240 שניות

ובחלק ד' והאחרון של הסדרה שלנו "מה הסיפור עם בית הדין הבינ"ל הפלילי בהאג? מה הפתרון ואיך ישראל תצא מזה? עו"ד יעל גבירצמן ויאס, מומחית במשפט בינ"ל פלילי, בפרק המסכם. טקסט הפרק המלא: מה הפתרון? ואיך ישראל תצא מזה? על אף שחזר התובע בבית הדין בהאג והזהיר את הצדדים כי יישם את סמכותו ללא מורא ובאופן שווה כלפי כל הצדדים בלחימה בעזה, יש לזכור כי בעוד שהנפגעים שווים בזכויותיהם, החשודים במקרה הזה רחוקים מלהיות שווים במעשיהם ובכוונותיהם. הצהרת התובע אם כך תקדימית ואף תמוהה מכמה סיבות. ראשית, מאז היווסדו, זוהי הפעם הראשונה שתובע בית הדין מצהיר כי הוא עומד לבקש צווי מעצר לפני שאלה הוצאו בפועל. כדי למנוע בריחת חשודים ושיבוש הליכים, בדרך כלל צווי מעצר מתפרסמים רק לאחר הוצאתם או רק לאחר מעצר. זו גם הפעם הראשונה בה בסכסוך אחד מתבקשים צווי מעצר בו זמנית נגד נציגי כל הצדדים הלוקחים חלק בלחימה. ולבסוף, זו הפעם היחידה שהתובע בחר להקיף את עצמו, במומחים מוכרים ובחוות דעתם, בה הם תומכים בבקשתו לאחר שעיינו בתשתית הראייתית לטענתם. בעוד שלחוות הדעת אין כל נפקות משפטית. האם יש בכך כדי להפעיל לחץ על שופטי בית הדין לקבל את בקשתו? הכרזתו של התובע אם כך הינה בשורה היסטורית עבור נפגעי השבעה באוקטובר מצד אחד, אך באותה העת, לצערנו, לוקה בשיקול דעת שגוי. עוד תמוה, כפי שארצות הברית חשפה, שבעוד התובע יוצא בהצהרתו, חוקרי התביעה היו אמורים לעלות על טיסה לפגוש את ראש הממשלה ושר הביטחון? אם הדבר נכון, הרי שרשויות המדינה הסכימו לשתף פעולה עם בית הדין. זאת החלטה מושכלת. ידיעה זו מעלה תמיהה חמורה, הנוגעת לשיקולים משפטיים וניהול משאבי התביעה באופן ראוי. כיצד יוציא תובע צו מעצר לפני שמיצה אפיקי חקירה מרכזיים אל מול חשוד מרכזי? ראש הממשלה מנהל היום לחימה מצפון ומדרום, ואינו מסתתר במנהרה, אלא מזמין את התובע לבחינת חומרים שיש בהם כדי להפריך אישומים חמורים. מצד אחר, טענות על לחצים מופרזים המופעלים לכאורה על התובע וחוקריו, יכול שהשפיעו לחלטת התובע, ואם נכונים הם, הם לא מכבדים אף דמוקרטיה ואזרחיה. וראוי שהטענות הללו יבדקו. כמה אפשרויות. רשויות המדינה יכולות להכריז על שיתוף פעולה מלא עם חוקרי התביעה, ואף הקמת צוות משותף עם חוקרים ישראלים וחוקרים ממשרדו של התובע. תוך שלמשל, לחוקרים בישראל תהיה גישה לחומרים ביטחוניים חסויים, ולחוקרים בהאג תהיה גישה לכל חומר אחר. רק אז חוקרי האג יהיו משוכנעים בעובדות, באתגרי הלחימה מול חמאס, ובכוונת בכירים בישראל להציל חיים בישראל ובעזה. כשם שמשוכנעים בכך חוקרים ורשויות בישראל. כשבמקרה של הפרה, רשויות ישראל חייבות למצות את הדין באופן מלא. אפשרות יעילה נוספת להגנה על ראש הממשלה ושר הביטחון מפני עמדה לדין בהאג, יכולה להתממש בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, שיש בידה לחקור מעורבותם ובכלל זאת את החשדות הנטענות, ובתנאי שתהיה לוועדה יכולת להגיש החלטות מחייבות, באשר לצורך בהעמדה לדין, כיבוד החלטות הוועדה בידי רשויות בישראל לאחר מכן, והליך המתקיים בשקיפות מול תובע בית הדין, כפי שקורה בקולומביה. ישראל צריכה לעמוד בחובותיה בדין הישראלי והבינלאומי. חשוב שחשדות או דיווחים על הפרות חמורות ייבדקו כהלכה, ושמנהיגים פוליטיים יחזקו את מערכת המשפט בפעילותה. למען תדמית ישראל, אך מעל הכל, עבור אזרחיה הראויים לשלטון חוק אמיתי, שקיפות, הליכי צדק, ולמען חיזוק חוסנה של החברה הישראלית, באחת משעותיה הקשות ביותר.

ובחלק ג' של הסדרה על בית הדין הבינ"ל הפלילי בהאג, איך יכולה דמוקרטיה להגן על עצמה מפני צווים מהאג ומה אפשר ללמוד ממקרי עבר. עו"ד יעל גבירצמן ויאס, מומחית במשפט בינ"ל פלילי, מספרת. טקסט הסרטון המלא: איך דמוקרטיה מגנה על עצמה בפני צווים מבית הדין בהאג? מה ניתן ללמוד ממקרי עבר? קשה שלא לחבר בין המציאות שלנו ערב השבעה באוקטובר והמציאות כיום. מבחינת חשיבותה של מערכת המשפט לחוסנה של החברה הישראלית ולמעמדה של מדינת ישראל בעולם. היתרון המובהק שיש למדינת ישראל לעומת מיליציית החמאס טמון במערכת משפט עצמאית הזוכה להערכה ולהכרה ברחבי העולם כראוי לדמוקרטיה משגשגת. גם בשלב זה לתובע יש סמכות בלעדית להחליט האם לבקש צווי מעצר או לבקש התייצבות מרצון של חשודים בבית הדין וללא מעצר. היה זה המקרה כשראש ממשלת קניה כיום נחשד והואשם בזמנו בפשעים תחת האמנה. אפשרות שכזו מתקיימת רק בהתקיים שיתוף פעולה ישיר בין הבכירים במדינה למקבלי ההחלטות בהאג. בנוסף בית הדין אינו מתיימר להעמיד לדין כל אדם בגין כל פשע תחת סמכותו. אם מערכת משפט עצמאית תחקור ותעמיד לדין בגין אותם חשדות הרי שבית הדין יעדיף שלא לפעול. זהו עקרון המשלימות. המילה האחרונה באשר לאמינות הליכים מדינתיים נתונה בידי בית הדין הוא זה שמכריע. במקרים דומים בית הדין שומר לעצמו את היכולת לבקר את ההליכים המדינתיים ולוודא שהם כנים ואינם למראית העין בלבד אלא מתקיימים תוך כיבוד זכויות הנפגעים, התביעה וההגנה להליך הוגן עם סיכוי שווה לזיכוי או להרשעה בסיום ההליך. הנה שתי דוגמאות ליישום מוצלח של עיקרון המשלימות במדינות שלבית הדין הייתה אפשרות להפעיל את סמכותו ושהתובע החליט כי תנאי עיקרון המשלימות התקיימו ללא צורך בהתערבות הרכב שופטים. מדובר במקרים בקולומביה ובבריטניה. במסגרת הלחימה בקולומביה בוצעו פשעים בינלאומיים מזעזעים כולל טבח של אלפים בידי כוחות ממשלתיים כמו גם פשעים נגד ילידים בידי מיליציות המורדים FARC. לאחר עשורים עקובים מדם נחתם הסכם שלום ומנגנון בית משפט מיוחד לשלום הוקם במסגרת אותו הסכם שלום. בית הדין בהאג הכיר בנפקות המנגנון לצורך עקרון המשלימות והוא ממשיך לבקר את ההליך עד היום כחרב תלויה מעל ראשי הצדדים. בית הדין ביקר למשל את העובדה שלפי חוקת המנגנון הקולומביאני בפועל לא התאפשר מיצוי הדין עם בכירים מכוחות FARC. הצדדים פתחו ומשא ומתן ובהליך שיפור מקצים. המנגנון הקולומביאני הוכיח את עצמו מבחינת חוסן מפני התערבות משפטית בינלאומית, מה גם שיש לו תרומה ממשית עבור בנייה מחדש של המארג החברתי הקולומביאני כדי למנוע זוועות דומות בעתיד. דוגמה קרובה יותר אולי למדינת ישראל הוא האיום לחקירות והעמדה לדין בפני בית הדין בהאג שריחף מעל ראשיהם של חיילים בריטים בשל התנהלותם בעיראק. בריטניה, מערכת משפט דמוקרטית לכל הדעות, עמדה לראות את חייליה על דוכן הנאשמים בהאג. מערכת המשפט הבריטית בתמיכת הדרג המדיני עשתה מהפך. הקדישה משאבים וחקרה את המעשים. והכל תוך נראות מלאה ושיח ישיר בין חוקרי בית הדין למערכת החקירה הבריטית. בית הדין הכריע שמערכת המשפט הבריטית היא עצמאית ומקצועית, כראוי לדמוקרטיה ובבסיסה שלטון החוק, ושהיא הוכיחה את עצמה במקרה הספציפי הזה. את ההליך ניהל הפרקליט הצבאי הראשי הבריטי, שכיום תובע בית הדין בהאג כרים קאן מינה כסגנו בניהול החקירה הנוגעת לישראל. מסר ברור שאי אפשר להתעלם ממנו. הן באשר לרצינות כוונותיו של התובע, והן באשר לפתרון הרצוי.

בחלק ב' של הסדרה שלנו, מה המשמעות של הוצאת צווי המעצר לנתניהו ולגלנט ע"י בית הדין הבינ"ל הפלילי בהאג? עו"ד יעל גבירצמן ויאס, מומחית במשפט בינ"ל פלילי, מסבירה. טקסט הסרטון המלא: מה המשמעות של הוצאת צווי מעצר על ידי בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג? ב-20 במאי 2024 יצא תובע בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג בהכרזה כי הוא מגיש בקשה להוציא שלושה צווי מעצר נגד בכירי חמאס סינואר, הנייה ודף בגין פשעי השבעה באוקטובר בהם השמדה ורצח המהווים פשעים נגד האנושות. ואונס, עינויים ויחס בלתי אנושי בשבי חמאס החקירה נמשכת וצווים נוספים יכולים שיוצאו. אלא שבאותה נשימה התעקש התובע כרים קאן לחבור בין צווי המעצר נגד חמאס וצווי מעצר נגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט ובכך לכפות מראית עין של סימטריה בדויה, כותרת אשר מאפילה על ההכרה בפשעי חמאס ובכך גם פוגעת במומנטום שניתן לנפגעי הזוועות בישראל להכרה. בשבעה באוקטובר חמאס ושותפיו פתחו את דלתות הגיהנום ומאז ההרס, מחיר הדמים והנפש בקרב האוכלוסייה בישראל ובעזה הוא בלתי נתפס. אין ספק שהמפתחות לסיום המלחמה המדממת הזו נתונים בידי חמאס. ראשי חמאס יכולים בכל עת לחדול מפשע המלחמה ומהפשע נגד האנושות המתמשך החזקת החטופים, ולהתפרק מנשקם. אך הם בוחרים בלחימה בכל מחיר עובדה זו לא פותרת את ישראל וחייליה, צבא העם, מלהגן על בלתי מעורבים. קריאות שנשמעו בידי בכירים בישראל למנוע מזון, מים וחשמל לעזה עומדות בבסיס הצהרת תובע הבית הדין. כמו גם הצהרות גורמי או״ם המבכים על משבר הומניטרי בעזה שלדבריהם אין שני לו. מובן כי ההודעה על בקשת התובע להוצאת צווי המעצר גרמה לרעידת אדמה בארץ ובעולם. היו שהזדעזעו ממראית ההשוואה בין ראש הממשלה לבין ראשי חמאס, אחד הארגונים הרצחניים ביותר, הרומסים זכויות אדם בסיסיות ובייחוד זכויות נשים, להט״בים או מי שנתפס כמתנגד פוליטי. אחרים בעולם הצופים במראות של סבל אנושי ואזרחי בעזה ושמאמינים שישראל לא נתונה לאותה ביקורת שיפוטית כמדינות אחרות בזכות ידידותה עם ארצות הברית, הביעו תחושת הקלה כאילו הצהרת התובע מוכיחה שאין אדם מעל החוק ושכל הצדדים חייבים בדיני הלחימה. אולם חשוב להדגיש, בקשת התובע להוצאת צווי המעצר תיבחן בנפרד על בסיס מסכת עובדתית וראייתית נפרדת לחלוטין. שופטי בית הדין יכולים לקבל, לדחות או לקבל חלקית כל אחד מהצווים. ההליך יתקיים במעמד צד אחד, במעמד התובע. אם בקשת התובע תתקבל, המשמעות הישירה היא כי יוצאו צווי מעצר בינלאומיים נגד ראש הממשלה ושר הביטחון ונגד שלושה בכירי חמאס המחייבים 124 מדינות חברות, מדינות התחייבו לשתף פעולה עם הצווים, כולל ידידות ישראל, התומכות בלחמתה. באופן מיידי, הדבר יגביל את חופש התנועה של מי שבשמו נקב התובע ויחייב מדינות לשתף פעולה עם בית הדין. צריך לציין, אלה רק צווי מעצר ראשונים ולא אחרונים ואף גורם אינו מבטיח שצווי מעצר עתידיים לא יוצאו או יפורסמו. לרוב צווי בית הדין לא מפורסמים כלל עד למעצר.

אז מה הסיפור עם בית הדין הבינ"ל הפלילי בהאג? בחלק הראשון של מתוך ארבעה - עו"ד יעל גבירצמן ויאס, מומחית במשפט בינ"ל פלילי ומי שמייצגת נפגעות ונפגעי השבעה באוקטובר בהאג, סוקרת בשבילנו את כל מה שחשוב לדעת בנושא. טקסט הפרק המלא: מהו בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג? מה סמכויותיו ומתוקף מה הן מופעלות? בקשת התובע בבית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג להוציא צווי מעצר נגד ראש הממשלה ושר הביטחון מעלה צורך להכיר את המוסד הזה וגם להבין כי אין עוד דמוקרטיה בעולם כרגע שכלפי בכיריה בית הדין מכריז שבכוונתו לבקש הוצאת צווי מעצר. בעיני חוצן או מתבונן אובייקטיבי, אם עוד קיים כזה כיום, הדבר יכול להצביע או על עניות בית הדין או על עניות אותה דמוקרטיה. למרות זאת, מדינת ישראל אינה הדמוקרטיה הראשונה שמעל לראשם של בכיריה ריחף חשש ממשי להוצאת צווי מעצר בידי בית הדין. מה והאם אפשר ללמוד ממקרים אחרים? בואו נתחיל מההתחלה. מהו בכלל בית הדין בהאג ומה הן סמכויותיו? כיום אנחנו שומעים על שני בתי דין בהאג. האחד למדינות, ושם דרום אפריקה וישראל מנהלות חזית משפטית עם השלכות ישירות ללחימה. השני, בית הדין הבינלאומי הפלילי, החוקר ומעמיד לדין יחידים, ועליו אנחנו מתמקדים. בית הדין הוקם בפועל בשנת 2002. חמישים שנים אחרי שהעצרת הכללית של האו״ם, הסמיכה ועדת משפטנים לנסח חוקה לבית משפט בינלאומי פלילי קבוע, שימשיך ויישם את מורשת משפטי נירנברג בתום מלחמת העולם השנייה, וינציח את ההבטחה לעולם לא עוד. הוא הוקם כמאתיים שנה אחרי ההצעה הראשונה להקימו, כדי להכפיף מדינות חברות באמנת ג'נבה הראשונה. בזמנו, בזירה בינלאומית שבמרכזה ריבונות מדינות, הקמת בית משפט קבוע, עצמאי ומוסמך להעמיד לדין גם ראשי מדינות בעת לחימה, לא התקבלה על הדעת. היום זו מציאות. בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג שהוקם מתוקף אמנה עליה הסכימו מדינות ב-1998, יחקור ויעמיד לדין בגין הפשעים החמורים ביותר, למעט מטעמים מסוימים המעוגנים באמנה. כי סמכות לא די לה. לתובע בית הדין נותר שיקול דעת רחב לגבי הפעלת הסמכות שבידיו. בית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג חוקר ומעמיד לדין את האחראים ביותר בעיניו, בגין פשעים המזעזעים את האנושות, ובהם רצח עם, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה. עקרונות הסמכות של בית הדין נתונים למבחנים קשיחים. זהו לא בית משפט הפועל תחת עיקרון הנקרא ״סמכות אוניברסלית״. על פיו יפעיל סמכותו, מרגע שפשעים בינלאומיים פליליים מבוצעים. לכן הוא לא יכול לחקור ולהעמיד לדין פשעים בינלאומיים בסוריה או בתימן למשל. רק מדינה, או במקרים חריגים מועצת הביטחון של האו״ם, יכולה להכיר בסמכות בית הדין. מועצת הביטחון יכולה גם להקפיא סמכות זו. סמכות בית הדין מופעלת בשטח המדינה המבקשת או כלפי אזרחיה. בשנת 2021, מושב שופטים הכיר בסמכות בית הדין לפתוח בחקירה בהתבסס על בקשתה של הרשות הפלסטינית שפעלה כמדינת פלסטין. ולמרות ששאלת האם פלסטין היא מדינה עוררה סערה משפטית וגרמה לשפיכת דיו רב, בטענות שפלסטין היא מדינה, אינה מדינה, או שהיא מדינה לצורך האמנה, בית הדין אישר את האפשרות האחרונה. ומכאן שהרשות הפלסטינית וכמוה ישראל נתונות לסמכותו של בית הדין.

תנסו לנחש כמה פעמים הופיע בן גביר בתקשורת בחצי שנה האחרונה של ממשלת השינוי ומי היחיד שהופיע בתקשורת יותר ממנו? תומר אביטל, העיתונאי והאקטיביסט (והמנחה של "240 זום אין", אבל זה מסיפור אחר :) ) על השקיפות התקשורתית. טקסט הפרק המלא: איתמר בן גביר אוהב להופיע בתקשורת והתקשורת גם אוהבת אותו היא אפילו בראה אותו בדקתי, בחצי שנה האחרונה של ממשלת השינוי לפני שהיא נפלה בן גביר הופיע בטלוויזיה וברדיו לא פחות מ- 595 פעמים. היחיד שעקף אותו, היחיד, היה ראש הממשלה, נתניהו. התקשורת מעניקה זמן מסך ופושים בעיקר לנבחרי ציבור שמפלגים ומשסים. מצד שני, מעלימה פוליטיקאים שפועלים למען אחדות ומשתפים פעולה עם הצד השני כמו אלון טל, מכירים? בקדנציה הקודמת, טל הצליח להחתים עשרות ח״כים משני הצדדים משני צידי המתרס על 51 חוקים אבל עליו לא שמעתם, נכון? התקשורת בתקווה לדרמה ורייטינג עסוקה לא מעט בפילוג. שלא לדבר על פייק ניוז, חדשות מוטות ומניפולציות אבל את שר התקשורת שלנו, קרעי, זה לא מעניין. אתם יודעים מה קרעי עשה בחודשים האחרונים, בזמן המלחמה? הוא סידר הטבת מס של מיליונים לבעלים של ערוץ 14. קרעי העניק זיכיונות והטבות לאנשי עסקים המחזיקים בתחנות רדיו אזוריות ביניהם מקורבים שלו אישית. שר התקשורת שלנו מנסה לחסל את התאגיד. אני יכול להמשיך עוד, אבל אני רוצה לשאול איפה רפורמות אמיתיות בתקשורת? כאלה שיקדמו חדשות איכותיות, חופשיות ואמינות? איפה התוכניות שלו להוביל שינוי משמעותי לטובת הציבור? דמיינו למשל שאוסרים בחדשות על תוכן שיווקי שאם מישהו שילם על כתבה, זה קורה כל הזמן, אז כתוב עליה בגדול פרסומת. דמיינו חוק חדש שמחייב בעלי שליטה בכלי תקשורת לפרסם את האינטרסים הכלכליים הנוספים שלהם, כלומר שכל צופי קשת 12 למשל, ידעו שקוקה קולה מחזיקה בה. דמיינו שבכל פגישה בין פוליטיקאים למו״לים לבעלים של כלי התקשורת יתפרסם פוטוקול מלא לציבור. דמיינו שאי אפשר יותר לשלוח מסרונים אנונימיים או לפרסם הודעות ושלטי חוצות בלי זיהוי. דמיינו שהמדינה עוזרת לנו לציבור לזהות מידע כוזב, ספינים ותעמולה. דמיינו שחלק מהכספים הקואליציונים ינותבו לארגונים שבודקים עובדות. לכאלה שמעבירים סדנאות לצריכה ביקורתית של חדשות או לטכנולוגיות שנלחמות בדיפ פייק. התקשורת עושה על כולנו מניפולציות אבל הפתרון הוא לא להפסיק לצרוך אותה, ממש לא! מזה מרוויחים המושחתים. הפיתרון זה לתקן אותה ואפשר לעשות את זה, יש לי ולאחרים תוכניות מפורטות ועם קצת נחישות אפשר לייצר תקשורת שתשרת את הציבור ולא את בעלי ההון תדמיינו איך תראה המדינה שלנו עם תקשורת מהימנה וראויה.

עו"ד דפנה הולץ לכנר, מומחית למשפט ציבורי, טוענת שכשיש תיק פלילי שנקרא מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו, באותו הרגע, נולד גם: נתניהו נגד מדינת ישראל. סרטון חובה על ניגוד העניינים המובהק בו נמצא נתניהו והשימוש הציני שהוא עושה במלחמה. טקסט הסרטון המלא: העובדה שנתניהו עדיין בשלטון היא לא רק כשל ערכי וציבורי, אלא גם מחדל משפטי מתמשך, שליועצת יש את האחריות והחובה המשפטית לשים לו סוף. קוראים לזה ניגוד עניינים. נתניהו שקוע עד צוואר בניגוד עניינים מהותי, קיצוני ועוצמתי. בין התפקיד שלו כראש ממשלה לפעול אך ורק לטובת המדינה, לבין האינטרס האישי החזק שלו כנאשם בפלילים בעבירות חמורות שיש עימן קלון. הוא עושה שימוש ציני במלחמה, כדי לטעון בבית המשפט שאין לו עכשיו זמן, שהוא עסוק, ושצריך לדחות את העדות שלו ושל עדים נוספים במשפטו. המאבק שלנו החל כבר לפני ארבע שנים. עתרנו אז לבג"ץ בשם קבוצה של בכירות ובכירים במשק, באקדמיה ובמערכת הביטחון, בדרישה לקבוע את מה שאמור היה להיות מובן מאליו: שנשיא המדינה לא יטיל את הרכבת הממשלה על חבר כנסת שהוא נאשם בפלילים. למה הדבר דומה? לכך שאנחנו נתבע את הרופא שלנו על רשלנות רפואית ואז נחזור אליו ונבקש דווקא ממנו לנתח אותנו. משהו שאף אחד מאיתנו לא היה מעלה על דעתו לעשות. כך טענתי שכשיש תיק פלילי שנקרא: מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו, באותו הרגע נוצר גם בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל. ניגוד עניינים מובהק, אלא שהיועץ המשפטי לממשלה דאז, אביחי מנדלבליט, סבר שאין מניעה, ובעקבותיו בג"ץ דחה פה אחד את העתירה. במהלך הדיון, כשציטטתי את דבריו של מנחם בגין לגבי חשיבות בית המשפט כמבצר הדמוקרטיה, המציל את האדם מפני השררה של השלטון, קטעה אותי הנשיאה חיות ואמרה בפסקנות: "שום מבצר לא ייפול!" ומאז, ראינו מה קרה. באחרונה עתרנו שוב לבג"ץ, והבאנו ראיות לכך שנתניהו משתמש במלחמה כדי כדי להימלט מאימת הדין. הסברנו כי לפי פסיקת בג״ץ, די בחשש לניגוד עניינים שאינו ניתן למניעה כדי לפסול את כהונתו של איש ציבור. על כך גם היועצת נתנה את הסכמתה העקרונית. החדשות הרעות, בג״ץ בחר שלא להתמודד עם טענת ניגוד העניינים של נתניהו בניהול המלחמה, ודחה את העתירה על הסף. החדשות הטובות, בג״ץ קבע כי ככל שהיועצת המשפטית לממשלה סבורה כי קיים חשש לניגוד עניינים בניהול המלחמה, עליה לעדכן את הסדר ניגוד העניינים המקורי שנערך לנתניהו בקשר לשינויים במערכת המשפט, אותו כמובן הוא הפר ברגל גסה פעמים רבות, בזכות הדרישה הזו של בג״ץ, פנינו מיד ליועצת המשפטית לממשלה כדי שתפעל, ולכן כרגע הדבר מצוי בידה, יש לה את ההזדמנות הנדירה, הכדור בידיים שלה. היא, ורק היא, יכולה ונדרשת לקבוע, כי החשש לניגוד עניינים של נתניהו בניהול המלחמה הוא כה קיצוני וחמור, עד כי אין כל דרך למנוע אותו, ועל כן לא נותר עוד אלא לפסול את כהונתו בתפקיד. גם אם זה צעד דרמטי, זהו הצעד המתחייב במצב הקיים, גם מבחינה משפטית, וגם מבחינה ערכית וציבורית. הוא אינו יכול עוד להמשיך ולקבל החלטות גורליות, ולהכריע על חייהם של מיליוני בני אדם, חטופים, חיילים, מפונים ואזרחים. בינתיים, כולנו סובלים, תחת ראש ממשלה שיש לו אינטרס אישי מובהק, למסמס עסקת חטופים, להסלים את מצבה של ישראל בזירה הבינלאומית, וחלילה, גם לפתוח חזית צפונית. הכל כדי לשרוד פוליטית ולחמוק ממשפט. רק היועצת המשפטית לממשלה, היא זו שיכולה וחייבת, כבר מחר בבוקר, להציל בהחלטה אחת את ישראל מהתהום. ולכן עלינו לדרוש ממנה כולנו: גלי, גלי אחריות!

אז איך מנגנוני ההגנה שלנו כעם משמרים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני? ממליצים להקשיב לד"ר נמרוד רוזלר, ראש התכנית לניהול סכסוכים וגישור מאוניברסיטת ת"א, שמסביר איך אפשר גם אחרת. סרטון למי שרוצה להרגיש מעט אופטימיות הבוקר טקסט הפרק המלא: אנחנו כחברה שקועים בסכסוך אלים ומדמם כבר עשורים רבים, ונדרשים להתמודד עם סבל, כאב, פחד ומצב מתמשך של סטרס. ואנחנו מצליחים לעשות את זה היטב לאורך שנים, בגלל התחושה שאין לנו שום ברירה אחרת. אבל המחיר של התפיסות הללו כבד מנשוא. אירועי הטבח של השבעה באוקטובר, והמלחמה שאנחנו מנהלים עם חמאס, הציפו חזרה לפני השטח את העיסוק בעתיד הסכסוך עם הפלסטינים. זהו הנושא שאני חוקר יחד עם עמיתי בשני העשורים האחרונים, כדי להבין מה עוצר אותנו מלפתור את הסכסוך ולהגיע לשלום עם שכנינו. אירועי האלימות הקשים שאנחנו חווים לאורך השנים, ובייחוד אלו האחרונים, פגעו קשות ברצון ליישב את הסכסוך בהסכמה. הסקרים האחרונים של מדד השלום שערכנו לאחר השבעה באוקטובר, מצביעים על ירידה חסרה תקדים בנכונות של יהודים בישראל לקיים משא ומתן לשלום, עם הרשות הפלסטינית. זאת לעומת המדידות שערכנו ב-20 השנים האחרונות. אבל לצד זאת, ישנו קונסנזוס של למעלה מ-85% שהמשך הסכסוך מזיק לישראל. כיצד אם כן ניתן לסיים אותו בדרכי שלום, כאשר האמון בצד השני נפגע אנושות, ואיתו גם המוטיבציה להגיע להסכם? הצעות לסיום הסכסוך מונחות על השולחן כבר עשרות שנים. התרומה של המחקרים שאני עורך יחד עם עמיתי, היא לא בגיבוש הצעות חדשות, אלא בהבנת המנגנונים הפסיכולוגיים שמונעים מאיתנו לשקול ברצינות את ההצעות הללו שמופיעות בכל פעם מחדש. וכדי להבין אותם, אנחנו צריכים לקחת כמה צעדים אחורה ולהסתכל על עצמנו מבחוץ. אנחנו כחברה שקועים בסכסוך אלים ומדמם כבר עשורים רבים, ונדרשים להתמודד עם סבל, כאב, פחד ומצב מתמשך של סטרס. אנחנו צריכים לפתח נכונות להקריב את היקר לנו מכל, אבל גם לנסות לפתח חיי שגרה של משפחה, עבודה, לימודים, וגם הנאה ושמחת חיים. ואנחנו מצליחים לעשות את זה היטב לאורך שנים, בגלל התחושה שאין לנו שום ברירה אחרת. התחושה הזאת ״אין ברירה״ שמצדיקה עבורנו את המחירים הבלתי נתפסים שאנחנו משלמים על המשך הסכסוך, מבוססת על מגוון רחב של תפיסות ורגשות. תפיסות שמצדיקות את הבעלות הבלעדית שלנו על ארץ ישראל. ששוללות את האנושיות של הצד השני, ושמציגות אותנו בתור עם שנרדף לאורך כל שושלת הדורות ולכן חייב להגן על עצמו בכל דרך. התפיסות הללו, שמלוות ברגשות קשים, הן טבעיות ואנושיות. הן מנגנון ההגנה שלנו, המגן הפסיכולוגי שמאפשר לנו כחברה לחיות כל כך הרבה שנים בתוך מצב בלתי נסבל. אבל המחיר של התפיסות הללו כבד מנשוא. הן משמרות את הסכסוך, את מעגל הדמים הבלתי נגמר, ומונעות מאיתנו להבחין שיש ברירה. סכסוכים קשים לא פחות מהסכסוך שלנו, שגבו קורבנות רבים מספור, היו מלווים בשנאה בין-דתית, וגרמו לכאב עמוק לחברות שהן היו מעורבות בהם. הסכסוכים הללו, בצפון אירלנד, בקולומביה ובמקומות אחרים בעולם, הסתיימו בהסכם מדיני. הסכם שסיים את האלימות, ואיפשר את תחילתו של תהליך ממושך של ריפוי. השינוי יכול להתחיל רק עם הנכונות שלנו, לשקול את האפשרות שיש דרך אחרת. אם נפתח לאפשרות הזאת, ונהיה מוכנים לבחון מחדש את התפיסות שלנו על עצמנו, על הצד השני ועל הסכסוך, נוכל ללכת בזהירות ובשיקול דעת בדרך חדשה. דרך שתוכל לתת תקווה לנו ולילדינו.

רק אתמול התבטא בנקאי בכיר ואמר שכבר מרגישים חרם כלכלי על ישראל ושבחלק מהמדינות אנחנו כבר מצורעים. דפנה מאור, עורכת כלכלית עולמית בדה מרקר על המחיר הכלכלי הכואב שכולנו נשלם בעקבות מדיניות הממשלה ההרסנית והנזק הכלכלי שיקח שנים לתקן. טקסט הסרטון המלא: במדינות מושחתות, לאנשים חרוצים ומוכשרים אין תמריצים לעבוד, לחדש, להמציא. בתשעה בפברואר, לראשונה עולם, הורידה חברת מוד׳יס את דירוג האשראי של ישראל. הנימוקים להורדת הדירוג והציפיות להורדה נוספת צריכים לעשות לכולנו חושך בעיניים. זה התחיל לפני יותר משנה. הממשלה פתחה במתקפה על מוסדות המשפט, אחד משלושת עמודי התווך של הדמוקרטיה. כלכלנים מכל קצוות תבל הזהירו, ישראל צועדת במדרון כלכלי מסוכן. הפגיעה בדמוקרטיה שלה תפגע גם ברווחתם של אזרחיה. מאז השבעה באוקטובר, אין חדשות כלכליות טובות. הממשלה עסוקה במרץ במינוי מקורבים, בהעברת תקציבים למגזרים צרים ובשוד הקופה הציבורית. כל זאת בשעת החירום הקשה ביותר לביטחון ישראל מאז הקמתה. במשך חודשים נשאו אזרחי ישראל על כתפיהם לא רק את ההגנה על ביטחון המולדת, והקריבו את חייהם כדי לבלום מתקפות מצפון, דרום ומזרח, אלא גם את הנטל הכלכלי שהממשלה לא מסוגלת ואולי גם לא רוצה לטפל בו. הורדת דירוג האשראי נומקה לא רק בנימוקים ביטחוניים, אלא הפנתה אצבע מאשימה למעשי הממשלה עצמה. הרשות המחוקקת, הכנסת, והרשות המבצעת, הממשלה, חלשות יותר משחשבו בחברת הדירוג קודם לכן. הדוח הוא הצבעת אי אמון ביכולת הפוליטית של הממשלה לשפר את מצבה של מדינה. חוסר ניהול, חוסר אופק מדיני וחוסר כישורים. כל אלה מאפיינים ממשלה שמצעידה מדינה בדרך לשחיתות עמוקה. שחיתות הורסת. במדינות מושחתות, לאנשים חרוצים ומוכשרים אין תמריצים לעבוד. לחדש, להמציא. מי שמקבל את הג'ובים, את החוזים ואת הפרויקטים, הם אנשים שכל יתרונם הוא קשרים. קרובי משפחה, חברים, אנשים שיודעים לשמן את הכיסים, המגזרים הנכונים. שאפשר לקנות את הקולות שלהם. במדינות מושחתות, הכלכלה לא צומחת במלוא הפוטנציאל שלה. היא לא יכולה להתפתח, כי לכישורון ויוזמה אין ערך. אנשים מוכשרים וטובים לא מקבלים תגמול על עבודתם. הם מתייאשים, והם בורחים אם יש באפשרותם. אין ביטחון במוסדות המדינה ובממשלה. יש חשדנות וקיטוב בין קבוצות חברתיות. הדרך לעוני, בערות והדרה, סלולה. המגמה כבר ניכרת. בפברואר, ספגה ישראל גם ירידה במדד השחיתות העולמי לשנת 2023. זאת לאחר שב-2022, תחת ממשלת השינוי, רשמה קפיצה של חמישה מקומות למקום ה-31 ברשימת המדינות הפחות מושחתות בעולם. היא גם הדרדרה שבעה מקומות בדירוג הדמוקרטיות העולמי של אקונומיסט תחת ממשלתו של נתניהו. איך נסיים את 2024? החוסן הלאומי של ישראל דורש הקפדה על התנהלותה של המדינה כדמוקרטיה מהותית. הדוחה מלפניה תופעות של שחיתות שלטונית. כך אמרה עמותת שקיפות בינלאומית שאחראית על דירוג השחיתות. אי אפשר לסמוך על הממשלה הנוכחית שתפנים את המסר הזה, ולפיכך היא מועלת בתפקיד הבסיסי ביותר שניתן בידיה. את הנזק הזה צריך לעצור. כבר עכשיו יידרשו שנים כדי לתקן חלקים גדולים ממנו. אין לנו את המותרות לחכות.

ברגעים אלה ממש, בג"ץ דן בעתירות נגד הפטור מגיוס לחרדים. אלוף במיל' עמוס מלכא, ראש אמ"ן לשעבר, בסרטון שלא משאיר ספק על חשיבות השוויון בנטל לחברה הישראלית. טקסט הסרטון המלא: המחלוקת סביב חלוקת הנטל בגיוס לצה״ל היא מהוותיקות בדיון הציבורי בישראל.// מספר המתווים וההצעות לפתרון הן כמספר הממשלות בישראל/ וזה לא מעט/// במהלך 2023,/ במסגרת הניסיון להפיכה משטרית,/ עלה שוב הנושא,/ עקב כוונת הממשלה להלבין את ההשתמטות בעזרת עילת הסבירות ופסקת ההתגברות// מלחמת חרבות הברזל הציפה מחדש את סוגיית גיוס החרדים.// בעיקר לאור המשמעויות ארוכות הטווח לגודלו של צה״ל,/ משך שירות החובה הצפוי להתארך,/ ועלייה דרמטית במספר ימי מילואים בשנה למערך המילואים// אם לפני כן ניתן היה לחשוב שמדובר במאבק בין מגזרי/ המציאות מאז 7/10 מעבירה את הסוגייה לגזרת הצורך הביטחוני המוחשי,/ סד״כ צה״ל,/ ובעיקר לעומס העצום על החלק המשרת כיום./ עומס שלא כולם יוכלו לעמדו בו/// הפעם,/ ואחרי שנים של התחמקות מדיון עמוק בסוגיה,/ אנו רגע לפני הכרעות,// בתחקיר חדשות 12 קיבלנו הוכחה למה שידענו כבר זמן רב:// • רק 10-15 אחוז באמת לומדים תחת ״תורתו אומנותו״// • כל השאר זו תעשיית רמייה והונאה/ שראשי ישיבות מעורבים בה// • שוק שחור של תעודות פטור// • ניפוח שיטתי של מספר הלומדים ומספר מורים// • בתי ספר רשומים במקום בו נמצא אולם שמחות// • מורות רשומות שאינן עובדות// • אברכים כביכול עובדים בשחור/ כדי להנות משני העולמות// אני לא רואה את זה כמאבק בין מגזרי// זו סוגייה קריטית לביטחון הלאומי ולעתיד החברה בישראל// אין שום הגיון להלבנת ההשתמטות הגורפת של מגזר גדול כל כך/ שחלקו באוכלוסייה הולך וגדל/// אחד הנושאים היותר מדוברים מאז 7/10,/ בעיקר בקרב הלוחמים בסדיר ובמילואים,/ הוא נושא הדרישה לאחדות ולכידות של החברה בישראל/// אחדות היא לא ערך גנרי העומד בפני עצמו// אחדות חייבת להתבסס על ערכים משותפים/ אחדות המטרה/ מחויבות כוללת/ ונשיאה הגיונית בנטל הביטחון הלאומי/// החרדים חייבים להבין שמציאות בה צד אחד משרת בצה״ל בסדיר ובמילואים,/ עובד ומשלם מיסים,/ בעוד הצד האחר,/ החרדים,/ לא משרתים,/ לא עובדים/ ולא משלמים מיסים,/ לא יאפשר אחדות. להיפך,/ מצב זה יקצין את המתח והניכור./// כולנו מכבדים את ״תורתו אומנותו״ של חלק מהמגזר החרדי// אבל... לא מקבלים באופן גורף את ניצולו להשתמטות המונית של כלל המגזר/// החברה הישראלית לא תהיה מאוחדת לעולם אם מגזר גדול/ הולך וגדל/ ייהנה רק מזכויות אך יתחמק מכל חובה ציבורית סבירה/// אני אומר לחרדים ישירות// עליכם להפנים// חלוקת הנטל הלאומי הקיימת כיום לא תוכל להימשך// עדיף להגיע לתוכנית מוסכמת מאשר להגיע לעימות הרסני///

למרות הניסיונות להרדים אותנו, ההפיכה המשפטית לא נעצרה בשבעה באוקטובר ורק לאחרונה עלתה שוב הצעת החוק שעוסקת בהרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים. עו"ד קרן הורוביץ, מנכ"לית מרכז רקמן לקידום מעמד האישה, על הסכנות והמשמעויות של קידום משפט התורה, לדמוקרטיה הישראלית. טקסט הפרק המלא: האם מדינת ישראל צריכה לממן מכיסה, מחיקה של זכויות יסוד בסיסיות בדמוקרטיה, ובכללן זכות הקניין, הזכות לשוויון, הזכות לקיום בכבוד, לטובת משפט התורה? מאז כינונה של הממשלה הנוכחית, וגם לפני, שוב ושוב נעשים ניסיונות לקדם הצעת חוק להרחבת סמכות בתי הדין הרבניים לעניינים אזרחיים. כלומר, להעניק להם סמכות שיפוט או בוררות בסכסוכים בין שכנים, סכסוכים עסקיים, סכסוכים מול מעסיק, כאשר הצדדים מסכימים להתדיין בבתי הדין הרבניים. כיום לבתי הדין סמכות לדון רק בנושאי נישואין וגירושין והנושאים הנלווים להם. מי שמקדם את ההצעה טוען כי כדי לצקת תוכן לביטוי מדינה יהודית, יש לתת מעמד מיוחד למשפט התורה ולפעול לפיתוחו. כמו כן, חלק מאזרחי המדינה רוצים להסדיר את ענייניהם האזרחיים על פי עולם הערכים וסולם העדיפויות התורני, והמדינה צריכה לאפשר להם לעשות זאת בשם ערך הפלורליזם, שהוא אחד מהערכי היסוד של דמוקרטיה. אז מדוע בעצם להתנגד? כמה עובדות על משפט התורה שאותו כל כך חפצים לקדם. משפט התורה הוא משפט שקבע עד שנת 1992 עת בג״ץ התערב בפרשת בבלי, שאשה תצא מנישואין, גם אם היו ארוכים, בלי כל חלק ברכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים, למרות השקעה רבה בגידול הילדים ובהחזקת התא המשפחתי. מדוע? מכיוון שבהלכה לא קיים מושג של שיתוף בנכסים. ובית הדין סירב להכיל עקרונות אשר היו יכולים לרפא את הפער שבין ההלכה לבין המציאות. בשורה של מקרים בהם עובדים במוסדות חינוך תורניים אולצו לחתום על מסמך לא חוקי, בו הם מוותרים על זכויות סוציאליות, בית הדין הביא לפסקי דין קשים שפגעו בעובדים ובעובדות, כי העדיף את איתנותם הכלכלית של המעסיקים. האם מדינת ישראל צריכה לממן מכיסה, מחיקה של זכויות יסוד בסיסיות בדמוקרטיה, ובכללן זכות הקניין, הזכות לשוויון, הזכות לקיום בכבוד, לטובת משפט התורה? האם אנו מוכנים להמתין ולצפות באדישות בנפגעים ובנפגעות מדין התורה, תוך תקווה שתפיסות צדק כמובנם בעת הזו יתפסו מקום גם שם? הוויכוח אינו בשאלה האם אזרחים החפצים בדין תורה יוכלו לפעול לפי דין תורה. את זה הם יכולים לעשות גם כעת בבתי הדין הפרטיים. הוויכוח האם הדבר יעשה במימון ובחסות המדינה. האם יש להרחיב את הערבוב בין דת למדינה? לא ניתן לחלוק על כך שבתי הדין הרבניים הינה מערכת מפלה בהגדרתה. בתי הדין מתנגדים בכל תוקף למינויין של דייניות, גם כבוררות. האם ראוי שהמדינה תממן גופים מפלים? המשמעות של הרחבת סמכות בתי הדין הרבניים היא יצירה, תחת כנפיה של מדינה אחת, שתי מערכות משפט המבוססות על גוף דינים שונה ומושתתות על תפיסות צדק שונות. המשמעות היא תמיכה במערכת משפט המדירה כיום נשים משורותיה, ומיישמת דין מפלה ובעייתי לנשים ולאחרים. אי אפשר לטעון לחשיבות הפלורליזם המשפטי בשעה שבישראל החוק כופה, גם על מי שאינו מעוניין בכך להתדיין בנושאים הקשורים לנישואין וגירושין בבתי הדין הדתיים.

ידעתם.ן שנשים וחולים במחלות כרוניות דיווחו יותר על עלייה בהחמרה במצבם.ן הבריאותי, מאז השבעה באוקטובר? המצב הבטחוני המתמשך גובה מחירים לא רק בנפש, אלא גם בגוף. פרופ' חגי לוין, יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור, על ההפקרה וחוסר התכנון של הממשלה בתחום הבריאות של כל אזרחי ואזרחיות המדינה. טקסט הפרק המלא: ללא טיפול הולם, המשבר הביטחוני המתמשך הופך גם למשבר חברתי, כלכלי, בריאותי. אנו רואים עדות לפגיעה מיידית בבריאות הנפשית של הישראלים. דיכאון, חרדה, הפרעות שינה, הפרעות ריכוז, צורך בתרופות ובטיפול. יש אוכלוסיות פגועות במיוחד, החטופים ומשפחותיהם. הניצולים, העקורים, וכן אוכלוסיות בסיכון מיוחד, עקב גורמי סיכון בריאותיים או סוציו-אקונומיים. אבל הנזק הוא לא רק נפשי. אנו צופים נזקים בריאותיים, החמרה במצבם של חולים במחלות כרוניות כמו סוכרת ויתר לחץ דם, התפרצות של מחלות סרטן ומחלות אוטואימוניות. ירידה בתוחלת החיים בישראל. ממידע ראשוני, מסקרים שנערכו בישראל עולות מספר סיבות לפגיעה בבריאות. הטראומה והסטרס המתמשך, הפגיעה בהרגלי הבריאות תוך עלייה בהתמכרויות. העדר פעילות ותזונה לא בריאה. שיבוש חיי השגרה ופגיעה מסוימת בנגישות לשירותי רפואה. מסקר של מכבי עולה שלפחות שליש מהעקורים דיווחו על החמרה במצבם הבריאותי הכללי ובתחום בריאות הנפש המצב אף גרוע יותר. חולים במחלות כרוניות ונשים סבלו בשכיחות גבוהה יותר מהחמרה במצבן הבריאותי. הישראלים מפגינים חוסן בלתי רגיל. כפרטים וכחברה. אבל הממשלה כושלת במתן המענים המערכתיים הנדרשים. מדינת ישראל יכולה לעשות הרבה יותר כדי לצמצם את הפגיעה בבריאות הציבור תוך כדי שיפור מערכת הבריאות. לצורך כך נדרשת ממשלה המתעלה לגודל השעה בהיבט של אתגרי הבריאות ומגלה מנהיגות הנשענת על מקצוענות בתחום בריאות הציבור. על הממשלה להכין כעת תוכנית אסטרטגית חוצת ארגונים ומשרדים לחיזוק החוסן החברתי ובריאות הציבור. אחרי חודשים רבים של הישענות על התנדבות חסרת תקדים. יש צורך בגיוס והכשרת כוח אדם מקצועי קבוע. יש צורך לתקצב את מערכת הבריאות המורעבת בהתאם לצרכים האמיתיים, תוך צמצום פערי הבריאות במיוחד בפריפריה. זאת יכולה להיות הזדמנות לקרב בין אוכלוסיות. הממשלה צריכה לפעול ביחד עם הרשויות המקומיות והארגונים על מנת לתת לציבור כלים להתמודדות עם המשבר תוך בניית תשתיות. לדוגמה, בכל רשות מקומית צריכה להיות יחידת בריאות מקצועית. המפתח להצלחה הוא השקעה ברפואה המונעת, בעידוד אנשים לשמור על בריאותם, בהקפדה על ההמלצות הבריאותיות, כדוגמת בדיקות סקר, בשמירה על תזונה בריאה, פעילות גופנית, הימנעות מטבק וסמים אחרים תוך יצירת סביבות בריאות. למשל, על ידי סבסוד הפירות והירקות והוזלת המחיר לציבור. נדרשת חשיבה חדשנית ומותאמת אישית. אסור להזניח את הילדים שהופקרו. יש צורך להטמיע את עקרונות קידום הבריאות בתוך מערכת החינוך. למשל, על ידי החזרת אחיות בתי הספר והפיכת בתי הספר והגנים למקדמי בריאות. ברור שהחזרת החטופים וסיום המלחמה תוך השגת מטרותיה יעזרו מאוד לבריאות הציבור. אבל אנחנו לא יכולים לחכות לסיום המלחמה. עלינו להתחיל כבר עכשיו בתהליך השיקום הבריאותי. אסור להפקיר את בריאות הציבור.

מה הם שלושת הדברים שחשבתם.ן על חינוך וצריכים להשתנות? ועד כמה דק הגבול בין חינוך לאינדוקטרינציה? אביטל מסטרמן מחנכת ומורה להיסטוריה ותנ"ך, על חשיבות החינוך הליברלי לחשיבה עצמאית, שבלעדיו אין מדינת ישראל, יש מדינת יהודה. טקסט הפרק המלא: ללא חינוך ליברלי לחשיבה עצמאית, ביקורתית ופתוחה. על באמת, אין מדינת ישראל. יש מדינת יהודה. המילה ״חינוך״ מקורה מן המקרא, ומשמעותה התחלה. לימים, רש״י הוסיף נדבך לפירוש וקבע כי חינוך זה בהכרח הנחלת יסודות מכוונים בתחילת הדרך עם ראייה לעתיד, כדי שיוכל התלמיד לפעול בכוחות עצמו. לאורך השנים, החינוך היה דרכם של בני האדם לפתח את ילדיהם בהתאם לצרכי החברה, וצרכי החברה השתנו מתקופה לתקופה. כך, במאה ה-19, עם עליית הלאומיות, מערכת החינוך שימשה מצד אחד לפיתוח דור העתיד לפי צרכי המדינה, ובמקביל ליצירת חיברות, היסטוריה, ערכים, שפה ומטרה משותפת שתמשיך לקיים את החיבור הלאומי. במאה ה-20, הוכיחו לנו שהגבול בין חינוך לבין אילוף דק מאוד, ומשטרים אפלים השתמשו, ומשתמשים בחינוך, למטרותיהם לא פחות ואולי אפילו יותר ממשטרים דמוקרטיים ליברליים. השנה האחרונה, מהווה נורת אזהרה לכל מי ששואף לחיות במדינה ליברלית. בהתיחסותנו למערכת החינוך כמסגרת בייביסיטר נוחה עבור ילדינו, אנחנו הופכים אותה למערכת קורסת, הדוהרת במסלול הבטוח לעולם שלישי. בחשבון פשוט, ללא חינוך, אין הייטק, אין רפואה, ואין צבא. ללא חינוך ליברלי לחשיבה עצמאית, ביקורתית ופתוחה, על באמת, אין מדינת ישראל. יש מדינת יהודה. שלושה דברים שחשבתם על חינוך וצריכים להשתנות. אחד, אם בעבר חשבתם שפלורליזם משמעו שבבתי הספר של הילדים שלכם ילמדו דבר אחד, בעוד בבתי ספר אחרים יוכלו ללמוד דברים אחרים, לא עוד. כי בזמן שאנחנו הרגשנו מאוד ליברליים בקבלתנו את האחר, היו בתי ספר שעשו אינדוקטרינציה לערכים מנוגדים, כמו גזענות, להטופוביה, או עליונות יהודית. בגאונותם הם הצליחו לשכנע אפילו אותנו שאנחנו עגלה ריקה, וכל הערכים נמצאים רק בדת. בעוד אנחנו ניסינו לשמור על א-פוליטיות, בתי ספר מההתנחלויות הוציאו הסעות להפגנות. אז כן, אכפת לכם מה לומדים בכל בתי הספר, ויש קווי יסוד שאסור לנו לוותר. כולם צריכים ללמוד אהבת הארץ, כולם צריכים ללמוד לימודי ליבה, כי אם לא, פשוט לא תהיה לנו ארץ. שתיים, גבולות שיח. בעולם ליברלי, לא בכל דיון צריך להביא שני צדדים. זה בסדר לקבוע ערכים שאני לא מתפשרת עליהם. בדיוק כמו שלא מצפים ממני לעשות דיון: אונס בעד או נגד, גם לא ראוי שיעשה דיון דמוקרטיה או תאוקרטיה. יותר מזה, אסור לנו ליפול לדיכוטומיה, זה לא או שלום או ביטחון. חובה עלינו לחנך למורכבויות. שלוש, הכל פוליטי, לא הכל מפלגתי. חינוך הוא הבסיס לשינוי חברתי. אסור לחשוש משיח דמוקרטי, ליברלי, מגיל אפס ועד האוניברסיטאות. התנסות בדיונים עם קונפליקטים בצורה תרבותית ומבוקרת, זה כלי חינוכי חשוב ליצירת חברה מאוחדת, בריאה ופתוחה. בשורה התחתונה, בחינוך, יש ראייה לעתיד טוב יותר לנו ולדור העתיד. עלינו להילחם על החינוך הממלכתי, תוך הפיכתו לשוויוני, התנגדות להפרטה, ותיעדופו בשיקולים הפוליטיים והכלכליים. חינוך הוא התקווה.

דוד בן גוריון אמר פעם בהקשר של טוהר הנשק: "אם מצפון זה לא יפעל ויפעם בלבנו בימים כאלה – לא נהיה ראויים לגדולות ולנצורות שניתנו לנו עד כה." את בן גוריון כבר לא נוכל לשאול על הנושא אבל לשמחתנו, פרופ' אסא כשר, פרופ' אמריטוס לפילוסופיה וממחברי "רוח צה"ל", התיישב מול המצלמות שלנו להסבר נוקב, על עקרון טוהר הנשק ועל הקוד האתי של צה"ל. טקסט הפרק המלא: אנחנו שומרים על טוהר הנשק, כי אנחנו רוצים להיות מדינה דמוקרטית ששומרת על העקרונות המוסריים שנמצאים בשורשיה. לכל מקצוע רציני יש קוד אתי, לכל ארגון אחראי יש קוד אתי. התפקיד של הקוד האתי הזה הוא להיות תעודת זהות ערכית. אני אומר מה הערכים שלי בתור רופא, אתם תסתכלו עליי. אלה הערכים שאני מממש בפעילות הרפואית שלי, אתם יכולים לשפוט אותי לפי ההתנהגות שלי זה מה שחשוב לי להיות, אני מטפל בבני אדם שצריכים טיפול רפואי. גם לצהל יש מסמך אתי שבו מופיעים שני ערכים שלא מופיעים בשום קוד אתי אחר של שום צבא בעולם. ואני מאוד גאה בזה. אחד מהם הוא חיי אדם, והשני הוא טוהר הנשק. הביטוי טוהר הנשק נולד בהתחלת המאה הקודמת, בהקשר של הקרב המפורסם על תל חי. אבל לא נסביר את ההיסטוריה, רק נסביר את הרעיון. טוהר הנשק פירושו שהשימוש בנשק הוא טהור. אתה משתמש בנשק רק למטרות הראויות, הצודקות. לשימוש בנשק יש תפקיד, אתה ממלא את התפקיד הזה, זאת היא משימה, המשימה משרתת מטרה. והמטרה הזאת היא צודקת. ואנחנו תמיד רוצים שככה ייראה השימוש שלנו בנשק. זה אומר, בין השאר, שאנחנו לא להוטים להשתמש בנשק שלנו, אנחנו לא הורגים אם לא מוכרחים. הביטוי הזה ששמענו לא בזמן מאיזשהו שר בממשלה, למה יש כל כך הרבה שבויים, לא יכולנו להרוג חלק, הוא ביטוי איום ונורא. הוא ביטוי שהוא מנוגד ב-180 מעלות למה שכל חייל לומד כשחיילים לומדים מה זה טוהר הנשק. אנחנו לא הורגים שבויים. אנחנו לא הורגים בכלל כשאנחנו לא מוכרחים. אנחנו נלחמים כי מוכרחים להילחם, כי מוכרחים להגן על האזרחים ועל החיילים. אבל אנחנו לא משתעשעים בנשק כדי להשיג מטרות לא ראויות. אנחנו ממש נזהרים ככל האפשר להקפיד על מה שנקרא דיני הלחימה. שאומרים, אנחנו לא נלחמים נגד אזרחים. רק נגד הטרוריסטים שתוקפים אותנו. או כשזה מלחמה נגד צבא, אז אנחנו נלחמים באותו צבא. אנחנו חסים על השבויים. אנחנו אפילו מטפלים בפצועים של האויב. כשיש לנו שבויים, הם נמצאים במחנה שבויים, והם אוכלים את האוכל שלנו, ושותים את המשקה שלנו, מקבלים את הטיפול מהרופא שלנו, מפני שהם בני אדם שיצאו מן המלחמה. ואנחנו מכבדים את האדם באשר הוא אדם, ואחר כך נשפוט אותו כשצריך. חשוב מאוד, שלמרות שהאויב שלנו לא מתנהג בצורה הזאת, אנחנו כן מתנהגים בצורה הזאת, כי אנחנו לא רוצים להיות דומים לאויב שלנו. אנחנו שומרים על טוהר הנשק, כי אנחנו רוצים להיות מדינה דמוקרטית, ששומרת על העקרונות המוסריים, שנמצאים בשורשיה.

אתמול פורסם שבשיחה סגורה, אמר הממונה על המו"מ להשבת החטופים, האלוף במיל' ניצן אלון: "אנחנו מיואשים, עם הרכב הממשלה הזה לא תהיה עסקה. העסקה שאני דוחף אליה תכלול החזרה של כל החטופים בהדרגה, וחמאס עיקש שהיא תכלול את סיום הלחימה. אמרתי לראש הממשלה שאפשר יהיה לחזור ללחימה בכל רגע נתון". אז הזמנו שוב את האלוף במיל' נמרוד שפר, שמנתח עבורנו בסרטון, למה למרות שככל שעולה עצימות הלחימה - הסיכוי להחזיר את החטופים בחיים יורד, נתניהו בוחר להמשיך בלחימה. סרטון חובה לכל אזרח.ית במדינה, שהאמת חשובה לו.ה. טקסט הסרטון המלא: בכל פעם שצה״ל מגביר את עצימות הלחימה בעזה, הסיכוי להחזיר את החטופים בחיים יורד. למעט חריגים בודדים, שבויים וחטופים לאורך כל ההיסטוריה של ישראל, חזרו הביתה בסוגים של עסקאות או הסכמים מדיניים, בין אם במלחמות ובין אם לא. חריג יחיד הוא מבצע אנטבה, ושלושה חטופים מתוך כ-250 ששוחררו חיים במלחמה הנוכחית. אנשים שלא חזרו הביתה מהשבי, שהופקרו למותם בידי האויב, לרוב לא חזרו בגלל עקשנות מדינית, ניהול מו״מ לא מוצלח, או בגלל שהדרג המדיני החליט שהוא לא מוכן לשלם את המחיר הפוליטי הכרוך בהשבתם הביתה, כפי שאנחנו רואים היום. אבל לשם ההגינות, בואו נמשיך עם ההיגיון של אלו, הטוענים שמבצע צבאי יחזיר את החטופים. הסיכוי להצלחת מבצע מיוחד, זה אופי המבצעים האלה, קיים רק אם אלמנט ההפתעה עומד לצידנו. כיום, חמאס ערוך ודרוך לכל פעולה אפשרית של צה״ל, ונערך בעיקר לסיכון מבצע לשחרור חטופים. ולכן הסיכויים להפתיע אותו קרובים לאפס. המסקנה אם כן, היא שמשמעותו של לחץ צבאי היא אחת, הרג החטופים, בין אם בידי מחבלי חמאס, או בידיו של צה״ל בטעות. וכל פעם שצה״ל מגביר את עצימות הלחימה בעזה, הסיכוי להחזיר את החטופים בחיים יורד. לפעמים אנחנו שוכחים, אבל חלק גדול מהחטופים, הם אזרחים ישראלים שנחטפו מביתם ביום שבת בבוקר. החוזה הבסיסי בין האזרח לבין המדינה, שהיא מדינתנו, נשען על זה שהמדינה אחראית לביטחונו. הפקרת האזרחים לזוועות שבעה באוקטובר, וכן הפקרתם עכשיו, היא פגיעה שאין לה סליחה באחריות המדינה כלפינו, אזרחיה. וצריך לומר את האמת הכואבת. נתניהו לא רוצה להשיב את החטופים. כמו שהפר כל הסכם עליו חתם, כמו ששיקר לכל אדם שסמך עליו, כך הוא נוהג באזרחי ישראל. נתניהו מפר את החוזה הבסיסי ביותר בין המדינה לבין אזרחיה, כי זה משתלם לו. איך אני יודע? כי אם נתניהו היה רוצה להחזיר אותם, היה נותן מראש חופש פעולה מלא לצוות המו״מ, ועוצר או מגביל רק אם היה צורך. בפועל הוא נהג בדיוק הפוך. הטיל מגבלות, הסיר אותן, הטיל אחרות, ורק אדם שמעוניין למסמס משא ומתן נוהג כך. לא מי שרואה בהשבת החטופים, האזרחיות והאזרחים והחיילים שנחטפו מביתם או ממשמרתם, חובה מוסרית עליונה. העובדות ידועות, השבת החטופים משמעה סוף המלחמה, וסוף המלחמה משמעה סוף הקריירה הפוליטית של נתניהו. עם סיום המלחמה יהיו בחירות, בהן נתניהו יודח, והוא יאבד את היתרון הטקטי שיש לו במשפטו הפלילי. תקום ועדת חקירה ממלכתית שככל הנראה תקבע שנתניהו אחראי למימון ארגון טרור רצחני, ושהוא החליש את ישראל כך שארגוני טרור יתקפו אותה. כשנתניהו מקבל החלטה, הוא רואה לנגד עיניו את המציאות האישית שלו. מבחינתו שמשפחות החטופים תחטופנה מכות משוטרים, שהחטופות יינמקו במרתפי חמאס, ושהחטופים יעונו או ימותו מאשר שהוא יאבד את כיסא ראש הממשלה. כן, זה כל כך נורא, אבל לשם הגענו.

באפריל הודיעה הפרקליטות כי תבטל את הסכם עד המדינה עם שלמה פילבר בתיק 4000, במשפט נתניהו. מדובר בלא פחות מרעידת אדמה תקדימית שעברה איכשהו מתחת לרדאר, בים החדשות. אז פנינו לעו"ד נורית ליטמן, לשעבר המשנה לפרקליט המדינה, שתסביר לנו מה משמעות הסכם עד מדינה ומה משמעות ביטול ההסכם. טקסט הפרק המלא: אז מהו למעשה עד מדינה? עד מדינה הוא שותף לעבירה המעיד מטעם התביעה אחרי שניתנה לו טובת הנאה או הובטחה לו טובת הנאה. ומה כולל הסכם עד מדינה? התביעה מבטיחה לעד הקלה בעונשו, מבטיחה לא להשתמש נגדו במידע שהוא ימסור ולעיתים גם מבטיחה לסגור לו את התיק. בתמורה לכך העד מבטיח למסור עדויות אמת על חלקו בפרשה ועל חלקם של אחרים, בדרך כלל בכירים ממנו, ולהעיד נגדם בבית המשפט. במאי 2015, מינה ראש הממשלה ושר התקשורת דאז בנימין נתניהו את שלמה פילבר למנכ"ל משרד התקשורת. בשנת 2018 נחקר פילבר במשטרה בחשד למעורבותו בקשר פלילי ומושחת בין נתניהו לשאול אלוביץ', הבעלים של חברת בזק, בפרשה 4000, המכונה פרשת בזק-וואלה. הראיות שהיו בידי המשטרה העלו חשד שאלוביץ' ורעייתו אפשרו לנתניהו להתערב בתכנים באתר וואלה שבבעלות בזק בציפייה שנתניהו יקדם את האינטרסים הכלכליים של בזק במשרד התקשורת. יומיים לאחר שהתחילה חקירתו של פילבר הוא חתם על הסכם עד מדינה. הסכמים כאלה קיימים בישראל כבר מיום הקמתה, והמושג "עד מדינה" אפילו עוגן בחוק הישראלי בשנת 1982. ואם בעבר היו מי שהסתייגו מהנוהג הזה לפטור עבריינים מעונש תמורת עדותם נגד אחרים, הרי שכיום נראה שכולם מבינים שאין מנוס משימוש בעדי מדינה כדי לחשוף פשעים חמורים. כמו בכל הסכם עד מדינה, גם בהסכם עימו פילבר התחייב למסור הודאות אמת על חלקו בפרשות הנחקרות ועל חלקם של אחרים ולשתף פעולה בכל מה שיתבקש ממנו בחקירה ובעדות בבית המשפט. פילבר גם התחייב לא לעשות כל פעולה שתפגע במהימנות ההודאות שהוא מסר בחקירה. עוד נחזור להתחייבויות הללו. הפרקליטות, נציגת המדינה, התחייבה לא להעמיד לדין פלילי את פילבר על חלקו בפרשה. ההסכם גם קבע שאם פילבר יפר את התחייבויותיו פרקליט מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה) יוכל להחליט לבטל את ההסכם לפי שיקול דעתו הבלעדי אחרי שהוא ישמע את טענותיו של פילבר בעניין. ואם ההסכם יבוטל – יהיה אפשר להשתמש בכל ראיה שנאספה נגד פילבר, כולל ראיות שהוא עצמו מסר כדי להגיש נגדו כתב אישום. אז מה קרה עד עכשיו? פילבר מסר הודעות מפורטות ושיתף פעולה עם המשטרה. ההודאות שהוא מסר סייעו לפרקליטות לגבש את כתב האישום נגד נתניהו, אלוביץ' ואחרים. הוא התייצב לעדות בבית המשפט. עד כאן הוא פעל בדיוק כפי שהתחייב. אלא שכשהוא הגיע לבית המשפט הוא הפר פעם אחר פעם את ההסכם. הוא סתר את הודאותיו במשטרה אך בה בעת טען שמסר במשטרה הודאות אמת. כך למשל, הוא אישר את קיומה של "פגישת ההנחיה" המפורסמת, אותה פגישה שבה הנחה אותו נתניהו לסייע לאלוביץ' ולבזק, אך תיאר אותה ואת השלכותיה בצורה אחרת, צורה שמקלה עימו ועם נתניהו. ככל שהתקדמה עדותו כך גבר הסיכוי שהשופטים יתקשו לסמוך עליה. למה בעצם פילבר פעל כך? ככל הנראה הוא רצה לסייע להגנת נתניהו ועדיין להגן על עצמו מפני אפשרות ביטול ההסכם עימו. ולכן הוא ניסה לחפש דרך ביניים פתלתלה שבה הוא לא יסתור לגמרי את הודעותיו במשטרה אך גם לא יפליל את נתניהו. זוכרים את ההתחייבויות של פילבר בהסכם עד המדינה למסור עדויות אמת ולא לפגוע במהימנות הודאותיו בחקירה? אז זהו. למרות ניסיונו להלך בין הטיפות, את ההתחייבויות האלה הוא הפר. ולכן, הפרקליטות הודיעה לו שהיא מתכוונת להחליט שהוא הפר את ההסכם, ושהוא יוכל להשמיע את טיעוניו בעניין לפני שפרקליט המחוז יקבל החלטה סופית אם לבטל את ההסכם אם לאו. עכשיו נותר לנו להמתין ולראות אם פילבר יצליח לשכנע את הפרקליטות בטיעוניו. אם לא יצליח, צפויה לנו מסכת ארוכה נוספת של שימוע, כתב אישום ומשפט חדש, הפעם נגד פילבר. ומה לגבי עדותו בבית המשפט בתיקי נתניהו? גם כאן נצטרך להמתין ולראות כיצד ינהגו השופטים ולאיזו גרסה משלל גרסאותיו הם יבחרו להאמין.

לפי פרסום ב"ישראל היום" הקואליציה תקדם בשבוע הבא חוק המכפיף את מח"ש, המחלקה לחקירות שוטרים, לשר המשפטים. אז הזמנו את פרקליט המדינה לשעבר, ערן שנדר, מקים מח"ש ומי שעמד בראש המחלקה עשר שנים, כדי שיסביר על חשיבות שמירתה של מח"ש כגוף עצמאי וחזק. סרטון חובה לכל מי שהדמוקרטיה חשובה לו.ה. טקסט הפרק המלא: ראייה מקצועית מחייבת להבין שמח"ש נותנת שירות לאזרח, אך בה במידה נותנת גם שירות למשטרה, בכך שהיא מאפשרת לה לזהות את השוטרים המושחתים בשורותיה ולהוציאם מהמשטרה בפתח הדברים, אני מבקש להניח שתי הנחות עבודה שראוי שיעמדו לנגד עינינו כשאנו מדברים על מח״ש ועל חשיבות עצמאותה. הנחת העבודה הראשונה היא שגופים ממשלתיים נוהגים להגן על עצמם ולהתגונן מביקורת. הנחת העבודה השנייה היא שכל ארגון שיש לו אמצעים כוחניים יהיה בו מיעוט שיעשה שימוש לרעה בכוח העומד לרשותו. ככל שהארגון יותר גדול, כך יגדל בהתאמה המיעוט שיעשה שימוש לרעה בכוח שמעניק לו התפקיד. משטרת ישראל היא הארגון הכוחני הגדול ביותר במדינת ישראל, ועל הסמכויות הנרחבות ביותר לפגוע בזכויות אזרח, משום כך צריכה להיות הבקרה על המשטרה קפדנית חזקה ובלתי תלויה אלימות שוטרים קיצונית שתפסה כותרות לעתים יותר מדי קרובות, כמו גם ועדות חקירה ובדיקה של טיפול המשטרה באלימות שוטרים, הביאה לבסוף בשנת 1992 להעברת נושא חקירות השוטרים ממשטרת ישראל לפרקליטות המדינה ולהקמת מח״ש כמחלקה בפרקליטות. ראייה מקצועית מחייבת להבין שמח״ש נותנת שירות לאזרח, אך בה במידה נותנת גם שירות למשטרה. בכך שהיא מאפשרת לה לזהות את השוטרים המושחתים בשורותיה ולהוציאם מהמשטרה, אם בשל שחיתות של טוהר מידות, ואם בגלל שימוש בכוח והתעמרות שלא כדין. ניתן לומר כמעט ככלל, שלא כך ראתה המשטרה את מח"ש, ארגונים לא אוהבים ביקורת, כבר אמרנו? לשיא הגיעו הדברים בתקופת המפכ"ל אלשיך, ולשיא השיאים, כמובן, בתקופה של יעקב שבתאי כמפכ"ל חיוור ושר לביטחון פנים המתנהג כבריון מתלהם כלפי מח״ש ומכניס למגרש לחצים פוליטיים בוטים. אל מול אלו חייבת מח״ש בגיבוי פרקליט המדינה, לגלות מנהיגות ולעמוד איתן מול לחצי המשטרה, והתלהמות הדרג הפוליטי. לצערי, גם כאן אנחנו משלמים בין היתר מחיר יקר על התקפות החוזרות ונשנות לאורך שנים על מערכת אכיפת החוק שהביאו ליכולת מוחלשת והססנות מצד מנהיגות הפרקליטות ומח״ש. ספק אם יכול להיות הסבר לכך שתיק החקירה בעניינו של הקצין שנראה והוסרט זורק רימון הלם לתוך קהל מפגינים וגורם לפציעת אחד מהם, נחקר בשל כך באזהרה כבר לפני למעלה משנה וההחלטה בתיק עדיין אין. הססנות זו מנוצלת על ידי השר לביטחון פנים, שבניגוד לנהלים הקיימים מבקש לקדם את הקצין לפיקוד על תחנה. דווקא בימים אלו, כשהרוחות הסוערות מגיעות גם לרחובות מצופה היה ממח״ש שהחקירות שמנהלים יסתיימו לכל היותר תוך מספר חודשים לאחר תחילתן והתוצאות ייוודעו בציבור. כך יוצרים אמון. לצערי המצב היום אינו כך. לשם כך, בקליפת אגוז צריך מח״ש עצמאית, חזקה, שתזכה באמון הציבור מחד ותרתיע את השוטרים העוסקים בכך מלהשתמש בכוח מעבר למידה הראויה מאידך. חלק מהותי מאותו אמון הוא חוסר התלות המוחלט בגורם פוליטי, הן לתהליך מינוי מנהל המחלקה והן להתנהלותה המקצועית.

אלוף במיל' נמרוד שפר על הסיבה האמיתית שמונעת מאיתנו לנצח את חמאס. רמז, זה לא חמאס... טקסט הפרק המלא: הדרך היחידה להפסיק את הדשדוש ולהביס את חמאס לא טמונה בהפעלת עוד ועוד כוח צבאי. בשבוע שעבר שחרר נתניהו וידאו היסטרי, בו הוא טוען שהוא מסרב לדון בשאלת היום שאחרי ברצועת עזה, כי הוא לא רוצה להפוך את חמאסטן לפתחסטן. הסרטון יצא שעות ספורות לפני מסיבת העיתונאים, בה גלנט, שר הביטחון, עמד לפני הציבור וגילה לנו שאין לממשלה אף לא תוכנית אחת לעתיד של רצועת עזה, ושהיא מסרבת לדון בכזו. ובזמן שנתניהו מעכב וממסמס כל דיון על עתיד הרצועה, שהוא גם הדיון על עתידינו. בזמן שהוא עובד על הסיסמה הריקה הבאה שהוא ידחוף לגרונו של הציבור, חמאס חוזר למקומות בהם הוא כבר הובס. חיילי צה״ל בעזה נלחמים, נפצעים ונהרגים, מטהרים את העיר עזה ואז נאלצים לחזור אליה, כי חמאס התבסס בה שוב. מטהרים את ג'בליה ואז חוזרים אליה ונהרגים בה, כי חמאס התבסס בה שוב. כך נראה דשדוש וכך נראית הפקרות שלטונית. הדרך היחידה להפסיק את הדשדוש ולהביס את חמאס לא טמונה מהפעלת עוד ועוד כוח צבאי. היא טמונה בהצבת חלופה לחמאס. אגב, אותנו, הציבור, אין צורך לשכנע שחמאס הוא איום נורא. ורק עבור נתניהו והימין המשיחי הוא נכס של ממש. לכן הם גידלו אותו לממדים מפלצתיים ולכן הם גם היום מסרבים לעשות את מה שנדרש כדי למוטט אותו. עבור נתניהו חמאס חזק משמעו המשך הלחימה והמשך קיומו הפוליטי. ועבור הימין המשיחי, כל עוד אין שלטון מסודר בעזה, אפשר להמשיך ולאחוז בפנטזיה להתנחל מחדש ברצועה. חשוב לומר לנתניהו וגם להוזי ההזיות מהימין המשיחי. בעזה יש למעלה משני מיליון פלסטינים ולכן בסופו של יום ישלטו בעזה פלסטינים. לא שלטון צבאי ישראלי, לא שלטון אזרחי ישראלי, פלסטינים. וגם אי אפשר להרוג את כל מחבלי חמאס כמו שמציע, מבטיח לנו נתניהו. בכל יום מתווספים לחמאס לוחמים נוספים, תמיד תהיינה רקטות שלא יאותרו ותמיד יהיו רובים שלא יימצאו. במקרה הזה עוד כוח לא יביא לעוד ביטחון. לכן ישראל שמעוניינת בביטחון ושגשוג ולא בחלומות משיחיים צריכה לבחור מה משרת אותה הכי טוב. והכי גרוע הוא שלטון חמאס וגרוע מאוד גם כאוס שיתמלא בגורמים קיצוניים, לא פחות. וכמעט בלתי אפשרי לכלכל שלטון צבאי ישראלי שמשמעו פצועים והרוגים ללא הפסקה, עול כלכלי ענק על כלכלת ישראל, עול בלתי אפשרי על צה״ל ובידוד בינלאומי. ונותרת החלופה הכי פחות מסוכנת או גרועה שהיא למעשה היחידה האפשרית, והיא שלטון רשות. החדשות הטובות הן שיש כבר תוכנית לביסוס שלטון אלטרנטיבי ברצועה שיהיה חלק מהסדר אזורי רחב. היוזמה האמריקנית והסעודית להסכם אזורי רחב, כוללת בתוכה פתרון הסוגיה הפלסטינית, ותביא גם להכרת המדינות הערביות בישראל. לגיוס תמיכת העולם ולסיוע שלו במימוש פתרון הבעיה הפלסטינית, ולתחילת הדרך שלנו, של ישראל, להיות חלק מהמרחב המזרח תיכוני. יש רק בעיה אחת. בישראל יש ממשלה שביטחון לא מעניין אותה, וגם לא עתיד המדינה. למעשה חברי הממשלה מוכנים להקריב את ביטחון המדינה ואת עתידנו בה למען שרידות שלטונם. לכן מה שמונע מישראל לנצח, זה לא חמאס ולא איראן, אלא רק ממשלת ישראל והעומד בראשה. עצוב, אבל זו האמת המרה. מרה מאוד.

החודשים האחרונים הוכיחו שמדינת ישראל לא עמדה במבחן ההגנה על הילדים והנוער - אלו שנפגעו בגוף ובנפש, אלו שעדיין מפונים מהצפון והדרום, המדינה כשלה במיגון מוסדות חינוך ובאופן כללי לא עמדה בהגנה על כלל הילדים והנוער. עו"ד ורד וינדמן, מנכ"לית המועצה לשלום הילד, על הנחיצות בראיה מערכתית ובהבנית דרך סדורה, אם אנחנו רוצים להתחיל לשקם ולבנות את דור השבעה באוקטובר. טקסט הפרק המלא: תמונת המצב של הילדים בישראל בחודשי המלחמה הראשונים מלמדת שבמבחן ההגנה על ילדים מדינת ישראל לא עמדה. הנתונים שמספרים את סיפור הטבח והמלחמה מציירים תמונה שהדעת מתקשה לעכל והנפש מתקשה לשאת. 38 ילדים שנרצחו, 42 ילדים ונוער שנחטפו, שני פעוטות שעדיין בשבי, 48 אלף ילדים ונוער שנעקרו מביתם ומשגרת חייהם, כמעט 20 אלף ילדים ונוער שנפגעו בגוף ובנפש והוכרו על ידי המוסד לביטוח לאומי כנפגעי פעולות איבה. והנתונים האלה הם רק המבוא לתמונה הרת אסון, אשר לכל מה שצפוי להשתקף ממנה אנחנו ככל הנראה אפילו עדיין לא לגמרי מודעים. כל אשת מקצוע וכל חוקר יודעים לומר שאת ההשלכות החמורות ביותר של משבר אקוטי רואים ומרגישים רק בהמשכו או אפילו רק אחריו. ולכן רק מהפך מחשבתי מוחלט ושינוי אסטרטגי כולל במדיניות הנוגעת לילדים יוכלו לשנות את התמונה ולהציל אותם ואותנו כחברה. אבל כדי שזה יוכל לקרות, חייבים להפנים שרק חברה שהמערכות האוניברסליות שלה חזקות, רק חברה שפורסת רשת הגנה צפופה מספיק, היא חברה שמסוגלת להתמודד עם מצבי חירום ומלחמה. הביטחון שלנו כחברה משמעותו לא רק איתנות צבאית, אלא גם עוצמה בריאותית רגשית, חברתית וכלכלית. מגמות שליליות של שנים בעוני, בבריאות הנפש, בתחום הרווחה והסיכון לא התחילו בשבעה באוקטובר. אבל כשמצב חירום פוגש מערכות וכוח אדם ציבורי שהורעבו משך שנים ורשת ביטחון מחוררת, התוצאה כבר ידועה מראש. ערב השבעה באוקטובר, עשרים ותשעה אחוז מהתקנים של הפסיכולוגים החינוכיים לא היו מאוישים. במחוז דרום המצב אפילו היה חמור יותר, שלושים ושישה אחוזים מהתקנים. והשאלה המתבקשת היא, איך מערך כזה, שבשגרה הוא בחוסר אקוטי, יכול באמת לתת מענה בשעת חירום, כשהצורך גובר והמצוקות הן רחבות ומיידיות? וכך הם פני הדברים לא רק ביחס לפסיכולוגים החינוכיים. ערב השבעה באוקטובר, עשרים ושישה אחוזים ממוסדות החינוך לא היו ממוגנים כנדרש. נתונים כאלה אינם יכולים להתיישב עם המחויבות של המדינה לזכותם של ילדים לחיים, להגנה, לחינוך ולהתפתחות. את נושא הילדים והנוער והמוגנות שלהם, בגוף ובנפש, חייבים להעמיד בראש סדר העדיפויות הלאומי. את התוכניות שיבטאו שינוי סדר עדיפויות כזה, צריך לרקום בשיתוף בנות ובני הנוער, בדיוק כפי שהמועצה לשלום הילד עושה עם פרלמנט הנוער שלה. נדרשת ראייה מערכתית, נחוצה הבניית דרך סדורה, ארוכה טווח, שאינה תלאי על תלאי. אלה חייבות להתבטא בתוספת תקציבים, ובוודאי שלא בקיצוץ רוחבי של חמישה אחוזים, כפי שאושר בתקציב המדינה המעודכן ל-2024. ראייה מערכתית כזאת צריכה לכלול את הילדים והנוער שנעקרו מביתם ומשגרתם ומפונים כבר למעלה מחמישה חודשים. את הילדים במעגלי הטראומה הראשונים והשניים. ואת כלל הילדים והנוער בישראל. זה יהיה ההבדל שבין צעידה אל עבר תהום פעורה לרווחה לבין התקומה. אסור, פשוט אסור להפקיר בשנית את דור השבעה באוקטובר.

על שלושה עמודי יסוד שקרסו, עומדת (איכשהו) ממשלת נתניהו הכהניסטית והמשיחית. מהם ומה אנחנו צריכים לעשות כדי להבטיח עתיד טוב יותר לילדים שלנו? אל"מ במיל', ד"ר שאול אריאלי, מומחה לסכסוך הישראלי-פלסטיני, מנתח עבורנו את המצב.

בימים האלה, כשמעמדה הבינ"ל של ישראל מתדרדר בעולם, ד"ר יוסי ביילין, יוזם תהליך אוסלו ויוזמת ז'נבה, ושר המשפטים לשעבר מסביר בסרטון החדש שלנו, שאם ישראל לא רוצה להיות "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", ישראל חייבת לאמץ את תכנית ביידן. טקסט הפרק המלא: מאז 1937, הפתרון המאפשר לנו להבטיח מדינה בעלת רוב יהודי כרוך בחלוקת הארץ, בין מדינה יהודית למדינה ערבית או פלסטינית. כל פתרון אחר, אי הענקת זכויות לפלסטינים או בוודאי גירוש שלהם, מנוגד לא רק לחוק הבינלאומי, אלא גם לערכים היהודיים ולמגילת העצמאות. הימין הישראלי התנגד לתוכנית החלוקה מכ״ט בנובמבר 1947, ולאחר מלחמת ששת הימים, מנע כל ניסיון לחלוקת הארץ. טיוטת ההסכם בין המלך חוסן ושמעון פרס מ-1987, נדחתה על ידי הליכוד בראשות שמיר. שנה לאחר מכן, הודיע המלך ירדן כי הוא מוותר על הגדה המערבית לטובת הפלסטינים. מי שהבין את הסכנה למימוש החזון הציוני, כאשר ישראל שולטת על הגדה המערבית ועל רצועת עזה ללא רוב יהודי, חתר למציאת פרטנר פלסטיני שיטול על עצמו את האחריות לפלסטינים. ואש״ף, ששינה את עמדתו באופן משמעותי בנובמבר 1988, קיבל החלטה היסטורית, לאמץ את עיקרון החלוקה, שהוא היה נגדה. ואת החלטת מועצת הביטחון 242, שדיברה על כך שיש לכל המדינות החיות באזור זכות לחיות בשלום ובביטחון. וכך הוא הפך להיות המועמד הטבעי למלא את מקומה של ירדן. ממשלת רבין, שאימצה את המהלך הלא פורמלי שהתחלנו בזמנו מול אש״ף ב-93, הגיעה עם הארגון לחתימה על הסכם אוסלו, שהקים שלטון עצמי פלסטיני תוך קביעה, ששיחות בין הצדדים על הסדר הקבע יתקיימו, ויסתיימו בארבעה במאי 1999. זה לא קרה. בשני הצדדים עשו הגורמים הקיצוניים כל שיכלו כדי למנוע פתרון של שתי מדינות. הם השתמשו באלימות קשה, גרמו להחרפת השנאה בין העמים, והצליחו לטרפד את שאיפות הרוב. אלה שאיפות משני הצדדים, לחיים נורמליים, ללא טרור וללא אלימות. הסכם אוסלו הביא מיידית להסכם בין ירדן לבין ישראל, וב-2002 הפתיעה הליגה הערבית בפרסום מה שנקרא היוזמה הערבית, שקבעה ששלום בינינו לבין הפלסטינים יוביל לנורמליזציה בין כל העולם הערבי, ואחר כך גם בין כל מדינות האסלאם, לבין ישראל. ראשי ממשלות הליכוד התנגדו בתוקף ליוזמה הערבית, למרות שהבינו, כי שיתוף פעולה של מדינות האסלאם עם ישראל, הוא הדרך היעילה ביותר להרתיע את סרבני השלום וההכרה בישראל באזור, מלפגוע בנו. הם ניסו להקים קואליציה ישראלית ערבית מבלי להגיע להסכם עם הפלסטינים, ופעם אחר פעם כשלו בכך. כרגע, לאחר השבת השחורה של השבעה באוקטובר, ואל מול ההידרדרות במצבה של ישראל בעולם וההתקפה האיראנית על ישראל, ומצבנו הכלכלי הקשה, יהיה זה חוסר אחריות מן המעלה הראשונה שלא לקבל את תוכניתו של הנשיא ביידן. סיום המלחמה בעזה, הצבת כוח רב-לאומי ברצועה, החזרת החטופים כמובן, הקמת קואליציה אסטרטגית ישראלית-ערבית שכוללת את סעודיה, ושיבה לשולחן המשא ומתן עם אש״ף, לקראת הקמתה של מדינה פלסטינית.