Discoverמי רוצה נס
מי רוצה נס

מי רוצה נס

Author: טלי אשר

Subscribed: 3Played: 41
Share

Description

שיחות אינטימיות על החיים לצד התמודדות מאתגרת.

אנחנו לא מדברים כאן על הבטחות לרפורמות במערכת הבריאות ולא על נתונים סטטיסטיים, אלא על החוויה האישית, המשפחתית והחברתית שמתרחשת כאשר לפאזל החיים נכנסת חתיכה שנקראת "התמודדות מאתגרת". בדרך כלל היא באה מבלי להזהיר מראש על הגעתה ומבלי לוודא שזה בכלל מתאים לכל החתיכות האחרות. כשהיא נדחקת לפאזל היא מַשליטה אי-סדר כללי, דוחקת את כל החתיכות סביבה ומכריזה: יאללה, בלגן! באתי לשנות את התמונה!

בכל פרק תוכלו להצטרף למפגש עם הורים, אחים ואחיות, מתמודדים ומתמודדות, אנשי ונשי טיפול. כולם מדברים בכנות ובאומץ, כולן מאפשרות לנו להיכנס לחדרי החדרים של חוויית חיים מאתגרת, הנוגעת לכולנו. כן, לכולנו.

לפעמים היא חלק משגרת יומו של קרובת משפחה, של השכן, של עמית לעבודה. לפעמים היא חלק מעבָרנו, לפעמים היא חלק מחיי היום-יום שלנו, לפעמים היא אורבת לנו מעבר לפינה. לפעמים מדובר בחתיכה קטנה כזו, שצריך רק לעגל לה קצת את הפינות והנה היא משתלבת מחדש בפאזל הישן והטוב, לפעמים זו סערה שטורפת את כל חלקיקי הפסיפס שהרכבנו בעמל רב, כך שכל שנותר לנו לעשות זה לאסוף הכל מחדש. ולא לשכוח את התמונה הגדולה.

מי אנחנו

ד"ר טלי אשר, חברת סגל בבית ספר מנדל למנהיגות חברתית ומרצה במכללת סמינר הקיבוצים, מנחה סדנאות כתיבה ויזמית ספרותית.

עולם הנפש קרוב ללבי ולחיי, ואני מנסה לתרום את חלקי ליצירת שיח שוויוני שאינו מבחין בין 'בריאים' לבין 'חולים' ובין מטופלים למטפלים.

יחד אתי החֵצי המכונה 'צחי'.

צחי הוא המפיק ועורך הסאונד, וגם האיש שלי כבר 30 שנה או 33 שנה או 41, או בכלל מגלגול אחר, תלוי ממתי סופרים. בכל אופן, בלעדיו הפודקאסט הזה לא היה קיים. וגם אני לא.

46 Episodes
Reverse
פרק 46: סיגל

פרק 46: סיגל

2024-03-2756:11

סיגל (שם בדוי) מנהלת קמפוס במוסד אקדמי ועוסקת בתחום הטיפול זה שלושים שנה. לפני שלוש שנים היא מצאה את עצמה חווה על בשרה חוויה של ניכור הורי שתטלטל את חייה, תפגיש אותה עם עולם הרווחה מן העֵבר השני, ותשנה את תפיסת עולמה כמטופלת וכמטפלת כאחד.בעקבות השיחה, הנה קישורים לסקירת ספרות בנושא ניכור הורי, שכתבו ד"ר ענבל בר-און וד"ר יואב מזא"ה, ולשיחות עם ד"ר רמאני דורוואסוּלה בעניין אישיות נרקסיסטית.
פרק 38 – ד"ר נירה וָאלֶהד"ר נירה ואלה עומדת בראש מחלקת החינוך לגיל הרך במכללת סמינר הקיבוצים. מילדותה שכללה את יכולות ההכלה שלה, את הרגישות לאחרים ואת היכולת להאיר פנים. ועם זאת במשך שנים ביתה היה סגור. היום, לעומת זאת, היא מכניסה לביתה כמה שיותר אורחים עם כמה שיותר מַטעמים.
שרית סרדַס טרוֹטינוֹ רגילה בעשייה עיתונאית ומשמשת כתחקירנית ב"כאן 11". בגיל ארבעים שיחת טלפון אחת הובילה אותה לתחקיר אישי על נושא מכונן בחייה; אירוע מטלטל שפקד אותה בגיל 14 ולמעשה לא עזב אותה מעולם. הרומן "עד יום הימים" ממשיך את התחקיר הזה, ומייצר חוויית קריאה מסעירה ומפעימה.
ד"ר הלה הדס מכירה את החיים לצד התמודדות מאתגרת ממספר כיוונים. אחרי שנים של מחקר במדעי הטבע היא הפכה להיות מומחית לטבע האדם. בחייה המקצועיים הלה מנהלת את "אנוש" – העמותה הישראלית לבריאות הנפש ופועלת לטובת חוסן חברתי, ובחייה האישיים ידעה אובדנים שלימדו אותה את רזי החוסן שלה עצמה ושל הקן המשפחתי שלה.
ד"ר מרים פינק לביא היא פסיכיאטרית ילדים ונוער ומנהלת את מרפאת בריאות הנפש של מחוז ירושלים בקופת חולים לאומית. לאורך עשייתה המקצועית פגשה מרים סבל עמוק, טמטום אנושי ואכזריות בין אישית. אפשר היה לשער שמכל אלה היא תצבור מרמור, ייאוש ופסימיות. אפשר, אבל בפועל היא אוחזת באופטימיות מפוכחת, מייצרת איים של תקווה ומאמינה שהיכולת לדמיין אנושות טובה יותר היא דרך חיים.
ברכה שלֵיו גידלה את ילדיה בקיבוץ ניר עוז יחד עם דויד, שהיה בעלה, שותפה לחיים, חבר למסעותיה בעולם והיועץ הצמוד שלה לדברים החשובים ביותר. בתחילת אוקטובר יצאה לטיול במצרים עם קבוצה אנשים שמבקשת לקדם שלום. בשבעה באוקטובר הודעות ואטסאפ שקיבלה בישרו בבת אחת מלחמה. כשהצליחה לחזור לארץ, גילתה שיש דברים שלעולם כבר לא יחזרו. מאז הם נוכחים בתודעתה, בלבה ובאור שהיא מבקשת להפיץ בעולם.
אירועי התופת שהתרחשו בשבעה באוקטובר גררו אחריהם מקרי התאבדות. גל נסים עמנואל מאירה את עינינו לכך שהאחריות לגורל מי שנמצא בסיכון, נמצאת אצלנו. גל היא מייסדת ומנכ"לית של תנועת מש"ה – מילים שעושות הבדל, המלווה אנשים שנמצאים במשבר אובדני. מאז שכלה את אחיה מושיק שנפטר מאובדנות כשהוא בן 33, למדה שמי שעוסק באובדן חייב לעסוק קודם כל בחיים. על העיסוק במוות ועל הכמיהה לחיים, תשמעו בפרק.
ריאיון עם הרבנית ימימה מזרחי במסגרת תכניתה ב"כאן מורשת"על האפשרות לכתוב טראומה ולנסח כאב.
עדן תורג'מן התאהבה בבארי אחרי השירות הצבאי, ורק אחר כך הגיעה האהבה לעמית, בן זוגה. עדן ועמית יצאו ללימודים של שנתיים בתל אביב וחזרו באוגוסט האחרון לקיבוץ בארי. בבוקר השבעה באוקטובר הם נכנסו לממ"ד. מורגלים בכך. אמו של עמית יצאה לרגע למטבח להביא מים וקפה, וכשחזרה הם סגרו אחריה את הדלת. ואז הידית נשברה. עד מהרה היה ברור שמדובר באירוע שונה מכל מה שהכירו עד היום. נדרשו עוד שעות רבות להבין שמאחורי הקיר של הממ"ד שלהם מתנהל אחד הקרבות הקשים באותו יום ארור.
לא יכלתי שלא להזדהר ממאור פניה של הרבנית ימימה מזרחי; עורכת דין, מרצה ונשיאת תכנית רבניות אירופה. כשנכנסתי לאולם הכנסים, היא פנתה אלי כאילו כל חייה חיכתה רק לפגוש אותי. ככה, אגב, היא גם פנתה לכל אחת אחרת שנקרתה בדרכה. כאילו רגע ההיכרות הוא בבחינת נס קטן. "מי את?", שאלה. הצגתי את עצמי. הסברתי שהגעתי להרצות במסגרת סמינר הרבניות. כשבחוץ נערם השלג המשמעותי ביותר שירד במינכן מאז 1993, חֻמה של ימימה הלך והשתלט על חלל החדר. "איזה יופי", אמרה, " אני אבוא לשמוע אותך". חייכתי וחשבתי על השמחה ועל האדיבות בהן נהגה בי, ובכל אחת אחרת מעשרות הנשים שמילאו את האולם.שעתיים אחר כך, כשהגיע העת להרצאתי, בירכתי את המשתתפות ופתחתי בדברים. משנפתחה הדלת והדרה של ימימה נכנס לחדר, נעתקה נשימתי לרגע. בחדווה ובצניעות, הרבנית התיישבה והצטרפה לשיעור, כתבה דברים, השתתפה מעת לעת. בתום המפגש ביקשה לשאול אותה משהו. אמנם התנסחתי בנימוס ובניתי את הדברים ככה שתהייָתי לא תישמע חצופה, אבל בעצם שאלתי: למה באת לשיעור שלי? מה גרם לך לבוא אלי?ימימה חייכה, עוד יותר מהחיוך הרגיל, ואמרה שנראיתי לה מעניינת, שלא נסתר מעיניה מבטי הביקורתי למרות שישבתי בשורה האחרונה ושכל הזמן היא שומעת רק שיעורים של ימימה מזרחי, וכבר צמאה ללמוד מנשים אחרות.למחרת בבוקר התחלנו את המסע חזרה לארץ. המרחב הלבן, הבוהק משלג נדיב, סיפק לנו אווירה קסומה אך הכביד על ההשתרכות לשדה התעופה בפרנקפורט. יצאנו לדרך מוקדם, ומצאנו את עצמנו מתוסכלות מהניצול הירוד של הזמן. הדרך הטובה ביותר להוסיף טעם לשעות ההמתנה בשדה התעופה היתה להקליט פודקאסט. על כסאות ההמתנה, כשקולות הרקע חודרים מעת לעת לפסקול שלנו.כך קרה שחזרתי ממינכן עם פרק חדש ועם התאהבות חדשה בצדו.שני דברים השארתי מסוף ההקלטה.האחד, הרבנית ימימה החמיאה לי על כך שאף שאני משתייכת לדור של תזזיתיות, בחרתי לעסוק בספרות ובספרייה. אמרתי לה שאנחנו מאותו דור... בעוד צחי אורז את המכשור, ימימה אמרה לו שאתמול, אחרי הרצאתי, רצתה לברך אותי במציאות זיווג כי חשבה שאני צעירה. (במשך הסמינר אמנם לבשתי את מיטב חצאיותי הארוכות, אבל הייתי ללא כיסוי ראש, מטבע הדברים). זה הצחיק אותי והשארתי בזנב הפרק את הדיאלוג הזה ואת העליצות שטבועה בו.בינתיים התחיל כמה ספסלים אחרינו קול אחר. לקח כמה שניות עד שהבחנו בו. תחילה אפשר היה לטעות ולחשוב שזהו עוד אחד קולות הילדות שהשתובבו שם, ברחבה. אבל ברגע שסיימנו את ההקלטה, הבנו שאין אלה אלא זעקות שבר. בחורה צעירה קיבלה בשורה מרה על ידיד טוב שנהרג בעזה. עילאי אליהו. בדיוק 60 יום אחרי שחברו הקרוב, רז בוקובזה, נרצח במסיבה ברעים.ימימה ואני רצנו אליה. ישבנו מימינה ומשמאלה. כשאנחנו דומעות ומרוסקות לב, כל הדברים שדיברנו עליהם עמדו למבחן. ואף שעדיין היינו בפרנקפורט, אפשר לומר שנחתנו.הבטחתי לה להוסיף לחשוב עליה ואני מקדישה את הפרק הזה לזכרו של עילאי.
עד השבעה באוקטובר איל דבורי, תושב בארי, היה מורה לאזרחות, מחנך ורכז שכבת י"ב בבית ספר נופי הבשור במועצה אזורית אשכול. בימים אלה הוא מנהל שלוחת תיכון נופי הבשור בים המלח. במצב החדש טמונה הזדמנות לעצב חינוך מסוג אחר. איל חולם על שינויים כבר זמן רב, אבל גם הוא לא יכול היה לנחש שהרפורמה החינוכית תתחיל במחווה פשוטה של חיבוקים. ועל זה הוא לא ירצה לוותר גם כשנחזור לבנות חיים חדשים.
אחד הדברים היפים בפודקאסט הוא השיח שמתקיים מעבר לפרקים עצמם. שאלות ממאזינות על אחורי הקלעים, שיתופים של מאזינים בחוויות בתחושותיהם והקשרים שנטווים בעקבות הראיונות. לרגל פגרת הקיץ, הקלטנו פרק מיוחד, שמבוסס על שאלות שהפנו אלי מאזינות, ומתובל באורח אחד מיוחד, הלא הוא העורך המיתולוגי של הפודקאסט. נתראה ב-10.10.23, בפרק מס' 36 של "מי רוצה נס".
רימון טובין הוא מייסד ומנכ"ל "האקוטיזם", מיזם שנועד למצוא דרכים לשיפור איכות החיים של מי שמתמודדים עם אוטיזם. חוויות שונות בחייו הובילו אותו לכך, אבל הדמות העיקרית שמניעה אותו היא יובל. איך להגדיר את יובל? הוא השראה, חבר, מורה דרך וגם הבן של רימון...
ריקי כהן היא סופרת, משוררת ובאופן כללי אשת ספרות שפעילה בזירות תרבותיות שונות. נפגשנו בעקבות הממואר שכתבה, "על השעות השבורות", שיצא לאור בשנת 2022 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. דיברנו על השעות שנשברו ועל אלה שזכו להתאחות בזכות דמויות יקרות ללבה, בזכות ספרים ששאלה בספרייה ובזכות מה שמעבר למילה הכתובה.
אחרי ששקד קפלן שכלה את בנה מיכאל, שנפטר מסרטן במהלך שירותו הצבאי, היא נאחזה בדברים רבים שאפשרו לה להוסיף להיות: משפחתה, הטבע, הצילום והכתיבה. כל אלה באים לידי ביטוי בספרה "רישומי נפש", שמנכיח אֵבל וחיוּת זה לצד זו. בשיחה שלו נדדנו בין חסדיהם של האמנות, של הודעת ואטסאפ "חשבתי עלייך" ושל הדואט הספרותי הקטן שקיימנו יחד.בהשראת התהליך האישי שעברה, שקד מנחה סדנת כתיבה לאמהות שכולות.לפרטים: shakedkaplan20@gmail.com
זהר בר קמה היא אחות חדר מיון בבית חולים "דנה" ב"איכילוב", ומומחית קלינית להתמודדות עם כאב. מאז ומעולם היתה רגישה לקיומו של כאב בעולם, אבל אחרי שפקד את עולמה כבמטח רעם כשבן זוגה מאז גיל 21, ד"ר בעז נוימן, הלך לעולמו, הכאב הפך להיות דייר קבע בחייה. התובנה הזו עיצבה אותה כאחות, כאם וכבת זוג.
איתן מאירי הוא פסיכולוג תעסוקתי וארגוני, מחבר הספר "התעמרות בעבודה". עיסוקו בנושא, כחוקר וכמטפל, חשף אותו לאלפי מקרים של התעמרות בעבודה, רובם מתרחשים בתחומי הרפואה, הטיפול והחינוך. איתן מאמין שאם מישהו מכם עובר התעמרות בעבודה – ואחד מכל שלושה חווים זאת – ייטיב אם יכיר בכך מוקדם ככל שניתן, יקרא לדבר בשמו ויפנה לעזרה מקצועית ומיומנת.
בספרה "מה קרה להגר באילת?" (כנרת זמורה דביר, 2023), עופרה עופר אורן לוקחת את הקוראים למסע במחוזות הפואטיקה והאסתטיקה הלשונית ובתוך כך למסע במחוזות הניצול, הרשע והעוול. בשיחה שלנו דיברנו גם על הספר וגם על חייה של עופרה. בשניהם מתקיימת תנועה בין מכאובי החיים ועוולותיהם לבין החסדים הטמונים בהם והיופי.
תחום המחקר של פרופ' עדי וולפסון הוא הנדסה כימית. במשך שנים פעל בתחום איכות הסביבה והקיימות, ומאז החלה ההתמודדות הנפשית של בנו, הוא מנסה לשפר את איכות החיים בממדים נוספים; לחתור למען טוב משותף, לעורר מודעות למצוקות שכל אחד ואחת נושאים בתוכם, וגם לאפות עוגות משובחות.
מעין (שם בדוי) היתה סטודנטית שלי במכללת סמינר הקיבוצים. הספיקה פרזנטציה אחת שלה כדי שאדע שעוד אנשים צריכים לשמוע אותה. היא גדלה באווירה שהיתה משופעת באהבה, אבל גם בהזנחה, ונעה בין חוויית ערעור ופירוק לחוויית ביטחון ותיקון. תכלית חייה היא להעניק ביטחון ולחולל תיקון גם בחיי אחרים.
loading
Comments 
Download from Google Play
Download from App Store