הדוגמנית מירב טיטה עשוש גדלה בבית דתי ויום אחד הגיע קמפיין שלה בהלבשה תחתונה היישר לביתה של אמא.זה כבר עשור שהיא אחת מהדוגמניות השמנות המצליחות בארץ, עם קמפיינים בינלאומיים ועדיין בכל פעם מחדש, תחזור מסט צילום בתחושת דחייה והתעלמות.בפרק היא משתפת בכנות מרגשת על חווית הדחייה שלה בעולם הדוגמנות, ברגעי השיא והשפל בקריירה.ביחד ננסה לפצח מה עוזר לנו לאהוב את עצמנו, איך להתמודד בחווית דחייה, ואיפה להשקיע את האנרגיה שלנו. ליחצי פליי ובואי להבין גם למה ״שמנה״ זה סבבה אבל ״פלאס סייז״ זה ממש לא.
בתור רווקה שחקנית ועצמאית, חוויתי המון דחייה בחיי. שמעתי הרבה לא, קיבלתי הרבה סירובים וכאבתי אותם מאוד. מאוד.אז איך התגברתי?למה דחייה כל כך כואבת ויכולה לשבור אותנו? איך אפשר לא לתת לה להשפיע עלינו לרעה, אלא דווקא להפוך אותה לכלי לצמיחה ולכוח?לחצי פליי, ובואי נגלה יחד איך אפשר לראות את הדחייה מנקודת מבט חדשה – כמתנה שמחכה להתגלות.
נדמה שמאז מהפכת מי טו כאילו וחדלו ההטרדות המיניות בעולם, כאילו ואנחנו צועדות קדימה בבטחה ובשלווה. אבל המציאות מוכיחה אחרת ולצד התמיכה חשוב לי להזכיר לך שהטרדות מיניות ממשיכות לקרות, לכל אחת, ושאת לא אשמה ולא צריכה להתמודד עם זה לבד. לא משנה כמה זה ״קטן״. בואי להקשיב, לקבל תמיכה, ולהבין איך כדאי לפעול ועם מי להתייעץ.מתארחת בפרק את עו״ד גלי עציון. קו סיוע לנפגעי תקיפה מינית 1202
אם אגיד לך שדקה אחת ביום, אפילו בשבוע יכולה לעזור לך לבטחון עצמי, להעמקת חברויות, לשמירה על הבריאות ולעזור לך להתמודד עם הסבל, לא תעשי?אז זהו שמשום מה הרבה לא עושות, והפרק הזה נועד כדי להסביר לכן למה הכרת תודה וכתיבת תודות זה באמת דבר משמעותי לחיים שלנו, מה עלולות להיות הטעויות בדרך ואיך עושים את זה הכי נכון.ליחצי פליי ובואי להפנות את הזרקור אל האור
כל החברות הטובות שלי הן חברויות של אחרי גיל 25, רובן אפילו אחרי 30. כלומר חברויות מהחיים, מ״על הדרך״, לא מהתיכון, לא מהצבא ולא מהתואר.הפרק נדבר על איך עושים את זה ולמה זה יותר קשה לנו להתחבר בגיל בוגר?אחרי הפרק על פרידה מהבסטי, שמסביר על הקושי והכאב, אבל גם משקף את הפחד של להישאר לבד- ביקשתן וקיבלתן פרק על איך ליצור, ואיך לשמר חברויות. אז מיזגי לך כוס יין, ליחצי פליי ובואי להקשיב לי בתור החברה שתייעץ לך איך להשיג עוד אחת
פאניקה, חרדה, קנאה, תחרות, אכילה רגשית, מחשבות אובססיביות, ציפיות ואכזבות- איך מנטרלים את כל העומס הזה? מה יכול לעזור לנו לשחרר, להתחיל לנשום ולפתוח את היום בקצת יותר שלווה ורוגע?לאורך הפרקים סיפרתי על כמה מהעקרונות, שתלתי אותם בתחומים שונים והפעם החלטתי לרכז עבורכן את עשרת העקרונות לחיים טובים יותר, רגועים ונינוחים, שמגיעים מהיוגה. ובלי שום צורך לפרוש מזרן ולתרגל עמידת ראש.בהאזנה לפרק הזה תגלו על מה כולם מדברים כשאומרים ש״יוגה זה דרך חיים״, שיוגה זה לא רק תרגול של הגוף, ושלתרגל אורח חיים יוגי כל אחד יכול וזה יכול להפוך את החיים שלנו לכל כך הרבה יותר נעימים.אז שחררו את הספקות והציניות, ולא צריך ״להתחבר״ או ללבוש שרוול ופשוט ליחצו פליי
בפרק הזה של intome, נחקור את הסוד שמאחורי כתיבת הבוקר – ונגלה למה זה לא רק עוד טיפ רוחני, אלא כלי פשוט שעוזר לך להתחבר לעצמך בדרך חדשה. הפעם, נבין באמת איך כתיבה יכולה לשחרר מחשבות תקועות, לסדר את הראש, להרגיע אותנו, להוסיף לנו וודאות לחבר אותנו לעצמנו ולחזק לנו ביטחון עצמי. וכל זה בפעולה אחת וחינמית שזמינה לנו כל הזמן ולכל אחד.אז אם שמעת על כתיבה בעבר ולא התחברת, זה הרגע לנסות שוב. קחי לך דף וכלי כתיבה, לחצי פליי, לפרק שבו לא רק תאזיני לי, אלא תאזיני לעצמך.
לא נעים לי – זו הייתה הסיסמה שלי במשך שנים. רציתי שיאהבו אותי, רציתי להיות נחמדה, רציתי לרצות. לכן, כמעט ולא אמרתי "לא". לא לבקשת עזרה, לא לשינויים בלו"ז, לא למילה לא במקום ולא להודעה בשעה לא נאותה. למה לעשות דרמה? מה כבר קרה?אבל מה שקרה זה שגבולותיי נחצו. כשגבול נחצה, אנחנו מפסיקים להקשיב לעצמנו. זה מעלה את רמות הסטרס והחרדה, ובסופו של דבר אנחנו מאבדים את עצמנו. הגיע הזמן לשים גבולות ולהפסיק עם זה.אז איך עושים את זה ועדיין נשארים נחמדים ואהובים?לחצו על פליי על הפרק, ובואו ללמוד איך לשים גבולות!
סביב מנהג הסליחות של יום כיפור, משום מה, לתחושתי הרוב עסוקים במקרה הטוב ״בלבקש סליחה״, במקרה הפחות טוב- רק לכתוב או להגיד סליחה. העיקר שיצאתי ידי חובה.ועם כל זה שלבקש סליחה, לרדת מהאגו שלנו ולהודות בטעות זה דבר גדול חשוב ומוערך, אני מציעה לך השנה להתבונן היטב, לפתוח את הלב ויותר מהכל- לסלוח. לשחרר את הכאב. בלי לצאת בהצהרות, בלי להתקשר ולעדכן, אלא באמת לשחרר את מה שיושב על הלב. ולהבין שהסליחה היא ויתור על ההזדמנות לעבר טוב יותר ושחרור אל עבר עתיד נקי וטוב יותר. אז בואי נחיה בהווה, ליחצי פליי ותתכונני לחיבור עמוק פנימה, שינקה אותך אל עבר השנה החדשה.
בכל שנה חדשה, את יושבת ובוחנת איך היתה השנה הקודמת, לפעמים שמחה ולפעמים מתאכזבת ומבטיחה לעצמך שהשנה החדשה תהיה טובה מקודמתה והפעם תגשימי את כל הרשימה.איך נכתוב את הרשימה הזאת? למה הכי חשוב שנשים לב? מה הגיע הזמן לשחרר ועם כל הכבוד לשנה כולה, איך תבטיחי שתיהני בערב החג?לכי ללבוש לבן, ליחצי פליי ושתהיה לך שנה טובה, נפלאה, בטוחה ושכל החטופים ישובו לביתם.
איך את באמת מרגישה כלפי עצמך? אולי כבר שמעת את כל הסיסמאות על כך שאת לא צריכה להיות מושלמת אלא שלמה, ועדיין יש את הקול הזה בראש שאומר: "אם רק הייתי יורדת עוד 3 ק"ג לקראת החג, זה היה בול... אם רק היה אפשר להוריד את ה'פאוץ'' בבטן, לצמצם קצת את הירכיים, לסדר את האף... אז הייתי באמת שלמה."כמה פעמים מצאת את עצמך יושבת בחיבוקי ידיים, מחזיקה תיק גדול על הבטן או כרית על הספה, מנסה בלי לשים לב להסתיר את מה שלא נוח לך איתו? משווה לאחרות ובטוחה שרק לך רואים וההיא מושלמת. בפרק נדבר על כל הרגעים הקטנים האלה, כשהביקורת העצמית שולטת, ועל איך אפשר להתחיל לשחרר את זה. נלמד איך באמת להתבונן במראה ולהבין מה את רואה, לא דרך הפריזמה של מה שצריך "לתקן", אלא דרך קבלה עצמית אמיתית. זה הזמן ללחוץ פליי וללמוד לאהוב את עצמך, באמת. כבר עכשיו. בלי תנאי.
כשיוצאים מהעיר ומגיעים למדבר, האורות התעשייתיים נכבים ואור הטבע מנצנץ בשמיים.זוהי המדיטציה, היא לרגע מעמעמת לנו את העיסוק החיצוני, את המחשבות המטרידות, את הצורך למצוא חן או לרצות ועוזרת לנו להוציא את האור הטבעי שלנו.בכל פרק אחד הטיפים שלי לשחרור, להכלה, לחיבור פנימי עצמי יהיה מדיטציה.הפעם אני סוף סוף מסבירה לכם למה.מה המהות של מדיטציה ואיך גם לי מגרד כל הגוף, משעמם לי ואני תוהה במה זה עוזר, כל פעם מחדש- אבל אחרי כמה זמן מגלה בדיוק במה זה עזר. אז קחו נשימה עמוקה וליחצו פליי להאזנה
כל השירים הכי יפים שבעולם נכתבו על לב שבור, על הרגש העוצמתי הזה שמטלטל אותנו ונדמה שלא יחלוף לעולם.מה קורה כשנשבר לנו הלב? ולמה גם אם אנחנו רצינו בפרידה- זה עדיין כואב? איך מתמודדים, משחררים ומתגברים? ומה הקשר לסמים?ליחצו פליי ובואו להאזין ולרפא את הלב 🧡
אני הראשונה שאגיד שהבדידות זו המחלה הכי מסוכנת במאה ה21, היא הורגת אותנו יותר מעישון ויותר מהשמנת יתר ויש לה השפעה קשה על הנפש ועל מערכת העצבים שלנו.א-ב-ל יש הבדל בין בדידות לבין לבדיות, ויש נטייה לזלזל ב״לבד״. במקום להבין שלבד זה כוח. אחרי שנים של בדידות, (לא 100 אבל שנים), הבנתי את היתרון שקיבלתי בלבדיות.הזרקור שלי השתנה ובמקום לשנוא את הלבד, לכעוס ולרחם על עצמי, להרגיש דפוקה, ופגומה.הבנתי שיש לי את הכוח לבחור. לדעת מי אני, לראות את היופי שהלבד מלמד אותי, את העוצמה, את המסוגלות ואת האהבה של להיות לבד ואיך ״ככל שנהיה יותר לבד, נהיה יותר עם עצמנו, ככל שנהיה יותר עם עצמנו נבין שאנחנו אף פעם לא לבד״.רוצות להבין איך אפשר לשנות את הזרקור ולהבין את המשפט הזה, ליחצו פליי ובואו להאזין לפרק 💜
עד ל7/10 הייתה שיר סיגל, הבחורה הגבוהה, עם התלתלים היפים, והחיוך הגדול, זו שאוהבת כלבים, גרה בכפר עזה, לומדת עבודה סוציאלית ומאורסת ליובל.אחרי בוקר השבעה באוקטובר- היא קיבלה טייטל שלא חשבה עליו מעולם- היא הבת של אביבה סיגל שחזרה מהשבי, היא הבת של קית׳ סגל והיא החברה הכי טובה של אמילי תהילה דמארי ששניהם ביחד עם עוד 107 חטופים נמצאים בשבי כבר למעלה מ323 ימים. (נכון ליום פרסום הפרק) בתוך מאבק חדור מטרה, יש נטייה לשכוח ממי אני, מגיעה תחושת אשמה, מגיעה תחושה של חוסר רלוונטיות ולפעמים לא מגיעה שום תחושה כי פשוט שוכחים שלפני הכל- לפני כל טייטל, יש אדם מאחורי השם והסיפור.נפגשתי עם שיר לשיחה אישית, שכל אחד צריך לשמוע ויכול ללמוד לחייו האישיים על דרכי התמודדות, להכיר יותר את מי הוא קית׳ ואת טקס הערב שלו שם במנהרה, ובמקום להניח הנחות, בואו להבין קצת יותר את האחר. שיר מחכה לאבא שלה ולחברה הכי טובה שלה שיחזרו, אבל היא גם מחכה לקבל את החיים שהכירה בחזרה.אמן וקית׳ ואמילי וכל החטופים יחזרו בקרוב ויזכו לשמוע איך שיר נלחמה ברגישות ובעוצמה, וכמה גאווה שהיא מביאה.
תמיד אהבתי את הים. בדיוק כמו שבת הים הקטנה נמשכת לאדמה, ככה אני מסוקרנת מהעולם שמתחת לים. כמה הוא עשיר, צבעוני ויפה. אבל זה לא רק זה, כל מטר של צלילה מטה אל קרקעית האוקיינוס, זו עוד שכבת הגנה שמוסרת מהלב, והצלילה היא למעמקי הנפש.בכל פעם שאני צוללת אני לומדת משהו חדש על עצמי ומשהו חשוב שכדאי ליישם במציאות של חיינו. אז תלחצו פליי ובואו לצלול אל תוך עצמכם 💙
איך זה מרגיש שנתתי לעצמי מחמאה? למה אנחנו לא עושים את זה יותר? כמה פעמים קיבלת מחמאה וישר הדפת והקטנת - ״החולצה יפה? היא סתם ישנה״ או שישר השוות והעלת והחזרת מחמאה?מה כל כך חשוב במחמאות עבור הערך העצמי שלנו ועבור החיים בכלל ואיך לשים לב למחמאות שלא כל כך מחמיאות- כאלה שנותנים לנו - מחמעליבות…בקיצור ליחצו פליי ואל תשכחו להחמיא לי מיד אחרי
כולם מדברים על לשלוח אנרגיות חיוביות, על להעלות אנרגיות, אבל לפני שניתן אותה לאחרים- אנחנו צריכים להבין מהי האנרגיה שלנו ואיך אנחנו שומרים עליה.כשהייתי קטנה קראו לי ״השפן של אנרג׳ייזר״, למי שלא מכיר את הפרסומת מהניינטיז, זה בגדול אומר שאני מאוד אנרגטית, קופצנית וכל הזמן עם קוצים בטוסיק.אבל אנרגיה היא לא רק פיזית, והיא לא רק להיות תזזיתית וקופצנית, אנרגיה היא קודם כל נפשית. ובגלל שזה דבר שקוף, אנחנו נוטים להתעלם ולא לשים לב כשאנחנו מבזבזים לעצמנו את האנרגיה. כשצריך למלא דלק ברכב, ברור לנו שהוא צורך אנרגיה ושהיא יקרה מאוד, אז למה אנחנו מפספסים את אותה התייחסות לאנרגיה שלנו?איפה ואיך בקלות ובלי לשים לב אנחנו מכלים את האנרגיה שלנו ואיך אפשר לשמור עליה ולהעלות אותה?קחו נשימה מלאה, ליחצו פליי להאזנה ובואו להעלות אנרגיה
איזו מחשבה תקועה לך בראש ולא משנה לאן את הולכת היא זו שמכתיבה את שביעות הרצון וההנאה שלך?'אולי פה אכיר בן זוג'? 'כמה עלה לי הדלק וכמה כסף הוצאתי בשביל הארוע הזה', 'מה אני יכולה לאכול פה, שרק לא אשמין?' -כולנו מכירות את המחשבה שמגיעה איתנו לכל ארוע. זה הXהקבוע שמלווה אותנו לכל.משתנה Y בין אם הגעתי להצגה, למסעדה, לחתונה, או אפילו לשבעה אותה המחשבה האובססיבית תחוג לי בתוך הראש- והיא זו שמחליטה על מדד שביעות הרצון וההנאה שלנו.X - ההקבוע הוא לא האקס המיתולוגי, אלא מה הוא אותו איקס מיתולוגי שקיים בראש כמחשבה מקובעת שלא משתנה ומלווה אותנו לכל.משתנה Y-תלחצי פליי ובואי להכיר את תופעת ההקבוע X.ולשחרר את אותה מחשבה אובססיבית
מילדות אנחנו בוחרות חברה טובה לכל החיים, לפעמים מצרפות אלינו עוד אחת כזו במהלך הדרך, אבל מה קורה כשהחברות הכי טובה לכל החיים, נפסקת ולא ממשיכה לכל החיים?למה זה כל כך כואב? מה החברות והפסק החברות מעיד עליי?למה החברה נוטה להתעלם? ואיך בכל זאת מתגברים ומבינים שבסט פרינד פוראבר, היא לא בהכרח פוראבר?