מוזגים מהצד

למה כולם רוצים להיות שגריר מותג?בעולם האלכוהול נוצר כמעין מוטציה מוזרה תפקיד של 'שגריר מותג', אדם שמקבל כסף כדי לשתות אלכוהול, לטייל בעולם, לבקר בברים ולהתנהג כאילו כל זה ממש קשה ונורא. בעל התפקיד גם נשכר כדי לייצג מותג ספציפי, להיות דוגמא לערכי המותג – בין אם אלה הם יוקרה נוצצת או סליזיות צועקת, ובעיקר למכור מלא מהמותג או קבוצת המותגים שהוא מייצר – כי מישהו צריך לממן את כל הנסיעות והאלכוהול בחינם הזה. נשמע הגיוני שכולם ירצו להיות כאלה, ובעבר זה באמת היה תפקיד נכסף ונדיר, אך היום נראה שאנחנו שוחים בשגרירי מותג. טעימות מכל עבר, נציגים יומרניים בכל פינה, תערוכות אלכוהול מרובות משתתפים, משמרות אורח פעמיים ביום – מקרה קלאסי של מרוב עצים לא רואים את היער, האמנם?עידו סולומון, שגריר המותגים של פרנו ריקרד בארץ, הברמן שכבר חווה כל סגנון בר אפשרי בעיר ועדיין לא מפסיק לדבר על קהילה וערכים ובעיקר לא מפסיק לדבר, עם קריירה בינלאומית מאחורי ברים ב-וינה בגלל תירוץ מגוחך כמו 'לימודים' או משהו כזה או אחר שמספרים להורים.גיא גרלניק, שחווה מה שכל בעלים של מותג חווה – הצורך לשגרר את עצמך וחוסר האמון לשלם למישהו אחר לשגרר אותך כי זה עולה מלא כסף ולא יכול להיות שאתה קורע את התחת ועובד קשה והוא נהנה מכל רגע ועוד מקבל על זה כסף.ואורון לרנר.שלא רוצה להיות שגריר מותג.אבל שמח לקחת כסף ממותגים עבור מטרה נעלה.כמו אוכל לכלבים למשל.

תרבות הטיפים בישראל, או "קח, זה בשבילך"איכשהו אנחנו על הסף בין האמריקאים ששמים טיפ על כל דבר והמינימום המעליב שם עומד על 20%+, לבין הדעתנות היהודית שמעודדת אותנו לשאול "על מה אני אשלם לו טיפ? מה הוא עשה להרוויח את זה?!", ואנחנו עדיין יוצאים למסעדה ומסמנים את החשבון בתור העלות אבל 'שוכחים' לחשב גם את הטיפ, ואז יום אחרי מרגישים שהיה יקר מדי ולא שווה את זה.אבל מהצד שלהעסק, טיפים הם קונסטרקט מורכב, עמוס רגישויות ופרשנויות יצירתיות לחוקים, וכל מקום פועל בצורה שונה, ויש השלכות מורכבות לכך שהעובדים תלויים בטיפים כדי לקבל שכר, והשיח בתחום שלנו בכלל לא מתמקד בשכר חודשי מה שמונע בתורו את האפשרות להתייחס ברצינות לתפקיד. הבעיות סביב עולם הטיפים ידועות, מפורסמות, צצות בכל פינה ובכל זאת – עולם המסעדנות תקוע בו כמו חמור עקשן שמסרב לרדת במדרגות הקדמה. מדוע ולמה אנחנו עדיין תקועים בתפיסה לפיה טיפים זה סבבה? אולי טיפים זה באמת סבבה?אור מאור, שהיתה המנהלת, המפעילה, הבעלים של ברי קוקטיילים עמוסים אך נסתרים במעלה רחובות תל אביב העמוסה, שלימדה מאות ברמנים צעירים איך לאהוב אלכוהול ולמה אירוח זה יותר חשוב, שמצליחה עדיין להתרגש מדברים פשוטים כמו לקבל איזה פרס בינלאומי על עבודה מצוינת בזמן שכל שאר הציניקנים בתחום פשוט מעלים את זה באינסטגרם ומי שמחזיקה בתחום הזה, כמנהלת וברמנית בפועל כבר הרבה יותר שנים מהכמות המומלצת ע"י משרד הבריאותאורון לרנר, מי שמצליח להדחיק את שכר הטיפים ולהתעלם ממנו אבל היה חופר בעבר לצוות על הפרשות לפנסיה ושכר חודשי וכל מיני דברים משעממים עם מלא ניירת, מי שעדיין מקבל טיפים מדי פעם, ואיכשהו מצליח להרוויח מזה שכר ראוי, שחושב שטיפים זה פשוט לא תחרותי ואנחנו עוד שניה נהיה כמו סאן פרנסיסקו ואף אחד לא רוצה להיות כזה!וגיא גרלניק, שכבר לא עובד או מעסיק אנשים בטיפים.כי אף תחום רציני שהוא לא מסעדנות לא היה חולם לשלם טיפים.

בטרם תקשיבו לפרק, קחו לכם רגע וכתבו עשרה מקומות שאתם אוהבים לצאת אליהם בעיר שלכם. סיימתם? עכשיו הנה רצף שאלות שעלולות לגרום לכם לבכות, כי סביר להניח שרוב הרשימה שכתבתם נופלת על הצד הלא נכון בשאלות הבאות. אל תיפול רוחכם, התרפקו מהר נא על העובדה שכל עולם המסעדנות נופל רע באחת או יותר מהשאלות הבאות ואז היזכרו נא כי "צרת רבים" וגו'.ראו אם כך בפרק זה סקירה קצרה ודיון קל על ענייני מוסריות שטחיים הנוגעים לעולם המסעדנות וזיכרו כי גם הדוברים אינם טלית תכלת שהרי אין צדיקים בסדום.אורי עזני, מוסיקאי מחונן, ברמן לשעבר, איש הייטק כיום שעשה את המעבר ההכרחי מעולם המסעדנות לעולם ההייטק בחיפוש אחר כסף וכיום הוא מוציא את רוב כספו על אוכל ושתיה שיוצאים יום אחרי בשירותים.גיא גרלניק, שעדיין מאמין שעולם המסעדנות יכול להתנהל אחרת אבל לא מעוניין להציל את כולם ומוכן לקחת כסף ממסעדנים מפוקפקים אבל יציב את הגבול בלתת להם כסף.ואורון לרנר, שהוא מפוקפק בפני עצמו.

היחסים המפוקפקים, לכאורה, בין המסעדנים והיבואניםלא כל אורח יודע שיש סימביוזה בין מסעדנים ויבואנים. חוזים עמוסי סעיפים וכסף מבטיחים שהאחד ישתמש רק או בעיקר במוצרים של השני, והשני יתמוך באחד. לכאורה אין בזה רע, אבל גם אין בזה שקיפות והאורח לא תמיד מודע להשלכות, ולא תמיד יודע לקרוא את המצב. כמה פעמים מכרו לכם שאתם מקבלים את המוצר הכי טוב שאפשר – כשבפועל מזגו לכם את המוצר הכי זול? או 'הכי טוב' שיש ליבואן שהבטחנו לו הסכם? כמה מותגים יושבים בתודעה של הקהל הישראלי לא כי הם הכי מתאימים, מוצלחים, זולים או שווים – אלא רק כי מישהו ידע להחתים חוזה?איך זה עובד, מה זה תקציבי שיווק, למה לחתום על חוזה, מה היבואן מרוויח מזה, לאן הולך כל הכסף ולמי זה משתלם – ולמי לא? הצטרפו אל גיא גרלניק, המנהל והבעלים של ליקווידיום שמצליחים איכשהו להיתקע באמצע בין יבואנים ומסעדנים ולעשות את כל העבודה הקשה בין לבין גם בלי תקציבי שיווקשחף קורן, הספיריטס קיורייטור, שלא רק שהיה אבן דרך של אחד היבואנים הגדולים והחזקים במשק דאז וביסס עשרות מותגים חזקים עד היום – אלא גם פתח חברת ייבוא קטנה שמצליחה ללמד את היבואנים הגדולים דברים חדשים, שלא לדבר על לשבור את השוק מדי פעם.ואורון לרנר, שממש מחפש למצוא מה לא בסדר בכל הסיטואציה הזו ואף אחד לא משתף איתו פעולה.

אורחים מבקשים שטויות, ולפעמים אין ברירה אלא להגיד להם 'לא'. איך עושים את זה ועוד מקבלים טיפ יותר גבוה? האם זה בכלל אפשרי? האם המקום צודק כשהוא מגדיר לצוות להגיד 'לא'? האם הצוות רוצה להגיד 'כן' אבל יוצא להם 'לא' כי זה הנהלים, או שמא ברמנים בכלל אוהבים להגיד 'לא' לאורחים?גיא גרלניק, שאמר 'לא' לאלפי לקוחות ואורחים, שאוהב לסרב על עיקרון, שמאמין שכל מסעדה אמורה להגיש חביתה לבקשת האורח, שמוכר את הקוקטיילים המבוקבקים לכל הרשתות הכי נחשבות בארץ, שמעצב את תרבות השתיה המקומית – כולל הנטיה להגיד 'לא' לאורח – כבר עשור פלוס ומי שעדיין לא לגמרי החליט מי הקהל יעד של ליקווידיום באחריותוג'וליאן רובינס, שטרם החליטה אם היא מדברת אמריקאית או עברית, שהבינה שמשתלם להגיד 'כן' כמעט להכל אבל עדיין מציבה גבולות מאוד ברורים לכל אורח, שנתפסת נחמדה גם כשהיא ממש לא, שלמדה איך לארח ולנהל אבל בחרה פשוט להכין קוקטיילים ולהגיד 'כן' (או 'לא') לאורחיםוזו'רל. שמחפש תירוץ להגיד 'לא' לכל דבר אפשרי ולו רק כדי לראות את הפרצוף של האורח כשמציבים לו גבולות.

למה אנחנו לא על המפה?למה ברמנים וברים ישראלים לא מקבלים הכרה בינלאומית?כן האימפריאל, כן הבסטה, כן OCD. אבל מאז ברים ישראלים נאלמים בעולם וחבל, כי אולי יש לנו משהו מיוחד להציע לעולם, או אולי לא? אולי בכלל זה לא משתלם להיות נוכח בינלאומית? בכל מקרה זה מושך מלא תשומת לב להיות הבר מס' 1 בעולם \ הברמנית הכי טובה בעולם ותשומת לב זה כיף רוב הזמן ואז למה אנחנו לא שם? מה אנחנו מפספסים?ג'וליאן רובינס, שזכתה בוורלד קלאס, שהיתה קוקטייל אפרנטיס בניו אורלינס, שהטיסה את עצמה לטורונטו כדי לראות תחרות בינלאומית על חשבונה, שודברת חצי עברית חצי אנגלית, שהחבר שלה בהכרח נראה יותר טוב ממנה למרות שגם היא מצוינת בפני עצמה, האישה עם השיער האדום, הברמנית שלמדה אירוח באקדמיה ועדיין מכינה לכם את האולדפאשנד מאחורי הבר באקא44.גיא גרלניק, הבעלים, המנהל והשוטף כלים הבכיר של ליקווידיום, מעבדת קוקטיילים שמכינה קוקטיילים לכל המסעדות הכי נחשבות בעיר, מי שלימד את הגרמנים איך לארח, מי שלימד את האימפריאליסטים איך משיקים תפריט, מי שלא אוהב לדבר, ועדיין התבקש הרבה פעמים להציג את דעתו מול קהל בינלאומי.ואורון לרנר, שמאוד אוהב לאכול בחו"ל אז הוא טס הרבה. כשהוא יכול. לרוב הוא לא יכול כי משכורת של ברמן וזה.

כן זה היה הפרק הראשון, שיצא לפני חודשיים בערך. אבל בפועל הקלטנו אותו לפני כמעט שנה, והרבה דברים השתנו מאז, ולכן חשבנו שנכון להעלות את השאלה שוב, לסקור מה נשתנה, האם לטובה או לרעה ומה הלאה.ז'ורל, שהוא עדיין המנהל המקצועי של קבוצת ליקוויד אסטס אבל עכשיו הוא קצת יותר מפוכח וקצת פחות אופטימי למרות שסוף סוף הג'ין קלאב עובד חזקגיא גרלניק, שהוא עדיין הבעלים והמנהל של ליקווידיום רק שעכשיו הוא למד שעדיף לו להעסיק בעיקר נשים כי הן פשוט עושות עבודה יותר טובה, או לפחות שמות פחות שירים בעייתיים ברקע.ואורון לרנר, שחושב שקוקטיילים זה מתוק ומיועד למי שלא יודע לשתות ועדיף תמיד בירה במקום.הפרק הראשון ב"עונה" השניה של הפודקאסט "מוזגים מהצד", הפודקאסט שלא מראיין אורחים, אלא צולל ישר לשאלות קשות סביב עולם המסעדנות והקוקטיילים, הפודקאסט שלא נותן במה לסיפורי המקור של האורח, ולא מאפשר לאורח למרוח מסרים – אלא הולך ישר לנקודה הכי כואבת שאפשר.

דריי מרטיני כן? כולה מרכיב וחצי בקוקטייל, לכאורה אחד מחמשת הקוקטיילים הכי נמכרים בעולם. הדרינק שמצריך בסה"כ וודקה או ג'ין, וקצת קצת קצת וורמוט יבש. למזוג הרבה מהאלכוהול, מעט מהוורמוט, לערבב עם הרבה קרח טוב, לסנן לכוס קרה, לקשט בקליפתלימון, או זיתים, או בצלצל פנינה ופחות או יותר זהו ועדיין – פשוט לא מצליח לנו ובגדול, לא תקבלו מרטיני יבש מוצלח בארץ אלא אם אתם מכירים את לחיצות היד הסודיותמה כל כך קשה בלהכין דריי מרטיני? איפה מקבלים אחד כזה מוצלח? מה צריך לשאול, לבדוק, לחפש כדי להחליט אם כדאי להזמין אחד כאן או לא? ולמה בכלל להזמין דריי מרטיני כשאפשר להזמיןמרגריטה פסיפלורה חריפה עם מזקל?!ז'ורל, המנהל המקצועי של קבוצת ליקוויד אסטס שמחזיקה 6 ברים ומסעדות שונים בזמן הקלטת פרק זה,ובכולם לא יגישו לך דריי מרטיני גם אם תבקש כי "חבר אתה במקום הלא נכון תזמין איזה קלובר קלאב או נגרוני בבקשה" למרות שהוא – ג'וראל – שותה דריי מרטיני והרבה, אבל לא בברי קוקטיילים.אורי גופר, האיש והמקציף, לשעבר המנהל המקצועי וסוגר הפינות הרשמי של מילגו ומילבר, והג'ונז בפלורנטין – בר ג'אז, קלאסי, שמתמחה ומתמקד בהגשת קוקטיילים קלאסיים עשויים היטב ומדויק, המקום שבו יגישו לכם דריי מרטיני מוצלח ביותר, בקלות אחד הטובים יותר בארץ ואפילו יעשו אותו על ג'ין מעולה.וגיא גרלניק,שחושב שזה לא פייר לבקש מברמן דריי מרטיני כי זה כמו לבקש חביתה במסעדה.

תחום המשלוחים הוא שבור.כולם לא מרוצים. המסעדות מפסידות על זה כסף ועובדות כפול קשה בשביל לתת חוויה חסרה ורעה, הלקוחות – שאינם אורחים יותר כשמדובר במשלוחים ואינם מתארחים בסלון הבית של המסעדן אלא אוכלים את האוכל שלו בסלון הבית שלהם – אז הלקוחות מקבלים מוצר קר, אחרי שחיכו מלא זמן, שילמו מלא כסף ולא מרוצים, שלא לדבר על זה שלא מקבלים צ'ייסרים בחינם דרך וולט, והשליחים סובלים עם תנאי העסקה בעייתיים, סיכון חיים אדיר בכבישים ולקוחות שלא משאירים טיפ יותר כי המשלוחים יקרים טילים בכל מקרה ומה השליח כבר עשה? העביר את המנה מפה לשם וזהו, זה כמו מלגזה בעצם, מי משאיר טיפ לנהג מלגזה?איך זה שהתחום הזה רק מתפתח וגדל למרות זאת? מה יהיה העתיד שלו? האם זו העצלנות של "אין לי כוח לצאת היום" או משהו מעבר? און משען, השף של רעמסס ביי דה בוקס, מסעדן, מעצב תעשייתי, כימאי ומי יודע מה עוד? שהעביר יותר זמן במסעדות מישלן מפורסמות מאשר בבית ספר, שהקים את הפוד-לאב, את הליטל-ברגר-שופ, את הדה-פיצה, הדייויד צ'אנג הישראלי עם אוכל גרמני מהבית, ומי שכל עסק מצליח שלו מגיע מוקדם או מאוחר לשלוח את הכל בוולט כי לגייס מלא מלצרים זה ממש אבל ממש קשה.גיא גרלניק, הבעלים והמנהל של ליקווידיום, החברה שמספקת למסעדות וברים את הקוקטיילים המבוקבקים שלהם מוכנים למשלוח בוולט, שמוכר לחובבי קוקטיילים בוולט את המרכיבים הכי הזויים שאפשר לדמיין (מישהו אמר תמצית ווסאבי וקוביית קרח שקופה?) ואיכשהו הם עוד קונים את זה! ומי שבעוונותיו היה מראשוני המתניעים של הטרנד הארור הזה לשלוח קוקטיילים בוולט ובכך לבטל לגמרי את הצורך בברי קוקטיילים בעיר, שבדיוק ברגעים אלה נסגרים. עצוב!ואורון לרנר,שהצליח להתגבר על ההתמכרות לוולט ע"י זה שהוא הכין לעצמו פאד קפאו בבית ויצא לו ממש טעים ואז משפחת אונקאם צחקה עליו ואמרה לו שאוכל תאילנדי זה תמיד טעים ותמיד פשוט רק חבל שהוא כבר הוציא איזה מאה אלף ₪ על פאד קפאו בוולט. זה ממש קפאו לחשבון בנק שלו.

ברמן וותיק עם זכויות יתר או מנהל גדול שמעצב ומגדיר אסטרטגיה עבור הבר? מי הם מנהלי הברים המוצלחים יותר בעיר, ואיך מזהים אחד כזה? האם בכלל צריך מנהל בר חזק – ומתי מנהל בר חזק דווקא מזיק לבר או למסעדה? בכל מקום יש תפקיד שונה למנהל הבר, ויש לא מעט מקומות בהם אין צורך בכלל במנהל בר. יש מקומות בהם התפקיד בכלל מוגדר כ Beverage Director ועיקרו להתעסק באלכוהול במקום, אבל כמה מקומות כבר יש בארץ שמצדיקים כזה בעל תפקיד? כמה אנשים יש בארץ שמסוגלים להחזיק תפקיד של מנהל בר רציני, או מנהל משקאות?אורון לרנר, מי שהיה מנהל הבר של האימפריאל אחרי שהיה כבר בעלים של שני ברים שונים, יועץ ארגוני בתחום המלונאות ובעל תואר אקדמאי בתחום הייעוץ, מי שרגיל להיכנס לתפקיד כשהוא אובר-קוואליפייד אליו רק כדי להראות לכולם כמה זה קל, מי שמנהל גם את המנהלים שלו מתוקף האישיות המעצבנת שלו ותו לאגיא גרלניק,הבעלים והמנהל של חברת ליקווידיום, מנהל בר לשעבר בבר הקוקטיילים אימפריאל ובבר של מסעדת טופולופומפו, מנהל הבר השקט בארץ שהשיק למרות זאת את התפריט היקר ביותר בהיסטוריה של קבוצת אימפריאל ועוד עשה זאת עם הקונספט המפוקפק של "קוקטיילים בהשראת העיר תל אביב"וז'ורל, שהיה מנהל בר בטעות והצליח להתקדם מהר מספיק לתפקיד המנהל המקצועי כדי שהוא יוכל להעביר ביקורת על מנהלי ברים אחרים וזה ייחשב לפידבק.

מה היא איכותבקוקטיילים בכלל? זה שהקוקטייל הוגש בתוך אמבטיה עם ברווז גומי אומר שהדרינק בהכרח גימיק? האם אפשר לעשות קרקס בקוקטיילים ועדיין להכין אותם לעילא ולעילא? האם זה שישבת בבית קפה, מסעדה גנרית או סתם חור בקיר ויש להם קוקטיילים בתפריט אומר שעדיף להימנע מלהזמין אותם? תופתעו לגלות.בפרק זה אנחנו מדברים על מה שואלים, על מה מסתכלים, מה מחפשים כדי להחליט אם כדאי להזמין פה קוקטייל או לא – ואם כבר הזמנתם, איך אפשר לדעת אם מה שקיבלתם הוא הדבר האמיתי, או שפשוט עובדים עליכם?גיא גרלניק,המנהל והבעלים של ליקווידיום – החברה שמספקת קוקטיילים ומרכיבים למסעדות וברים ברחבי העיר והגדירה מחדש מהם דרישות הסף לקוקטיילים בתל אביב, מי שפיתח אלפי קוקטיילים בעשור האחרון למרות שהוא ממש ממש לא רצה כל כך הרבהואורון לרנר,שיודע להכין את הסאזרק הכי טעים בעיר אבל עדיין חולם בסתר על בר טיקי מצועצע וצבעוני עמוס פרפרנליה פנטזיונרית וזומבי שמוגש בכוס פרצוף כועס, ושעשה תרגולים טכניים לעשרות הברמנים של קבוצת אימפריאל כדי ללמד גם ברמנים צעירים איך מדייקים ב1 מ"ל את הטורונטו שלהם

אכן המלחמה מולאירן – עם כ-לביא או עם-כלביא (עם כלבים בערבית?) באה בהפתעה לכולם, והמסעדנים שאמורים להיות מורגלים בנושא כבר נאלצו לסגור שוב לשבועיים בערך. היו כמה שנשארו פתוחים – המנזר, המוריס החדש של הבסטה היה נפלא ועוד כמה מקומות שמסמלים שתיינות עיקשת – היו מקומות כאלה שסגרו בכל זאת, כמו האימפריאל שהיה מפורסם בזה שהוא פתוח לא משנה מה ונסגר במלחמה. בפועל, בישראלאחת לשנה יש איזה מבצע צבאי, מלחמה, סגר, קורונה, בחירות או משהו דומה שסוג של מחייב את המקומות לסגור. אנחנו אמורים להיות מורגלים בזה ובכל זאת, מצב חירום זה מצב חירום, זה דחוף, זה בוער, וזה מצריך החלטות מיידיות והתערבות בעלים (או מנהלים אם יש לך מנהלים מוכשרים מספיק)גיא גרלניק,הבעלים של ליקווידיום – מפעל לחומרי גלם לקוקטיילים, שמוכרים את הקוקטיילים והמרכיבים שלהם לכל המסעדות והברים הכי נחשבים בתל אביב, החברה שהגדירה מחדש איכות קוקטיילים מהי בעיר שכבר ידעה קוקטיילים הרבה זמן, ומי שהיה מנהל הבר של האימפריאל, שהשיק את התפריט היקר בהיסטוריה של הבר המפורסם, והיה ברמן עשור פלוס ואורח קבוע מהסוג שמותר להם לשתות זומביאוריה עטייה,הבעלים של הטיפמרה – הבר שהגדיר מחדש מהו בר קוקטיילים מוצלח, שעזר להפוך את גבעתיים ליעד ראוי ליציאה לבר, שיודע מצוין איך לשלב אירוח מעולה, שירות מצוין, קוקטייל מבריק במחיר נגיש ולהגיש לידו גם בירה, צ'ייסר, כוס יין או ויסקי בכוס, האיש שהביא את הבשורה של בר שכונתי, שהוא גם דייב-בר מעולה, וגם בר קוקטיילים מבריק, האיש שאמר שהדאקירי של אורון לרנר הוא הכי טוב בעיר ועודואורון לרנר,נודניק שלא מפסיק להציק על למה לשתות רום ג'מייקני או מזקל אנססטרלי טוב, שניהל את האימפריאל דרך הסגרים בקורונה, המלחמה באוקטובר 23', ואינספור מבצעים צבאיים לפני, שחצי מהאנשים בעיר ממש אוהבים את הדאקירי שלו, והחצי שני מסרבים לשבת אצלו על הבר שמא הוא יגלגל עליהם עינייםמדברים על מהעושים מסעדות, ברים, בתי קפה ושאר מרעין בישין עושים בכל פעם שהממשלה שלנו, עליה השלום מי יתן ותחיה אלף שנים – בארץ או בגלות, תלוי בהעדפה האישית שלכם – עושים.

מה הם המותגי אלכוהול הכי גרועים בארץ? מה זה אומר מותג גרוע? האם יש דבר כזה?עומר גנור, הלא הוא עומף, איש ברים ואלכוהול מזה שנים שהיום מייבא בעצמו את מותג הסינגל מאלט המוצלח ביותר Rieggers ו- Black Corgie ו- Artesano רום, שגריר המותג של גלנפידיך סינגל מאלט בארץ, מי שהטמיע את המשפט "ויסקי זה כיף" ועשה זאת עם מלא חיוך וקצת ויסקי מיושן בחבית יין בכוס.רותם אורן,המנהל המקצועי של קבוצת אימפריאל, מנהל הבר לשעבר של הבושוויק, האיש שלמד הוראה ומוסיקה ומנגן בלהקה משלו ועדיין מעדיף לעמוד בחדר חם ולסנן מילק פאנץ', ברמן בקבוצת אימפריאל ומי שפעם פעם פעם החליט להתסיס דבש ולא הבין כמה זה רעיון רעואורון לרנר.סתם. אורון לרנר. שום דבר מיוחד באמת, מישהו מעצבן ששואל שאלות מעצבנות.מדברים על מההם מותגי האלכוהול הגרועים בארץ – עזבו אותנו מ'הכי טובים', כולם טוענים שהם הכי טובים. מה לא טוב, ולמה זה לא טוב?

בין אם מדובררק בהגייה של תפריט קוקטיילים, תמיכה בהקמה של תחום הבר במסעדה או מתחם או אפילו יועץ למסעדות ומסעדנות – התחום הזה רווי באנשים בעלי ניסיון – ובלי – שרוצים לייעץ וללוות וגובים על כך סכום כסף גבוה מאוד לפעמים. מה עושה יועץ ברים? מי צריך בכלל כזה ייעוץ?זו תעשייה שנמצאת מתחת לרדאר – אורחים בודדים ידעו לזהות לפי תפריט הקוקטיילים מי הגה את המשקאות למשל, ומסעדנים בודדים ידעו לזהות לפי תנאי ההעסקה או הפורמט הפרסומי של העסק מי היועץ שתמך בהקמה של מסעדה כזו או אחרת. אין סמכות או הסמכה למישהו להיותכזה והטענה שהשוק מתקן עצמו ומי שנכשל יסולק אינה מתגלה כמחויבת המציאות.הצטרפו אל מלי לב, מנטורית של אירוח ושירות מזה 8 שנים, עם 30 שנות ניסיון בכל התפקידים האפשריים בחזית המסעדנות בארץ – ובניו יורק. ניהלה את פסטיס, בודאקן וקומרס בניו יורק, ובארץ את האחים, ה-סושיאל קלאב, לה אוטרה בתקופה בה זו הייתה מסעדה ולא בר, ייעצה וליוותה עשרות מסעדות מצליחות מהקמה ועד רווחיות, היא האורחת שקיבעה מהותו של ה-דירטי מרטיני באימפריאל, היא הלקוחה הסמויה שתמיד רצית ולא ידעת שרצית והיא אישה חזקה, דעתנית ומבינת עניין בתחום המסעדנות הישראלי.גיא גרלניק,הבעלים, המנכ"ל, מקבל ההחלטות וה VP R&D של ליקווידיום – חברה שמפתחת, מייצרת ומספקת קוקטיילים וחומרי גלם למסעדות וברים בארץ, שלקחה את תפקיד 'יועץ הברים' והפכה אותו למוסדי ומסודר, חברה שמצאה דרך להפוך פרויקט חד-פעמי קפריזי ביותר כמו לפתח תפריטקוקטיילים לריטיינר חודשי קבוע שלא רק מבטיח תפריט קוקטיילים יציב שאינו תלוי במי הברמן, אלא גם יודעת לחסוך כסף עבור המסעדה על הדרך בהכנות, חומרי גלם, ניהול מלאי ועודואורון לרנר,שבנה פעם תפריט קוקטיילים לפופינה כדי לעשות סולחה בין עמית גלעד ואוראל קמחי ועל הדרך כדי לשחק במכונת הוואקום שהייתה להם שם.

"מההם הטרנדים לשנה הבאה?" זה נושא פופוליסטי שחוזר על עצמו ונותן במה למינימשפיענים, בעלי אינטרסים ואג'נדות במקום לרדת לעומקו של טרנד. לכן במקום זאתהחלטנו לנהל שיחה על טרנדים שחייבים להגיע כדי להציל את התחום.מה חייב לקרות?למה זה חייב לקרות? מה יקרה אם זה לא יקרה? ואיך אפשר להיערך לעתיד? האם בהכרחבעתיד יהיה יותר קשה?מה הם השינוייםשחייבים לקרות בעולם המסעדנות בעשור הקרוב כדי לשרוד? מה הם הפערים האסטרטגייםהכואבים ביותר בתחום והאם ואיך אפשר לגשר עליהם? הצטרפו אלינו לשיחה קלילה אךאפוקליפטית משהו, לגעת בנקודות קצרות בנושאים הכי בוערים בתחום המסעדנותמדברים בפרק – ז'ורל, המנהלהמקצועי של קבוצת ליקוויד אסטס שמצליחה לשלב בין בר קוקטיילים היי-ווליום שמגדירמחדש מהו פיק – הג'אנגל בירד, בר קוקטיילים שמצליח לשלב בין השכונתיות לביןהקלאסיקות – הגסט רום ובר קוקטיילים שמצליח להדגיש קונספט חריג וייחודי כמו הג'יןקלאב עם 400 סוגי ג'ין שונים על 20 מקומות ישיבה.גיא גרלניק,הבעלים והמנהל הגדול של ליקווידיום – חברה שמספקת ליווי ואספקה שקשורה לקוקטייליםומשקאות בכלל למסעדות, ברים ובתי קפה. מי שרואה את הטרנדים מהצד וזוכה להיות בחדריחדרים בשיחות על מה נמכור הלאה, מה עובד חזק ומה פחות, ואיך מתקנים את זה, עם כלהמסעדנים הכי חזקים בארץ.ואורון לרנר,שאוהב לעשות דווקא בכל תפקיד ולעשות בכוונה אחרת מאחרים – גם בתור מנכ"לאימפריאל בשיאה.

בין אם זה הקורונה, המלחמה או שסתם נמאס לנו מכל הקוקטיילים המתוקים המעייפים האלה, יש הרגשה באוויר שקוקטיילים זה...איך לומר את זה? פחות. ברי יין נפתחים כמו פטריות אחרי הגשם, וגם מגרדים לנו כמו פטריות, כל חנות יין קטנה בכרם מוציאה כמה שולחנות והופכת לבר, נפתחות מסעדות בלי מטבח, מסעדות בלי מקומות ישיבה, מסעדות בלי הסעדה –אבל ברי קוקטיילים רק נסגרים.ברים שמתמקדים בעיקר, או רק בקוקטיילים מדווחים על ירידות במכירות, קבוצות שהתמקדו בעבר בקוקטיילים מחפשות לרענן כיוון והגדרות, אחרי עשור פלוס של חסד, של ברי קוקטיילים שנפתחים גם בפריפריה, של ברים ישראלים שזוכים לעדנה בינלאומית – האם עברנו את דבשת הטרנד ועכשיו אנחנו רואים, סוף סוף, ירידה בביקוש לקוקטיילים?ז׳ורל, המנהל המקצועי של קבוצת ליקוויד אסטס – שמחזיקה בין היתר את ה-ג'אנגל בירד, בר הקוקטיילים ב-אקא 44, הבר שמוכר הכי הרבה קוקטיילים בתל אביב ביי-פאר! לא מאמינים? נסו לעבור בנחלת בנימין ביום חמישי ליד ה-אקא ותמדדו כמה זמן לוקח לכם. כמנהל המקצועי שלהקבוצה, ז׳ורל מלווה ומפקח על הקוקטיילים והצוות ב-ג'אנגל בירד, ב-ג'ין קלאב, ב-גסטרום ובשאר המקומות שהקבוצה פתחה, סגרה ופתחה שוב בהמשך.גיא גרלניק,הבעלים, המנכל, מקבל ההחלטות וה VP Sales של ליקווידיום - החברה שמוכרת לקבוצות המסעדנות הגדולות והחשובות בארץ את הקוקטיילים שלהן, מי שיודע ברמת גרפים ונתוני מכירות בדיוק איפה המגמות עולות ויורדות כשזה נוגע לקוקטיילים, שהיה מנהל בריםשהגישו קוקטיילים רבים כמו ה-אימפריאל ו-טופולופומפוואורון לרנר, שחושב שקוקטיילים זה מתוק מדי ומיועד למי שלא יודע לשתות אלכוהול נקי. אבל ישתה פינה קולדה אם הוא על אי בודד.