אצלנו, חיים מרגע לרגע, בלי סילבוס, שעה מקום ומחיר. אז השיעורים מתרחשים בספונטניות ולפעמים אנחנו מצליחים לתעד עבורכם לחיות את העיצוב שלך בכל יום, בכל רגע בין התנועות, בין הנשימות פסודו נהג, חוזר למושב האחורי, להתבונן בנוף נסיעת חייו.
מאות באות מעט עידו לא יודע מר זמנסי בוב לנוע במעגלים 14000 יום ולא השתנה דבר... כישלון חרוץ דאג לכך.
פרק :7 -2018אוגוסט4- 10:37 שישה ימי בריאה ומתחיל היום השביעי, הפרק השביעי, אשר למען האמת הוא המשכו של הגלגל. אין מנוחה ואין שבת רק אולי למראית עין. מעבר מעיר למושב וחלק מן האמת כבר היה ידוע, וגם זאת לא הייתי יכול לחפש ולמצוא במנוע של Google. האמת שם לא היתה יכולה להכין אותי למעבר, כי אין מה להכין, כאשר נמוג הפחד. זו האמת. הכנות על תבנית עבר או ניסיון ליצור תבנית חדשה לעתיד בטוח, יסודן בפחד. זו האמת. אין זה אומר שתבניות לא תיווצרנה ושעוגות ועוגיות לא תאפינה במטרה ליצור שבלונה בטוחה וטעימה, למראית עין. יש פה פחות שיחות עם אנשי הרחוב מאשר בעיר, וזה גם לא ״חדש״. המיינד לא עמוס מכל גיבובי הפחד. ההישרדות של האדם העירוני אשר משלם שכירות גבוהה כדי לגור בצפיפות ולהחליף ׳מילולי ומלמולי׳ אחד עם השני ובקבוצות, עם זרים רבים. על גובה השכירות ניתן ללמוד מ Google ואם לא ממנוע זה, לבטח מ-״יד2״ (2yad(. זוהי רק חוויה אחרת, רק תפאורה אחרת. רחש של צרצור (אך איני בטוח כי ִמ ַצּ ְר ָצר) מרחש לו מבין ענפי עץ האורן. את בתי הקפה, את המכוניות לרוב ואת האנשים הזרים 27
תֶּכֶף אָשׁוּב 3-6-2018 10:51 הִיא הַמְּפַתָּה הִגִּיעָה כְּשֶׁהַיָּרֵחַ בְּצִמְצוּם, פַנְטַזְיָה. צֹמֶת דְּרוֹמִי וְשַׁעֲשׁוּעֵי מַאְדִּים. הָאֵלִים הִקִּישׁוּ שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּדֶּלֶת בַּפִּתּוּי מִן הַסְּרָטִים. גּוּפָהּ חָטוּב וַחֲזִיָּתָהּ מְצִיצָה וְקוֹרֶצֶת. הִיא דִּבְּרָה אִתּוֹ. הַתַּסְרִיט מֻצָּג וְהַשּׁוּרוֹת כְּתוּבוֹת. הַמַּהֲלָכִים יְדוּעִים וְהַסּוֹף כְּבָר לֹא יָדוּעַ מֵרֹאשׁ. חֲזָרוֹת, חֲזָרוֹת, חֲזָרוֹת וְאִלְתּוּר. הוּא קָרָא עַל אוֹדִיסֵיָה וְעַל מִשְׂחֲקֵי הָאֵלִים. אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה יָשׁוּב לְבֵיתוֹ, יִתָּכֵן. אוּלַי אֵלּוּ לֹא אוֹתָם אֵלִים הַיּוֹשְׁבִים לְצִדּוֹ, הַמְּהַתְּלִים בּוֹ. פֶּלֶס-אַתֵּנָה וּמִלְחֲמוֹתֶיהָ הַגּוֹרְרוֹת אֲנָשִׁים לְתֹהוּ. זֵאוּס מַחְלְצָם בִּרְעָמִים וּבְרָקִים וּמַחְבִּיא מֵהֶם אֶת הָאֱמֶת. פּוֹסֵידוֹן, הַיָּדוּעַ בִּשְׁמוֹ נֶפְּטוּן, מַסְתִּיר אֶת הַהַצָּגָה בְּגַלִּים שׁוֹצְפִים וְקוֹצְפִים. וֵנוּס, אֵלַת הָאַהֲבָה וְהַיֹּפִי, הַיְּדוּעָה בַּצִּבּוּר גַּם כְּאַפְרוֹדִיטָה הָיְתָה פֹּה. יָרְדָה לְבִקּוּר וְחָזְרָה עִם כַּרְטִיס הַבִּקּוּר שֶׁלִּי - אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ. תֶּכֶף אָשׁוּב
פרק :12 -2018אוגוסט22- 11:50 הפרק השנים עשר נפתח. שוב גן המשחקים, זווית אחרת. הגן ״שומם״ מאדם אחרי משחק. הילדים ומנוחת האמהות לפני דקות אחדות. האמת החלה מספרת לי אודות משמעות גן המשחקים. מקום עבור הילדים להשתעשע, על פי רוב, על אף כי לא תמיד, ועל האמהות לנוח תחת אחד העצים, על פי רוב (מנוחה), אם כי לא תמיד. האמת החלה מגלה משהו אודות תלות ההתפתחות ביצור עצמו, באמא, בילד. בתחילת הסצנה, המערכה, ניתן היה לראות ארבעה זאטוטים מטפסים על סל ברזל, גובה פסגתו כשלושה מטרים. האמהות ישבונה במרחק של כמה עשרות מטרים מתחת לצל העץ, או מדויק יותר, על הצל ומתחת לעץ. האמת, שהסיפור ״נעצר״, ״הושהה״, לשעה וחצי. האמת ידעה אודות התקלויות וחשפה לי זאת שוב ושוב. גן המשחקים לא נותר ״שומם״ זמן רב אחרי כתיבת המילה, ותוך כמה דקות אורי ונעמי (כך התוודעתי לשמם) הגיעו עם אימם (ואחיהם ישן בעגלה). הסיפור אודותם ואודות ההיכרות הראשונית לא ייכתב כעת, אם בכלל.
נִסִּיתִי עַד ש... 29-4-2018 11:50 נִסִּיתִי פַּעַם לִהְיוֹת אַטְלָס אַךְ הַמִּשְׁקָל הָיָה כָּבֵד עָלַי. אָז נִסִּיתִי לִהְיוֹת יְהוּדָה אַךְ הֵם הִמְשִׁיכוּ לִקְרֹא לִי יָנִיב. נִסִּיתִי לְרֶגַע לְהַצְחִיק וְכֻלָּם בָּכוּ. בָּכִיתִי אִתָּם: וּמִיָּד צָחֲקוּ. לֹא הֵבַנְתִּי מָה רָצוּ, וּמִיָּד הֵבִינוּ כַּוָּנָתִי. כָּעַסְתִּי וְזָעַמְתִּי בְּכָל כּוֹחִי וְהֵם עֲטָפוּנִי בְּחֶמְלָה וּבְרֹךְ. אָז הִתְקָרַבְתִּי וְהֵם הִתְרַחֲקוּ. הִתְרַחַקְתִּי וְהֵם הִתְקָרְבוּ. מִשְׂחָק זֶה לֹא מָצָא חֵן בְּעֵינַי. כְּלָל וּכְלָל. הֵם נֶהֱנוּ וְהִשְׁתַּעְשְׁעוּ עַד בְּלִי דַּי. הֵרַמְתִּי יָדַיִם. הֵם הִתְיַשְּׁבוּ הִתְחַלְתִּי לְדַבֵּר, וְהֵם הִשְׁתַּתְּקוּ. הִשְׁתַּתַּקְתִּי כְּמוֹהֶם וְהִתְחִילוּ מְדַבְּרִים. כְּבָר בָּאתִי לַעֲזֹב וְהֵם כְּבָר עָמְדוּ לְהִשָּׁאֵר. נִסִּיתִי לִהְיוֹת מִי שֶׁאֵינִי, וְהֵם הִצְלִיחוּ סוֹף סוֹף לִהְיוֹת מִי שֶׁהֵם. נֶעֱלַמְתִּי. הֵם כָּאן.