפטית עם השלכות ישירות ללחימה. השני, בית הדין הבינלאומי הפלילי, החוקר ומעמיד לדין יחידים, ועליו אנחנו מתמקדים. בית הדין הוקם בפועל בשנת 2002. חמישים שנים אחרי שהעצרת הכללית של האו״ם, הסמיכה ועדת משפטנים לנסח חוקה לבית משפט בינלאומי פלילי קבוע, שימשיך ויישם את מורשת משפטי נירנברג בתום מלחמת העולם השנייה, וינציח את ההבטחה לעולם לא עוד. הוא הוקם כמאתיים שנה אחרי ההצעה הראשונה להקימו, כדי להכפיף מדינות חברות באמנת ג'נבה הראשונה. בזמנו, בזירה בינלאומית שבמרכזה ריבונות מדינות, הקמת בית משפט קבוע, עצמאי ומוסמך להעמיד לדין גם ראשי מדינות בעת לחימה, לא התקבלה על הדעת. היום זו מציאות. בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג שהוקם מתוקף אמנה עליה הסכימו מדינות ב-1998, יחקור ויעמיד לדין בגין הפשעים החמורים ביותר, למעט מטעמים מסוימים המעוגנים באמנה. כי סמכות לא די לה. לתובע בית הדין נותר שיקול דעת רחב לגבי הפעלת הסמכות שבידיו. בית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג חוקר ומעמיד לדין את האחראים ביותר בעיניו, בגין פשעים המזעזעים את האנושות, ובהם רצח עם, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה. עקרונות הסמכות של בית הדין נתונים למבחנים קשיחים. זהו לא בית משפט הפועל תחת עיקרון הנקרא ״סמכות אוניברסלית״. על פיו יפעיל סמכותו, מרגע שפשעים בינלאומיים פליליים מבוצעים. לכן הוא לא יכול לחקור ולהעמיד לדין פשעים בינלאומיים בסוריה או בתימן למשל. רק מדינה, או במקרים חריגים מועצת הביטחון של האו״ם, יכולה להכיר בסמכות בית הדין. מועצת הביטחון יכולה גם להקפיא סמכות זו. סמכות בית הדין מופעלת בשטח המדינה המבקשת או כלפי אזרחיה. בשנת 2021, מושב שופטים הכיר בסמכות בית הדין לפתוח בחקירה בהתבסס על בקשתה של הרשות הפלסטינית שפעלה כמדינת פלסטין. ולמרות ששאלת האם פלסטין היא מדינה עוררה סערה משפטית וגרמה לשפיכת דיו רב, בטענות שפלסטין היא מדינה, אינה מדינה, או שהיא מדינה לצורך האמנה, בית הדין אישר את האפשרות האחרונה. ומכאן שהרשות הפלסטינית וכמוה ישראל נתונות לסמכותו של בית הדין.

ידעתם.ן ששוויון, חופש ביטוי והזכות לחינוך לא מעוגנים באופן חוקי כיום בישראל? פרופ' יניב רוזנאי על הצורך ההכרחי בחוקה בישראל, כדי לדאוג לאזרח הקטן (וכן ציטטנו עכשיו את שם טוב האבי :) ) ולמה אסור לנו להתפשר על חוקה רזה. סרטון חובה לכל מי שהדמוקרטיה חשובה לו. שתפו כדי שיגיע לכמה שיותר א.נשים.

מה מסתתר מאחורי הסיסמאות ״ניצחון מוחלט״ ו״היום שאחרי״? אלוף במיל׳ עמוס מלכא, ראש אמ״ן לשעבר, על השיקולים השערורייתיים שנתניהו וממשלת ישראל מתחשבים בהם בזמן ניהול הלחימה. ועל חיזוק החמאס בעקבות היעדר אסטרטגיית לחימה מדינית. טקסט הפרק המלא : נתניהו איננו טיפש. הוא מנוסה ומבין היטב כיצד צריך היה לנהל את אסטרטגיית ניהול המערכה. המונח ״היום שאחרי״ השתרש בשיח על המלחמה, אבל למעשה הוא מטעה מאוד. למעשה מדובר על ניהול מערכה בראייה אסטרטגית ולא רק דרך הכוונת של כלי הנשק. ממשלת ישראל מנהלת את המערכה מהכוונת של הנשק בלבד, תוך התעלמות שערורייתית מכל היבט אסטרטגי, וזאת אך ורק עקב שיקול שימור קואליציה, בריחה מאחריות והישרדות אישית של ראש הממשלה. כל ניהול מערכה, בוודאי מורכבת ביותר כמו חרבות הברזל, כולל לצד המאמץ המבצעי צבאי, ניהול אסטרטגיה הכוללת מספר מרכיבים. המרכיב הראשון זה הגדרת התכלית האסטרטגית, או מה שמוכר יותר כמצב סיום לחימה רצוי. כולנו כבר יודעים ששום דיון כזה לא התקיים וששום מצב סיום לא הוגדר, למעט האמירה החלולה ״ניצחון מוחלט״. שאיש באמת לא יודע להגדיר מה מסתתר מאחוריה. המרכיב השני היא הכרעות אסטרטגיות שמימושן חייב להיעשות תוך כדי המלחמה. הדוגמה הכי בולטת היא הניהול האזרחי של הרצועה והשליטה בניהול חלוקת הסיוע ההומניטרי. במצב הנוכחי, ישראל מחזקת את החמאס, בהנצחתה את היותו הגוף השולט האזרחי ברצועה. זה אפילו סותר את מטרות המלחמה החותרות לנטרול חמאס משליטה אזרחית. המרכיב השלישי הוא מנופי לחץ על החמאס. מנוף הלחץ היחידי שעובד, אך לבדו לא יספיק, הוא הלחץ הצבאי. הכנסת גורם שליטה אזרחית פלסטינית, שאיננו חמאס, יכול היה להיות אפקטיבי מאוד. קידום היוזמה האמריקאית סעודית, אף הוא עשוי היה להיות אפקטיבי מאוד. המרכיב הרביעי הוא זיהוי הזדמנויות אסטרטגיות. היוזמה האמריקאית לציר המדינות המתונות. הכולל את מצרים, ירדן, סעודיה ומדינות הסכמי אברהם, הוא דוגמה מובהקת איך ניתן היה להשיג הישג ענק מתוך תופת המלחמה. אבל, עקב פחד מבן גביר וסמוטריץ', נתניהו לא מוכן לקיים על כך דיון בקבינט. התואנה שזה עקב התנגדות גורפת למדינה פלסטינית, היא תירוץ עלוב המסתיר פחד. כי כולם מבינים שיחלפו שנים רבות עד שמדינה פלסטינית תהפוך לאופציה ריאלית אם בכלל. המרכיב החמישי הוא שימור, חיזוק ומינוף היחסים הבינלאומיים. רוב מדינות המערב ובראשן ארצות הברית היו איתנו מתחילת המלחמה. בלי הסיוע האמריקאי, הצבאי, המדיני והבינלאומי, לא היינו מסוגלים לנהל מלחמה כל כך ארוכה. ולא היינו שורדים החלטות במועצת הביטחון, וכנראה גורמים מוכווני איראן היו מעיזים יותר. במקום לשמר ולמנף נכס אסטרטגי כזה, הממשלה עושה הכל כדי להתעמת מול ממשל ביידן ולפזול בגלוי לעבר טראמפ. במאזן הסופי, זהו סיכון עצום. לכל אלה יש מכנה משותף אחד, שהוא אסטרטגיית שימור השלטון ובריחה מאחריות וממסקנות אישיות. נתניהו איננו טיפש. הוא מנוסה ומבין היטב כיצד צריך היה לנהל את אסטרטגיית ניהול המערכה. במקום שהמועצה לביטחון לאומי תעסוק כמשימה עיקרית בתכלול הסוגיות האסטרטגיות, בהכנת חלופות ובהבחנה בין סיכונים והזדמנויות, היא הפכה לכלי פוליטי מפלגתי המשרת את אסטרטגיית ההישרדות ולא את הביטחון הלאומי. ודווקא מכאן, בחירתו של נתניהו באסטרטגיית הישרדות, על פני אסטרטגיה מדינית ביטחונית ראויה, מבליט את מסוכנותו ואי כשירותו להוביל את המדינה בעת הזו.

מצד אחד, אנחנו שומעים ״ נמות ולא נתגייס״, מצד שני, חרדים רבים (ובעיקר חרדיות) מתנדבים ומתגייסים למאמץ האזרחי . ד״ר רבקה נריה בן שחר - חוקרת בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה עם ממצאי המחקר שלה על המרחבים השונים בתקשורת החרדית בזמן מלחמה. מי מבקש להגביר לימודי תורה לטובת המלחמה?מי דוחף להתנדבות ותרומה ?ומי ממשיך להתעסק בכספים קואליציונים? טקסט הפרק המלא : כיצד משתקפת המלחמה בכלי התקשורת החרדיים? האם התקשורת החרדית רואה בחברה החרדית חלק אינטגרלי או נפרד מברית הגורל הישראלית? במחקר שערכתי במכון הישראלי לדמוקרטיה, מצאתי שבתקשורת החרדית יש שלושה מרחבים: ישראלי, מעורב ונבדל באתרים "בחדרי חרדים" ו"כיכר השבת", המרחב הישראלי מיוצג בסיקור הנרחב של המלחמה באתרים הופיעו תמונות של חיילי צה"ל בפוזות מיליטנטיות, לצד קריאות להתנדבות ולתרומות לחיילים ולמפונים הלוגו של כיכר השבת הוחלף בדגל ישראל המתנפנף ברוח דיגיטלית, עם הכיתוב "באמונה ובאחדות". במרחב המעורב מופיעים טקסטים שמדגישים את הערכים העליונים של החברה החרדית: לימוד תורה, אמונה ותפילה, והקשר שלהם למצב החירום. הקישור "מתפללים להצלחת חיילי צה"ל" מוביל למערכת דיגיטלית המונה את מספר פרקי התהילים שנקראו. המרחב הנבדל מיוצג במכתבי רבנים, הקוראים לבחורים להתמקד בלימוד תורה ולא בהתנדבות או גיוס למשל, מכתבו של הרב דב לנדוי ״ידעו לומדי התורה ועמם כל החרדים לדבר השם, כי אין לנו אלא לימוד התורה״. אבל, העיתונים ״המודיע״ ו״יתד נאמן״ מייצגים זרמים שמרניים, לעומת האתרים שנחשבים עצמאיים גם בעיתונים המרחב הישראלי מתבטא בסיקור אינטנסיבי של המלחמה ישנם כתבות רבות שיכלו אפילו להופיע בעיתונות החילונית המרחב הישראלי מתבטא גם בהתנדבות החרדית שכוללת לא רק בגדים ואוכל, אלא גם תמיכה דתית רוחנית. הנשים יוצאות ״להרעיף טל של תחיה ואמונה״, ותומכות במשפחות החטופים, והגברים קושרים ציציות . המרחב המעורב מיוצג באמצעות הביטוי - תורה מגנא ומצלא תורה מגנה ומצלה הגברת לימוד התורה לטובת המלחמה בהתחלה הופיעו תיאורי שותפות ותחושת מעורבות אך בהמשך, כפי הנראה כתגובה לביקורת הציבורית על כך שהחרדים לא מתגייסים לצה״ל הנימה הפכה לפולמוסית. במרחב הנבדל של העיתונים נכללו טורים, כתבות ומאמרים פוליטיים שרבים מהם עסקו בכספים הקואליציוניים . ההשוואה בין אתרי האינטרנט לבין העיתונים מראה שלמרות שגם האתרים וגם העיתונים ממוקמים על הרצף שבין ישראליות, מעורבות ונבדלות העיתונים ממוקמים כמה צעדים ימינה מהאתרים. הן באתרים והן בעיתונים המרחב הישראלי מוקדש למלחמה במרחב זה יש הנעה חזקה לפעולה ועידוד התנדבות אבל באתרים כולם מתנדבים ובעיתונים בעיקר הנשים מתנדבות. במרחב המעורב, האתרים והעיתונים קוראים לחרדים ללמוד תורה למען המלחמה אך העיתונים מתגוננים וזועקים נגד הכוונה לגייס חרדים. במרחב הנבדל, באתרים הופיעו מכתבי הרבנים שקראו לתלמידי הישיבות ללמוד תורה לעומת זאת, במרחב הנבדל של העיתונים נכללו טורים שהוקדשו לסוגיית הכספים הקואליציונים וטענו שיש אנטישמיות נגד החרדים. כשמתבוננים באתרים נראה שהמלחמה צמצמה את הרווח במקף המחבר בין החרדים לישראלים אבל בעיתונים, הרווחים בין החרדיות לישראליות יוצרים מקף מפריד ולא מקף מחבר. החברה המשתקפת מהעיתונות החרדית הכתובה זהירה, מתבדלת וחוששת ובעיקר מתגוננת נגד כל ניסיון לשלב אותה בחברה הישראלית.

איך יכול להיות שלמרות האירועים הדרמטיים בשנים האחרונות בישראל, תוצאות הבחירות הן כמעט סטטיות? ומה זה אומר על מערכת הבחירות הבאה? ד"ר חגי אלקיים, פסיכולוג פוליטי, על פוליטיקת הזהויות שמעצבת, אולי יותר מכל דבר אחר, את חיינו בישראל. טקסט הפרק המלא: שמתם לב שתוצאות של בחירות, בישראל אבל גם בכל העולם, הפכו להיות די סטטיות? תחשבו על זה, בשנת 2020, כשהמילה קורונה עוד הייתה משהו שלא לגמרי הבנו, גוש תומכי נתניהו קיבל 58 מנדטים, וגוש מתנגדי נתניהו קיבל 62 מנדטים. ואחרי שנה מטורפת, כולל רוטציה וקורונה והסכמי אברהם וחיסונים, גוש תומכי נתניהו קיבל 59 מנדטים, וגוש מתנגדי נתניהו קיבל 61 מנדטים. ואחרי עוד שנה מטורפת, כולל הדחת נתניהו מראשות הממשלה, ומממשלה ראשונה עם מפלגה ערבית, בלי אחוז החסימה, זה היה נגמר ב-61 מנדטים לגוש תומכי נתניהו, ו-59 מנדטים לגוש מתנגדי נתניהו. איך זה יכול להיות? איך, כמעט לא משנה מה קורה, אנחנו חוזרים ישר לחצי-חצי? ולמה, למרות השנה המטורפת שהייתה לנו, ולמרות שינויים חסרי תקדים בסקרים, גם הבחירות הבאות יכולות לחזור בדיוק לשם. בעשור האחרון, מערכות בחירות בכל העולם נעשו יציבות יותר ותנודתיות פחות. יש לזה הרבה סיבות, אבל בואו נדבר על שתיים מהן. נתחיל מפוליטיקת הזהויות. פוליטיקת זהויות אומרת שאנחנו שמים הכל בצד, ובוחרים בשבט שלנו. אנחנו מחלקים את כל המציאות לאנחנו והם, ואז אומרים, זה לא משנה כל כך. זה לא משנה מי אני מסכים יותר ומי פחות, זה לא משנה מה הם עשו קודם ומה הם מבטיחים לעשות אחר כך. מה שמשנה זה מי משלנו ומי לא משלנו. יש לזה סיבה טובה, אפילו רציונלית. דמוקרטיה זה קשה. המציאות בישראל היא סופר מורכבת. יש עשרות נושאים על השולחן, ובסוף יש לנו רק פתק אחד. וללמוד את התוכניות של כולם, להעריך מה כל תוכנית תעשה, מה יעבוד ומה לא, זה ממש ממש קשה. אבל אתם יודעים מה קל? למצוא מישהו שהוא בסך הכל כמונו, ולהצביע לו. כי אם הוא כמונו, הוא בטח יעשה דברים שטובים לאנשים כמונו. לא? תכלס זו מחשבה די רציונלית, וקשה לבוא בתלונות למי שפועל באופן הזה. ותכלס, רוב מי שצופה בסרטון הזה, רוב המצביעים בעולם, ובינינו, גם אני, רובנו מצביעים ככה. כן, אנחנו זזים טיפה, מפלגה ימינה ומפלגה שמאלה, אבל זהו. הנטייה שלנו להיות נאמנים לשבט, מתחברת לנטייה נוספת שיש לנו. אינרציה. בפשטות, אנחנו לא רוצים לשנות את הפתק שלנו. אנחנו מוכנים לעבור לפתק שמרגיש דומה או קרוב, שיאפשר לנו לומר שאנחנו אותם האנשים שהיינו קודם, אבל בטח שלא לעבור את הגדר למחנה האחר, המחנה של ההם. הרי הפתק האחד שלנו, מה באמת הסיכוי שהוא זה שישנה את המציאות שבה אנחנו חיים? ולעומת זאת, התחושה שתהיה לנו אם נצא נגד המשפחה שלנו, החברים שלנו, השבט שלנו, התחושה הזו באמת תשפיע עלינו, והיא תשפיע עלינו מיד. הרבה דברים משתנים מערכת בחירות אחת לאחרת, אבל מה שאף פעם לא משתנה זה השבט שלנו. וכשלוקחים את הנאמנות הזו לשבט, ומוסיפים לה את המחויבות שלנו לאינרציה, מקבלים תוצאות שמסוגלות להישאר סטטיות למרות שינויים דרמטיים במציאות. מה שנותר לנו לראות, זה האם האמירה ששמענו בכל פינה בחצי השנה האחרונה על שבירת קונספציות והתפכחות, תתרוגם גם לקלפי.

במקרה של הצלת חיים , עם מי מנהלים משא ומתן ? התשובה הנכונה היא עם כל אחד! כל מי שיכול לעזור בתהליך ההצלה . פרופ' אסא כשר על הדחיפות בהצלת החטופים, מכונת הרעל שפועלת כנגד משפחות החטופים , ואיך זה קשור למקרי אלימות פוליטית בעבר טקסט הפרק המלא : אם אני צריך לדבר עם השטן כדי להציל אנשים מסכנה, אני אדבר עם השטן. אם צריך לדבר עם החמאס כדי להציל את החטופים, נדבר עם החמאס. בחודשים האחרונים, במיוחד בהקשר של יום השואה, התגלע איזה ויכוח בשאלה אם מה שקרה בעוטף עזה, היה שואה או לא היה שואה. אני לא רוצה להתכנס לוויכוח הזה, אני רוצה להגיד מה צריך לעשות במצבים כאלה. אנחנו יכולים לנסות לשחזר את פרשת קסטנר. אנחנו צריכים להציל מן הסכנה העיקרית מקסימום אנשים שנמצאים בסכנה הזאת. קסטנר ניסה להציל כמה שהוא יכול והציל כמה אלפים. ואנחנו בעוטף עזה, יש לנו חטופים, אמנם הם מאות, הם בסכנה הגדולה ביותר, הם בידי האויב, הם לא מטופלים, אנחנו חייבים להציל אותם. זה אותו רעיון של להתמסר להגנה הטובה ביותר על מה שיותר אנשים שנמצאים בסכנה. עם מי מדברים כדי להציל אנשים מן הסכנה? התשובה הנכונה גם אז וגם היום היא, עם כל אחד שיכול לעזור בתהליך הזה של ההצלה שלהם. אפשר לדבר גם עם השטן. אם אני צריך לדבר עם השטן כדי להציל אנשים מסכנה, אני אדבר עם השטן. אם צריך לדבר עם החמאס כדי להציל את החטופים, נדבר עם החמאס. המשחק הדיפלומטי הזה שאנחנו לא מדברים איתם, אלא מדברים דרך מתווכים, שיהיה דרך מתווכים. אם היה צריך לדבר ישר איתם, גם הייתי מדבר ישר איתם. כשאנחנו מסתכלים על חילוקי הדעות, בשאלה מה לעשות, מה לתת להם בתמורה, כאן אנחנו מגלים תופעה שגם היא מוכרת לנו מפרשת קסטנר. יש אנשים שנוכח דעה שהם לא מסכימים לה, מתחילים להפעיל מכונת רעל. אצלנו מכונת הרעל היא מאוד אפקטיבית, היא מאוד אינטנסיבית, ממש ארגון פשע מפעיל אותה. ככה היא נראית. יש מכונת רעל שפועלת נגד האנשים שרוצים להציל אנשים שנמצאים בסכנה קשה מאוד לחייהם. המכונה הזאת מופעלת נגד ניסיון ההצלה. צריך להבין עד כמה היא מפלצתית ולמה גורמת מכונת רעל כזאת. צריך להבין שמכונת הרעל היא מסוכנת. מכונת הרעל שפעלה נגד קסטנר הביאה להרצחו. בדיוק כמו מכונת הרעל שפעלה נגד רבין. וגם עכשיו כשאנחנו רואים את מכונת הרעל פועלת נגד משפחות החטופים, אנחנו צריכים להיזהר. מכונות הרעל מובילות אל המקום הגרוע ביותר, אל הרצח של מי שדעתו אינה כדעתך.

מדוע שב"כ אינו מתערב במהלכי הממשלה ובולם את הפגיעה בדמוקרטיה? ואיך כל זה קשור לעובדה שאין חוקה בישראל. ליאור אקרמן, בכיר שב"כ לשעבר, עם התשובות המורכבות במציאות הישראלית היום. טקסט הפרק המלא: מדוע שב״כ אינו מתערב במהלכי הממשלה ובולם את הפגיעה בדמוקרטיה? שאלה זו אכן במקומה, אולם התשובה עליה מורכבת מאוד. שב״כ הוא ארגון המודיעין והביטחון של מדינת ישראל הפועל על פי חוק שב״כ החל משנת 2001. החוק הזה, בנוסחו המקורי שכיום נמצא בתהליכי בחינה, קובע ששירות ביטחון כללי מופקד על שמירת ביטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו מפני איומי טרור, חתרנות מדינית וריגול, ועליו למנוע ולסכל כל פעילות בלתי חוקית שמטרתה לפגוע בביטחון המדינה, בסדרי המשטר הדמוקרטי שלה או במוסדותיה. אבל שב"כ פועל מכוח חוק רגיל בתוך מדינה שבה אין חוקה מצד אחד, ומצד שני חוקי היסוד ניתנים לשינוי בקלות רבה מאוד, ומאפשרים בעצם למנהיג המדינה לשנות במו ידיו ובמסגרת החוק את צביונה של המדינה. ואת אופי המשטר שלה. כך למשל יכול ראש ממשלה, שזוכה לתמיכה מספקת בכנסת, להביא לשינוי כל חוק יסוד שהוא, לשנות את מבנה הדמוקרטיה, לבטל את הפרדת הרשויות, ולייצר למעשה דיקטטורה מלאה בחסות החוק. ומול מגבלה חוקית זו, ניצב שב״כ, שהוא הארגון היחידי במדינה המוסמך מכוח חוק לפעול לשמירת הדמוקרטיה הישראלית, הוא פועל אמנם מכוח חוק, אולם כזה המגביל אותו לפעול רק נגד פעילות בלתי חוקית. ולכן, ככל שהממשלה משנה את אופי המשטר בישראל, אך עושה זאת במסגרת החוק, וכללי הממשל הקיימים, הרי שעל פניו אין לשב״כ סמכות לעצור תהליכים אלו. במדינה מתוקנת, כמו ברובן המוחלט של הדמוקרטיות בעולם, מתקיימת חוקה מחייבת, שקובעת את עקרונות היסוד של החיים במדינה, את כללי ההתנהלות בה, את כללי התנהלות הממשלה, ואת המשטר וחוקי היסוד שהם בלתי ניתנים לשינוי, למעט במקרים חריגים מאוד. כך למשל, בטורקיה של טרום עידן ארדואן, אפשרה החוקה לצבא לפעול נגד השלטון, בכל מקרה שבו השלטון מבצע מהלכים, המנסים להפוך את המדינה לדתית, בניגוד לחוקה. כך ביצע הצבא הטורקי מספר הפיכות נגד ניסיונות פוליטיים, להפוך את טורקיה לדיקטטורה הלכתית דתית, והיה אחראי להשיב את סדרי המשטר הדמוקרטיים החילוניים, למדינה. בהיעדר חוקה קשיחה, ובהיעדר חוקי יסוד בלתי ניתנים לשינוי, המציאות היא ששב״כ אינו יכול לפעול באופן חוקי, נגד ממשלה הפועלת מכוח חוק, גם אם היא משנה את סדרי המשטר בישראל.

אז מהו "הפרדוקס הפוליטי הישראלי" והאם הציבור הישראלי באמת מחזיק בדעות ימניות כמו שאנחנו נוטים לחשוב? פרופ' גלעד הירשברגר, אונ' רייכמן עם כל האמת על דעת הקהל היהודית-ישראלית. טקסט הסרטון המלא: מן המוסכמות היא שהציבור הישראלי ימני בבסיסו. אבל מה זה בדיוק אומר? האם רוב הציבור תומך בסיפוח שטחי יהודה ושומרון? בחידוש ההתיישבות בעזה? האם הציבור מתנגד למשא ומתן עם הרשות הפלסטינית על פשרה טריטוריאלית? האם העמדות הללו יציבות לאור זמן? אנו, בפרויקט תמרור- פוליטוגרפיה, עוקבים אחרי דעת הקהל הישראלית ב15 סקרים שערכנו בין 2018 ל-2024 ושאנו ממשיכים לערוך בכל רבעון. בסקרים הללו אנו שואלים שאלה אחת בסיסית ובוחנים את התשובות לאורך זמן: באיזו אפשרות מדינית-טריטוריאלית אתה תומך? סיפוח חד-צדדי של שטחי איו״ש? הסכם מדיני על בסיס שתי מדינות לשני עמים? היפרדות יזומה ישראלית שבבסיסה פינוי יישובים ממזרח לגדר ההפרדה אבל נוכחות צה״ל בכל השטח עד להסדר מדיני? או המשך המצב הקיים כלומר, סטטוס קוו. אנו מוצאים לאורך זמן, תופעה שקראנו לה ״הפרדוקס הפוליטי הישראלי״. מצד אחד, רוב ברור ש-60% מהציבור היהודי-ישראלי מגדיר את עצמו ימני. אבל מצד שני, לאורך כל התקופה, עד לטבח ה7 באוקטובר היה רוב ברור התומך בפתרונות היפרדותיים, הסכם קבע או היפרדות יזומה. כמו כן, בכל הסקרים שלנו, רק בין 15% ל-25% מהציבור תמך בסיפוח חד-צדדי של שטחי איו״ש. בסקר שערכנו במרץ השנה, מצאנו בפעם הראשונה שתומכי הפתרונות ההיפרדותיים היו במיעוט קל של 49%. אבל גם בסקר הזה, התמיכה בסיפוח הגיעה רק ל-25%. אם כן, כיצד ניתן להסביר את הפער בין הזהות הימנית של הציבור לעמדות המדיניות שלו? בין ההצבעה למפלגות ימין לדעות המתונות ואפילו שמאלניות שלו? את המפתח לפתרון ניתן למצוא בתפיסות האיום של הציבור. האיומים העומדים בפני מדינת ישראל, הם רב-גוניים ומורכבים. אבל אפשר לפשט אותם לשני סוגי איום עיקריים. איום פיזי ואיום זהותי-סימבולי. האיום הפיזי היינו החשש שהמדינה תיפגע או תושמד במלחמה או טרור. האיום הסימבולי היינו החשש שהמדינה לא תוכל להמשיך ולשמור על מרכיבי הזהות הבסיסיים שלה. בהקשר הישראלי, האיום הפיזי נהיר לכל. אם ניסוג משטחי יהודה ושומרון, יש חשש שהטילים והטרור הפלסטינים ישתקו את מדינת ישראל ויאיימו על קיומה. האיום הסימבולי היינו החשש שאם ישראל תמשיך לשלוט על או לספח שטחים המאוכלסים בכמעט שלושה מיליון פלסטינים נטולי זכויות, היא לא תוכל לשמור לאורך זמן על זהותה היהודית או הדמוקרטית. רוב רובו של הציבור הישראלי מבין היטב את האיום הפיזי הוא מאמין שזהו האיום החשוב ביותר. רק מצביעי מפלגות שמאל סבורים שהאיום הסימבולי חמור מהאיום הפיזי. הימניות של הציבור אם כן, אינה נגזרת מאמונה אידיאולוגית בארץ ישראל השלמה או מהתנגדות עקרונית להסכם שטחים תמורת שלום. כי אם מחשש לביטחון האישי והלאומי. הטראומה של ה7 באוקטובר מחדדת את המשמעות של האיום הפיזי וגורמת לצניחה בנכונות של יהודים ישראלים למסור שטחים במרכז הארץ לשלטון פלסטיני. אולם, האם הציבור מוכן להשלכות של המשך השליטה בפלסטינים וגלישה למציאות של מדינה אחת? שספק אם תהיה יהודית וספק אם תהיה דמוקרטית.

אז מהו מדד ג'יני ואיך הוא קשור לניצול לרעה של כוח, התעשרות נוספת של העשירים, שחיתות, עוני ואלימות? ומה מצבה של ישראל ביחס למדד ג'יני? יעל נבט, פעילה ומרצה בתחומים חברתיים וכלכליים, מסבירה. טקסט הפרק המלא: כולנו מרגישים שהכל מתייקר ויש פחות ופחות שירותים שפעם קיבלנו מהמדינה כדי להבין מה גורם למציאות הזאת, בלי לדבר במונחים כלכליים, נעזר במושג ״כוח״ כוח יכול להיות פיזי, נובע מתפקיד, קשור לאישיות וגם כוח שבא עם כסף. האם השימוש הנכון בכוח פיזי הוא לסייע בהרמת משהו כבד? או שאולי נכון להכות את מי שחוסם לנו את הדרך? האם השימוש הנכון בכוח פוליטי הוא להעניק השכלה ופיתוח מקצועי למי שזקוקים לכך? או אולי דווקא למנות מקורבים לתפקידים עם עוד השפעה וכסף? לעתים כוח מנוצל ליצירת אי שוויון. דוגמה לשימוש לרעה וניצול כוח לצבירת עוד כוח על חשבון אחרים היא מתחום הבריאות. צמצום התקנים לרופאים, חוסר השקעה במיטות אישפוז ומניעת כסף מתרופות מתקדמות משמרים אוכלוסיות רבות במצב של הישרדות ומרחיקים אותן משיפור מצבם הכלכלי. בעלי הכסף רוכשים שירותי בריאות באופן פרטי והפער הכלכלי-חברתי מתרחב. טבעי שהכוח לא מתחלק בעולם באופן שווה, אבל הגורמים לכמות הכוח שאדם יצבור בחייו אינם קשורים רק לגורל כמו לאיזה משפחה נולדתי. ההזדמנויות למיצוי הכישרונות, לפיתוח מוטיבציה וגם לצבירת עוד כוח, הן במידה רבה תוצאה של החלטות הממשלה במדינה בה אנו חיים. יש מי שמתקשים, כתוצאה מאירועי חיים לרכוש השכלה, לשמור על הבריאות ולמצוא פרנסה טובה ולהקנות לילדיהם עתיד טוב יותר. ממשלות יכולות לתת הזדמנויות גם למי שנולדו עם קלפים פחות טובים. מאידך, הן יכולות גם לחזק את בעלי הכוח ולשמר מצב של הישרדות לכל השאר. כדי להבין מהו אי שוויון כלכלי-חברתי נוסיף לשיחה שלנו את המונח הכלכלי ״משאבים״ שליטה במשאבים מספקת יותר כוח כאשר בעלי הכוח השלטוני, התקשורתי והכלכלי תומכים זה בזה בהקשר שאנו מכירים במונח הון/עיתון/שלטון, זו בחירה של ממשלות להעמיק או לצמצם את הפער. הפער הכלכלי-חברתי ניתן למדידה בסולם שנע בין 0 שבו יש שוויון בין כולם לבין מאה שכל המשאבים בידי אדם אחד והסולם הזה נקרא ״מדד ג'יני״ אשר מודד את הפער בין בעלי המשאבים לבין כל השאר. במדינות בהן מדד ג'יני הוא גבוה, בעלי הכוח מנצלים את כוחם כדי לחוקק חוקים אשר מעשירים את העשירים, מצמצמים את חופש הדיבור, יש בהם תמותת תינוקות גבוהה, תוחלת חיים נמוכה, עוני ופשע. אי שוויון מגיע במדינות כאלה עם ניצול לרעה של כוח, שמתבטא בשחיתות, באלימות, בחוסר ביטחון תזונתי ובבעיות בריאות. כל מי שיכול במקומות האלה מנצל את כוחו לרעה כדי לקבל תרופה, לעבור טסט או להוציא היתר בנייה צריך לשלם שוחד. אבל זאת לא גזירת גורל ביכולתם של בעלי הכוח לזכור שעם הכוח באה אחריות ולהשתמש בכוחם על מנת למנוע התעמרות וניצול ולהפנות משאבים ציבוריים לצמצום הפערים מצב שבסופו של דבר מטיב עם כולם באמצעות אקלים של צמיחה וביטחון. לצערי הרב היום בישראל הפכנו לחברה ששופטת הכל דרך משקפי הדין הפלילי אם זה פלילי זה אסור ואם זה לא פלילי זה כשר. בתוכנו אנו יודעים היטב שזה רקוב מוסרית לקחת משאבים מאוכלוסיות ללא קשרים או לזלזל בחלשים רק כי אפשר, אבל אנו עסוקים ביום יומי ובקושי הערבות ההדדית נחלשת ומתגבר הזלזול בחיי האדם בכלל ובמיוחד בחיי החטופות והחטופים.

האם לישראל יש זכות וטו בכל הנוגע למדינה פלסטינית? ד"ר רונית לוין-שנור בסרטון שמסביר למה הקמת מדינה פלסטינית הוא בעצם אינטרס של מדינת ישראל. טקסט הפרק המלא: האם לישראל יש זכות וטו על שאלת ההכרה במדינה פלסטינית? לא. לישראל אין שום זכות וטו על שאלת ההכרה במדינה פלסטינית. מה הקשר עכשיו מדינה פלסטינית? אני אסביר. כבר חודשים נמצאת על השולחן העסקה האסטרטגית לסיום המלחמה. העסקה הזו כוללת:  1. סיום הלחימה ברצועת עזה ובצפון, כלומר – הפסקת אש.  2. שחרור החטופים.  3. החזרת עשרות אלפי הישראלים העקורים לביתם.  4. סיום המשבר ההומניטרי בעזה.  5. יצירת מסגרת שלטונית זמנית לרצועת עזה.  6. יצירת מנגנון כספי לשיקום הרצועה.  7. נורמליזציה עם ערב הסעודית, הגדולה והחשובה במדינות המזרח התיכון.  8. הבטחת האינטרסים הסעודים והאמריקאיים כנגד האיראנים.  9. חיזוק ברית המדינות המתונות במזרח התיכון וייצוב הציר המתון כנגד הציר האיראני-ג׳יהאדיסטי. וכן, עוד דבר אחד – 10. סימון אופק מדיני ברור לקראת הכרה במדינה פלסטינית. כן, זה תנאי לעסקה. אבל כבר חודשים אנחנו שומעים את ראש הממשלה נתניהו ופוליטיקאים אחרים מתחייבים שהם ״ימנעו הקמת מדינה פלסטינית״, אז אפשר לצפות שיהיו עכשיו הרבה מאוד ספינים נגד העסקה האסטרטגית לסיום המלחמה – עסקה שכל מי שהיה כאן בליל הטילים והכטב״מים האיראני יודע שהיא היחידה שתבטיח את האינטרס הישראלי. מול הספינים מבית נתניהו כדאי שתהיה לנו עמדה מושכלת, וברורה. אז הנה העובדות. קודם כל, הפלסטינים לא הולכים לשום מקום והאינטרס הישראלי הוא לוודא שהם מצטרפים לציר המתון ולא לציר הג׳יהאדיסטי. דבר שני, השאלה אם כן או לא תהיה הכרה במדינה פלסטינית לא תלויה בישראל. כנסת ישראל יכולה לקבל איזו החלטה שהיא רוצה לגבי הכרה במדינה פלסטינית אבל, משפטית ודיפלומטית, זה פשוט לא בסמכותה. המשפט הבינלאומי קובע את התנאים להכרה בקיומה של מדינה. וכולם מתקיימים ביחס לפלסטינים:  1. אוכלוסיה קבועה, שמביעה רצון בשאיפות של התנועה הלאומית. זה יש.  2. טריטוריה מוגדרת. גם את זה יש. לפי המשפט הבינלאומי, העדר גבולות מוסכמים איננו בעיה מהבחינה הזו.  3. ממשל אפקטיבי. יש ממשל, גם אם יש מגבלות שונות לפעולה העצמאית שלו בתחומים מסוימים (כמו מרחב אווירי) או באזורים מסויימים (כמו רצועת עזה).  4. אפשרות לקיים יחסי חוץ עם מדינות אחרות –למרות שהפלסטינים התחייבו בהסכמי אוסלו לא לקיים יחסי חוץ, הם עושים את זה בפועל – יש להם שגרירויות במדינות רבות, ויש יותר מ- 140 מדינות שכבר הכירו בישות הפלסטינית כמדינה. אז אם לישראל אין זכות וטו ביחס להכרה במדינה פלסטינית, למה אחד מתנאי העסקה האסטרטגית הוא דרישה מישראל לסמן ״אופק מדיני ברור לקראת הכרה במדינה פלסטינית״? שאלה טובה. במשך שלושים השנים האחרונות, בזכות הסכמי אוסלו, חלק מהמדינות המשפיעות בעולם נמנעו מלהכיר בפלסטין כמדינה. הגישה השלטת, בהובלת האמריקאים, היתה שההכרה בפלסטין תושג במסגרת המשא ומתן להסדר הקבע בין ישראל לפלסטינים. אחד מהכשלונות הגדולים של הקונספציה האסטרטגית של נתניהו היא המחשבה שניתן לדחות לנצח את חידוש המשא ומתן עם הפלסטינים. זה התפוצץ לנו בפנים ב-7.10. אבל זהו. עכשיו יש לישראל שתי אפשרויות: מדינה פלסטינית איתה או בלעדיה. מה המשמעות של מדינה פלסטינית בלי ישראל? שארצות הברית, האיחוד האירופי, בריטניה ומדינות נוספות יתקדמו להכרה במדינה פלסטינית. ככה פשוט. מה המשמעות של מדינה פלסטינית עם ישראל? שלישראל תהיה עוד הזדמנות, ככל הנראה האחרונה, לשמור על האינטרס הישראלי, כלומר, לדרוש תנאים שעל הפלסטינים יהיה לעמוד בהם כדי לזכות בהכרה, כולל - שהממשל הפלסטיני יכיר במדינת ישראל ויהיה מתון, שמערכת החינוך תעבור דה-רדיקליזציה, ושהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת. ולכן, אנחנו, הציבור, חייבים לדרוש מהממשלה: מספיק עם זריית החול בעיניים ועם הספינים. קחי אחריות והבטיחי שהמדינה הפלסטינית תהיה חלק מהציר המתון ולא חלק מהציר הג׳יהאדיסטי, ובשביל זה צריך שיהיה להם אופק מדיני – זה האינטרס הישראלי.

תנסו לנחש כמה פעמים הופיע בן גביר בתקשורת בחצי שנה האחרונה של ממשלת השינוי ומי היחיד שהופיע בתקשורת יותר ממנו? תומר אביטל, העיתונאי והאקטיביסט (והמנחה של "240 זום אין", אבל זה מסיפור אחר :) ) על השקיפות התקשורתית. טקסט הפרק המלא: איתמר בן גביר אוהב להופיע בתקשורת והתקשורת גם אוהבת אותו היא אפילו בראה אותו בדקתי, בחצי שנה האחרונה של ממשלת השינוי לפני שהיא נפלה בן גביר הופיע בטלוויזיה וברדיו לא פחות מ- 595 פעמים. היחיד שעקף אותו, היחיד, היה ראש הממשלה, נתניהו. התקשורת מעניקה זמן מסך ופושים בעיקר לנבחרי ציבור שמפלגים ומשסים. מצד שני, מעלימה פוליטיקאים שפועלים למען אחדות ומשתפים פעולה עם הצד השני כמו אלון טל, מכירים? בקדנציה הקודמת, טל הצליח להחתים עשרות ח״כים משני הצדדים משני צידי המתרס על 51 חוקים אבל עליו לא שמעתם, נכון? התקשורת בתקווה לדרמה ורייטינג עסוקה לא מעט בפילוג. שלא לדבר על פייק ניוז, חדשות מוטות ומניפולציות אבל את שר התקשורת שלנו, קרעי, זה לא מעניין. אתם יודעים מה קרעי עשה בחודשים האחרונים, בזמן המלחמה? הוא סידר הטבת מס של מיליונים לבעלים של ערוץ 14. קרעי העניק זיכיונות והטבות לאנשי עסקים המחזיקים בתחנות רדיו אזוריות ביניהם מקורבים שלו אישית. שר התקשורת שלנו מנסה לחסל את התאגיד. אני יכול להמשיך עוד, אבל אני רוצה לשאול איפה רפורמות אמיתיות בתקשורת? כאלה שיקדמו חדשות איכותיות, חופשיות ואמינות? איפה התוכניות שלו להוביל שינוי משמעותי לטובת הציבור? דמיינו למשל שאוסרים בחדשות על תוכן שיווקי שאם מישהו שילם על כתבה, זה קורה כל הזמן, אז כתוב עליה בגדול פרסומת. דמיינו חוק חדש שמחייב בעלי שליטה בכלי תקשורת לפרסם את האינטרסים הכלכליים הנוספים שלהם, כלומר שכל צופי קשת 12 למשל, ידעו שקוקה קולה מחזיקה בה. דמיינו שבכל פגישה בין פוליטיקאים למו״לים לבעלים של כלי התקשורת יתפרסם פוטוקול מלא לציבור. דמיינו שאי אפשר יותר לשלוח מסרונים אנונימיים או לפרסם הודעות ושלטי חוצות בלי זיהוי. דמיינו שהמדינה עוזרת לנו לציבור לזהות מידע כוזב, ספינים ותעמולה. דמיינו שחלק מהכספים הקואליציונים ינותבו לארגונים שבודקים עובדות. לכאלה שמעבירים סדנאות לצריכה ביקורתית של חדשות או לטכנולוגיות שנלחמות בדיפ פייק. התקשורת עושה על כולנו מניפולציות אבל הפתרון הוא לא להפסיק לצרוך אותה, ממש לא! מזה מרוויחים המושחתים. הפיתרון זה לתקן אותה ואפשר לעשות את זה, יש לי ולאחרים תוכניות מפורטות ועם קצת נחישות אפשר לייצר תקשורת שתשרת את הציבור ולא את בעלי ההון תדמיינו איך תראה המדינה שלנו עם תקשורת מהימנה וראויה.

עו"ד דפנה הולץ לכנר, מומחית למשפט ציבורי, טוענת שכשיש תיק פלילי שנקרא מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו, באותו הרגע, נולד גם: נתניהו נגד מדינת ישראל. סרטון חובה על ניגוד העניינים המובהק בו נמצא נתניהו והשימוש הציני שהוא עושה במלחמה. טקסט הסרטון המלא: העובדה שנתניהו עדיין בשלטון היא לא רק כשל ערכי וציבורי, אלא גם מחדל משפטי מתמשך, שליועצת יש את האחריות והחובה המשפטית לשים לו סוף. קוראים לזה ניגוד עניינים. נתניהו שקוע עד צוואר בניגוד עניינים מהותי, קיצוני ועוצמתי. בין התפקיד שלו כראש ממשלה לפעול אך ורק לטובת המדינה, לבין האינטרס האישי החזק שלו כנאשם בפלילים בעבירות חמורות שיש עימן קלון. הוא עושה שימוש ציני במלחמה, כדי לטעון בבית המשפט שאין לו עכשיו זמן, שהוא עסוק, ושצריך לדחות את העדות שלו ושל עדים נוספים במשפטו. המאבק שלנו החל כבר לפני ארבע שנים. עתרנו אז לבג"ץ בשם קבוצה של בכירות ובכירים במשק, באקדמיה ובמערכת הביטחון, בדרישה לקבוע את מה שאמור היה להיות מובן מאליו: שנשיא המדינה לא יטיל את הרכבת הממשלה על חבר כנסת שהוא נאשם בפלילים. למה הדבר דומה? לכך שאנחנו נתבע את הרופא שלנו על רשלנות רפואית ואז נחזור אליו ונבקש דווקא ממנו לנתח אותנו. משהו שאף אחד מאיתנו לא היה מעלה על דעתו לעשות. כך טענתי שכשיש תיק פלילי שנקרא: מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו, באותו הרגע נוצר גם בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל. ניגוד עניינים מובהק, אלא שהיועץ המשפטי לממשלה דאז, אביחי מנדלבליט, סבר שאין מניעה, ובעקבותיו בג"ץ דחה פה אחד את העתירה. במהלך הדיון, כשציטטתי את דבריו של מנחם בגין לגבי חשיבות בית המשפט כמבצר הדמוקרטיה, המציל את האדם מפני השררה של השלטון, קטעה אותי הנשיאה חיות ואמרה בפסקנות: "שום מבצר לא ייפול!" ומאז, ראינו מה קרה. באחרונה עתרנו שוב לבג"ץ, והבאנו ראיות לכך שנתניהו משתמש במלחמה כדי כדי להימלט מאימת הדין. הסברנו כי לפי פסיקת בג״ץ, די בחשש לניגוד עניינים שאינו ניתן למניעה כדי לפסול את כהונתו של איש ציבור. על כך גם היועצת נתנה את הסכמתה העקרונית. החדשות הרעות, בג״ץ בחר שלא להתמודד עם טענת ניגוד העניינים של נתניהו בניהול המלחמה, ודחה את העתירה על הסף. החדשות הטובות, בג״ץ קבע כי ככל שהיועצת המשפטית לממשלה סבורה כי קיים חשש לניגוד עניינים בניהול המלחמה, עליה לעדכן את הסדר ניגוד העניינים המקורי שנערך לנתניהו בקשר לשינויים במערכת המשפט, אותו כמובן הוא הפר ברגל גסה פעמים רבות, בזכות הדרישה הזו של בג״ץ, פנינו מיד ליועצת המשפטית לממשלה כדי שתפעל, ולכן כרגע הדבר מצוי בידה, יש לה את ההזדמנות הנדירה, הכדור בידיים שלה. היא, ורק היא, יכולה ונדרשת לקבוע, כי החשש לניגוד עניינים של נתניהו בניהול המלחמה הוא כה קיצוני וחמור, עד כי אין כל דרך למנוע אותו, ועל כן לא נותר עוד אלא לפסול את כהונתו בתפקיד. גם אם זה צעד דרמטי, זהו הצעד המתחייב במצב הקיים, גם מבחינה משפטית, וגם מבחינה ערכית וציבורית. הוא אינו יכול עוד להמשיך ולקבל החלטות גורליות, ולהכריע על חייהם של מיליוני בני אדם, חטופים, חיילים, מפונים ואזרחים. בינתיים, כולנו סובלים, תחת ראש ממשלה שיש לו אינטרס אישי מובהק, למסמס עסקת חטופים, להסלים את מצבה של ישראל בזירה הבינלאומית, וחלילה, גם לפתוח חזית צפונית. הכל כדי לשרוד פוליטית ולחמוק ממשפט. רק היועצת המשפטית לממשלה, היא זו שיכולה וחייבת, כבר מחר בבוקר, להציל בהחלטה אחת את ישראל מהתהום. ולכן עלינו לדרוש ממנה כולנו: גלי, גלי אחריות!

אז איך מנגנוני ההגנה שלנו כעם משמרים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני? ממליצים להקשיב לד"ר נמרוד רוזלר, ראש התכנית לניהול סכסוכים וגישור מאוניברסיטת ת"א, שמסביר איך אפשר גם אחרת. סרטון למי שרוצה להרגיש מעט אופטימיות הבוקר טקסט הפרק המלא: אנחנו כחברה שקועים בסכסוך אלים ומדמם כבר עשורים רבים, ונדרשים להתמודד עם סבל, כאב, פחד ומצב מתמשך של סטרס. ואנחנו מצליחים לעשות את זה היטב לאורך שנים, בגלל התחושה שאין לנו שום ברירה אחרת. אבל המחיר של התפיסות הללו כבד מנשוא. אירועי הטבח של השבעה באוקטובר, והמלחמה שאנחנו מנהלים עם חמאס, הציפו חזרה לפני השטח את העיסוק בעתיד הסכסוך עם הפלסטינים. זהו הנושא שאני חוקר יחד עם עמיתי בשני העשורים האחרונים, כדי להבין מה עוצר אותנו מלפתור את הסכסוך ולהגיע לשלום עם שכנינו. אירועי האלימות הקשים שאנחנו חווים לאורך השנים, ובייחוד אלו האחרונים, פגעו קשות ברצון ליישב את הסכסוך בהסכמה. הסקרים האחרונים של מדד השלום שערכנו לאחר השבעה באוקטובר, מצביעים על ירידה חסרה תקדים בנכונות של יהודים בישראל לקיים משא ומתן לשלום, עם הרשות הפלסטינית. זאת לעומת המדידות שערכנו ב-20 השנים האחרונות. אבל לצד זאת, ישנו קונסנזוס של למעלה מ-85% שהמשך הסכסוך מזיק לישראל. כיצד אם כן ניתן לסיים אותו בדרכי שלום, כאשר האמון בצד השני נפגע אנושות, ואיתו גם המוטיבציה להגיע להסכם? הצעות לסיום הסכסוך מונחות על השולחן כבר עשרות שנים. התרומה של המחקרים שאני עורך יחד עם עמיתי, היא לא בגיבוש הצעות חדשות, אלא בהבנת המנגנונים הפסיכולוגיים שמונעים מאיתנו לשקול ברצינות את ההצעות הללו שמופיעות בכל פעם מחדש. וכדי להבין אותם, אנחנו צריכים לקחת כמה צעדים אחורה ולהסתכל על עצמנו מבחוץ. אנחנו כחברה שקועים בסכסוך אלים ומדמם כבר עשורים רבים, ונדרשים להתמודד עם סבל, כאב, פחד ומצב מתמשך של סטרס. אנחנו צריכים לפתח נכונות להקריב את היקר לנו מכל, אבל גם לנסות לפתח חיי שגרה של משפחה, עבודה, לימודים, וגם הנאה ושמחת חיים. ואנחנו מצליחים לעשות את זה היטב לאורך שנים, בגלל התחושה שאין לנו שום ברירה אחרת. התחושה הזאת ״אין ברירה״ שמצדיקה עבורנו את המחירים הבלתי נתפסים שאנחנו משלמים על המשך הסכסוך, מבוססת על מגוון רחב של תפיסות ורגשות. תפיסות שמצדיקות את הבעלות הבלעדית שלנו על ארץ ישראל. ששוללות את האנושיות של הצד השני, ושמציגות אותנו בתור עם שנרדף לאורך כל שושלת הדורות ולכן חייב להגן על עצמו בכל דרך. התפיסות הללו, שמלוות ברגשות קשים, הן טבעיות ואנושיות. הן מנגנון ההגנה שלנו, המגן הפסיכולוגי שמאפשר לנו כחברה לחיות כל כך הרבה שנים בתוך מצב בלתי נסבל. אבל המחיר של התפיסות הללו כבד מנשוא. הן משמרות את הסכסוך, את מעגל הדמים הבלתי נגמר, ומונעות מאיתנו להבחין שיש ברירה. סכסוכים קשים לא פחות מהסכסוך שלנו, שגבו קורבנות רבים מספור, היו מלווים בשנאה בין-דתית, וגרמו לכאב עמוק לחברות שהן היו מעורבות בהם. הסכסוכים הללו, בצפון אירלנד, בקולומביה ובמקומות אחרים בעולם, הסתיימו בהסכם מדיני. הסכם שסיים את האלימות, ואיפשר את תחילתו של תהליך ממושך של ריפוי. השינוי יכול להתחיל רק עם הנכונות שלנו, לשקול את האפשרות שיש דרך אחרת. אם נפתח לאפשרות הזאת, ונהיה מוכנים לבחון מחדש את התפיסות שלנו על עצמנו, על הצד השני ועל הסכסוך, נוכל ללכת בזהירות ובשיקול דעת בדרך חדשה. דרך שתוכל לתת תקווה לנו ולילדינו.

רק אתמול התבטא בנקאי בכיר ואמר שכבר מרגישים חרם כלכלי על ישראל ושבחלק מהמדינות אנחנו כבר מצורעים. דפנה מאור, עורכת כלכלית עולמית בדה מרקר על המחיר הכלכלי הכואב שכולנו נשלם בעקבות מדיניות הממשלה ההרסנית והנזק הכלכלי שיקח שנים לתקן. טקסט הסרטון המלא: במדינות מושחתות, לאנשים חרוצים ומוכשרים אין תמריצים לעבוד, לחדש, להמציא. בתשעה בפברואר, לראשונה עולם, הורידה חברת מוד׳יס את דירוג האשראי של ישראל. הנימוקים להורדת הדירוג והציפיות להורדה נוספת צריכים לעשות לכולנו חושך בעיניים. זה התחיל לפני יותר משנה. הממשלה פתחה במתקפה על מוסדות המשפט, אחד משלושת עמודי התווך של הדמוקרטיה. כלכלנים מכל קצוות תבל הזהירו, ישראל צועדת במדרון כלכלי מסוכן. הפגיעה בדמוקרטיה שלה תפגע גם ברווחתם של אזרחיה. מאז השבעה באוקטובר, אין חדשות כלכליות טובות. הממשלה עסוקה במרץ במינוי מקורבים, בהעברת תקציבים למגזרים צרים ובשוד הקופה הציבורית. כל זאת בשעת החירום הקשה ביותר לביטחון ישראל מאז הקמתה. במשך חודשים נשאו אזרחי ישראל על כתפיהם לא רק את ההגנה על ביטחון המולדת, והקריבו את חייהם כדי לבלום מתקפות מצפון, דרום ומזרח, אלא גם את הנטל הכלכלי שהממשלה לא מסוגלת ואולי גם לא רוצה לטפל בו. הורדת דירוג האשראי נומקה לא רק בנימוקים ביטחוניים, אלא הפנתה אצבע מאשימה למעשי הממשלה עצמה. הרשות המחוקקת, הכנסת, והרשות המבצעת, הממשלה, חלשות יותר משחשבו בחברת הדירוג קודם לכן. הדוח הוא הצבעת אי אמון ביכולת הפוליטית של הממשלה לשפר את מצבה של מדינה. חוסר ניהול, חוסר אופק מדיני וחוסר כישורים. כל אלה מאפיינים ממשלה שמצעידה מדינה בדרך לשחיתות עמוקה. שחיתות הורסת. במדינות מושחתות, לאנשים חרוצים ומוכשרים אין תמריצים לעבוד. לחדש, להמציא. מי שמקבל את הג'ובים, את החוזים ואת הפרויקטים, הם אנשים שכל יתרונם הוא קשרים. קרובי משפחה, חברים, אנשים שיודעים לשמן את הכיסים, המגזרים הנכונים. שאפשר לקנות את הקולות שלהם. במדינות מושחתות, הכלכלה לא צומחת במלוא הפוטנציאל שלה. היא לא יכולה להתפתח, כי לכישורון ויוזמה אין ערך. אנשים מוכשרים וטובים לא מקבלים תגמול על עבודתם. הם מתייאשים, והם בורחים אם יש באפשרותם. אין ביטחון במוסדות המדינה ובממשלה. יש חשדנות וקיטוב בין קבוצות חברתיות. הדרך לעוני, בערות והדרה, סלולה. המגמה כבר ניכרת. בפברואר, ספגה ישראל גם ירידה במדד השחיתות העולמי לשנת 2023. זאת לאחר שב-2022, תחת ממשלת השינוי, רשמה קפיצה של חמישה מקומות למקום ה-31 ברשימת המדינות הפחות מושחתות בעולם. היא גם הדרדרה שבעה מקומות בדירוג הדמוקרטיות העולמי של אקונומיסט תחת ממשלתו של נתניהו. איך נסיים את 2024? החוסן הלאומי של ישראל דורש הקפדה על התנהלותה של המדינה כדמוקרטיה מהותית. הדוחה מלפניה תופעות של שחיתות שלטונית. כך אמרה עמותת שקיפות בינלאומית שאחראית על דירוג השחיתות. אי אפשר לסמוך על הממשלה הנוכחית שתפנים את המסר הזה, ולפיכך היא מועלת בתפקיד הבסיסי ביותר שניתן בידיה. את הנזק הזה צריך לעצור. כבר עכשיו יידרשו שנים כדי לתקן חלקים גדולים ממנו. אין לנו את המותרות לחכות.

ברגעים אלה ממש, בג"ץ דן בעתירות נגד הפטור מגיוס לחרדים. אלוף במיל' עמוס מלכא, ראש אמ"ן לשעבר, בסרטון שלא משאיר ספק על חשיבות השוויון בנטל לחברה הישראלית. טקסט הסרטון המלא: המחלוקת סביב חלוקת הנטל בגיוס לצה״ל היא מהוותיקות בדיון הציבורי בישראל.// מספר המתווים וההצעות לפתרון הן כמספר הממשלות בישראל/ וזה לא מעט/// במהלך 2023,/ במסגרת הניסיון להפיכה משטרית,/ עלה שוב הנושא,/ עקב כוונת הממשלה להלבין את ההשתמטות בעזרת עילת הסבירות ופסקת ההתגברות// מלחמת חרבות הברזל הציפה מחדש את סוגיית גיוס החרדים.// בעיקר לאור המשמעויות ארוכות הטווח לגודלו של צה״ל,/ משך שירות החובה הצפוי להתארך,/ ועלייה דרמטית במספר ימי מילואים בשנה למערך המילואים// אם לפני כן ניתן היה לחשוב שמדובר במאבק בין מגזרי/ המציאות מאז 7/10 מעבירה את הסוגייה לגזרת הצורך הביטחוני המוחשי,/ סד״כ צה״ל,/ ובעיקר לעומס העצום על החלק המשרת כיום./ עומס שלא כולם יוכלו לעמדו בו/// הפעם,/ ואחרי שנים של התחמקות מדיון עמוק בסוגיה,/ אנו רגע לפני הכרעות,// בתחקיר חדשות 12 קיבלנו הוכחה למה שידענו כבר זמן רב:// • רק 10-15 אחוז באמת לומדים תחת ״תורתו אומנותו״// • כל השאר זו תעשיית רמייה והונאה/ שראשי ישיבות מעורבים בה// • שוק שחור של תעודות פטור// • ניפוח שיטתי של מספר הלומדים ומספר מורים// • בתי ספר רשומים במקום בו נמצא אולם שמחות// • מורות רשומות שאינן עובדות// • אברכים כביכול עובדים בשחור/ כדי להנות משני העולמות// אני לא רואה את זה כמאבק בין מגזרי// זו סוגייה קריטית לביטחון הלאומי ולעתיד החברה בישראל// אין שום הגיון להלבנת ההשתמטות הגורפת של מגזר גדול כל כך/ שחלקו באוכלוסייה הולך וגדל/// אחד הנושאים היותר מדוברים מאז 7/10,/ בעיקר בקרב הלוחמים בסדיר ובמילואים,/ הוא נושא הדרישה לאחדות ולכידות של החברה בישראל/// אחדות היא לא ערך גנרי העומד בפני עצמו// אחדות חייבת להתבסס על ערכים משותפים/ אחדות המטרה/ מחויבות כוללת/ ונשיאה הגיונית בנטל הביטחון הלאומי/// החרדים חייבים להבין שמציאות בה צד אחד משרת בצה״ל בסדיר ובמילואים,/ עובד ומשלם מיסים,/ בעוד הצד האחר,/ החרדים,/ לא משרתים,/ לא עובדים/ ולא משלמים מיסים,/ לא יאפשר אחדות. להיפך,/ מצב זה יקצין את המתח והניכור./// כולנו מכבדים את ״תורתו אומנותו״ של חלק מהמגזר החרדי// אבל... לא מקבלים באופן גורף את ניצולו להשתמטות המונית של כלל המגזר/// החברה הישראלית לא תהיה מאוחדת לעולם אם מגזר גדול/ הולך וגדל/ ייהנה רק מזכויות אך יתחמק מכל חובה ציבורית סבירה/// אני אומר לחרדים ישירות// עליכם להפנים// חלוקת הנטל הלאומי הקיימת כיום לא תוכל להימשך// עדיף להגיע לתוכנית מוסכמת מאשר להגיע לעימות הרסני///

למרות הניסיונות להרדים אותנו, ההפיכה המשפטית לא נעצרה בשבעה באוקטובר ורק לאחרונה עלתה שוב הצעת החוק שעוסקת בהרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים. עו"ד קרן הורוביץ, מנכ"לית מרכז רקמן לקידום מעמד האישה, על הסכנות והמשמעויות של קידום משפט התורה, לדמוקרטיה הישראלית. טקסט הפרק המלא: האם מדינת ישראל צריכה לממן מכיסה, מחיקה של זכויות יסוד בסיסיות בדמוקרטיה, ובכללן זכות הקניין, הזכות לשוויון, הזכות לקיום בכבוד, לטובת משפט התורה? מאז כינונה של הממשלה הנוכחית, וגם לפני, שוב ושוב נעשים ניסיונות לקדם הצעת חוק להרחבת סמכות בתי הדין הרבניים לעניינים אזרחיים. כלומר, להעניק להם סמכות שיפוט או בוררות בסכסוכים בין שכנים, סכסוכים עסקיים, סכסוכים מול מעסיק, כאשר הצדדים מסכימים להתדיין בבתי הדין הרבניים. כיום לבתי הדין סמכות לדון רק בנושאי נישואין וגירושין והנושאים הנלווים להם. מי שמקדם את ההצעה טוען כי כדי לצקת תוכן לביטוי מדינה יהודית, יש לתת מעמד מיוחד למשפט התורה ולפעול לפיתוחו. כמו כן, חלק מאזרחי המדינה רוצים להסדיר את ענייניהם האזרחיים על פי עולם הערכים וסולם העדיפויות התורני, והמדינה צריכה לאפשר להם לעשות זאת בשם ערך הפלורליזם, שהוא אחד מהערכי היסוד של דמוקרטיה. אז מדוע בעצם להתנגד? כמה עובדות על משפט התורה שאותו כל כך חפצים לקדם. משפט התורה הוא משפט שקבע עד שנת 1992 עת בג״ץ התערב בפרשת בבלי, שאשה תצא מנישואין, גם אם היו ארוכים, בלי כל חלק ברכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים, למרות השקעה רבה בגידול הילדים ובהחזקת התא המשפחתי. מדוע? מכיוון שבהלכה לא קיים מושג של שיתוף בנכסים. ובית הדין סירב להכיל עקרונות אשר היו יכולים לרפא את הפער שבין ההלכה לבין המציאות. בשורה של מקרים בהם עובדים במוסדות חינוך תורניים אולצו לחתום על מסמך לא חוקי, בו הם מוותרים על זכויות סוציאליות, בית הדין הביא לפסקי דין קשים שפגעו בעובדים ובעובדות, כי העדיף את איתנותם הכלכלית של המעסיקים. האם מדינת ישראל צריכה לממן מכיסה, מחיקה של זכויות יסוד בסיסיות בדמוקרטיה, ובכללן זכות הקניין, הזכות לשוויון, הזכות לקיום בכבוד, לטובת משפט התורה? האם אנו מוכנים להמתין ולצפות באדישות בנפגעים ובנפגעות מדין התורה, תוך תקווה שתפיסות צדק כמובנם בעת הזו יתפסו מקום גם שם? הוויכוח אינו בשאלה האם אזרחים החפצים בדין תורה יוכלו לפעול לפי דין תורה. את זה הם יכולים לעשות גם כעת בבתי הדין הפרטיים. הוויכוח האם הדבר יעשה במימון ובחסות המדינה. האם יש להרחיב את הערבוב בין דת למדינה? לא ניתן לחלוק על כך שבתי הדין הרבניים הינה מערכת מפלה בהגדרתה. בתי הדין מתנגדים בכל תוקף למינויין של דייניות, גם כבוררות. האם ראוי שהמדינה תממן גופים מפלים? המשמעות של הרחבת סמכות בתי הדין הרבניים היא יצירה, תחת כנפיה של מדינה אחת, שתי מערכות משפט המבוססות על גוף דינים שונה ומושתתות על תפיסות צדק שונות. המשמעות היא תמיכה במערכת משפט המדירה כיום נשים משורותיה, ומיישמת דין מפלה ובעייתי לנשים ולאחרים. אי אפשר לטעון לחשיבות הפלורליזם המשפטי בשעה שבישראל החוק כופה, גם על מי שאינו מעוניין בכך להתדיין בנושאים הקשורים לנישואין וגירושין בבתי הדין הדתיים.

ידעתם.ן שנשים וחולים במחלות כרוניות דיווחו יותר על עלייה בהחמרה במצבם.ן הבריאותי, מאז השבעה באוקטובר? המצב הבטחוני המתמשך גובה מחירים לא רק בנפש, אלא גם בגוף. פרופ' חגי לוין, יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור, על ההפקרה וחוסר התכנון של הממשלה בתחום הבריאות של כל אזרחי ואזרחיות המדינה. טקסט הפרק המלא: ללא טיפול הולם, המשבר הביטחוני המתמשך הופך גם למשבר חברתי, כלכלי, בריאותי. אנו רואים עדות לפגיעה מיידית בבריאות הנפשית של הישראלים. דיכאון, חרדה, הפרעות שינה, הפרעות ריכוז, צורך בתרופות ובטיפול. יש אוכלוסיות פגועות במיוחד, החטופים ומשפחותיהם. הניצולים, העקורים, וכן אוכלוסיות בסיכון מיוחד, עקב גורמי סיכון בריאותיים או סוציו-אקונומיים. אבל הנזק הוא לא רק נפשי. אנו צופים נזקים בריאותיים, החמרה במצבם של חולים במחלות כרוניות כמו סוכרת ויתר לחץ דם, התפרצות של מחלות סרטן ומחלות אוטואימוניות. ירידה בתוחלת החיים בישראל. ממידע ראשוני, מסקרים שנערכו בישראל עולות מספר סיבות לפגיעה בבריאות. הטראומה והסטרס המתמשך, הפגיעה בהרגלי הבריאות תוך עלייה בהתמכרויות. העדר פעילות ותזונה לא בריאה. שיבוש חיי השגרה ופגיעה מסוימת בנגישות לשירותי רפואה. מסקר של מכבי עולה שלפחות שליש מהעקורים דיווחו על החמרה במצבם הבריאותי הכללי ובתחום בריאות הנפש המצב אף גרוע יותר. חולים במחלות כרוניות ונשים סבלו בשכיחות גבוהה יותר מהחמרה במצבן הבריאותי. הישראלים מפגינים חוסן בלתי רגיל. כפרטים וכחברה. אבל הממשלה כושלת במתן המענים המערכתיים הנדרשים. מדינת ישראל יכולה לעשות הרבה יותר כדי לצמצם את הפגיעה בבריאות הציבור תוך כדי שיפור מערכת הבריאות. לצורך כך נדרשת ממשלה המתעלה לגודל השעה בהיבט של אתגרי הבריאות ומגלה מנהיגות הנשענת על מקצוענות בתחום בריאות הציבור. על הממשלה להכין כעת תוכנית אסטרטגית חוצת ארגונים ומשרדים לחיזוק החוסן החברתי ובריאות הציבור. אחרי חודשים רבים של הישענות על התנדבות חסרת תקדים. יש צורך בגיוס והכשרת כוח אדם מקצועי קבוע. יש צורך לתקצב את מערכת הבריאות המורעבת בהתאם לצרכים האמיתיים, תוך צמצום פערי הבריאות במיוחד בפריפריה. זאת יכולה להיות הזדמנות לקרב בין אוכלוסיות. הממשלה צריכה לפעול ביחד עם הרשויות המקומיות והארגונים על מנת לתת לציבור כלים להתמודדות עם המשבר תוך בניית תשתיות. לדוגמה, בכל רשות מקומית צריכה להיות יחידת בריאות מקצועית. המפתח להצלחה הוא השקעה ברפואה המונעת, בעידוד אנשים לשמור על בריאותם, בהקפדה על ההמלצות הבריאותיות, כדוגמת בדיקות סקר, בשמירה על תזונה בריאה, פעילות גופנית, הימנעות מטבק וסמים אחרים תוך יצירת סביבות בריאות. למשל, על ידי סבסוד הפירות והירקות והוזלת המחיר לציבור. נדרשת חשיבה חדשנית ומותאמת אישית. אסור להזניח את הילדים שהופקרו. יש צורך להטמיע את עקרונות קידום הבריאות בתוך מערכת החינוך. למשל, על ידי החזרת אחיות בתי הספר והפיכת בתי הספר והגנים למקדמי בריאות. ברור שהחזרת החטופים וסיום המלחמה תוך השגת מטרותיה יעזרו מאוד לבריאות הציבור. אבל אנחנו לא יכולים לחכות לסיום המלחמה. עלינו להתחיל כבר עכשיו בתהליך השיקום הבריאותי. אסור להפקיר את בריאות הציבור.