שתי אצבעות מציון

תודה שהצטרפתןם לפרק נוסף של ״שתי אצבעות מציון״, הפודקאסט שבו אני משוחחת עם אנשים מכאן ומשם על הגירה, על עזיבת הבית, על השבר המוסרי שבגללו אדם יוצא מארצו לחפש מקום אחר בעולם ועל מורכבויותיה של תחושת השייכות. הגענו לפרק השלושה עשר בסדרה שאין לדעת לאן תגיע, אבל היא מנסה לצייר תמונה עדכנית של מגמת העזיבה את ישראל, שעל פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היא באה לידי ביטוי כברמשנת 2022 במספר חסר תקדים של מהגרים. האורחת שלי הפעם היא חמוטל גור. חמוטל הייתה מורה לתיאטרון בבית הספר לאמנויות תלמה ילין בגבעתיים. דווקא שם, בסביבה הליברלית, ההומאנית, המעודדת חשיבה ביקורתית, היא הבינה פתאום עד כמה החברה בישראל מסלילה את הדור הצעיר לחיים של אלימות והקרבה, ועד כמה היא לא רוצה להמשיך לגדל כך את ילדיה. חמוטל עברה עם משפחתה להתגורר באירלנד, מקום שידע סכסוך אלים ומתמשך, וידע כנראה גם איך לצאת ממנו. אחרי יותר משלוש שנים שם היא אומרת שבאירלנד היא אדם אחר, שאלה חיים אחרים, חדשים, שלצד האבל הגדול שמלווה אותם, יש בהם גם ממד של התחדשות וצמיחה.  קריין: אורן נאמןפתיח מוזיקלי: Paweł Feszczuk - Dance with bulletsאת הפודקאסט הנוסף שלי ״על החיים ועל המוות״ אפשר לשמוע כאן.

תודה שהצטרפתם לפרק נוסף של ״שתי אצבעות מציון״, הפודקאסט שבו אנימשוחחת עם אנשים מכאן ומשם על הגירה, על עזיבת הבית, על השבר המוסרי שבגללו אדם יוצא מארצו לחפש מקום אחר בעולם ועל מורכבויותיה של תחושת השייכות. האורחת שלי הפעם בחרה לא להגר, לא לעזוב את ישראל, על אף שלדבריה מדובר במקום שלא ראוי יותר לחיות בו, ויותר מזה, במדינה שבצורת ההתנהלות הנוכחית שלה אין לה זכות קיום. כך אומרת אילנה המרמן –  ששימשה במשך שנים עורכת של סדרות ספרות מצוינות בהוצאת ״עם עובד״, תרגמה, בין השאר מצרפתית, אנגלית וגרמנית כתבים של קפקא, ניטשה, אלבר קאמי והנרי ג׳יימס, כתבה בעצמה מספר ספרי עיוןשנולדו מתוך האקטיביזם שלה ולאחרונה החלה לתרגם גם מערבית. בימים אלה מלאו לה שמונים ושתיים. היא נולדה וגדלה בחיפה ובנתה את ביתה בירושלים, ולצד אלה הקשר שלה עם גרמניה, שהחל במקרה, הלך והעמיק. היא נעה ונדה היום בין שני המקומות, אבל רק אחד מהם הוא מבחינתה הבית, המקום שבו מדוברת השפה העברית ושבו חיים חבריהלאקטיביזם רב השנים, חברים יהודים ופלסטינים שאין להם את הפריווילגיה להגר, והיא, מתוך סולידריות רוצה להישאר לצידם. קריין:אורן נאמןפתיחמוזיקלי: Paweł Feszczuk -Dance with bulletsוכאןאפשר לשמוע את הפודקאסט שלי ״על החיים ועל המוות״. 

ספיר ליברובסקי-שר היא האורחת שלי השבוע בפרק החדש של ״שתי אצבעות מציון״, הפודקאסט שבו אני משוחחת עם אנשים מכאן ומשם על הגירה, על עזיבת הבית, על השבר המוסרי שבגללו עזבו את ביתם ויצאו לחפש לעצמם בית אחר בעולם ועל המושג הזה, המורכב כל כך, שייכות. סיפור ההגירה שלספר הוא מאוד יוצא דופן. היא עזבה את ישראל לפני שמונה שנים, לבדה, ועברה להתגורר בפולין. ההתאהבות הגדולה שהניעה את המעבר הזה הייתה ההתאהבות בעיר ורשה, שלא באמת חיכתה לה בזרועות פתוחות. אבל ספיר הרגישה, כך היא מספרת, שזה הבית שלה,ושהעניין העמוק שלה בשואה, שאותה שרדו גם סבה וסבתה, ובחיים היהודיים שהתקיימו שם לפניה, קורא לה לחוות את המקום הזה בעצמה. שוחחנו על הדרך המאוד לא פשוטה שספיר עברה בשמונה השנים הללו, ועל מה שהיא למדה ממנה גם על עצמה ועל הבית שעזבה.  קריין: אורן נאמןפתיח מוזיקלי: Paweł Feszczuk -Dance with bulletsאת הפודקאסט הוותיק שלי ״על החיים ועל המוות״ אפשר לשמוע כאן.

שלום לכן ולכם ותודה שהצטרפתם לפרק נוסף של ״שתי אצבעות מציון״, הפודקאסט שבו אני משוחחת עם אנשים מכאן ומשם על הגירה, על עזיבת הבית, על השבר המוסרי, על תחושת הניכור, על חיפוש בית אחר ועל שאלות של זהות והזדהות. האורחת שלי הפעם היא אביגיל גרץ, מורה לבודהיזם שמלמדת, בין השאר, קורסים העוסקים במוות, ולאחרונה גם הוסמכה כרבה.אביגיל ברחה עם משפחתה ליוון ימים ספורים אחרי שבעה באוקטובר. ההגדרה הזו, ״ברחה״, היא שלה, וכך גם המחשבה שבריחה צריכה להיות אופציה לגיטימית בכל מיני מצבים בחיים, לא פחות מציוויים אחרים שאנחנו נוהגים להשתמש בהם. מה שאמור היה להיות פסק זמן קצר מישראל התארך, ואחרי יותר משלוש שנים של נדודים בין הודו, תאילנד וארצות הברית, כבר ברור לה, כך היא אומרת, שכרגע אין לה לאין לחזור. ואגב, אביגיל הייתה אורחת שלי גם בפודקאסט האחר שלי ״על החיים ועל המוות״.  קריין:אורן נאמןפתיחמוזיקלי: Paweł Feszczuk -Dance with bullets 

שלום לכן ולכם ותודה שהצטרפתם לפרק נוסף של ״שתי אצבעות מציון״, הפודקאסט שבו אני משוחחת עם אנשים מכאן ומשם על הגירה, על עזיבת הבית, על השבר המוסרי שבגללו אדם יוצא מארצו לחפש מקום אחר בעולם על געגועים וניתוק, על הפרספקטיבה שמעניק המרחק מן המקום שעזבנו ועל מורכבותיה של תחושת השייכות. האורחת שלי הפעם היא דנאי אילון, קולנוענית, שעל אף שנים רבות של חיים בארצות הברית ואחר כך בקנדה, סרטי התעודה שהיא יוצרת ממשיכים לעסוק במתרחש בישראל, מנקודות מבט יוצאות דופן. בסרטה הראשון ״השיבה״, דנאי יצאה לחפש את הפלסטיני שעבד בילדותה במשך שנים רבות בבית משפחתה בירושלים; ב״חדרו של הפטריארך״ היא תיעדה את הפטריארך היווני בירושלים שהודח מתפקידו ונותר כלוא בחדרו במשך למעלה מעשור ובסרטה החדש ״חוק האבן״ היא בוחנת את האופן שבו הארכיטקטורה של ירושלים מעצבת את יחסי הכוחות בעיר. לפני קצת יותר מעשור, לאחר מותו של אביה, ההיסטוריון והעיתונאיעמוס אילון, דנאי ניסתה לחזור לירושלים, ביחד עם בן זוגה וילדיהם. הניסוי שנמשך שלוש שנים ובסיומו עברה המשפחה להתגורר בקנדה, תועד בסרט ״פה ולא שם״ (P.S. Jerusalem) שניתן לצפייה חופשית ברשת. קריין: אורן נאמןפתיח מוזיקלי: Paweł Feszczuk - Dance with bullets