אמא אתיופית -חוכמה עתיקה בארץ חדשה

יש זמנים כאלה, שתחום אחד בחיים מרגיש תקוע –ואין אופק. אין הקלה. רק עוד מאותו הדבר.בפרק הזה אני לוקחת אותך למסע אישי של קיץ אחד –שבו משהו בי השתנה.דרך חוויות של עייפות רגשית, תחושת דיכאון קיץ, וגעגוע לשקט –גיליתי את מה שהטבע ידע כל הזמן:שלכל דבר בחיים יש התחלה, אמצע וסוף.השיחה הזו היא תזכורת רכה על מחזוריות, תקווה,ועל הרגע שבו הלב לומד שוב לנשום.

הפרק הזה הוא פרק תזכורת.היום חוזרים לשגרה, אחרי שבוע וחצי של פחד וכאב.כשאריה רודף אחרי אנטילופה והיא מצליחה לברוח, היא לא ממשיכה מיד הלאה .היא נעצרת, רועדת, מנערת את הגוף, ורק אז חוזרת למצב של רגיעה.גם אנחנו זקוקים למעברים האלה: לזמן ההתאוששות, לעיבוד, לתנועה הדרגתית.כמו שהשמש לא שוקעת בבת אחת, וגם לא זורחת בבת אחת , כך גם אנחנו מבקשים את הקצב הזה.בתוך תרבות מודרנית שמצפה מאיתנו לעבור ממצב למצב ברגע, יש את חוכמת היקום והטבע, שמזכירה לנו שיש סדר טבעי לדברים.אז קחו את זה אתכם היום, במחשבה, בגוף, ברגעים שבין פעולה לפעולה. כולנו רוצים לחזור לשגרה, וזה חשוב וטוב שכך, אבל אם אתם מרגישים שאתם לא לגמרי "שם", דעו שזו לא חולשה. זה הטבע שלנו. המערכת שלנו, הנפש שלנו, בנויים לתנועה הדרגתית, רכה, מתמשכת, ממש כמו בטבע. האזנה נעימה. 

למה לא הקלטתי פרק הרבה זמן- פרק עדכון  בפרק האישי הזה אני משתפת למה לקח לי זמן לחזור להקליט.אני מדברת על ההפסקה, על הפחד, על ההזמנה למסע חדש- מסע שעדיין מתרקם, שדורש אומץ, הקשבה וסבלנות.הרגשתי שחשוב לעצור לרגע ולעדכן אתכם, המאזינות והמאזינים האהובים, דווקא כשאני בתוך התהליך, ולא רק בסופו.כי האמת היא שאתם חלק מהדרך. זהו פרק של הקשבה.של ריחוף בין עונות, בין סימנים קטנים שמופיעים בדיוק כשצריך, ובין רגעים שבהם האומץ מתגנב בשקט ומבקש לנסות.אני מזמינה אתכם להיכנס איתי אל הרווח שבין הפרקים- ולהרגיש יחד איתי את מה שמבקש להיוולד עכשיו. לפרטים והצטרפות לקורס שמתחיל ב10.6:https://ofekashkenazy.ravpage.co.il/planner_program אשמח לשמוע מכם:-)  פייסבוק    https://rb.gy/7qz75אינסטגרם https://rb.gy/04tow   במייל banchamlak@gmail.com   

כשיהודי אתיופיה הגיעו לארץ, הם הביאו איתם עולם שלם של יכולות שהיו זרות לחברה הישראלית-מערבית: הם חיו קרוב לאדמה, גידלו את מזונם, עסקו במלאכות מסורתיות, בנו את בתיהם בעצמם וחיו בהרמוניה עם הסביבה. אלא שבעולם המודרני, המיומנויות האלו נראו כמשהו מיושן, לא רלוונטי. אבל האמת היא שהן קריטיות יותר מאי פעם.בפרק הזה אני משוחחת עם איילת באשר, שחוקרת ולומדת את החיבור בין אבולוציה, טבע ולמידה חווייתית, על ארבע התמורות הגדולות של האבולוציה – ואיך הן יכולות ללמד אותנו משהו עמוק על החיים שלנו כאן ועכשיו.נצלול יחד אל הקשר שבין חיים אורגניים, מלאכות מסורתיות וחוסן נפשי. נבין איך אפשר לקחת את הידע הקדום הזה ולשלב אותו בתוך העולם המודרני, כך שנוכל להתמודד טוב יותר עם סטרס, עומס וחוסר שקט.כי בסופו של דבר, היכולות שהחזיקו דורות שלמים במשך אלפי שנים – הן בדיוק הכלים שאנחנו צריכים היום.האזנה נעימה! 

מה הצורך העמוק ביותר שלנו כבני אדם?לפעמים התשובות הכי חשובות מסתתרות במקומות הכי פשוטים. במנהגים שכמעט נשכחו. בדברים שעשינו פעם, לפני שהעולם הפך למהיר כל כך.בכפרים באתיופיה, כשאדם היה פוגש מישהו בדרך - לא משנה אם זה היה שכן או זר מוחלט - תמיד הייתה נשאלת אותה שאלה עתיקה: "אנדנת אדרשווך?"... איך ישנת?לא סתם "שלום" חטוף. לא הנהון מנומס. אלא שאלה אמיתית. התעניינות כנה. רגע קטן של הכרה באדם שמולך. והתשובה? תמיד, אבל תמיד, הייתה מלווה במילים "ברוך השם". כי סבא שלי היה אומר שברכת השלום היא דבר כפול - היא גם בשביל האדם, וגם בשביל אלוהים. שני חוטים שנשזרים יחד ליצור משהו שלם. בעולם של היום, כשהמפגש עם זר ברחוב גורם לנו להוריד מבט או להיעלם מאחורי המסך, משהו עמוק הולך לאיבוד. אנחנו מפספסים את הרגע הקסום הזה - הרגע שבו שני אנשים זרים לגמרי מכירים לא רק בקיומו של האחר, אלא גם בקיומו של משהו גדול יותר משניהם. בפרק החדש של הפודקאסט, אני מספרת על המנהג העתיק הזה, ואיך הוא מכיל בתוכו את המפתח למשהו שכולנו מחפשים - את הדרך לשמחה אמיתית. שמחה שנולדת מהחיבור העמוק בין ההכרה באדם שמולנו, לבין ההודיה על עצם היותנו כאן. ואולי... אולי זה בדיוק מה שהעולם המהיר והמנוכר שלנו צריך יותר מכל. 

דמיינו לרגע יום כיפור שונה מכל מה שהכרתם. יום שבו ציפור קטנה מובילה אותנו למסע של חשבון נפש, וריקוד הופך לדרך להתחבר לעצמנו. זהו סיפורו של יום הכיפורים בקהילה האתיופית-יהודית, מסורת עתיקה שמגלה לנו פן מפתיע ומרתק של היום הקדוש הזה.באמהרית,  יום כיפור נקרא "אסתרי". אך אסתרי אינו רק שם של יום קדוש; זהו גם שמה של ציפור קטנה ועדינה, המופיעה כבדרך פלא מדי שנה לקראת היום הגורלי הזה.הציפור הזו, זריזה וחמקמקה, מרקדת בין הענפים בתנועות מהירות כל כך, שברגע שהעין קולטת אותה - היא כבר נעלמה. אך מה שבאמת מרתק בה הם צבעיה המשתנים - כאילו היו אלה צבעי הנשמה עצמה, משתנים עם כל תנועה ומחשבה.האם זהו צירוף מקרים שיום הכיפורים נקרא על שם ציפור כה ייחודית? או שמא יש כאן רמז עמוק יותר לטבעו של היום הקדוש הזה?מסורת מרתקת נוספת מגלה לנו עוד על הקשר המיוחד הזה. באתיופיה, וגם כאן בישראל, נוהגים יהודי אתיופיה להתכנס לקראת צאת יום כיפור - לא רק לתפילה, אלא גם לריקוד. ריקוד שהוא בו זמנית דרך להתענות ולהתעלות.כיצד ייתכן שביום של חשבון נפש, יום כה רציני וכבד, אנשים בוחרים לרקוד? דמיינו לרגע תרבות שבוחרת לקרוא ליום הכי רציני בשנה בשם של ציפור, ואף רוקדת ביום הזה כדרך להתחבר לחשבון נפש. מה זה אומר על הדרך שבה הם רואים את העולם?אולי זו בדיוק הנקודה. אולי חשבון נפש אמיתי אינו מתרחש רק בראש, אלא בכל תא בגוף, בכל נשימה, בכל תנועה. הריקוד מאפשר לנו לעשות חשבון נפש שלם, המחבר בין כל חלקי הווייתנו. אולי זו הזמנה לראות את החיים - אפילו ברגעים הכי כבדים - כמשהו קל, חופשי ומלא תקווה, בדיוק כמו ציפור שפורשת כנפיים ומתרוממת אל על.הציפור הקטנה והזריזה הזו מסמלת את היכולת שלנו להתחדש. כמוה, גם אנחנו יכולים לעוף גבוה, לראות את העולם מזווית חדשה, ולחזור מחוזקים ומלאי השראה.וכך, בכל שנה, כאשר מגיע יום הכיפורים, אנו מוזמנים להיזכר בציפור הקטנה הזו – אסתרי ווף (הציפור של יום כיפורים). להבין שאולי הרגעים העמוקים ביותר של חשבון נפש עוברים דרך הגוף, דרך התנועה, ודרך החיבור למקורות חוכמה מעבר לעצמנו. הטבע, הציפורים, והמסורת העתיקה - כולם מהווים מקור השראה לתהליך ההתחדשות והטיהור. שהדרך להתעלות ולצמיחה אישית אינה רק דרך המחשבה, אלא גם דרך החיבור לחוכמה עתיקה הזורמת בעורקינו ובעולם סביבנו מזה אלפי שנים.האזנה נעימה!וגמר חתימה טובה! 

כשאדם זר מעיר לי או מתקן אותי, מתי זו פלישה לפרטיות ומתי עזרה מבורכת? בתור אמא טרייה אחרי הריון ראשון, היה לי ברור מה אני רוצה:לשאת את הילדה שלי על גופי, כמו שאמא שלי נשאה אותי, וכמו שראיתי נשים אתיופיות רבות עושות בילדותי אז התיישבתי לתפור אנקלווה, מנשא-גב עשוי בד אתיופי (הידיים זכרו איך)הוא היה יפהפה, מלא בצבעים ובדוגמאות שהזכירו לי ילדות.הנחתי את ילדתי על הגב ויצאתי לפארק. כשרציתי לחזור הביתה, הרמתי את הילדה כדי להניח אותה במנשא אבל התחלתי להסתבך עם ההנפה והקשירה (שהן לא פשוטות בכלל) .בדיוק כשהתחלתי להרגיש תסכול וחוסר אונים, שלוש נשים אתיופיות מבוגרות מיהרו לגשת אליי. בלי הרבה מילים, הן לימדו אותי איך להניף ולקשור בצורה נכונה, עם סבלנות ועדינות של מי שמכירות את המלאכה הזו לפני ולפנים.  האקט הזה נטע בי תחושת ביטחון, שלווה ושייכות. אבל האירוע הקטן הזה גם עורר בי שאלה גדולה, שהלכה והחריפה ככל ששמתי לב לדינמיקהבין הורים וילדים בגנים ציבוריים, ובמפגשי חברים.כשאדם זר מעיר לנו או מתקן אותנו, מתי זה מתפרש אצלנוכפלישה למרחב פרטי, ומתי זה מרגיש כמו הגשת עזרה מבורכת?בפרק הזה דיברתי על המשמעות המוחשית של "צריך כפר שלם כדי לגדל ילד", כולל סיפורים מהמשפחה שלי, ועל הבדל אחד סופר משמעותי בין תרבות המערב לתרבויות מסורתיות, שכדאי להתבונן בו.   

עם איזו אנרגיה אתם ניגשים לדברים? בעידן המהיר הזה, אנחנו נוטים להפעיל כוח ומאמץ מיותר כדי לזרז את הדברים ולהשיג תוצאות במהירות. הכל נעשה בקצב מהיר, ואין זמן להתעכב ולהתעמק בתהליך.אבל בתוך כל סיר הלחץ הזה, יש מקום אחד שמזכיר לי את הקצב הטבעי שלי – קבוצות הוואטסאפ של המבוגרים במשפחה שלי. הקלטות הוואטסאפ הללו לוקחות אותי למימד אחר של מציאות, כזה שבו כל מפגש אנושי הוא מפגש שלם שדורש כבוד וזמן.במציאות של המבוגרים האתיופים, כל שיחה ומפגש מתחילים בהכנה, נמשך בעבודה, ומסתיים בנוכחות של סיום וסגירה.  . ישנה התמקדות בתהליך – הכנה של השטח, התחלה, עבודה, סיום. זהו תהליך שיש בו הקשבה לקצב המעגלי של הדברים, בדיוק כמו בטבע.כמו שהזרע נטמן באדמה וממתין עד שיגדל, כך כל מפגש אנושי, משימה או פרויקט בעבודה דורשים  בסיס איתן לפני שיוכלו לפרוח.  בשיחות, מפגשים, ואפילו בהקלטות הוואצפ ישנה חוקיות המופיעה בכל תחום בחיים שלנו, חוקיות שממחישה לנו את החשיבות של סבלנות וכבוד לתהליך .שתהיה האזנה נעימה 

חלק מהשבטים האינדיאנים האמינו שצילום של אדם לוקח משהו מהנשמה שלו. איך זה יכול להיות? אין בזה שום היגיון. הצילום מוסיף לי ידע - הנה יש לי ביד תמונה של הדבר. בתפיסה המערבית שם זה נגמר. צילום שווה תוספת ידע. רווח נקי.אבל בתפיסה המסורתית, הצילום גם לוקח משהו. החברות המסורתיות מבינות את העולם בדרך אחרת.לפני שנתיים וחצי היינו במחנה שפת הציפורים. במהלכה חוויתי תובנה עמוקה, ששינתה את הדרך בה אני רואה וחווה את העולם. בפרק החדש בפודקאסט שלי אני מספרת על החוויה ועל מה שהיא לימדה אותי.יש פער בין ידיעה שכלית לבין ידיעה חווייתית. פער שלרוב הוא סמוי מעינינו, אבל מכתיב כל כך הרבה מההתנהלות שלנו בעולםבעולם המודרני, לתת שם למשהו, להגדיר אותו ולתמצת אותו במילים זוהי פעולה מקודשת.בעולם המסורתי, לתת שם למשהו זה גם לוותר על משהו מהמהות שלו.יש מחיר שמשלמים ברמת הידיעה החווייתית, כמו אדם שמצלם את הטבע, במקום לחוות אותו.הפרק הזה עוסק בהתבוננות בעולם דרך נוכחות וחוויה, מתוך הבנה שלעיתים שיום והגדרות מדויקות מרחיקות אותנו מהחיים ולא מקרבות.  האזנה נעימה 🤍 

יש מנהיג כריזמטי שהולך מלפנים וקורא "אחריי!" זו שיטת הנהגה נפוצה בתרבות המערב.מי שנתפסים כמנהיגים בחברה שלנו הם לרוב דמויות שלוקחות מקום, שתופסות את מרכז הבמה, וזה בסדר גמור. רק שיש שיטת הנהגה אחרת. יש רועי צאן, כמו משה רבינו ודוד המלך,המנהיגים הגדולים ביותר שקמו לעם ישראל.הרועה הולך רוב הזמן מאחורי העדר. כך הוא רואה בעיניו את הצאן, ויכול לדאוג לצרכיהם.ואולי מי שהיה מאחור, וצעד בעקביו יחד עם אלה שקשה להם, שהולכים לאט,ולמד על בשרו את המצוקות הקיומיות של הצאן, הוא זה שראוי לצעוד קדימה ולהוביל.נדמה לי שהיום אנחנו זקוקים לדמויות שהיו צריכות להכיר כל גדי, עז וטלה. להתמודד עם עקשנות של פרד. כי אולי דווקא מי שלמדו להוביל בשתיקה, מתוך קריאת הסימנים שבטבע, יכולים להוביל אותנו בעידן הרועש והאורבני של ימינו?בגיל שש נגה דוד התחיל לרעות את צאן משפחתו בחבל גונדר שבאתיופיה.בפרק החדש בפודקאסט "אמא אתיופית" נגה מספר על עלייתו לישראלוכיצד הפך למנהיג צבאי וקהילתי, על בסיס שיעורי מנהיגות שלמד כילד בכפר.הזדמנות ללמוד על עוצמה שבאה ממקום אחר, מחוכמה עתיקה של רועי צאן.האזנה נעימה!

בפרק הזה אני מתארחת בפודקאסט הנפלא של מיא סיני "אנשי הקול החדש" לעבור ממדינה אחת לאחרת זה מסע בין עולמות. לעבור מהכפר המסורתי לעיר המודרנית זה מסע בין קצוות. בפרק הזה מיא ואני משוחחות על המסע הזה בין שתי תרבויות, שתי שפות ועל המפגש ביניהן. המסע הזה בין שתי תרבויות הוא מסע שמעורר אותי לבחון מחדש תפיסות וערכים שאנחנו מחזיקים. זהו פרק שיש בו געגוע לעולם הישן והכפרי, שם אהבת האדם, גמישות מחשבתית וראיית הטוב היו איכויות שהיו נגישות יותר לאדם.  השיחה עם מיא הייתה בשבילי מרתקת ומשמעותית. מקווה שגם אתם תהנו ותפיקו ערך מהפרק לפחות כמוני האזנה נעימה

 בעולם המודרני אין מקום לזקנים,  בעולם המודרני המהיר והקצבי לא פעם אנחנו מתעלמים מהדור המבוגר, רואים בהם עול  מה הם כבר יכולים ללמד אותנו הצעירים?  בעולם המסורתי/כפרי לזקנים ולמבוגרים היה מקום של כבוד בלתי מעוררבכפר באתיופיה, לשמאגלוץ' (זקני הקהילה}היו תפקידים רבים. הם נחשבו לסמכות העליונה,  לבעלי הידע והחוכמה והם אף פעם לא נשארו לבד בזקנתם . בפרק הזה אני מארחת את חן קלסי רטה עו"ס, גרנטולוגית וחוקרת מדע הקשישים במכון ברוקדייל, גו'ינט. מהמקימים של חברת "בנעימים" שמטרתה להוות מרכז ידע והכוונה רלוונטים לזקן למשפחתו ולאנשי מקצוע. המסע האישי המרתק של חן הוביל אותה לחקור את נושא הזקנה ובפרק הזה היא מסבירה לנו על הקשיים, על מקום הזקנים באתיופיה לעומת ישראל, ועל החוכמה העתיקה שאנחנו יכולים ללמוד מהזקנים שלנו. פרק מרגש וחשוב. האזנה נעימה .

הטבע נמצא עכשיו בשיא תפארתו.הנבטים הצעירים צמחו ויופיו של הטבע מועצם. ההתעוררות של האדמה והצמחים שגדלים מעוררים בי את הרצון לצאת לטבע, ולנשום את כל היופי הזההשנה החלטתי ללקט יותר. אני אוהבת ללקט. יש משהו בליקוט שמחבר אותי לשפע שקיים בעולם - כאן ועכשיו, באופן בלתי מתאמץ. תוך כדי הליקוט, השהייה ביערות או בחורשה התעוררו בי כמה תובנות חשובות על החיים.מזמינה אתכם להקשיב לפרק שעוסק כולו בתובנות על מערכת היחסים של  ,.של אדם עם עצמו, הטבע והקהילה. !האזנה נעימה  בת אל 

עולמה של יהדות אתיופיה הוא כמעין מנגינה . מנגינה שכדאי להקשיב לה עם לב פתוח. ברגע שמקשיבים כך משהו אחר מתחיל לקרות...החשיבה המערבית שמאופיינת בחוקים ופרדיגמות מתקשה לא פעם להבין את העולם הרעיוני פילוסופי של יהדות אתיופיה. על כן משימה זו מוטלת על אנשים מתוך הקהילה האתיופית שמכירים את השפה הזו מינקות.אבל מהי השפה הזו? מה מרכיב את עולמה הרעיוני והדתי של יהדות אתיופיה ? בפרק זה אני מארחת את הרב ד"ר שרון שלום , רב קהילת "קדושי ישראל"  וראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו. בספרו "גניזה חיה"  הוא מתחקה אחר השפה היחודית של ביתא ישראל ומנגיש אותה לכולנו . בשיחה מרתקת, מצחיקה ואותנטית הרב שרון חושף את המערכת התיאולוגית פילוסופית של יהודי אתיופיה. שפה דתית מרתקת לא רק בזכות הרעינות הגלומים בה, אלא גם מכיוון שהיא יכולה להיות למזור עבור השיח הדיכוטומי המצומצם שקיים לעיתים בחברה המערבית. האזנה נעימה.   

הקדמה להקדמה: הפרק הזה הוקלט כבר לפני חודשיים, הוא היה אמור לצאת במוצאי שבת של ה7.10...אבל החיים חזקים מהתוכניות שלנו והוא נשאר באתר, מחכה לזמן שלו ....החלטתי לשחרר אותו היום מכיוון שבפרק הזה אני מדברת בין היתר על חסידות- אחד מסמליה הבולטים של הקהילה היהודית אתיופית, הגעגועים לציון וחג הסגד.אז אנא קבלו בהבנה את זה שהרוח שם מעט שונה מיומני המלחמה שאני ממקליטה לאחרונה. ***************************את יודעת מה אני אראיין אותך. מעניין אותי לשמוע על חינוך ביתי ואיך מתרחשת שם למידה.וככה מצאנו את עצמנו ד"ר שלי אינגדאו ואני מקליטות פרק ספונטני העוסק בלמידה, בדמיון בין למידה בחינוך ביתי ללמידה בתרבויות מסורתיות כגון אתיופיה.דיברנו על לימוד קריאה, על חסידות, קליעת צמות, הכנת אינג'רה ואיך כל אלו מתחברים ללמידה.ד"ר שלי אינגדאו מפתיעה ביכולת המופלאה שלה לראיין מובילה שיחה מרתקת ומעניינת ובו זמנית קלילה ומצחיקה.בטוחה שגם אתם תרגישו את האנרגיות הטובות והקסם שנוצר כל פעם ששלי ואני נפגשות לשיחה. האזנה נעימה!

אתמול קיימתי הרצאה בזום שהנושא שלה היה: חג הסגד והרלוונטיות שלו לימי המלחמה.  בעקבות הבקשות הרבות, שיחררתי את ההרצאה כפרק בפודקאסט.בפרק אני מדברת על חג הסגד, הנכסים הרוחניים של חג הסגד כגון קהילתיות וסולדריות ועוד רבים בסוף ההרצאה קיימנו דיון  על הרלוונטיות של החג בימים אלו ומה אנחנו יכולים לקחת וללמוד כחברה וכאנשים מהתרבות של יהודי אתיופיה. מקווה שתפיקו ערך מהפרק ומהחג הקסום הזה.שיהיו ימים שקטים אמן בת אל אפשר ליצור איתי קשר     בפייסבוק    https://rb.gy/7qz75באינסטגרםhttps://rb.gy/04tow   במייל: banchamlak@gmail.com  :  

בימים האחרונים מרגישה חזק באוויר שאלות הקשורות לסיפור היהודי ולמערכת היחסים שיש לכל אחת ואחד החיים במדינה הזו עם הסיפור היהודי. . וגם אני , נוכח האירועים מוצאת את עצמי מהרהרת בושא הזה . כמורה לפילוסופיה  יהודית ותנ"ך יש לי  הרבה מה לומר על הנושא הזה, אבל בפרק הזה . אני מבקשת לספר בקצרה את הסיפור היהודי של יהודי אתיופיה, הלא הם ביתא ישראל, מתוך נקודת המבט האישית שלי. ובהקשר לאירועים הקשים שאנחנו מתמודדים איתם במדינה. אם הייתי בכיתה מול תלמידים, הייתי פותחת דיון בנושא ומבקשת לשמוע על הסיפור היהודי שיש לתלמידים ועל מערכת היחסים שיש לכל אחת ואחד. אז אני לא בכיתה, אבל דיונים הם בליבי ונשמתי אז אני ממש מזמינה אתכם לכתוב לי כל מה שעולה לכם בקשר לסיפור היהודי שלכם ובכלל על מערכת היחסים הזאת.\אשמח מאוד  לשמוע ממכם ואותכם אפשר ליצור איתי קשר בהרבה דרכים:    בפייסבוק    https://rb.gy/7qz75באינסטגרםhttps://rb.gy/04tow   במייל: banchamlak@gmail.com  : בת אל   

יש באמהרית מילת נחמה שמרגשת אותי . המילה הזו בעיניי מפעימה משום שיש בה רבדים רבים - יש בה נחמה, הזדהות, ויותר מכך יש בה תקווה שעוד יבואו ימים טובים יותר. שהקושי והאתגר שהאדם נמצאים בו הוא בר חלוף, שיש לאדם את המשאבים להתמודד עם הקשיים שהוא נמצא בהם. בפרק הזה אני מבקשת להביא לעולם את המילה הזאת, שאצלי באופן אישי היא מפיחה תקווה ומזכירה לי שאני לא לבד. מקווה שהיא תעורר בכם את אותה התרגשות שהיא מעוררת בי. מוזמנים להאזין לפרק המלא- אמא אתיופית יומן מלחמה 2. בת אל                      : כיתבו  לי   בפייסבוק    https://rb.gy/7qz75באינסטגרםhttps://rb.gy/04tow   במייל: banchamlak@gmail.com  :

שלום לכולם,  מקווה שאתם בטוב (כמה שאפשר להיות בטוב בימים אלו) המלחמה בה אנו נמצאים מציפה בתוכי שלל רגשות ומחשבות, ובינהם גם הרהורים על החיים ועל הנושאים בהם אני עוסקת  בדר"כ: זהות, יהות יהודית, החיים באתיופיה, תודעה והלך רוח , חיים מסורתיים/כפריים מול חיים מודרנים /מערביים.בפרקים הבאים בפודקאסט אני מבקשת לשתף אתכם באותן מחשבות/ תובנות/ זוית מבט שמתחדדות אצלי בימים האחרונים.  מעין יומן מלחמה שכזה, בו אני משתפת בתובנות ומחשבות שעולות בי בעקבות השבועות הקשים שאנחנו עוברים פה במדינה בתקווה שהם יהיו בעלי ערך בשביל מי שמקשיב/ה לפודקאסט. וכרגיל, אשמח מאוד לשמוע מכם שיתופים , מחשבות וכל דבר שמתעורר בכם סביב הפרקים. שיהיו ימים שקטים אמן!                      : מוזמנים לכתוב לי   בפייסבוק    https://rb.gy/7qz75באינסטגרםhttps://rb.gy/04tow   במייל: banchamlak@gmail.com  :   

מהם המסרים החינוכיים, ההתנהגויות, אמונות, ערכים, שקיבלנו מהורינו בירושה, ללא מילים? ליהודי אתיופיה ישנה משנה סדורה על פיה הם חיו.  זאת לא משנה כתובה בספר חוקים כלשהוא, אבל ישנן פרקטיקות חינוכיות מוסדרות וחזקות שאפשר למצוא אצל ההורים שלנו, ברגע שאנחנו מתבוננים היטב ונותנים מילים לדברים שאינם מדוברים, לתפיסות שהן סמויות מן העין , שרק בקשב רב ובהתבוננות חכמה ואמיצה ניתן לגלות אותן. הפרק הזה (יותר נכון שני הפרקים הבאים) הם פרקים מרתקים,שחושפים את מה שנמצא מתחת לפני השטח, במרווח שבין המילים לשקט.   בשני הפרקים הללו אירחתי את יובי תשומה כץ היקרה.  יובי היא ילידת אתיופיה. אמא לארבעה . יזמית ומפתחת תוכניות חינוכיות וקהילתיות. היא מהיוזמים והמקימים של עמותת חברים בטבע. עוסקת בהנחייה של צוותי חינוך וקהילה, קיימות וסביבה.  בדרכה המרתקת יובי עוזרת לנו לחשוף את הסאבטקסט שקיים בתרבות האתיופית, את האוצרות, המבנים והאמונות שההורים שלנו העבירו לנוהדרך שבה יובי מתבוננת בדברים היא כל כך שונה, כל כך יפה . יש כאן הזמנה לצאת למסע של גילוי, של התבוננות, פירוק של פרדיגמות ובנייה של פדגוגיה חדשה. פרק שיעיף אתכם לגבהים אחרים. אני יודעת שאני יצאתי מהשיחה עם יובי עם להט להבין עוד ולגלות את המשנה הסדורה הזאת שעדיין לא מנוסחת כולה במילים. אנחנו מזמינות אתכן להיות שותפות לתהליך הקסום הזה ולהתבנון מקרוב במסרים /התנהגויות/אמונות/ ערכים / שקיבלתם מהוריכם, ללא מילים.  האזנה נעימה!כיתבו לי  בפייסבוק    https://rb.gy/7qz75באינסטגרםhttps://rb.gy/04tow   במייל: banchamlak@gmail.com  :