שְׁכַר סוֹפְרִים

בפרק השלושים וארבעה של שְׁכַר סוֹפְרִים מתארחת אצל שי עמית העורכת הספרותית וד"ר לספרות עלמה כהן ורדי. מן העורכות הספרותיות הבולטות בישראל, אשר הקדישה את חייה להקשבה לטקסטים ולליווי סופרות וסופרים בדרכם אל הספר.בין לגימה ללגימה יצאנו אל ראשית דרכה, אל הילדה שמצאה במילים הכתובות בית, ומשם אל המחקר, העריכה והספרות. שוחחנו על הקשר העדין שבין סופר לעורך, על האחריות הכרוכה במפגש עם כתב יד, ועל היכולת לזהות את המבנה הפנימי והמוזיקה הייחודית של כל טקסט. דיברנו על קצב, על שתיקות, על דיוק ועל ההקשבה הנדרשת כדי לאפשר ליצירה להיות נאמנה לעצמה. עד שהבנו שאולי עריכה ספרותית איננה מלאכת תיקון כלל, אלא אמנות ההקשבה. היכולת לזהות את המנגינה שכבר קיימת בתוך הטקסט, ולסייע לה להישמע במלוא עוצמתה.

בפרק השלושים ושלושה של שְׁכַר סוֹפְרִים מתארח אצל שי עמית הסופר יוסי סוכרי. מן הקולות הייחודיים בספרות העברית, כזה אשר יצירתו נעה בטבעיות בין ספרות, פילווסופיה והיסטוריה . דרך ספריו ומסע חייו, יוסי מבקש להתבונן באדם, בעולם ,בזיכרון ובחברה, ולהעניק מקום לסיפורים שנותרו מחוץ למרכז התודעה. יש סופרים הכותבים סיפורים, ויש סופרים המבקשים להציל באמצעותם זיכרון וללת קול לחסרים אותו. בין לגימה ללגימה יצאנו אל ראשית חייו, מן הבית שממנו צמח אצל סבתו בפרדס כץ , דרך הצפון הישן של תל אביב שבה גדל ועד לבמה בברודווי שם עלה ספרו כמחזה . שוחחנו על מקומה של ההיסטוריה בעיצוב הזהות האישית והלאומית, על הזיכרון ככוח יוצר ועל הספרות כמרחב המשיב קול למי שנותרו בשולי הסיפור.התהלכנו יחד בין פילוסופיה לספרות, בין מחקר לדמיון ובין אמת היסטורית לאמת ספרותית. יוסי שיתף אותנו כיצד מציאות, מחשבה וחוויה אישית מתגבשות לכתיבה, והופכות עדות פרטית לשאלה אנושית רחבה. דיברנו על ספרות שאיננה רק אמנות של מילים, אלא מעשה מוסרי המבקש להרחיב את גבולות הזיכרון והחמלה.כשבקבוק היין התרוקן לאיטו, הבנו כי שלוש אהבותיו הגדולות של יוסי - הספרות, ההיסטוריה והפילוסופיה, אינן אלא שלוש דרכים שונות להתקרב אל אותה שאלה עתיקה: מהו אדם. אולי משום שכל ספר שלו מבקש לא רק לספר סיפור, אלא להאיר חיים שנשכחו, לבחון מחדש את העבר, ולהזכיר כי הספרות אינה רק משקפת את המציאות, היא מעניקה לה משמעות ואפשרות להישיר אליה מבט

בפרק השלושים ושניים של שְׁכַר סוֹפְרִים מתארח אצל שי עמית המשורר הסופר וחוקרת הספרות, פרופ' מירון איזקסון. התהלכנו יחד בשבילי יצירתו ודיברנו על הקשר העדין שבין אמונה לבין כתיבה, על הרצון להביט בעולם בעיניים פקוחות מבלי לוותר על הפליאה, ועל האפשרות למצוא בשירה מרחב שבו שאלות גדולות אינן מחייבות תשובות מוחלטות. שוחחנו על אהבה, משפחה, זיכרון, אחריות ועל מקומו של האדם מול הזמן החולף.מירון שיתף אותנו במחשבותיו על הספרות העברית, על השפה כבית רוחני ועל הצורך להמשיך לכתוב גם כאשר נדמה שכבר נאמר הכול. נדמה כי לאורך השנים פיתח קול ייחודי המשלב צניעות, רגישות ואמונה עמוקה באדם וביכולתו להתבונן בעצמו ובעולם.בין מעט הלגימות, הבנו כי עבור מירון השירה איננה רק מלאכת מילים אלא דרך חיים. ניסיון מתמשך לחבר בין הרוח לבין היומיום, בין הנשגב לפשוט, ובין האדם לבין מה שגדול ממנו. אולי משום שזו, בסופו של דבר, שירת המאמין.

בפרק השלושים ואחד של שְׁכַר סוֹפְרִים מתארחת אצל שי עמית הסופרת והעורכת ד"ר תמר מרין. תמר לקחה אותנו למסע בין ספרות לחיים ובין הרצון להבין את העולם לבין ההכרה שחלקים ממנו יישארו תמיד מסתוריים. בין לגימה ללגימה שוחחנו על הילדה שגדלה אל תוך המילים הכתובות, על הקריאה שהפכה לדרך התבוננות במציאות ועל הנערה שכבר הבינה כי ספרות איננה רק אהבה גדולה אלא גם כלי לחקירה עצמית.התהלכנו יחד בין מלאכת העריכה לבין הצורך לכתוב בקול אישי, ודיברנו על זיכרון, אהבה, אימהות, זהות והמתח המתמיד בין סדר לכאוס. תמר שיתפה אותנו כיצד היא נעה בין מחשבה צלולה לרגש, בין ניסיון לפענח את המציאות לבין קבלתה כפי שהיא – מורכבת, סותרת ולעיתים בלתי ניתנת להסבר.שוחחנו על ספריה ועל המבט הייחודי שלה על בני אדם, על היכולת להחזיק כמה אמיתות בו־זמנית ועל האופן שבו הספרות מאפשרת לה להתקרב אל החיים מבלי לפשט אותם. נדמה כי לאורך השנים פיתחה תמר שפה משלה, כזו שאינה מבקשת להכריע אלא להתבונן, להקשיב ולדייק.כשבקבוק היין התרוקן לאיטו, הבנו שאולי הכאוס שעליו היא מדברת אינו היעדר סדר כלל, אלא היכולת לחיות בתוך המורכבות, להעניק לה צורה ומילים, ולהפוך אותה לספרות. אולי משום שזהו הכאוס המדויק שלה.

בפרק השלושים של שְׁכַר סוֹפְרִים מתארח אצל שי עמית הסופר, המתרגם, ואיש העולם החשאי יונתן דה שליט. יונתן פתח בפנינו עולם של חיים הנעים בין חשיפה להסתרה, בין זהות אישית לבין תפקידים שמחייבים לעיתים להחליף פנים. בין לגימה ללגימה עסקנו בשנותיו של דה שליט בעולם המודיעין ובפסיכולוגיה של שימוש בשמות בדויים. וכיצד לא רק הכיסוי טכני, אלא האימוץ הממשי של זהות אחרת חודר אל הספרות שלו. ביוגרפיה שיש לזכור לפרטיה, סגנון דיבור שיש להטמיע ומערכות יחסים שיש לתחזק מתוך סיפור שאינו באמת שלך. יונתן איפשר לנו הצצה אל המאמץ הנפשי הכרוך בהחזקת פיצול מודע לאורך זמן, על המתח בין שליטה רגשית לבין אותנטיות, ועל השאלה מה נשאר יציב כאשר אדם נדרש שוב ושוב ללבוש זהות אחרת. נקודה מרכזית בשיחה היא הרגע שבו דמות שנועדה להיות כלי עבודה מתחילה לחלחל אל תוך האדם עצמו. ומתוך העולם המבצעי יונתן בנה לנו גשר אל הספרות. ספרי הריגול של דה שליט מוצגים כמרחב שבו אותם מתחים מקבלים ביטוי אחר: במקום להסוות, הספרות מאפשרת להתבונן. אם בעולם המודיעין הזהות הבדויה נועדה להגן ולהטעות, הרי שבספרות היא משמשת לחשיפת הדילמות שמאחורי החיים בצללים, בדידות מובנית, נאמנויות סותרות והמחיר האנושי של שליחות חשאית. נראה כי כתיבתו של יונתן מגבשת תפיסה של זהות כריבוי שכבות: לא דבר קבוע וסגור אלא תנועה מתמדת בין תפקיד לאדם, בין נאמנות חיצונית לקול פנימי. בתוך המסגרת הזו הספרות מתוארת כהמשך טבעי אך גם כמרחב אחר עבורו עצמו - מקום שבו אפשר לעבד חוויות, לשאול שאלות מוסריות, ואולי גם להשיב לעצמו את הפנים שמאחורי המסכות.Support the show: https://www.e-vrit.co.il/See omnystudio.com/listener for privacy information.