האנתרופודקאסט

פרק זה ממשיך את הדיון המבואי של פרק 3 ומשם לבעיית הרמאות והטרמפיסטים בניסוח של הסברים ומודלים העוסקים בהתפתחות של מערכות שיתוף פעולה, כולל תקשורת, בעולם החי. מכיוון שקל מאוד לרמות בתקשורת לשונית באמצעות השקר, הרבה יותר מכפי שקל לרמות בתקשורת בלתי מילולית, ספרות המחקר נוהגת להתייחס לשקר בתור מכשול שהיה צורך להתגבר עליו בשביל להפיץ ולייצב את השפה כאמצעי תקשורת שימושי ואמין. כנגד גישה זו, נציג את האופן שבו הבלשן וחוקר התקשורת דניאל דור ניגש לסוגיה.

בפרק זה דיברנו על איך שתרבויות ודתות עתיקות חשבו על שפה באופן מודע, ועל שורשי הבלשנות המודרנית שיונקים ממסורות חשיבה פילוסופיות על שפה, שהתפתחו כבר בעת העתיקה. מנגד, נגענו בקצה המזלג בשאלת האבולוציה של השפה - כלומר, מתי ואיך הופיעה היכולת הלשונית במהלך האבולוציה של הומו ספיינס (או מיני אדם שקדמו לו).

לאחר שהפרק הקודם הציג את היפותזת הביות-העצמי באדם, פרק זה ממשיך את הדיון בהיפותזה ומעלה שאלות כגון: - במה בני האדם בכל זאת נבדלים מבעלי חיים מבויתים? - איך אפשר לאפיין את רמת התוקפנות של האדם ביחס לקרוביו מעולם החי? - האם ניתן להסביר את קווי הדמיון והשוני שבין האדם למינים מבויתים אחרים, ושבין האדם לפרימאטים אחרים, ובכלל להסביר היבטים נרחבים באבולוציה של האדם, באמצעות חלופה רעיונית להיפותזת הביות-העצמי? לינק למאמר שעליו מבוסס רוב הדיון שבפרק: https://www.frontiersin.org/journals/psychology/articles/10.3389/fpsyg.2020.00134/full

פרק בכורה של האנתרופודקאסט! חלק ראשון מתוך דיון בן שני חלקים על אבולוציה חברתית-רגשית במין האדם, בראי "היפותזת הביות-העצמי". בחלק זה נציג את ההיפותזה לפיה האדם ביית את עצמו, כלומר שברמה האוכלוסייתית נוצר לחץ סלקטיבי נגד תוקפנות ובעד חברותיות (תהליך אבולוציוני המזכיר את האופן שבו בני אדם, בשלב מתקדם יותר בהיסטוריה האנושית, החלו לביית חיות בר לכדי חיות משק וחיות בית).