קולות מהעוטף

"על החולצה הראשונה שהדפסנו היו 12 בני משפחה שאנחנו לא יודעים אם הם חיים, מתים או חטופים".אביב הברון הוא עיתונאי ותיק, עורך את "המוסף לשבת" של ידיעות אחרונות כבר כ 15 שנה, אבל יותר מהכל הוא קיבוצניק מבארי: "זה לא משנה מתי עזבת את בארי, זה תמיד הבית שלך גם כשאתה עשרות שנים חי במקום אחר. זה הבסיס שלך, המקום שבו אתה הולך בשבילים ומרגיש שזה הבית". הוא מעיד על עצמו שאינו נוטה להחצין רגשות, אבל כאשר התיישב על כיסא המרואיין ושוחחנו על השבעה באוקטובר שלו ושל משפחתו, הרבה רגש צף.שלושה בני משפחה שלו נרצחו באותה שבת נוראית - אחותו הצעירה לילך קיפניס, בן זוגה תרי (אביתר) והמטפל שלו פול, וגיסו השני אבשל, זיכרונם לברכה. בנוסף, תשעה(!) בני משפחתו מבארי ונחל עוז נחטפו לרצועה וימים ארוכים לא נודע באיזה סטטוס הם מוגדרים.הוא נולד בבארי, בן לרנה ואברהם, ממייסדי הקיבוץ. הוא מתאר ילדות טובה ו"נעורים שיש בהם הכל - לימודים, עבודה ברפת, בדפוס ובנגריה". אחרי הצבא יצא לשנת חופש לבדוק מה הוא רוצה לעשות, הגיע לת"א, התחיל לעבוד בתקשורת ונשאב לשם מאז ועד היום. באותה שבת היה בבהוטן (ממלכה קטנה בין הודו לסין) כדי להכין כתבה עיתונאית ושם שמע על הטבח: "התחילו להגיע הודעות מבני מחזור שלי שמתחבאים בממ"ד. הספקתי להתכתב ולדבר בטלפון עם לילך שסיפרה שיש יריות בחוץ". את ההודעה על הירצחה של לילך קיבלה המשפחה בזמן השבעה על תרי בעלה. לילך היתה עובדת סוציאלית ומטפלת באמנות, בין היתר עבדה במרכז חוסן בעוטף וטיפלה בבני נוער שנאלצו לגדול במציאות הזו. היא כתבה את "שירת הטריגר" - ספר ילדים שכתוב בחרוזים ומבקש לתת תוקף לפחדים של הילדים. "בשנים האחרונות לילך ואני עבדנו באופן צמוד במשך כחצי שנה על אלבומים לזכר ההורים שלנו, זה מאוד קירב את הקשר בינינו. עכשיו עולה המחשבה מי יעשה שלושה אלבומים לזכרם כשנשארתי בלעדיה?"שלושה שבועות אחרי אותה שבת ובמטרה להדהד את נושא השבת החטופים, הוא פרסם בשער של המוסף אותו הוא עורך תמונה גדולה של יהל שהוא צילם בבארי וכתב בכתב ידו: "שמי אביב, עורך המוסף הזה. תמיד מאחורי הקלעים, אבל היום אני מפקיע את עמוד השער. זו יהל בת 3, בת אחייניתי. עכשיו היא בעזה עם יותר מ 200 ישראלים חטופים. תחזירו אותה ואותם. וננצח". לפני כשלושה שבועות, אחרי 505 ימים! הוחזר משבי החמאס האחרון מבני משפחתו, טל שהם. זה החזיר לאביב ולמשפחתו קצת את האוויר, אבל הם ממשיכים במאבק: "כולם חייבים לקחת חלק במאבק להחזיר את כולם, זה לא רק עניין של משפחות, או ישוב ספציפי, זה עניין של ערכים בסיסיים של המדינה שלנו".

"רצינו לבדוק מה באמת קרה שם, היתה טענה שהכל קרה בגלל שהן בנות ושלא הקשיבו להן…"השבוע פורסמו מספר תחקירים שפרסם צה"ל בנוגע לתפקודו בישובי ובבסיסי העוטף בשבעה לאוקטובר.מי שהקדישו את מיטב מרצן וזמנן ולאורך עשרה חודשים (מנובמבר 2023 עד ספטמבר 2024) תחקרו, ראיינו, בדקו ועסקו בתיעוד קורותיהן של החיילות בחמ"לי התצפית בגזרת עזה הן שלוש נשים מרתקות: השופטת (בדימוס) סביונה רוטלוי שעסקה בעיקר בדיני משפחה, הקימה את עמותת "עלם" לטיפול בנוער בסיכון וכן היתה בין המקימות של תנועת "נשים עושות שלום". פרופסור שיר דפנה-תקוע עובדת סוציאלית רפואית שעוסקת בחקר של השתתפות נשים בקרב ואילת הראל, פרופסור למדעי המדינה שהמחקרים שלה עוסקים בעיקר בסוגיות של פוליטיקה, עוצמה, מגדר וקונפליקט.נפגשתי איתן לשיחה מרתקת, מרגשת וחשובה ושמעתי על השלבים בתהליך המחקר התיעודי, בהם הן נחשפו למידע שמכיל שכול, קושי וזוועות ועל השבעה באוקטובר הפרטי שלהן: סביונה היתה אמורה לציין באותה שבת את יום הולדתה בחייק המשפחה, שיר חזרה רק יום קודם מטיול בחו"ל ובצהרים כבר לקחה את הבן שלה לצבא ולא ידעה אם הוא יחזור, ואילת היתה סגורה עם שלושה ילדים בממ"ד. הן הבינו שהן עומדות בפני פרויקט מאוד גדול וממושך שיקח חודשים רבים ויצאו לדרך ארוכה, מפותלת ומאוד לא פשוטה. סופו של המחקר התיעודי שלהן מסתכם ב 138 עמודים של דוח קשה לקריאה וחשוב מאין כמותו, עם מעל 60 ראיונות של חיילות, מפקדות ומפקדים, הורים וגורמים צבאיים בכירים."חשוב לנו לציין שהתצפיתניות, הלוחמות ותומכות הלחימה שהיו שם הן גיבורות, חיילות ונשים גיבורות וככה הן יזכרו בספרי ההיסטוריה, לא ככאלה שלא הקשיבו להן, או כנשים חלשות".קישור לדוח: https://bit.ly/4eonCZn

אודי גורן הוא בן דודו של טל חיימי ז"ל מניר יצחק שהוא חלל חטוף שעדיין מוחזק בעזה. בשבעה באוקטובר, במקביל לדאגה שלו למשפחתו הרחבה ששהתה בניר יצחק, הוא הרגיש שהוא לא נמצא במקום בטוח ודמיין תסריט שחור הרבה יותר, שכלל השתלטות רחבה על ישראל גם מצד חיזבאללה ושלוחות החמאס בישראל וביהודה ושומרון. למחרת הוא ומשפחתו כבר עלו על מטוס לקפריסין ושהו שם כחודש.טל הוכרז כנעדר תחילה ולאחר כחודשיים קיבלה המשפחה אישור על כך שהוא אינו בין החיים וחטוף בעזה. כאשר חזר מקפריסין הצטרף אל מטה משפחות החטופים וכיום הוא חבר בהנהלת המטה, פעיל מאוד בעיקר מול התקשורת הזרה, נואם בעצרות ותקופה ארוכה פקד מדי שבוע את ועדות הכנסת.עד השבעה באוקטובר עסק בצילום והדרכה, עכשיו פניו לכיוון עשיה ציבורית והוא מכוון להיות במקום הכי גבוה מבחינתו בין מקבלי ההחלטות.שוחחנו על הקשר עם טל בילדות, על עבודתו במטה משפחות החטופים ועל עתיד המדינה והחטופים: "הממשלה כרגע אומרת לציבור שעדיף להילחם ולוותר כמדינה על אזרחים שהופקרו. אני חושש שמי שנשאר שם יהפוך למקרה רון ארד".לדעתו האישית, רק החלפת הממשלה תגרום להשבת החטופים.

"אבא שלי היה מהראשונים להגיע למה שנקרא לימים 'כיכר החטופים' ולעמוד שם ואני מנסה להבין מה התפקיד שלי בכל האירוע… אני קודם כל יודע שאני צריך כמה שיותר לעבוד כמשפחה, אבל הבנתי מהר מאוד שיש לי בעיה וקשה לי להגיע לשם. רציתי לבוא ולתמוך באבא שלי ובלישי, אבל האנשים שם צועקים צעקות פוליטיות ואני לא מתחבר לזה".  בפרק מרתק נפגשתי לשיחה עם נדב מירן, אחיו של עומרי שנחטף לעזה מנחל עוז באותה שבת שחורה לפני כמעט 600 ימים.נדב חבר ב"פורום תקווה", קול שונה במאבק להשבת החטופים. קול שמאמין שהדרך לשחרור עוברת דרך הגברת הלחץ הצבאי ושההפגנות והקריאות לשחרור החטופים בכל מחיר מחלישות את העמדה של ישראל: "צריך לדעת שיש מחיר לשבעה באוקטובר", הוא הסביר והוסיף שמבחינתו צריך גם למנוע הכנסת סיוע הומניטרי לרצועה ולכבוש שטחים בעזה.במשפחת מירן, יש מחלוקת עמוקה על השאלה הכי כואבת של כולנו - איך מחזירים הביתה את אלה שנמצאים בשבי?דיברנו על הילדות המשותפת ביסוד המעלה, על עומרי לפני אותה שבת ועל איך משפחה שלמה מתמודדת עם המציאות הבלתי אפשרית הזו."מהחוויות שחווית במהלך החיים, כאשר יש אירוע גדול ובמיוחד אם הוא מצער, קודם כל זה הניתוק של הרגש, אפס רגש, עכשיו צריך לחשוב רציונאלית, כי מי שעובד מתוך הרגש, הוא לא חושב."זו הייתה שיחה שבה הקשבתי לעמדות שנוגדות את תפיסת עולמי, תוך כיבוד הכאב הבלתי נתפס של אדם שאחיו נמצא בגיהנום כבר חודשים.

"בלילה במלון בעין גדי, ישנו על הרצפה כל המשפחה ואני אומר לאישתי תקשיבי יש לי רעיון - אני מדמיין את הנכד שעוד לא נולד לנו, נכנס בכיתה ו' למוזיאון של השבעה באוקטובר והוא מקבל מפה של העוטף ואז הוא בוחר את בארי, את שכונת העיגול ואת הבית שלנו והוא מקבל את כל התכתבויות הווצאפ שלנו באותה שבת ודרך הדבר הזה הוא יודע בדיוק מה קרה לנו…" בשבעה לאוקטובר יניב הגי שהה עם משפחתו בממ"ד בשכונת העיגול בבארי. בחוץ בתים עולים באש והקיבוץ נכבש על ידי הנוחבות של החמאס, בתוך הממ"ד פחד וחרדה קיומית לגורל משפחתו. לאחר שעות ארוכות הם חולצו על ידי סיירת מטכ"ל בעזרת "צוות אלחנן" ופונו לעין גדי. יניב, ילד טוב גבעתיים, איש הייטק שלא היה לו מושג מה זה קיבוץ, בטח לא שיתופי, הגיע בשנת 2005 עם איילת אישתו (שהיא בת כיסופים) פלוס שני ילדים קטנים ומהר מאוד התאהב בשדות, במרחבים ובקהילה. במהלך השנים מילא תפקידים מרכזיים בקיבוץ וגם בעין גדי לקח על עצמו את ניהול הקהילה של חברי בארי שם. "בהתחלה הייתי עסוק בשאלה למה דווקא אני ומשפחתי ניצלנו? ואז הבנתי שהשאלה הנכונה שצריך לשאול היא מה המשמעות שאנחנו נותנים לעובדה שניצלנו?" כך החל את מיזם "זיכרון 710" שמטרתו להנציח את אירועי השבת על ידי איסוף ראיות דיגטליות מתושבי ישובי הנגב המערבי, במטרה לתעד ולהציג באופן אותנטי את ההתמודדות, את הנרצחים, את סיפורי הגבורה, התושייה והערבות ההדדית.בשיחה רגישה ומרתקת יניב פתח את הלב ושיתף במורכבויות הרבות שהוא חווה מאז, ברובד האישי, המשפחתי והקהילתי, וכן בתפיסה הפוליטית שלו שהשתנתה ומספר גם על סגירת המעגל המרגשת עם חייל מילואים מקיבוץ גן שמואל ועל המעבר הטרי לקיבוץ חצרים וההצטרפות לשאר הקהילה.

בחמישה לאוקטובר 2023 ליאור כץ נתנזון ישבה בסוכה מחוץ לביתה בקיבוץ ניר עוז עם משפחתה: אחותה דורון, אחיה רביד, אמה אפרת ובן זוגה גדי.  בשישה לאוקטובר, ליאור, רן בן הזוג שלה וילדיהם, נסעו לסוף שבוע אצל ההורים של רן בבארות יצחק. בשבעה לאוקטובר היא התעוררה למציאות סיוטית: רביד כץ אחיה נחטף ומאוחר יותר נודע כי נרצח באותה שבת, דורון כץ אשר, אחותה, נחטפה עם שתי בנותיה אביב ורז, אפרת כץ אמא שלה, נחטפה ובדרך לעזה נהרגה מאש מסוק קרב של צה"ל ובן זוגה גדי מוזס נחטף גם הוא לרצועה.  שנה וחצי עברה ומאז היא מתמודדת עם ההשלכות ומנסה לאסוף את השברים בתוך רכבת ההרים המשוגעת עליה היא נמצאת… ליאור נכנסה לאולפן, המיקרופון נפתח והיא נתנה ביטוי עמוק לרגשות שמציפים אותה במשך כל התקופה. בשיחה חשופה וכנה היא משתפת על הבחירה לגור קרוב לאחותה כדי שתוכל לתמוך בה, על הגעגועים האינסופיים לחבריה מקהילת ניר עוז שלא ישובו עוד, על הכאב שמפלח את הלב כשהיא חושבת על רביד ועל אמא אפרת וכעס גדול על המוות המיותר שלה. אבל גם על האושר שהציף אותה כאשר גדי חזר לחייה וההתמודדות היום יומית שלה עם החיים: "אני לא מצליחה לתכנן מעבר לשבוע. אנחנו מנסים לבנות את החיים שלנו מחדש, כל חלקיק בחיים שלנו השתנה ואני באמת מקווה שנצליח".

"וְדַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם, לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ. אַתָּה תִמָּשֵׁך, עָשׂוּי מֵאוֹתִיוֹת. זֶה לֹא מְעַט. מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זֹאת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ". (חיים גורי) אלו המילים שמקבלות את פני מי שנכנס לאתר הזיכרון האינטרנטי של קיבוץ בארי, אתר שמנציח את 102 הנרצחים בקיבוץ בשבעה באוקטובר. מה לא נאמר על בארי - הקיבוץ השיתופי, החזק, אחד מהסמלים של העוטף, עם קהילה חזקה, עם "לה - מדווש" מרכז האופניים והרכיבה הידוע ועם מפעל הדפוס המוכר. אבל בארי של אחרי אותה שבת היא שמות שמות של נרצחים, חטופים, אין ספור הלוויות ושכול שמביט בך משכונת הכרם ומשכונת הזיתים. קיבצתי לשיחה מרתקת שלושה בני אותה כיתה - ירון זרוע, לירון שמלץ וגידי יצחקי שאימו יהודית ז"ל נרצחה באותה שבת. השלושה שעזבו את בארי לפני כ 20 שנה, שיתפו בגילוי לב על השבעה באוקטובר הפרטי של כל אחד מהם, על הסטטיסטיקה הנוראית של נרצחים מקרב בני הכיתה שלהם ו/או בני משפחותיהם ועל הקושי להיות כל כך רחוקים באותה השבת. בימים שאחרי השבת הארורה ולמשך תקופה ארוכה הם ירדו לים המלח להיות עם המשפחות ועם הקהילה, התגייסו לעזור במה שצריך והדבר שהם הכי מצפים לו הוא חזרת החטופים מהקהילה ובכלל. מפגש מרגש וכנה על הקיבוץ של פעם, על הבית ועל החיבור ביניהם.

בימים אלו כאשר מה שמכתיב את סדר היום במדינה הוא הסכם החזרת בני הערובה (החטופים) מעזה ואפשר להרגיש הרבה מאוד מתח, אי ודאות והתרגשות באוויר. הזמנתי את הרב אבידן פרידמן, איש חינוך מהישוב אפרת שבגוש עציון, לשיחה על המיזם ההתנדבותי לו הוא שותף וומקדיש שעות ארוכות מזמנו. מדובר על המיזם בואו - באים ומצילים אותם ואותנו.  המיזם נולד בחודש נובמבר 2024, מתוך צורך שעלה מהשטח, בהעלאת המודעות והאקטיביזם הציבורי, סביב הדחיפות בהצלת החטופים, והצלת החברה הישראלית כולה.  המטרה של החברים במיזם וביניהם אבידן, לסייע בהשבת כל החטופים והחטופות, בהסכם מדיני, מהר ככל האפשר. הם רואים את המאבק להשבת החטופים כמאבק של החברה הישראלית כולה, על כל מגזריה ומדגישים שזהו מאבק על דמותה ועל צביונה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית-ליברלית המקדשת חיי אדם ולא מפקירה אנשים למוות בייסורים. דרך הפעולה היא באמצעות הרצאות, מפגשים, חוגי בית והפצת מידע מקצועי שנעשה על ידי צוות מרצים ומרצות שרובו משתייך לתחומי הבריאות ובריאות הנפש ולאחרונה החל לכלול גם מומחים מתחום המשפט החוקתי, אנשי ונשות אקדמיה, אמנים.יות, וכן רבנים ואנשי ונשות אמונה יהודית.  פרידמן הוא גם מייסד-שותף ומנכ"ל עמותת ינשו"ף שמטרתה לקדם חקיקה שתפסיק מכירת נשק למשטרים רצחניים, כמו כן היה שותף לשביתת הרעב כאשר הצטרף אל אורנה שמעוני במאהל מול בית המחוקקים, נאם בעצרת בכרמי גת והוא פעיל ופוקד באופן קבוע את כיכר החטופים בת"א. בשיחה מרתקת ניסיתי לברר עם הרב פרידמן איך זה לחיות בסביבת הציונות הדתית ולהחזיק בדעות שונות מרוב הסביבה. "מצד אחד עם הרבה מאוד מהשכנים שלי יש מחלוקת אמיתית, האם זה דבר נכון לעשות עיסקה או שזה דבר מסוכן שמסוכן למדינת ישראל? זה נכון שלשחרר מחבלים זה דבר איום ונורא, מאוד לא מוסרי וזה עוול למערכת המשפט, אבל אני מרגיש שהדבר היותר מסוכן לחברה הישראלית זה איבוד הסולידריות ואיבוד החוסן. אני רואה שהכוח שלנו הוא באחיזה המטורפת הזו בערך החיים מאשר בכמה אנחנו משמידים וכותשים את האויבים". קישור לאתר של "בואו" http://freeusnow.co.il/

"שבע השנים שהייתי בניר עוז הם חלק מאוד רציני מעיצוב חיי, גם בתפיסות הפוליטיות וגם בתפיסות החברתיות. תקופות ארוכות עודד ויוכי ליפשיץ אירחו אותי אצלם בבית כי הבן שלהם ארנון היה איתי בכיתת סיגלון". רני בלייר הוא במאי טלוויזיה ותסריטאי עתיר יצירות ושבחים. בין היתר היה שותף לכתיבה ובימוי של סדרות הטלוויזיה "שבתות וחגים" ו"פרשת השבוע".  הוא נולד באופקים וגדל במושב ישע, אבל מגיל הגן ועד סיום כיתה ו' הוא בילה בקיבוץ ניר עוז ובכיתה יב' למד בבארי ורכש שם הרבה חברים. הוא עזב את האזור בגיל צעיר לטובת החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת ת"א: "את האהבה לקולנוע קיבלתי מאורי דן וחיים פרי מניר עוז שהיו עושים סרטים היתוליים לחגים להנאתם עם מצלמות 8 ו 16 מ"מ, היינו נצמדים אליהם ולומדים". בשבעה באוקטובר שהה ביוון עם זוגתו אסתר, שם עמל על סיום כתיבת ספרו "עלעלים" - סיפורים על נוף ילדותו בעוטף: "איבדתי בשבעה באוקטובר את ליאור וטל, שניהם בעלים של בנות דודות שלי ואת גיל אביטל שהוא חבר ילדות. הריפוי שלי היה לחזור לסיפורים של הספר ולהטמיע בהם את האסון, הם כבר היו כתובים אבל פתאום קרה האירוע והם הפכו משמחות ילדות להספדים". בנוסף נאלץ לפנות את אמו למשך שנה שלמה: "היא גרה באותו בית בישע 60 שנה ונלקחה משם בגיל 87. היא נהגה ובישלה ואחרי האירוע היא הפסיקה גם את זה. היא נפטרה לפני חודשיים. אני הפסדתי את המלחמה הזאת".  בלייר הוא מרצה בכיר בבית הספר לאמנויות הקול המסך במכללה האקדמית "ספיר" שליד שדרות. בין היתר יזם את פרויקט "יהבים" לזכרו של יהב וינר ז"ל מכפר עזה שהיה אחראי על קשרי החוץ של ביה"ס ויוצר מחונן בעצמו: "הפרויקט הוא ניצוצות של תקווה. יהב היה חד ומוכשר, כמו אבא או אח גדול שדאג לסטודנטים. המוות שלו עקר מאיתנו איבר בגוף".  בסיום השיחה שאלתי אותו אם הוא רואה תקווה לגבי עתיד המדינה: "יהיה לי מאוד קשה לראות תקווה עד שהחטופים לא ישובו. אני מתגעגע לארץ שפויה, הפוליטיקה הישראלית היא האויב הכי גדול של המדינה".

"נסעתי בין מכוניות שרופות לגופות וכל מכונית שעברה מולי חששתי שאולי זו מכונית של מחבלים. זה הזכיר לי מאוד את מלחמת יום כיפור כשהייתי חיילת צעירה". רבקית לוי דרורי היא בת קיבוץ סעד. לאחר הצבא עזבה את הדת ואת הקיבוץ. מאז עשתה סיבוב ארוך בכל מיני מקומות ושנה לפני הטבח של השבעה באוקטובר חזרה לעוטף לגור בקיבוץ מפלסים. עשרות מחבלים הסתובבו בקיבוץ באותו בוקר נורא ורבקית שהתה בממ"ד של השכנים שלה מהם היא שוכרת את יחידת הדיור בה היא גרה. מהחלון הם ראו את המחבלים ולמרות שרוב הזמן היא היתה הדמות שתפסה את תפקיד המרגיעה, גם לה היו לא מעט רגעי אימה ופחד. בשעות הערב של השבת היא הצליחה לצאת מהקיבוץ ונהגה לבדה ממפלסים להרדוף שבצפון, שם גר בנה: "הנסיעה לשם היתה יותר טראומטית מבחינתי מאשר להיות בממ"ד מכיוון שהייתי בפחד מהמצב והלא נודע…" מאז היא מפונה ונדדה בין ארבעה מקומות שונים ומנסה לקיים שגרה יציבה ככל האפשר: "הצטרפתי לקבוצה של מאמנות מקשיבות, אבל הבנתי שאני לא מצליחה להיות בצד המקשיב, אלא צריכה לטפל בעצמי קודם". נפגשנו לשיחה שחשפה את המורכבות וההתמודדות של תושבי העוטף: "אני מרגישה שיש שתי אוכלוסיות, כאלו שהיו בעוטף וכאלו שלא. יש פער בתפיסה. אני חושבת לפעמים מה היה קורה אם הייתי מוצאת בית להשכרה בכפר עזה או בישוב אחר שנפגע, אני חיה בתחושה של אשמת הניצול". השיחות והשיתוף עוזרות לה לריפוי ולאחרונה אף קיעקעה על ידיה את המשפטים "גם זה יעבור" ו"משהו טוב עוד יצא מזה".

"זה מגה אירוע ואין ספר הדרכה". הבית הראשון שאליו נכנסו מחבלים בבארי בבוקר השבעה באוקטובר, הוא הבית של אייל וכרמית דבורי. המחבלים העלו את הבית באש והוא נשרף כולו. "אנחנו חמישה אחים, כולנו יחד עם ההורים גרים בבארי ובכל שנה המשפחה המורחבת נוסעת לסופ"ש בצפון. הבת הגדולה שלי התעקשה שנטוס הפעם לקפריסין ושם היינו באותו יום שבת". שם הם מתחילים לקבל הודעות בקבוצות הווצאפ של הקיבוץ על מה שמתרחש בקיבוץ ומתחילים להבין את גודל האירוע. אייל הוא איש חינוך וניהול שבעבר היה מנהל הקהילה של הקיבוץ, ריכז ועדות שונות והיה מנהל אגף במפעל הדפוס של הקיבוץ. לפני כ 7 שנים חיפש יותר משמעות ועבר לתחום החינוך, מתוך מטרה להגיע לניהול בתחום החינוך. הוא עשה הסבה להוראה וחינוך וריכז את שכבת יב' בבית הספר "נופי הבשור". לאחרונה שודר ברשת 13 סרטה של פז שוורץ "מבחן בגרות - תיכון השבעה באוקטובר". הסרט עוקב אחרי תלמידי השכבה שמתמודדים עם מציאות בלתי נתפסת כאשר רבים מתלמידי ואנשי החינוך בבית הספר נרצחו או נחטפו באותה שבת ועוד תלמידים רבים אחרים איבדו הורים או אחים. אייל חזר לארץ מקפריסין ומעיד על עצמו שהיה ב"מצב טוב יותר מאחרים", מכיוון שלא חווה את אותה שבת בבארי. הוא פונה יחד עם הקהילה לים המלח וסייע בהקמת מסגרות החינוך לגיל הרך והיסודי של בארי. בהמשך, גויס להקמת שלוחת נופי הבשור בים המלח עבור תלמידי המועצה שפונו מישובי אשכול וניהל את השלוחה. במקביל ולאחר לחץ כבד של תלמידי שכבת יב' מ"נופי הבשור", הוקם בית ספר חלופי בתנאי פנימיה בעין גדי ואייל היה אחראי על סיום הלימודים של השכבה, כולל הכנה והצלחה במבחני הבגרות. "זו תחושה אישית של סיפוק מאוד מאוד גדול. משהו שהתחיל בצורה כל כך נוראית ונגמר בצורה טובה. אלו ילדים ונערים שעברו את השבעה באוקטובר בממ"ד והמטרה היתה קודם כל להחזיר אותם לשגרה. יש קשיים ואתגרים גדולים, יש ילדים שעברו דברים קשים וזה לעיתים מתבטא בענייני אלימות ומשמעת. זו התמודדות, אבל יש לנו מערך טיפולי וייעוצי ואנחנו כבר יודעים יותר טוב איך לטפל". אייל פונה יחד עם משפחתו וקהילת בארי לקיבוץ חצרים, אבל הטראומה נמצאת בכל שביל שבו הוא פוסע ובכל מפגש אישי או קהילתי: "לכל אחד יש סיפור. אי אפשר להתעלם מזה, זה נוכח כל הזמן וזה משהו שכנראה נחיה איתו כל החיים. אולי אני עוד לא באמת התחלתי להתמודד עם האבל האישי שלי. איבדתי חברים ואנשים מאוד קרובים אלי. בשנה הקודמת כשהייתי לבד היו לי המון רגעים שצפו וחזרו. היום זה כבר פחות תוקף אותי בהפתעה".

זהו פרק אחר ושונה. האורחים שלי הפעם הם לא תושבי העוטף, אבל בשנה האחרונה הם התחברו אל המקום והאנשים באופן רגיש ועמוק. עילי בוטנר ורועי בר נתן הם חברים טובים עוד מתקופת הצבא. בשבת של השבעה באוקטובר עילי מצא את עצמו כמו רבים מתושבי המדינה בממ"ד עם המשפחה בת"א. רועי לעומתו שהה בסיומה של חופשה בתאילנד ויום למחרת חזר לארץ. ב 9.10 הם כבר נכנסו לרכב של עילי ויחד עם הזמרת ענת בן חמו הגיעו למלון בנתניה למפגש ראשון עם מפונים מקיבוצי העוטף כדי לשיר, לעודד ולנסות להקל עליהם קצת. הזמנתי אותם לשיחה אינטימית וכנה ורציתי לשמוע מהם על התקופה שהם עוברים, התחושות שהם חווים ועל קיבוצים, קהילות והגעגוע של האנשים אל בית. הם שיתפו ברגישות על ההופעות הרבות בקיבוצי ויישובי העוטף ועל המפגשים הבלתי אמצעיים עם הטראומה הפרטית של אנשי הקיבוצים. במהלך התקופה הופיעו בפני מפונים במלונות, פצועים בבתי חולים וחיילים בבסיסים צבאיים. הם אפילו הוזמנו לחתן זוג חיילים בבסיס סודי בדרום הארץ. האהבה הגדולה של שניהם לזמר העברי והחיבור ביניהם יצרו משהו עמוק יותר. מתוך החוויה הזו החליטו להעלות הופעה עם להקה ועם השירים ששרו והם מופיעים ומרגשים על במות שונות ברחבי הארץ. את המפגש הם סיימו בשיר שביקשתי שיבצעו אותו באולפן - "ילדים של שמש", שיר שעילי כתב לחגיגות 70 של קיבוצו עין כרמל. "ולפעמים רק געגוע כמו שחול נוזל מבין האצבעות היינו ילדים של שמש אותם פחדים אותם החלומות".

ב 8.10 שירלי עוקב קיבלה על עצמה את תפקיד מנהלת התרבות של קהילת כפר עזה בשפיים: "מהרגע הראשון חשבתי על שני אירועים גדולים שנצטרך להתמודד איתם - יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה וציון יום השנה לאסון השבעה באוקטובר. היה לי בראש רעיון של תערוכה ויזואלית שתספר את הסיפור שלנו…" כשלושה חודשים אינטנסיביים מאוד הם עבדו על הפרויקט עם האוצרת ימית ניומן והמפיק אייל קולב. כ 20 אלף איש עברו בתערוכה "מבעד עיניהם – סיפור קהילת כפר עזה" שהוצגה בשפיים ונסגרה לפני כשבועיים. בתערוכה הוצג סיפורה של הקהילה, של החברים הרבים שנרצחו, של החטופים מבני הקיבוץ ששבו, שנהרגו ואלו שעדיין שם, של חברי כיתת הכוננות, קבוצות הווטסאפ הפעילות משעות התופת הקשות ביותר, תמונות של הקיבוץ שוקק החיים לפני האסון הנורא ושל הבתים שנשרפו לאחריו וגם עבודות אמנות שנוצרו מתוך הכאב בתקופת השהות בשפיים. בשנת 2018 בכתבה ב YNET אמרה שירלי: "כאמא, זה מעורר אצלי שאלות לא פשוטות: איך אני מגדלת ילדים במקום הזה? האם זה מוסרי לחשוף אותם לסכנה כזו? אבל התשובה ברורה: זה הבית שלנו. לא היינו יכולים לשרוד את הקושי הזה ללא הקהילה המגובשת והחזקה שהיא הקיבוץ שלנו, ובלי החברים המקיפים אותנו וזה גם מה שאנחנו מעבירים לילדים שלנו - מסר ברור שזה הבית, זו המדינה, ואין לנו מקום אחר", היא אמרה אז. בשבת של השבעה באוקטובר היא שהתה יחד עם בן זוגה גילי כ 30 שעות בממ"ד, בעוד בנם הגדול בארה"ב ובנם הצעיר יותר שהיה אמור להיות בשכונת הדור הצעיר, שהה אצל המשפחה מחוץ לקיבוץ וכך ניצל. במהלך השנים שירלי למדה שיטות טיפול שונות ובין היתר יצרה בפרויקט מיוחד מנדלות ענק על מיגוניות ברחבי העוטף. בימים אלו היא נמצאת בקשר עם כמה גופים מהארץ ומחו"ל כדי לגייס כסף ולאפשר את נדידת התערוכה למקומות שונים בארץ ובעולם.  חלק מההתמודדות שלה היא בעשייה רבה ובריצה למרחקים ארוכים. בשיחה שלנו היא שיתפה: "איבדתי הרבה חברות ואנשים קרובים, אבל אני מרגישה שבכלל עוד לא התאבלתי". לגבי האפשרות לחזור ולחיות בעוטף היא אומרת: "אני לא רואה את עצמי חיה במקום שאין לי ביטחון, אני צריכה קודם לשקם את האמון שלי בעניין הזה ואז אוכל לחשוב על חזרה לחיים בכפר עזה".

32 קהילות מונה המועצה האזורית "אשכול". איריס עזרא היא מנהלת האגף לשירותים חברתיים במועצה. היא זו שמקבלת מאז אותה שבת שחורה את ההודעות המרות על נרצחים, חטופים, נעדרים ופצועים ובאחריותה לבשר לאותן משפחות וקרוביהם את הבשורות הקשות ולהפעיל מערך תמיכה רחב ועוטף לכלל התושבים. נפגשנו לשיחה מרתקת כדי להבין כיצד היא מתמודדת עם העומס המקצועי, הנפשי והאישי? איך מצליחים לתפעל מערך כזה כאשר הקהילות מפונות להמון מקומות שונים בארץ? האם המדינה עושה מספיק? ואיך היא מטפלת בעצמה? מתוקף תפקידה היא הגיעה אל קהילת בארי שפונו למלונות בים המלח ונשארה שם שלושה חודשים, משם תיפעלה את המערך הכולל, היתה אחראית על 5 קהילות באופן ישיר, נסעה לקהילות שבאילת פעם בשבוע ומאז היא עובדת ללא הפסקה ומתמודדת עם אתגרים קשים, מגוונים ומורכבים מאוד. לשאלה איך היא מתמודדת עם מצב כמעט בלתי אפשרי היא עונה: "אני בעשיה מטורפת, מחבקת המון, אבל נמצאת בניתוק מוחלט מהרגש. אין לי הרבה פנאי להתעסק בכאב ובצער ומאז אותה שבת הזלתי דמעות פעם אחת בלבד!"  בהקשר הקהילתי עלה בשיחה שלנו המושג "שכול מרובה" ואיריס הסבירה שהמועצה היא מאוד משפחתית וכולם מכירים את כולם: "מה שמאוד עוזר בקהילות זה הביחד, למרות שיש גם הרבה מאוד מורכבויות בתוך הקהילות אחרי אירוע כזה. אנחנו מקימים ומכשירים בקהילות צוותי אובדן ושכול, זה לא כמו מקרה בודד בקיבוץ שמארגנים הלוויה וכיבוד לאחריה, זה סדר גודל עצום והקהילה צריכה ללמוד איך מלווים את האנשים שאיבדו את יקיריהם". כבר יותר משנה עברה ואיריס לא נחה: "גם היום אני ממשיכה לעבוד באינטנסיביות רבה, מרבית הקהילות שלנו חזרו ואנחנו מלווים את הישובים ברמה הקהילתית והאישית בבניית החוסן ובשיקום. גם המצפון שלי כלפי המשפחה הפרטית שלי לא שקט, אני יודעת שלא הייתי שם מספיק עבורם לתמוך בהם". לגבי התקווה לעתיד היא מסכמת: "האור שלי זה לפגוש בעצרת בכרמי גת את חברי ניר עוז ואחרים, לחבק ולהתחבק, זה נותן לי כוחות. אני מרגישה שזו זכות ענקית לעבוד במועצה האזורית "אשכול" עם אנשים מדהימים. חשוב לציין שכבר משלבים מאוד מוקדמים רצינו לשדר שיש תקווה וסימנו לעצמנו מטרות, היה לנו מצפן שאמר בסופו של דבר נחזור הביתה".

פרק מיוחד לשבעה באוקטובר ולציון שנה לפודקאסט. שנת 2023  היתה עבורי שנה שבה עברתי המון שינויים שכללו יציאה מאזורי נוחות, התפתחות בכיוונים שונים וחוויות מכל הקשת. במרץ 2023 חזרנו ממסע משפחתי בלתי נשכח של כ 5 חודשים בדרום אמריקה. שבועיים אחר כך גייסנו לצבא את הבכור שלנו עם כל המשמעויות שכרוכות בכך. הקמתי יחד עם חברי ושותפי בועז נובלמן מיזם שעוסק בתיעוד סיפורי חיים ובמקביל הקמנו עבורי אולפן ביתי וייסדתי את הפודקאסט "סיפור אחד". החיים שלי התמלאו בעשייה אישית, בזמן איכות משפחתי, בהנאות החיים שהיו מעורבות ביציאה להפגנות נגד המהפכה המשטרית ועוד ועוד רגעים משמעותיים. ב 7/10 הכל נעצר והשתנה. כמה ימים לאחר אותה שבת ארורה ועד היום אני בעשיה בלתי פוסקת - בתחילה כתיבת תחקירים ואיסוף חומרים עבור הספדים של חברי קיבוץ בארי, הקמת הפודקאסט "קולות מהעוטף" ומאז ה 30.10 שותפות יחד עם חברי האהובים בועז נובלמן וחן אליה בפרויקט "קיבוץ עדויות" - פרויקט שמתעד את קהילות עין השלושה ורעים מאז שפונו למלון באילת, דרך המגורים הזמניים שלהם עכשיו (ת"א + נתיבות) ובהמשך בתקווה בחזרה למשכנם הקבוע בנגב המערבי. יחד צלחנו מפגשים מרגשים, כואבים, מרוקנים וממלאים כאחד עם חברי הקהילות היקרות האלו. בפרק מיוחד לציון שנה למלחמה, לשבת הארורה ולפודקאסט אירחתי את חן ובועז לשיחה מרתקת ומרגשת עבור שלושתנו. דיברנו על קיבוציות, קהילתיות, הרצון והחשיבות לתעד ולהנציח ושילבנו תוך כדי הפרק עדויות מצולמות. יש עוד כל כך הרבה מה לספר ועוד פרקים רבים של אנשי הקיבוצים על הפרק, זהו רק ציון דרך וסוג של סיכום ביניים של מציאות מטלטלת שאף אחד לא העלה על הדעת גם בסיוטים הכי גדולים שלנו כעם. אני רוצה להודות קודם כל לכל המתועדים והמרואיינים שפתחו את ליבם והסכימו לשתף ברגעים הקשים שאותם הם חווים יום ביומו. לכל מי שמאזין וצופה, מפנה זמן להתמודד עם תכנים לא פשוטים, זה ממש לא מובן לי מאליו. ל"יד יערי" ו"יד טבנקין" שנרתמו לפרויקט ולשותפות איתי. לקיבוץ שלי, מעברות ולקבוצת "מוצרי מעברות" על התמיכה החשובה כדי שהפרויקט יעלה לאוויר. מאחל צפיה והאזנה משמעותיים, שיחזרו כולם מעזה ושנדע שקט מהו במדינה. קישור לעדויות נוספות שצילמנו במהלך כל התקופה: https://www.salontalk.co.il/about-3

"מי יחזיק לי את היד בהלוויה של אמא". זו השורה שמסיימת את השיר הפותח באלבום "232" של מור לביא מכרם שלום. בגיל חמש וחצי הגיע יחד עם אמו ובן זוגה לקיבוץ שאז נוסד מחדש: "הייתי ילד מאוד קשה. בכיתה ט' עזבתי על דעת עצמי את בית הספר ועברתי לפנימיה במצפה רמון, אחר כך התגלגלתי לעוד מקומות והייתי בלתי ניתן לשליטה… אמא שלי לאורך כל השנים נשארה ולא עזבה אותי. היום אני יודע מאוד להעריך את זה, זה אחד העוגנים שעזרו לי לשמור על עצמי במהלך השנים". מור כותב, שר ומופיע עם חומרים מקוריים: "המוזיקה זה הכלי שלי, דרכה אני מבריא. חברתית הרגשתי עוף מוזר. הבדידות ליוותה אותי לאורך שנים, היו שנים שהתמסכנתי והיו שנים שהתמסרתי אליה". בפרויקט "כולם חוץ ממי שחסר", שבו מוזיקאים מלחינים טקסטים שכתבו אנשים מהעוטף, הלחינה צליל דיין, מוזיקאית מוכשרת עם קול פעמונים את השיר "אני פוחד, אמא" שכתב מור. בפתיחת הפרק היא ביצעה את השיר בלייב בפעם הראשונה. "אני פוחד, אבל אשיר לך", הוא כותב: "שום דבר לא התחיל בשבעה באוקטובר. כתבתי על מחבלים והפגזות הרבה לפני. תמיד היה לי איזשהו אמצעי לחימה בבית, אלת ביסבול או סכין, שידעתי איפה הם מוחבאים". שיר נוסף שבוצע באולפן הוא "בין סלע לקרחון" שיצא באלבום החדש שלו ובו הוא כותב:  "שפה סדוקה, חצי חיוך רוחות מזרח, מפרש נמוך חותר בין סלע לקרחון זה זמן לישון זה זמן לישון". על השיר מספר מור שהוא נכתב בסגר הראשון של הקורונה ומתאר שהשיר מדבר על הילדות שלו, על כך שהקורונה לקחה אותו למקום של עיבוד רגשי וגרמה לו להסתכל על הדברים דרך הטראומה ולצלול עמוק פנימה. כילד כל פעם שהיה משהו קשה, היה בורח לעולם הדימיון.  יותם חיים ז"ל היה חבר טוב של מור: "למדנו באותה כיתה, ישבנו על הדשא והקשבנו לאותה מוזיקה. הוא תמיד קיבל אותי - בסוף כיתה ט' כשהתחלתי לצאת מהארון מול חברים ולא היה לי עם מי להתנשק במסיבת סילבסטר, יותם אמר 'בוא נתנשק אנחנו', למרות שהוא היה סטרייט הוא ראה אותי ורצה להראות לי שהכל בסדר, אני אזכור לו את זה תמיד". בשבעה באוקטובר מור היה בכלל עם חברים בטיול בכפר בלום: "התקשרתי לחברים בעוטף לשאול מה קורה והם לחשו בטלפון שיש להם סכין. לא הבנתי בהתחלה מה קורה…" בנוסף להיותו מוזיקאי, מרכז מור את תחום החינוך בכרם שלום (שמתגוררים כרגע באשלים): "כל החיים הייתי בין אמנות לחינוך, לנהל את החינוך זה אתגר מדהים ואני בוחר לראות את זה כמשהו חיובי. אני משתדל להתאים את עצמי ואת המסגרות לתקופה. חשוב לייצר יציבות. העוטף עולה באש, אבל בחינוך אני יודע מה יהיה שבועיים ושלושה קדימה…" לגבי חזרה אל הקיבוץ הוא אומר: "אני רוצה לחזור, אני לא יודע אם אני באמת אחזור, זה תלוי בכל כך הרבה משתנים", אבל המסר שלו ברור: "החיים ממשיכים ומותר הכל. אני בשנת אבל, איבדתי המון חברים, יש לי חברים שעדיין בעזה ויחד עם זאת אני כל הזמן צוחק. חשוב לא להיכנע לעצב, לתת לו להיות, אבל גם לצחוק. תחייכו כשאתם רואים את האנשים שאתם אוהבים. תלכו לראות שקיעות, אני כל יום הולך לראות שקיעה, השקיעות הכתומות מזכירות לי את יותם ואני מחייך".

"אתה לא בוחר בחיים, החיים בוחרים בך. גם המוות בוחר בך, אבל הוא בוחר בך פעם אחת והחיים בוחרים בך כל בוקר". ענבר גולדשטיין שכלה בשבעה באוקטובר את אחיה נדב ואת אחיינתה ים שנרצחו בביתם בכפר עזה. חן, אישתו של נדב ושלושת ילדיהם אגם, גל וטל היו בשבי בעזה וחזרו בעסקת נובמבר" ביום ה 51 למלחמה. ביתם של הוריה שמתגוררים בקיבוץ נשרף כליל ולמזלם הם שהו בטיול בחו"ל וכך ניצלו. נפגשנו לשיחה מרגשת ומלאת תובנות בדיוק ביום בו צוין יום ההולדת ה 27 של התאומים גלי וזיוי ברמן מכפר עזה שעדיין בשבי חמאס. ענבר שעזבה את הקיבוץ לפני 12 שנה, משקיעה את כל מרצה בקהילה חדשה שנכפתה עליה: "בין משפחות החטופים נוצרה שותפות גורל, כל בן משפחה קורס לרגע בזמן שלו. על אף השכול והצער, האנרגיה של משפחות החטופים לשעבר מתחדשת קצת יותר מהר ולכן היות ואני מצליחה לעמוד על הרגליים במקומות שאחרים לא מצליחים, זה מייצר אותו ווליום". הילדות שלה כפר עזה היתה בסך הכל טובה, עד גיל הנעורים: "כשהייתי בת 13 בערך היה פיגוע באלי סיני - מחבלים חדרו לישוב ורצחו את לירון הרפז ובן זוגה אסף ואז באה אלי המודעות של אפשרות כזו ושם גם התחילו החרדות. הפחד הזה מתורגם לחלום שחזר מספר פעמים ב 5 השנים האחרונות. אני רואה מחבלים שנכנסים לבתים של אנשים, פוגעים בהם ואני תמיד רואה את זה מהצד אבל לא יכולה לעזור להם מאיפה שאני נמצאת. מה שקרה בשבעה באוקטובר זה בדיוק זה. הלב שלי היה נצור בכפר עזה ואני הייתי נצורה בת"א". מאז אותה שבת נוראית, היא עזבה את עבודתה כפירסומאית והיא מעורבת מאוד בעשיה למען החטופים שעוד בשבי והחברה בכלל. היא מתגוררת בת"א ולמרות שעזבה את הקיבוץ, יש דברים שהשפיעו עליה עד היום והיא נעזרת בהם לטובת המאבק: "המוח של בני קיבוצים מחווט אחרת, אנחנו מדברים ב"אנחנו", חושבים צוות וקבוצה. אנחנו מתורגלים בללמוד לתפקד ולפעול בתוך זה. יש משהו במבנה הקיבוצי שמאוד סייע להיכנס לתוך המאבק, להתאגד ולהתחיל לפעול יחד. ערך הקהילתיות הוא מאוד משמעותי". בהקשר לטקס הממלכתי יש לה דעה נחרצת: "העם הוא זה שיודע איך לזעוק את הזעקה כי אנחנו כבר שנה זועקים. העם יודע לספר את הסיפור של העם ובסוף יש כאן אסון שיש לו שתי רגליים - רגל אחת זה המחדל והרגל השניה זו הגבורה והתקומה. אי אפשר לדבר על אחד בלי השני וקשה לי לסמוך על הממשלה שתדע לספר את הסיפור בשלמותו". לשאלת העתיד בשנים הקרובות היא משיבה באופטימיות זהירה: "ארץ אוכלת יושביה תהיה ארץ אוהבת יושביה,יש לנו עבודה לעשות. בעוד 5 שנים אני מקווה שכל החטופים והחללים יחזרו ושנהיה כבר תוך כדי תנועה של הרגעת הרוחות, שיתוף פעולה ועשיה משותפת רב מגזרית ולא שבטים. אני אישית כנראה אהיה בתפקיד ציבורי-חברתי, לא יודעת אם פוליטי, למרות שאני לא פוסלת שום דבר על הסף". בסיום השיחה היא מדגישה את המשפט שהכי חקוק לה מאחיה נדב ושאותו גם נשאה בהספד שלה: "התקווה מתה אחרונה". ראיון מעורר השראה עם אישה מעוררת השראה.

קבוצת "שמש" מניר עוז מנתה 7 חברים וחברות עד השבת הארורה. נכון לעכשיו היא מונה רק 5 כאשר סשה טורפנוב וארבל יהוד מוחזקים בעזה ע"י מחבלי חמאס. מעין ווסטלנד החברה הקרובה של ארבל מחכה לה בצפייה שכבר תחזור: "ככל שהתבגרנו, בחרנו אחת את השניה לחיים, היא לא החברה הכי טובה, היא אחות לחיים". באותה שבת שהתה מעין עם בן זוגה בדירה שלהם בת"א והתכתבה עם ההורים שלה, שגם להם נכנסו לבית, אך למזלם לא נחטפו. בשיחה מרגשת ובעלת עוצמה משתפת מעין על החברות הקרובה עם ארבל ועל החיים שלא ישובו להיות אותו דבר: "החיים שלי השתנו מהשבעה באוקטובר ב 180 מעלות. בחיצוני זה נראה אותו דבר- אני באותה עבודה ובאותה דירה, אבל בפנימיות זה לגמרי אחרת- אני מגלה רגשות שלא ידעתי שאפשר להרגיש, אני עושה דברים שלא דמיינתי שאני אעשה. הכי הזוי זה ללכת באמצע הרחוב ולהחזיק ביד שלט עם תמונה של החברים שלי". לפני 3 שנים איבדה מעין את שילי אחותה הצעירה שנפטרה בהיותה צוערת כתוצאה מאירוע רפואי, יומיים לאחר שהתמוטטה בבה"ד 1: "כשהגעתי לאילת עברה בי המחשבה על השבעה של שילי. אני זוכרת שהרגשתי שהקושי והטרגדיה הוא שלי ושל המשפחה של, אבל זה גם שלנו כקהילה. בשבעה היתה לי תחושה שכל הקהילה עוטפת אותנו ואנחנו יכולים לשחרר וליפול אחורה כי יש מי שיתפוס אותנו. כשהגעתי למלון באילת, רציתי להחליף תפקידים, רציתי לפתוח את הידיים ושישענו אחורה ואני אהיה בשבילם, אבל הבנתי שהכאב של כולנו כל כך גדול שאין מי שיעשה את זה". את הזמן שלה היא מחלקת בין ת"א לבין בית ההורים ב"כרמי גת", הפגנות ועצרות ותמיכה גדולה במשפחתה של ארבל: "יחי אבא של ארבל נוהג לומר שכל מי שבשבי הוא בן ערובה לחיי המחבלים. הוא מחדד שב 7.10 הם היו חטופים וזהו מושג שנתפס כאקט פעולה זמני, אבל מ 8.10 הם בני ערובה לחיי המחבלים וזה מושג של קבע כבר קרוב לשנה ומחייב התייחסות שונה בלחימה, במו"מ לגבי הצעדים והמחירים שיש לנקוט ולשלם עבור שחרורם. את השיחה שלנו הקלטנו יומיים בלבד לפני הידיעה המרה על הירצחם של עדן ירושלמי, הרש גולדברג-פולין, אורי דנינו, כרמל גת, אלכס לובנוב ואלמוג סרוסי וההגדרה של יחי "בני ערובה", קיבלה בן רגע משנה תוקף.

"בנסיעות קורה הכל: מגוון מחשבות, שירים ופודקאסטים שאני שומע, הנוף המורבידי של ים המוות נשקף מהחלון, זה נותן לי הרבה העמקות ותובנות וזה חלק ממה שעובר עלי".  בשנת 2020 אישתו של עילם מאור מבארי חלתה בסרטן מסכן חיים והוא עזב את כיתת הכוננות כדי להיות זמין בבית עבורה ועבור שני ילדיהם. לאחר שהחלימה הוא חזר אל כיתת הכוננות, חודש בלבד לפני השבעה באוקטובר. באותו היום הוא התכונן לצאת לריצה ארוכה במרחבים הפתוחים: "כבר הייתי לבוש בבגדי ריצה והתכוונתי לרוץ לכיוון ה'נובה', לא ידעתי שיש שם מסיבה. בדרך כלל אני רץ בלי טלפון ויוצא לפני הזריחה והפעם התעכבתי". ברגע ששמע את האזעקה הוא עלה על אופניים בדרך לנשקיה ולא ידע שמאחוריו על הגגות כבר יש מחבלים… עילם הוא אחד מהאנשים בבארי שראה בשבת הארורה כמעט הכל! הוא נלחם יחד עם כיתת הכוננות בגזרות שונות בקיבוץ, התמודד עם תחושות קשות של הפקרות וכעס על כך שהצבא לא מגיע במשך שעות ארוכות ואחרי שכבר הגיעו הצטרף לכוחות של יחידת שלדג ואחר כך סיירת מטכ"ל. הוא נחשף למראות קשים ואיבד חברים רבים: "אתה מבין את השבר ורואה אותו מול העיניים. בארי נמצאת בנקודה שממנה מחבלים עברו לכל המרחבים, אז הפרופורציות מרגישות כמו חול טובעני כזה, אתה רק שוקע עוד ועוד". לאחרונה הצטרף להנהלת הקיבוץ לקראת המעבר של החברים לקיבוץ חצרים ובשגרה הוא מנהל את הייצור ב"דפוס בארי" ומשתדל להיות עסוק: "עשיה היא המנגנון שלי להתמודד עם הדברים ויש הרבה עם מה להתמודד, חלק מכך זה גם המחיר שהמשפחה הפרטית שלי משלמת". הוא הקים את "בלב בארי" - פרויקט שנועד להוקיר את הקורבן שהקריבו הנופלים כשהגיעו להגן על תושבי הקיבוץ, לזכור ולחבר בין הקהילות שאיבדו רבים מאהוביהם במתקפה הנוראית: "הפרויקט גרם לי לעשות מיפוי מלא שכל מה שהתרחש בבארי. 33 משפחות של חיילים, שוטרים, מתנדבים וחברי כיתת הכוננות איבדו את היקר להן מכל. הבנתי שעם כל השבר, יש עוד דברים שעומדים יחד וקיימים ואנשים מרגשים שיכולים לראות אחד את השני. החלטתי להכיר לקהילת בארי את כל המשפחות השכולות כדי שנוקיר להן תודה. החלק המהותי בפרויקט הזה זו ההבנה של מהו העיקר ומה הטפל" והוא מתרגש מאוד כשהוא מספר על הקשר שנוצר: "היו משפחות שכולות שבאו לבארי, לקחו אלמנט מסוים מהקיבוץ והניחו על הקבר של הבן שלהם, זו היתה הישראליות שאליה אנחנו שואפים". כאשר הוא נשאל לגבי העתיד, הוא עונה בזהירות מהולה בנחישות: "כרגע אנחנו נמצאים עדיין בתקופה מאוד מאוד מורכבת, אנחנו בתהליך, אבל אני אופטימי ואני מאמין שכן יהיה ביטחון ונחזור למרחב שלנו תוך 3 שנים. שום דבר כבר לא אותו דבר. השבעה באוקטובר גרם לי לתובנות משנות מציאות וחיים".

"הניצחון שלנו יהיה לחזור לעוטף ושיהיה שם 100% גן עדן". שבתאי גבאי נולד וגדל ביפו למשפחה מרובת ילדים. היתה לו ילדות פשוטה עם זיכרונות נעימים. בצבא הגיע עם גרעין נחל לקיבוץ רעים, התאהב במקום ובאנשים. לאחר היכרותו עם מילכה שהיתה בת קיבוץ חולדה, הם תקעו יתד ברעים ושם גם נולדו שלושת ילדיהם יובל, אלון ויעל. במשך עשור עבד כרפתן, אחר כך יצא ללימודי הנדסאי בניין וכבר כמעט 30 שנה שהוא סגן המהנדס במועצה האזורית אשכול ואחראי על נושא הצמיחה הדמוגרפית בישובים ובקיבוצים, תחום שהיה עד השבעה באוקטובר בתנופה רבה! בשבת הארורה שהה עם מילכה 12 שעות בממ"ד ומרגע שראה בטלוויזיה את הטנדר בשדרות, הוא הבין שככל הנראה הולכים לפלוש לישובי הסביבה ואף כתב בקבוצת הווטסאפ המשפחתית שהוא חושש שיהיה טבח במסיבת ה"נובה". יובל גויס בצו 8 לאזור יהודה ושומרון, אלון שהיה בסיני חזר במהרה וגם הוא גויס, ויעל שרק לילה קודם רקדה במסיבת ה"נובה", חזרה לת"א לעבודתה. בבוקר ה 8.10 הגיעו אל ביתם שני קציני צה"ל עם הבשורה המרה, לקח זמן לשבתאי להבין שהנורא מכל קרה ויובל נהרג: "באותו רגע נהרסו החיים, תפסתי את הראש, התחלתי לבכות ואמרתי להם קחו אותי ותחזירו את יובל". בשיחה רגישה עם כל כך הרבה כנות, מספר שבתאי על המשפחה שהקימו ברעים והחינוך לערכים, על יובל בנו האהוב והאהבה הגדולה שהיתה לו לבעלי חיים ולהפועל ת"א, על הנסיעות המשותפות למשחקים של הפועל והחיוך הגדול שלו: "אני מבקר את יובל פעם בשבוע ברעים, יושב ליד הקבר שלו ואני יודע שמה שאני עושה זה נותן לי את הכוחות להמשיך לחיות עבור המשפחה שנותרה לי ועבור הזיכרון של יובל".  לקראת סיום השיחה שלנו שאלתי את שבתאי אם הוא לא מצטער שליובל לא היו ילדים ושאין לו נכד/ה ממנו? שבתאי כאילו הוציא את הלב והניח אותו על השולחן… זו היתה תשובה כל כך אותנטית, מרגשת ומצמררת ואפשר היה לחוש את ההתרגשות באולפן ואת הדמעות בעיניים.