דף יומי לנשים - הדרן

דף נלווה ריש לקיש מסביר את עמדתו של רבי מאיר במשנה במסכת מנחות, שהקרבן נעשה פיגול לא משום שמחשבה פסולה במהלך חלק מהמתיר (הפעולה המתירה את ההקרבה) הופכת את הקרבן לפיגול, אלא אם התרחשה מחשבה פסולה בשלב הראשון, והשלב השני בוצע ללא כל כוונה, הרי כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה. רבי שמואל בר יצחק חולק על ריש לקיש וסבור שעמדתו של רבי מאיר היא שניתן להפוך קרבן לפיגול גם כאשר ישנה מחשבה פסולה רק במהלך חלק מהפעולה – מפגלים בחצי מתיר. שתי קושיות מובאות על הסברו של ריש לקיש משתי הלכות בתוספתא. על הראשונה נעשו שלושה ניסיונות ליישב את הסתירה, אך על כל ניסיון הועלה קושי שלא פותר. קושיה אחת הובאה על עמדתו של רבי שמואל בר יצחק – והיא נפתרה.

דף נלווה רבי יהודה הנשיא (רבי) מפרש את האזכור הראשון של "פר" בויקרא ד:כ כמתייחס לפר של יום הכיפורים, אף על פי שההקשר של הפסוק עוסק בפר העלם דבר של ציבור. לדעת רבי, פסוק זה בא ללמד שפר יום הכיפורים דומה לפר החטאת של כהן גדול שחטא, המוזכר באזכור השני של "פר" באותו פסוק. רבי ישמעאל חולק על רבי, וטוען שניתן ללמוד את דיני פר יום הכיפורים באמצעות קל וחומר. הקל וחומר שהוא מציע אינה ברורה לגמרי, והגמרא מבארת לאילו מקרים הוא מתייחס בדבריו ומהם הדינים הנלמדים. מכיוון שרבי ישמעאל אינו מפרש את המילה "פר" כמתייחסת לפר של יום הכיפורים, אלא לפר העלם דבר של הציבור, עולה השאלה: מדוע להשתמש במילה "פר" ולא לומר פשוט "אותו"? רב פפא מסביר שהמילה המיותרת באה ללמד דין שאינו כתוב במפורש בפסוקים על פר העלם דבר של ציבור, אך מופיע בקרבן החטאת של כהן גדול – שיותרת הכבד והכליות נשרפים על המזבח. אף שניתן היה ללמוד דין זה בהיקש, הוספת המילה "פר"עושה את הדין לכאילו נכתב במפורש, וכך ניתן להשתמש בו כדי ללמוד את אותו דין בהיקש לקרבן החטאת של הציבור שחטאו בעבודה זרה. ברייתא מובאת לתמוך בהסברו של רב פפא, ומראה כיצד נוצר ההיקש בין פר העלם דבר של ציבור לבין קרבן החטאת של הציבור בעבודה זרה (במדבר טו:כה). עם זאת, ברייתא נוספת לומדת את ההיקש מהפסוק בויקרא ד:כ. שני ההיקשים נחשבים לנחוצים, שכן כל אחד מהם מלמד דין אחר. עמדתו של רבי מובאת קודם לכן כדי לתמוך בהסברו של רב פפא, שהמילה "פר" באה להשוות את פר יום הכיפורים לפר החטאת של כהן גדול לגבי דינים מסוימים הנלמדים מהמילים "את", "בדם" ו"טבל". אך רבי עצמו אומר שההשוואה באה ללמד שכל הדינים שווים, ולא רק שלושת אלה. הבדל זה מוסבר כמתבסס על שתי עמדות תנאיות שונות. שתי ברייתות מבית מדרשו של רבי ישמעאל מובאות, וכל אחת מהן מסבירה מדוע מילים או דינים מסוימים מופיעים רק בקרבן החטאת של כהן גדול ולא בפר העלם דבר של ציבור. שתיהן מוסברות באמצעות משלים המתארים את מערכת היחסים בין הקב"ה לעמו. לבסוף, משנה במסכת מנחות מביאה מחלוקת בין רבי מאיר לחכמים לגבי האם מחשבת פיגול בעת לקיחת הקומץ ממנחת הסולת, אך לא בעת לקיחת הקומץ מהלבונה (או להפך), הופכת את הקרבן לפיגול. ריש לקיש מסביר את עמדתו של רבי מאיר: הקרבן הופך לפיגול לא משום שמחשבה פיגול תקפה אפילו כשישנו מחשבה הפוסלת רק בחלק מהמתיר (מפגלים בחצי מתיר), אלא משום שהמעשה השני נחשב כמתבצע לפי הכוונה הראשונית. כלומר, אם הייתה כוונה פסולה בשלב הראשון, והשלב השני נעשה ללא כוונה, הרי שהשלב השני נחשב כנעשה לפי הכוונה הראשונה. ריש לקיש תומך בהבנה זו בכך שהוא טוען שהמשנה שלנו יכולה להתאים רק לדעת רבי מאיר. אך רבי שמואל בר יצחק דוחה את ההבנה הזו ומסביר את המשנה שלנו לפי דעת חכמים.

דף נלווה הגמרא מביאה ברייתא כדי למצוא את המקור להלכה שכל נתינות הדם של קרבנות החטאת הנעשים בהיכל הפנימי הם חיוניים. היה ברור למחבר הברייתא שהשבע הזאות הם חיוניים משום שהם חיוניים גם במקומות אחרים. מקומות אלה מזוהים בפרה האדומה ובטהרת הנגעים. ההלכה שהארבע מיקומים הם חיוניים נדרשת מהמילים "וכך יעשה." מדוע אי אפשר להפיקם מ"ועשה כאשר עשה" שלימד על השבע הזאות - מדוע אי אפשר להפיק את שניהם מאותו פסוק? רבי ירמיה ואביי נותנים כל אחד תשובה שונה. הברייתא מסבירה שהמילה "לפר" הנזכרת בפסוק בויקרא ד:כ מתייחסת לשור של יום הכיפורים. לשם מה? רב נחמן בר יצחק מלמד שנתינות הדם הם חיוניים, בעוד שרב פפא סובר שאפשר להפיק זאת מפסוקי יום הכיפורים, ולכן אומר שהפסוק בא ללמד שלושה דינים מיוחדים על טבילת האצבע בדם, שנגזרים מקרבן החטאת של הכהן הגדול. מביאים ברייתא התומכת בדעתו של רב פפא.      

רב פפא מביא ראיה מתוך דרשה על משנה בזבחים דף צג ע"א, שלפיה אם דם ניתז על בגדי אדם מהדם שממתין להינתן על המזבח בשלוש מתנות (לאחר שכבר ניתנה המתנה הראשונה), יש צורך בכיבוס הבגדים בעזרה. ראיה זו מוטלת בספק, שכן אם מקבלים את הדרשה, נראה שהמשנה היא לפי דעת רבי נחמיה ולא לפי הדעה המרכזית. הצעה זו נדחית בסופו של דבר, משום שאין דרך ברורה להוכיח שרבי נחמיה מחייב כיבוס לדם שעומד להינתן על יסוד המזבח. עם זאת, הדרשה עדיין קשה לרב פפא, שכן היא מרמזת שהדם דורש כיבוס גם לפני שנזרק על המזבח, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם שום שיטה. רבינא מסביר שאף על פי שניתן להסיק מהמילים "מן הקרן"  שהיא מוציאה את הדין שלפני נתינה על הקרן, כאשר המשנה אומרת "מן היסוד" היא מתייחסת לדם שממתין להינתן על היסוד. מביאים ברייתא שמבארת את מקור ההלכה שבמשנה, שלפיה כל המתנות של קרבנות החטאת הנעשות בפנים (בהיכל) הן חיוניות. מקור ההלכה הוא פסוק בויקרא ד:כ, בהקשר של פר העלם דבר של ציבור. הפסוק כולו נדרש ובא להשוות בין קרבן החטאת של כהן גדול לקרבן החטאת של כהן גדול ביום הכיפורים ולקרבן החטאת של עבודה זרה של הציבור. בדרשות מהפסוק גם מבחינים בין מרכיבים חיוניים לבין מרכיבים שאינם חיוניים בקרבנות שדמם ניתן על מזבח הפנימי.

הגמרא מביאה ברייתא ששם תנא אחר מביא דרשה אחרת להסביר הטעם של בית הלל שמנתה אחת מעכבת בחטאת ולא שתי מתנות. מועלות שתי קושיות על דרשה זו כי מציעים דרשה אלטרנטיבית. אבל פותרים את הקושיות. אם לפי בית שמאי, אין פיגול אלא אם יש מחשבת פיגול בשתי מתנות, למה זה לא רשום ברשימת קולי בית שמאי? ר' יוחנן ורב פפא מונים דינים שונים שבהם שלושת המתנות שלא מעכבות דומים ושונים מהמתנה המעכבת.

דף נלווה בברייתא דורשים מהפסוק "ודם זבחיך ישפך", שאם רק עשה מתנה אחת של דם בכל קרבן שהוקרב על מזבח החיצון, יצא ידי חובה. אבל הפסוק הזה נצרך לכל מיני דרשות/הלכות אחרות. איך בעל הברייתא דורש את הפסוק לעניינינו אם דורשים משם הלכות אחרות? אלו שדרשו את הפסוק בצורה אחרת, לומדים הלכה זו בדרך אחרת – לומדים את הדין על קרבן חטאת (כבית הלל) ומשם דורשים לשאר הקרבנות. איך דורשים בית שמאי ובית הלל את דעתם לגבי קרבן חטאת מהפסוקים?

הלימוד החודש מוקדש לעילוי נשמת הרב ד"ר ריימונד הררי ז"ל, לרגל היארצייט הראשון שלו. הרב הררי היה מורי הראשון לגמרא, וממנו התחיל החיבור העמוק שלי לגמרא. בתפקידו כמחנך וכמנהל ישיבה דפלטבוש וכרב קהילה, הוא השפיע על אלפים בחכמתו, בחמימותו, ובמחויבותו הבלתי מתפשרת לתורה. יהי זכרו ברוך. המשנה מביאה מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים בנוגע למחשבה בשעת השחיטה להשאיר את הדם או את האיברים המיועדים להקטרה עד למחר. לדעת רבי יהודה, מחשבה זו פוסלת את הקרבן, ואילו לדעת חכמים אינה פוסלת, משום שאין מחשבה בקשר ל"אכילה". המשנה מבהירה כי רק סוגים מסוימים של מחשבות פוסלות את הקרבן: מחשבה "חוץ לזמנה", "חוץ למקומה", או "שלא לשמה בחטאת ובקרבן פסח. המשנה מונה מספר דוגמאות למחשבות שאינן פוסלות את הקרבן, כגון, מחשבה שאדם טמא או ערל יאכל את הבשר, או שהדם יינתן על מזבח הלא נכון. עמדתו של רבי יהודה נלמדת בתחילה מן הפסוק בויקרא ז:טו "לא יניח ממנו עד בקר" המתייחס לאיסור השארת הבשר מעבר לזמן המיועד (נותר). אולם הגמרא דוחה את הלימוד הזה, שכן אין הוא יכול לשמש מקור למחשבת "חוץ למקומה" וגם כי כתוב בברייתא כי מקורו של רבי יהודה הוא בסברה: אם פעולה של השארת הדם מעבר לזמן או למקום פוסלת את הקרבן, אזי גם מחשבה לעשות כן צריכה לפסול.  רבי יהודה אינו מרחיב את סברתו לשאר המקרים המובאים במשנה, כגון אכילה על ידי אדם טמא או ערל, משום שאפילו אם המעשים הללו יבוצעו בפועל, הקרבן עצמו לא ייפסל. הגמרא מנתחת כל אחד מהמקרים המוזכרים במשנה ומסבירה מדוע אף אחד מהם אינו פוסל את הקרבן. רבי אבא מסביר שאף על פי שרבי יהודה פוסל קרבן כאשר ישנה כוונה להשאיר את הדם עד למחרת, אם לאחר מכן מתווספת מחשבת פיגול, כגון כוונה לאכול את הבשר לאחר זמנו, הקרבן הופך לפיגול, למרות המחשבה הפוסלת הקודמת. רבא מנסה להביא ראיה לדבריו של רבי אבא, אך ראייתו נדחית. רב הונא מקשה על דברי רבי אבא, והקושיה נותרת ללא פתרון. רב חסדא מביא שתי אמירות, שכל אחת מהן רבא מנסה להוכיח, אך ההוכחות נדחות. הראשונה קובעת שאם אדם מתכוון שאנשים טמאים יאכלו את הקרבן ביום שלמחרת, הקרבן הופך לפיגול וחייבים עליו כרת, אף על פי שטמאים אסורים באכילתו כבר עכשיו. השנייה עוסקת בקרבן פסח שלא נצלה, או בקרבן תודה שלא הובאו עמו לחמי תודה. אף על פי שבשר הקרבנות הללו אסור באכילה במצב זה, אם אדם טמא אוכל מהם, הוא חייב כרת. בית שמאי ובית הלל חלוקים לגבי מספר מינימלי של מתנות דם הנדרשות על המזבח בקרבן חטאת. שניהם מסכימים שבכל הקרבנות הניתנים על המזבח החיצון, מלבד החטאת, אם ניתנה מתנה אחת בלבד, הקרבן כשר. אולם הם חלוקים לגבי קרבן החטאת: בית שמאי סוברים שיש צורך לפחות בשתי מתנות, ובית הלל סוברים שמתנה אחת מספיקה. במקרה שבו נדרשת רק מתנה אחת, אם המתנה הראשונה נעשתה כראוי ובמהלך המתנה השנייה הייתה מחשבת פיגול (כלומר, כוונה לאכול את הבשר לאחר זמנו), הקרבן אינו נפסל. אך אם המתנה הראשונה נעשתה עם מחשבת פיגול והמתנה השנייה נעשתה כראוי, הקרבן הופך לפיגול וחייבים עליו כרת, שכן המחשבה הפוסלת הייתה במהלך הפעולה שמכשירה את אכילת הבשר. לעומת זאת, בקרבנות הניתנים על המזבח הפנימי, כל המתנות נחשבות חיוניות. לכן, אם במהלך חלק מהמתנות בלבד ישנה מחשבה פסולה, כגון כוונה לאכול או להקטיר את הבשר לאחר זמנו, הקרבן נפסל, אך אינו נחשב לפיגול ואין עליו חיוב כרת, משום שפיגול חל רק כאשר הכוונה הפסולה מלווה את כל הפעולה שמכשירה את אכילת הבשר (אין מפגלים בחצי מתיר).

בזמן הקרבת קרבן הפסח, פקקו את הנקב שבקרקע העזרה כדי לוודא שכל הדם הנשפך ייאסף. רבי יהודה וחכמים נחלקו בטעם המנהג הזה. רבי יהודה אומר שהדם נאסף והוזרק על המזבח למקרה שחלק מהדם של הקרבנות נשפך ועדיין לא הוקרב על המזבח. חכמים מסבירים שהמטרה הייתה להראות את מסירותם של הכהנים, שעמדו עד ברכיהם בדם בזמן עבודתם במקדש. על כל אחת מהדעות מקשה הגמרא. על דברי רבי יהודה שואלת הגמרא כיצד ייתכן שהדם כשר להקרבה אם לא נאסף בכלי שרת. לאחר פתרון קושיה זו, עולה שאלה נוספת: דם התמצית, שהוא הדם הפנימי הנשאר בגוף, עשוי לבטל את דם הנפש, שהוא הדם היוצא בשחיטה וראוי להקרבה. על דברי חכמים שואלת הגמרא האם הדם המצטבר יוצר חציצה בין רגלי הכהנים לרצפת העזרה, דבר שעלול לפסול את עבודתם. כמו כן שואלת האם הבגדים שהתלכלכו בדם נפסלים לשימוש בעבודת הכהונה. כל הקושיות הללו נפתרות בסופו של דבר. רבי אליעזר וחכמים נחלקים האם מחשבת פיגול על דבר שאינו מיועד לאכילה או להקטרה, כגון מחשבה לאכול דבר שאינו נאכל או להקטיר דבר שאינו מוקטר, פוסלת את הקרבן. רבי אליעזר מחמיר, ואילו חכמים מקילים. דיני פיגול חלים רק על חלקי הקרבן המיועדים לאכילה או להקטרה על המזבח. אם כהן חושב מחשבת פיגול, כגון לאכול או להקטיר חלק מהקרבן לאחר הזמן המותר, הקרבן נפסל רק אם המחשבה נוגעת לחלק המיועד לאכילה או להקטרה. חלקים שאינם נאכלים או שאינם מיועדים להקטרה, כגון העור, הגידים, הקרניים ודומיהם, אינם נחשבים לעניין פיגול. בקרבן נקבה, מחשבה על העובר, השליה או הביצים אינה פוסלת את הקרבן. אם הקרבן נעשה פיגול, אכילת חלב או ביצים ממנו אינה מחייבת כרת. רבי אלעזר מוסיף שאף על פי שמחשבה על העובר או חלק דומה לו אינה פוסלת את הקרבן מצד עצמה, אם הקרבן עצמו נפסל מחמת מחשבה פסולה, גם חלקים אלו, כגון העובר, נחשבים כפיגול. שלושה מקורות, כולל המשנה הנידונה, מובאים לתמוך בדעת רבי אלעזר. נעשות ניסיונות להפריך את דבריו, אך לבסוף רק דיוק מהמשנה שלנו מתקבל כהוכחה מכרעת לדבריו. משנה בזבחים דף פ"ד ע"א מביאה מחלוקת בין רבי עקיבא לחכמים בנוגע לקרבן בעל מום שהוקרב בטעות על המזבח. רבי עקיבא סובר שאם כבר הונח על המזבח – אין מסלקים אותו. חכמים חולקים וסוברים שיש להסירו. הגמרא מגבילה את דברי רבי עקיבא בשלושה תנאים: ההלכה חלה רק על סוגים מסוימים של מומים; אם המום היה קיים לפני שהוקדש הקרבן – מסלקים אותו; וכן אם מדובר בנקבה שהוקדשה לעולה – מסלקים אותה. רבי זירא מקשה על ההגבלה השלישית מברייתא שהובאה קודם לכן בדיון על דברי רבי אליעזר. קושיה זו נפתרת בסופו של דבר.  

כיצד ניתן להשתמש בפסוק "בכל קדש לא תגע" כדי ללמד, לדעת ריש לקיש, שאסור לאכול בשר קודשים בטומאה, כאשר פסוק זה נצרך לפי ריש לקיש ללמד על איסור טמא לאכול בשר קודשים לפני זריקת הדם? כדי ליישב את הקושי, הגמרא מסבירה כיצד ניתן ללמוד את שני האיסורים מאותו פסוק. ישנה מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש בנוגע לטמא שאכל בשר קודשים לפני זריקת הדם – האם הוא לוקה או לא. אביי ורבא נחלקים ביניהם לגבי היקף המחלוקת. רבי יוחנן וריש לקיש נחלקים גם בשאלה האם אדם שמעלה אברים של בהמה לא כשרה על גבי המזבח לוקה או לא. לאחר שמעלים קושיה על כך, מוסבר שלדעת כולם הדבר אסור, אך אין בו מלקות, שכן מדובר בלאו הנלמד מכלל עשה. המחלוקת היא בנושא אחר, אך דומה – האם העלאת חיה היא ביטול מצוות עשה, או שמא רק לא ניתן להביא לכתחילה, אבל בדיעבד מותר. שלוש גרסאות של שאלה מובאות בנוגע לשיריים: אם אדם פסול קיבל וזרק את הדם – האם הדבר פוסל את הקרבן, כלומר האם ניתן לקחת דם נוסף מהבהמה ולזרוק אותו על המזבח? או, אם כוס עם הדם יצאה מחוץ לעזרה, האם ניתן לקחת דם נוסף מהבהמה? או, אם השתמשו בכמה כוסות לאיסוף הדם, ואחת מהן שימשה לזריקה, האם ניתן לשפוך את הדם שבכוסות האחרות על יסוד המזבח כשיריים? כיצד מאפשרת המשנה לתקן טעויות מסוימות? מדוע מוזכרים שלושה מקרים שונים כאלה במשנה – מה מיוחד בכל אחד מהם?

דף נלווה  עולא אמר בשם ריש לקיש שאפילו אם אדם טמא מכניס רק חלק קטן מגופו לעזרה, הדבר אסור (ביאה במקצת שמה ביאה). רבי הושעיא מקשה על דבריו ממקרה של מצורע שראה קרי בערב פסח, אשר מותר לו להמשיך בתהליך הטהרה, תהליך שדורש הכנסת חלק מגופו לעזרה. עולא מתרץ את הקושיה. סיוע לדברי עולא מובא מברייתא העוסקת בסמיכה של אשם המצורע, הנעשית מחוץ לעזרה. אם היה מותר להכניס רק חלק מהגוף, ניתן היה לבצע את הסמיכה בתוך העזרה על ידי הכנסת הידיים בלבד. רב יוסף דוחה את הסיוע הזה – וישנן שתי גרסאות שונות כיצד הוא דחה אותו. קושיה עולה על הברייתא שהובאה לתמוך בעולא: אם סמיכת האשם נדרשת מן התורה, ואם סמיכה צריכה להיעשות סמוך לשחיטה לפי דין תורה (תכף לסמיכה שחיטה), אז יש להתיר את הסמיכה בעזרה! רב אדא בר מתנא מתרץ את הקושיה, אך קיימות גרסאות שונות לגבי אופן התרוץ. רבינא ורבין כל אחד מתרץ את הקושיה על דברי עולא בדרך שונה. רבינא סובר שהכנסת חלק מהגוף לעזרה אסורה רק בעונש מלקות, אך אין עליה עונש כרת. רבין טוען שהציטוט של עולא בשם ריש לקיש אינו מדויק, וריש לקיש דיבר על מלקות הניתנות למי שנוגע בקודשים. זהו מחלוקת בין ריש לקיש ורבי יוחנן, כאשר כל אחד מהם מפרש את הפסוק "בכל קודש לא תגע" באופן שונה. רבי יוחנן סובר שהפסוק מתייחס לתרומה, ולא לקודשים. כיצד ריש לקיש לומד מהפסוק את איסור הנגיעה בקודשים, הרי ידוע שהוא לומד ממנו את איסור אכילת קודשים (במחלוקת אחרת עם רבי יוחנן)? הגמרא מסבירה כיצד ניתן ללמוד את שני האיסורים מאותו פסוק.  

המשנה מתירה שחיטה בזר, נשים, עבדים וטמאים, ומלשון המשנה נשמע שהשחיטה כשרה רק בדיעבד. אולם, מקור אחר סותר זאת ומורה במפורש כי שחיטה על ידי זר וכדומה מותרת אף לכתחילה. לאחר עיון נוסף, הסתירה מתבררת: אכן מותר לזרים, נשים ועבדים לשחוט קרבנות מלכתחילה. אם אדם טמא שחט את הקרבן, השחיטה כשרה רק בדיעבד שמא ייגע בבעל החיים ויטמא אותו. אך ממקור נוסף נראה כאילו היא אסורה מדאורייתא. אך הסוף פותרים בכך שהמקור מדבר על איסור דרבנן. ישנן שתי גרסאות שונות של ברייתא בנוגע לאיסור על אדם טמא לשחוט או לעשות סמיכה על הקרבן. כל גירסה מבינה אחרת את האיסור להיכנס לעזרה: האם האיסור חל גם כאשר רק חלק קטן מהגוף נכנס, או רק כאשר רוב הגוף נכנס? (ביאה במקצת שמה ביאה או לא שמה ביאה). עולא, בשם ריש לקיש, סובר שאפילו אם אדם טמא מכניס רק חלק קטן מגופו לעזרה – הדבר אסור. רב הושעיא מקשה על כך ממקרה של מצורע שראה קרי בערב פסח, אשר מותר לו להמשיך בתהליך הטהרה, תהליך שדורש הכנסת חלק מגופו לעזרה. עולא מתרץ את הקושיה. רב יוסף מסיק מתירוצו של עולא שבמקרה מקביל, כאשר רוב הקהילה זבים ואז נטמאו בטומאת מת לפני פסח, הדין יהיה זהה. אביי, לעומת זאת, מקשה על הסקת רב יוסף שתי קושיות.  

דף נלווה נידונים מקרים שונים שבהם יש שילוב של מחשבת של חוץ לזמנו ומקומו, והשאלה היא האם יש עליהם עונש כרת או לא. מדייקים דברים שונים מהמשפט במשנה שלפיו מחשבה על אכילה והקטרה אינן מצטרפות, וזאת כדי לענות על שאלות שהעלו רב אשי ורבא, וכן כדי להעלות סתירה פנימית במשנה עצמה. הסתירה נפתרת. השחיטה מותרת גם בידי מי שאינם כהנים, נשים, עבדים ואפילו אדם טמא – בתנאי שאינם נוגעים בבעל החיים. לכן, מחשבת פיגול בזמן השחיטה עלולה לפסול את הקרבן ולהפוך אותו לפיגול.

אילפא ורבי יוחנן נחלקו האם המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים נוגעת רק כאשר שתי המחשבות הפסולות היו בשתי עבודות שונות, או אף כאשר הן התרחשו באותו עבודה.  עולה קושי נגד כל אחד מהם. הקושי נגד רבי יוחנן נפתר, אך הקושי נגד אילפא נותר ללא פתרון. מחלוקת במסכת תמורה כ״ה ע"ב בין רבי מאיר לרבי יוסי מובא להשוואה. אביי ורבא חלוקים לגבי הבנתם את אותה מחלוקת והאם הוא דומה או לא למחלוקת בין רבי יהודה וחכמים במשנתינו. ישנה דיון בלשון המשנה – האם היא מתייחסת למחשבה של "כזית... וכזית" או ל"כזית..., כזית". מהן ההשלכות ההלכתיות של הנוסחים השונים? איזה נוסח מתקבל וכיצד הוכח זאת?

רבא מסביר את מקור הדין בתורה לגבי מחשבה פסולה הפוסלת את הקרבן – בפרט כאשר הכהן מתכוון לזרוק את הדם, להקטיר את האיברים או לאכול את הבשר "מחוץ לזמנו" או "מחוץ למקומו". מחשבה של "מחוץ לזמנו" הופכת את הקרבן לפיגול ומחייבת את האוכל ממנו בעונש כרת, ואילו מחשבה של "מחוץ למקומו" אינה גוררת עונש זה. רבא מלמד שכל הדינים הללו נלמדים מהפסוק בויקרא ז:יח, אשר משמש גם מקור להלכות נוספות הקשורות לפיגול. ברייתא מביאה פירוש חלופי, הרואה את הפסוק כמתייחס למי שאכל את הבשר בפועל לאחר הזמן המיועד (ביום השלישי), ולא למחשבה פסולה בזמן העבודה. מובאות דרשות שונות על לשון הפסוק הזה ועל פסוקים נוספים הקשורים אליו, כגון ויקרא יט:ז, כדי להבהיר את פרטי הדין ומשמעותו של פיגול. אם הייתה מחשבה פסולה של "מחוץ לזמנו" אך הקרבן גם נעשה באופן אחר הפוסל את הקרבן, כמו "מחוץ למקומו", אין עונש כרת. אולם רבי יהודה חולק, וסובר שאם מחשבת "מחוץ לזמנו" קדמה, הקרבן נחשב לפיגול והאוכל ממנו חייב כרת. אילפא ורבי יוחנן נחלקו האם המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים נוגעת רק כאשר שתי המחשבות הפסולות היו בשתי עבודות שונות, או אף כאשר הן התרחשו באותו עבודה.  

דף נלווה בדיון על מקרים שונים של כוונה פסולה בפיגול, המשנה מזכירה מקרה של מי שמתכוון לאכול את העור שבצד הזנב (האליה) מחוץ לעזרה או שלא בזמנו. מאחר שבדרך כלל הזנב אינו נאכל, לא ברור כיצד להסביר זאת. שמואל, רב הונא ורב חסדא כל אחד מהם מפרש את המשנה באופן שונה. רבה, אביי ורבא מנסים להסביר את מקור האיסור בתורה על כוונה פסולה הפוסלת את הקרבן כאשר אדם מתכוון לזרוק את הדם, להקטיר את האיברים או לאכול את הבשר "מחוץ לזמנו" או "מחוץ למקומו." . כוונה של מחוץ לזמנו הופכת את הקרבן לפיגול ומחייבת עונש כרת למי שאוכל ממנו, בעוד שכוונה של מחוץ למקומו אינה גוררת עונש זה. דינים אלו נלמדים מפרקים ז' וי"ט בספר ויקרא, אך קיימת מחלוקת כיצד בדיוק הם נלמדים. על שיטותיהם של רבה ואביי הועלו קושיות, ולבסוף הן נדחו.

דף נלווה שלושה פירושים שונים – של שמואל, ריש לקיש ורבי יוחנן – מובאים כדי להסביר את המשנה הפוסלת קרבן שדמו נזרק במקום הלא נכון על המזבח, או על מזבח שאינו מיועד לו. כל פירוש נבחן לעומק, ונשאלות עליו קושיות לאור מקורות תלמודיים והלכתיים נוספים.

דף נלווה אם רגל אחת של הבהמה הייתה מחוץ לעזרה בזמן השחיטה או בעת קבלת הדם, האם זה מפסול את הקרבן? על מה הדבר תלוי? אם חלק מבשר בהמה בקשים קלים יותר יוצא מן העזרה לפני שנזרק הדם, האם הקרבן פסול? אביו של שמואל שואל את שמואל מספר שאלות לגבי הבהמה או השוחט או הכהן שקיבלו את הדם התלוי באוויר, האם זה פוסל את הקרבן? אם הדם הונח במקום הלא נכון על המזבח או על המזבח הלא נכון, המשנה פוסקת שפסול. שמואל מבין שהדם מתקבל (הבעלים מתכפרים) אך הבשר פסול. מובאת משנה בזבחים ל״ב כדי להעלות סתירה על שמואל, אך הסתירה נפתרת.

בפסוק בתורה העוסק בטהרת המצורע, בויקרא יד:יז, נאמרת המילה "ימין" שלוש פעמים – אחת לגבי היד, אחת לגבי הרגל ואחת לגבי האוזן. רבא מסביר שכל אחת מהן באה ללמד על הצורך ביד ימין בטקס שונה: אחת לקמיצה במנחות, אחת לחליצה, ואחת לעבד עברי שנרצע באוזנו. אם נקבל את דברי רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן, שכל מקום שנאמר בו "כהן" יש לבצע את הפעולה ביד ימין, הדרשה של רבא לגבי קמיצה באה ללמד שגם נתינת הקומץ בכלי שרת צריכה להיעשות ביד ימין. לפי דעת רבי שמעון, שאינו מחייב שלב זה בתהליך, או שאינו מחייב בו את יד ימין, הרי שקמיצה עצמה נעשית ביד ימין, כפי שנלמד מויקרא ו:י, שבו מנחה נמשלת לחטאת. לכן, הדרשה של רבא מתייחסת למנחת חוטא (בקרבן עולה ויורד). המשנה פוסקת שאם הדם נשפך ישירות מהבהמה על הרצפה, מבלי להיאסף תחילה בכלי שרת, הדם נפסל. ברייתא מלמדת שהדם שיש לאסוף הוא הדם המתפרץ בשעת השחיטה, ולא דם מחתך, ולא הדם הנשאר לאחר שרוב הדם כבר יצא מהבהמה. הדם חייב להגיע ישירות מהבהמה אל כלי השרת, שממנו יוזה הדם על המזבח. דינים אלו נלמדים מויקרא ד:ה, מדיני חטאת כהן גדול. רב פוסק שיש לאסוף את כל הדם, כפי שנלמד מויקרא ד:ז. לפי שמואל, יש להרים את הסכין מיד לאחר השחיטה כדי למנוע טפטוף דם מהסכין אל הכלי, שכן הדם חייב להגיע ישירות מהבהמה אל הכלי. רב חסדא ורבי יוחנן מסבירים שיש להחזיק את צוואר הבהמה ישירות מעל הכלי, כדי שהדם יזרום ישירות לתוכו. רבי אסי שאל את רבי יוחנן שאלה לגבי חלל האוויר שמעל הכלי. מובאות שלוש גרסאות שונות לשאלה ולתשובה: אם תחתית הכלי נשברה לפני שהדם הגיע אליו, אך הדם כבר נכנס לחלל האוויר של הכלי, האם נחשב כאילו הגיע לכלי? ההשלכה היא שאם נחשב שהדם הגיע לכלי, ניתן יהיה לאסוף אותו מהרצפה ולזרוק אותו על המזבח. התשובה מובאת מברייתא העוסקת בחבית שאליה זרמו מים חיים לחלל האוויר שלה, מה שפוסל אותה לשימוש במי חטאת, שכן נחשב כאילו המים נכנסו לכלי. תשובה זו בעייתית, שכן המקרה של מי חטאת אינו עוסק בכלי שבור. כדי להסביר מדוע הובאה תשובה זו, הגמרא מציגה את השאלה כשאלה כפולה. השאלה נשאלה על החבית, והתשובה ניתנה מהברייתא הנ"ל. השאלה נשאלה על החבית, והתשובה ניתנה מדין דם הבהמה לאחר השחיטה, שצריך להגיע ישירות. מאחר שהוא עובר תחילה דרך חלל האוויר, הדבר מלמד שיש להתייחס לחלל האוויר כאילו הדם נכנס לכלי עצמו. אם הבהמה נפגמה לאחר השחיטה אך לפני איסוף הדם בכלי או לפני הבאת הדם למזבח או לפני זריקתו הדם נפסל. מובא מקור לכך מקרבן חטאת. הגמרא מנסה להוכיח שהדין חל גם על קרבנות בקדושה קלה, כמו קרבן פסח, אך ההוכחה נדחית.  

אם הכהן אינו עומד ישירות על הרצפה אלא על חפץ המונח על הרצפה בזמן ביצוע אחת מעבודות הקרבן המרכזיות, הדבר נחשב לחציצה – והקרבן נפסל. מהיכן נלמד דין זה? המשנה מביאה שלוש דוגמאות לחציצה בין הכהן לרצפה. כל אחת מהן נחוצה כדי להמחיש סוגים שונים של חציצות. נאמר בברייתא את דברי רבי אליעזר: אם הכהן עומד כאשר רגל אחת על הקרקע והרגל השנייה על חפץ, והחפץ הוסר כך שהוא יכול לעמוד רק על הרגל שעל הקרקע – הקרבן כשר. רבי אמי מעלה שאלה לגבי כהן העומד על אבן שאינה מחוברת לקרקע. גרסה אחת של שאלתו עוסקת בשאלה האם רפיון האבן נחשב לחציצה. גרסה אחרת בודקת האם, אם האבן הוסרה והכהן עומד על הקרקע שמתחתיה – האם העבודה כשרה. המשנה דנה גם במחלוקת בין חכמים לרבי שמעון בשאלה האם קבלת הדם ביד שמאל פוסלת את הקרבן. המחלוקת נובעת מהבנת הפסוק בויקרא ד:כה. שלושה הסברים מובאים על ידי רב יהודה, רבא ואביי כדי לברר את שורש המחלוקת. אביי מוסיף פירוש שלישי בשם רבי אלעזר בן רבי שמעון, שלפיו קבלת הדם חייבת להיעשות ביד ימין, אך זריקת הדם יכולה להיעשות ביד שמאל. רבא בר בר חנה מביא בשם רבי יוחנן: אם נאמר בתורה גם "כהן" וגם "אצבע" – הפעולה חייבת להיעשות ביד ימין. רבא מבהיר שרבי יוחנן התכוון שגם אם אחד מהמונחים מופיע לבדו – יש לנהוג ביד ימין. אביי מגביל את הכלל הזה לעבודות הקרבן המרכזיות בלבד. הגמרא מסבירה שלדעת רבי שמעון, יש צורך ביד ימין אם מופיעה המילה "אצבע" לבדה או "כהן" יחד עם "אצבע". לפי כלל רבי יוחנן, שמילה "כהן" מחייבת שימוש ביד ימין – מדוע רבא למד גזירה שווה משלוש הפעמים שנאמר "ימין" בטהרת המצורע (יד ימין, רגל ימין, אוזן ימין), והחיל אחת מהן על קמיצה – הרי כבר נאמר "כהן" בפסוק? הדבר בא ללמד הלכה נוספת המחייבת שימוש ביד ימין.

כמה קושיות מועלות כנגד המסקנה שלפיה זקני הדרום סוברים שניתן להקריב את קרבן הפסח עבור אדם הטמא בטומאת מת. לאחר שמובאת קושיה על סמך שאלה של רמי בר חמא, מסיקה הגמרא שרמי בר חמא חולק בבירור על זקני הדרום. הוא סובר שאין להקריב את קרבן הפסח עבור אדם הטמא טומאת מת, ואם הקריבו – הקרבן פסול. ברייתא מובאת כקושיה על עמדתו של רמי בר חמא, אך הקושיה נפתרת בסופו של דבר. ישנן שתי גרסאות שונות לקושיה זו. בנוסף, הגמרא דנה במקרה של כהן שיושב בעת ביצוע עבודת הקרבנות. במקרה כזה, הקרבן נפסל. שני פסוקים שונים הובאו כמקור דין זה.