דף יומי לנשים - הדרן

דף נלווה לאחר השוואת המשנה בזבחים למשנה מקבילה בתמורה, הגמרא מסבירה כי המשנה בזבחים נכללה כדי להדגיש שגם דבר האסור מחוץ למקדש – מאחר שהוא אסור בהנאה לגמרי – אינו מתבטל ויש להניחו למיתה. אולם הדבר מעורר קושי, שכן עיקרון זה נראה שניתן ללמוד ממשנה בעבודה זרה. הפתרון הוא שהמשנה בעבודה זרה אינה עוסקת בפריטים המיועדים למזבח. לכן, אילו הייתה קיימת רק אותה משנה, היה מקום לחשוב שבענייני קרבנות יחולו דיני ביטול, כדי שלא להפסיד קודשים. לעומת זאת, אילו נלמדה רק המשנה בזבחים, היה ניתן לחשוב שהחומרה נובעת מכך שפריטים אלו מאוסים ואינם ראויים למזבח, אך בהקשרים שאינם מקדשיים אולי דיני ביטול כן יחולו. לפי דין תורה, כאשר פריטים מותרים ואסורים מתערבים, האסורים מתבטלים ברוב אם המותרים הם הרוב. עם זאת, יש חריגים לכלל זה. מדוע, אם כן, בהמה אינה מתבטלת ברוב כאן? הגמרא מציעה תחילה שהבהמות נכללות בקטגוריה של דברים הנמכרים ביחידות (במנין), שאינם מתבטלים לפי דעת רבי מאיר. הסבר זה מתאים להבנתו של ריש לקיש את עמדת רבי מאיר במשנה ערלה ג:ו–ז, הכוללת דברים הנמכרים בדרך כלל ביחידות אך לעיתים גם שלא כך. אולם הוא אינו תואם את פירושו של רבי יוחנן לדעת רבי מאיר, הרלוונטי רק לדברים הנמכרים תמיד ביחידות – קטגוריה שאינה כוללת בהמות, שכן לעיתים הן נמכרות בעדרים.

פרק זה עוסק במקרים של תערובות – קרבנות שהתערבבו עם קרבנות אחרים, קרבנות שהתערבבו עם חולין, או קרבנות כשרים שהתערבבו עם דברים שפסולים למזבח. כל סוג תערובת נידון לפי דינים שונים. אם קרבנות נתערבו עם בהמות האסורות בהנאה – כגון שור הנסקל או חטאת הנפסל וחייבים להשאירו למות – כל הבהמות שבתערובת נידונות למיתה. במקרה זה אין דין ביטול. אם קרבן נתערב עם בהמות שאסורות להקרבה על המזבח אך מותרות בהנאה, הבהמות נותרות לרעות עד שיימכרו, והכסף ממכירת היקרה שבהן משמש לקניית קרבן חלופי. אם קרבן נתערב עם בהמות שלא הוקדשו כלל, כל הבהמות נמכרות לקרבנות מאותו סוג ומוקרבות על המזבח לשם "מי שהוא בעליהן". אם קרבנות מאותו סוג נתערבו – כולם מוקרבים על המזבח לשם "מי שהוא בעליהן." אך אם נתערבו סוגי קרבנות שונים, כגון עולות עם שלמים, הבהמות נותרות לרעות עד שיפלו בהם מום, ואז קונים בהמות חדשות מכל סוג לפי ערך היקרה שבקבוצה, על חשבון הבעלים. במקרים שבהם אי אפשר למכור את הבהמות, כגון בכורות ומעשרות, הן נותרות לרעות עד שיפלו במם מום. הבעלים פודים את קרבנו בכסף בשווי היקרה שבקבוצה, ובכסף זה קונים קרבן חדש. אז, ניתן לשחוט את הבהמות ולאכול אותן כבכורות ומעשרות רגילים המותרים בשחיטה לאחר שנופלים בהם מום. המשנה מוסיפה מקרה שבו אין דין תערובת כלל: חטאות ואשמות אינן מתערבבות זו בזו כי אשם רק יכול להיות איל וחטאת לא יכול להיות איל. הגמרא מקשה על לשון המשנה "אפילו אחד מריבוא," ומבארת שהכוונה לשור הנסקל שנתערב עם קרבנות רבים. הפרק משווה בין משנה זו לבין משניות במסכת תמורה ובעבודה זרה שלכאורה נראים שאומרים אותו דבר. כל אחת מהן מוסיפה פרט ייחודי שאינו נלמד בבירור מן האחרת ולכן היה צורך בכולם.

דף נלווה כיצד רבי יהודה מתמודד עם הקשיים שהעלה רב שיזבי? בתחילה מראה הגמרא שהוא דורש את ההלכות שרב שיזבי דרש מהמילה טריפה (שגם הפסוקים על נבלת עוף וגם על חֵלֶב בהמה חלים רק על עופות ובהמות כשרות) בדרך שונה. לאחר מכן מובאות שלוש הצעות כיצד להסביר את משמעות המילה "טרֵפה" בפסוק העוסק בחֵלֶב. שתי ההצעות הראשונות נדחות. כיצד רבי מאיר מסביר את שלושת הפסוקים על נבילה וטריפה – שניים העוסקים בטומאת עוף מת ואחד העוסק בחֵלֶב? נאמרת ברייתא שממנה נדרשים חלק מן ההלכות שהוזכרו קודם מתוך הפסוקים, והיא מלמדת שדין החֵלֶב חל רק על בהמות כשרות ולא על חיות. רבי יוחנן ורבי אלעזר חלוקים האם רבי מאיר סובר שמליקה מוציאה עוף מטומאת נבֵלה גם בעופות בעלי מום או אף בעופות שאינם קרבים על המזבח. מכאן מגיע רבי ירמיה לשאול האם אותו דין יהיה נכון גם אם במקום עריפת עגל בטקס עגלה ערופה היו שוברים את גבו של עז.

הגמרא ממשיכה לדון בשאלה האם מליקה שנעשית על ידי זר, מי שאינו כהן, מוציאה את העוף מטומאת נבילה. חזקיה מביא פסיקה: אם זר ביצע מליקה והעוף הונח בכל זאת על גבי המזבח אין מורידים אותו. לעומת זאת, במקרה דומה שבו קמיצה נעשית על ידי זר, מורידים את זה מהמזבח. עולה השאלה: מדוע יש הבדל בין שני המקרים? נשנית ברייתא שמביאה מקור מהתורה לדיני המשנה בנוגע למליקה ביד שמאל, בלילה, ובמצבים נוספים שאינם כשרים. הגמרא דנה האם מליקה של עוף טריפה מונעת ממנו להיטמא בטומאת לנבילה. בנושא זה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה. הגמרא בוחנת את המקורות לדעותיהם של רבי יהודה ורבי מאיר. פסוק העוסק באיסור אכילת חלב נבילה וטריפה מובא כדי לערער על הוכחתו של רבי יהודה.

מצגת  

מצגת

דף נלווה

דף נלווה המשנה מפרטת, כפי שעשתה בפרק ב', זבחים כ"ט:ב, מצבים שונים שבהם מחשבה יכולה או אינה יכולה ליצור מצב של פיגול, שבו אכילת הבשר תגרור עונש כרת. רבי יהודה חולק על אחת ההלכות, וסובר שאם נעשתה מליקה בעוף בכוונה להקריב את הדם לאחר הזמן, ולאחר מכן נסחט הדם בכוונה לשרוף את הבשר מחוץ לעזרה – הרי זה פיגול, שכן אף על פי שהקרבן נפסל מסיבות אחרות, הפסול של "חוץ לזמנו" קדם. ברייתא עוסקת בפסוקים של קרבן עולת העוף ומסיקה מהם מספר הלכות לגבי קרבן זה: מי שמתנדב להביא קרבן כזה, יכול להביא רק עוף אחד. המליקה חייבת להיעשות על ידי כהן. המליקה אינה נעשית בסכין. המליקה נעשית בראש המזבח. המליקה נעשית בעורף העוף. יש לנתק את ראש העוף. כל הדם נסחט (אין שארית). הדם נסחט על החלק העליון של קיר המזבח. יש מחלוקת האם המליקה וסחיטת הדם נעשות על הסובב – הרצועה שסביב המזבח – או בראשו. ברייתא נוספת מביאה דעות שונות לגבי האיברים הנזרקים לבית הדשן ואופן הוצאתם מגוף העוף. העוף נבקע לשניים – פעולה זו נעשית ביד, כפי שנלמד מפסוק בספר שופטים לגבי שמשון. רבי אלעזר ברבי שמעון חולק על תנא המשנה שלנו בנוגע לקרבן חטאת העוף שבו הכהן ניתק את הראש – האם הקרבן נפסל או לא. מובאות שלוש פרשנויות אפשריות להסביר את סיבת המחלוקת ביניהם.  

שלושה מעשים נעשו בתחתית המזבח בצד דרום-מערב, כפי שנדרש מפסוקים בתורה. עולת העוף הובאה בדרך כלל בצד דרום-מזרח, כדי שהכהן יהיה קרוב לבית הדשן, שם נזרקו חלקים מהעוף כדי להיפטר מהם. שלושה מעשים נעשו בראש המזבח בצד דרום-מערב, והכהן המבצע את הפעולה היה הולך ישירות לשם במקום להקיף את המזבח כולו. הסיבה לכך הייתה כדי למנוע פגיעה בפריטים מהעשן העולה בראש המזבח. המשנה מתארת בפירוט כיצד הוקרבה חטאת העוף. ברייתא מביאה מקור המסביר מדוע דם הקרבן הזה ניתן בתחתית המזבח ולא בחלקו העליון, כמו בחטאת הבהמה. מובאות שתי גרסאות שונות לביצוע מליקה – אחת בשם רב ואחת מברייתא. פעולה זו נחשבה לאחת הקשות שהכהן נדרש לבצע. גם ביצוע קמיצה במנחה וחפינה בקטורת ביום הכיפורים נחשבו לקשים. המשנה מתארת בפירוט כיצד הובאה עולת העוף. חלק מהאלמנטים היו דומים לחטאת, אך רבים היו שונים. לדוגמה, הראש לא נכרת בחטאת, אך כן בעולה. כל העוף נאכל על ידי הכהנים בחטאת, ואילו בעולה הוא נשרף כולו, מלבד החלקים שנזרקו לבית הדשן (הזפק, הנוצות והקרביים). הבדלים נוספים כוללים את הדינים של הקרבה בכוונה לקרבן מסוג אחר. חטאת נפסלת, כמו בקרבנות בהמה, ואילו עולה אינה נפסלת. דיני פיגול הרגילים חלים על שתיהן.

כל העליות בבית המקדש היו בשיפוע של שלוש אמות לאורך על אמה אחת בגובה, חוץ מהכבש של המזבח, שהיה בעל שיפוע מתון יותר של שלוש וחמש תשיעיות אמות. הסיבה לכך היא שהכהנים היו צריכים לשאת את איברי הקרבנות אל ראש המזבח. הקמיצה – לקיחת קומץ מהמנחה – הייתה יכולה להיעשות בכל מקום בעזרה. שיירי המנחה נאכלו על ידי הכהנים הזכרים, יכלו להיות מוכנים בכל דרך, והותר לאוכלם רק באותו היום ובלילה שלאחריו, עד חצות. רבי אלעזר הסביר שאם הקמיצה נעשתה בהיכל, היא כשרה, שכן היא דומה לבזיכי הלבונה (שגם בהן נאמרה המילה "אזכרתה"  שמובאות מתוך ההיכל ונשרפות מחוץ לו. רבי ירמיה הקשה מברייתא שנראה ממנה שהכהנים עושים את הקמיצה במקום שבו הבעלים מביאים להם את המנחה, כלומר, לא בהיכל, שבו רק כהנים רשאים להיכנס. אולם מובאות שתי תשובות שונות לברייתא זו, כאשר הראשונה נדחית. כל אחת מהתשובות מראה שהברייתא לא באה להגביל את מקום הקמיצה, אלא להרחיבו. רבי יוחנן פסק ששלמים יכולים להישחט בהיכל, שכן אם ניתן לשחוט אותם מחוץ לאוהל מועד, קל וחומר שניתן לשחוט אותם בפנים – שהרי אם המקום המשני כשר, ודאי שהמקום העיקרי כשר. על כך הובאה קושיה מברייתא העוסקת באכילה בהיכל, דבר האסור. כדי ליישב את הקושיה, הובחנה הבחנה בין שחיטה, שהיא עבודה, לבין אכילה, שאינה עבודה. קרבן חטאת העוף מובא לכתחילה בפינת דרום-מערב של המזבח, בחציו התחתון, אך ניתן להקריבו בכל מקום על המזבח. שישה דברים נעשו בפינת דרום-מערב של המזבח – שלושה בחציו התחתון ושלושה בחציו העליון. למטה: חטאת העוף, הבאת המנחה למזבח לצורך קמיצה, ושפיכת שיירי הדם ליסוד. למעלה: ניסוך היין, ניסוך המים, ועולת העוף. כאשר היו עולים על המזבח, היו עולים בצידו הימני של הכבש, פונים ימינה בראשו, מתחילים בפינת דרום-מזרח, מקיפים את המזבח נגד כיוון השעון, ויורדים בצידו השמאלי של הכבש. אך בשלושת המעשים שנעשו למעלה בפינת דרום-מערב, היו עולים בצידו השמאלי של הכבש כדי להגיע ישירות לאותה פינה, ולאחר סיום העבודה היו מסתובבים ויורדים משם. חטאת העוף מובאת בפינת דרום-מערב, והדבר נלמד מהמנחה שמובאת גם היא שם. מיקום המנחה בדרום-מערב נלמד מהפסוק בויקרא ו:ז.  

רב יוסף מציע שני הסברים נוספים מדוע המזבח בבית המקדש השני נבנה גדול יותר מהמזבח בבית המקדש הראשון. כאשר נבנה בית המקדש השני, איך ידעו איפה לקבוע את המיקום המדויק של המזבח? מובאות שלוש תשובות. אילו חלקים מן המזבח חיוניים לביצוע עבודות הקרבנות? הכבש של המזבח היה ממוקם בצידו הדרומי, ורוחבו היה שש עשרה אמות ואורכו שלושים ושתיים אמות. רב הונא מביא מקור להוכיח שהכבש אכן היה בדרום. ברייתא מביאה מקור אחר מדבריו של רבי יהודה. היה רווח צר בין המזבח לבין הכבש – מקור הרווח ותכליתו מבוארים. אם הכבש היה באורך שלושים ושתיים אמות וגם המזבח עצמו היה באורך שלושים ושתיים אמות, כיצד ניתן ליישב זאת עם המשנה במסכת מידות ה:ב, הקובעת שהאורך הכולל היה שישים ושתיים אמות?

מקורות האם ניתן לאכול קודשים קלים כאשר אין מזבח? אביי הוכיח מתוך ברייתא של רבי ישמעאל שאין לאוכלם. רבי ירמיה הקשה על דברי אביי מתוך סתירה בין ברייתות, ויישב את הסתירה באופן שמאפשר אכילת קודשים קלים גם ללא מזבח. עם זאת, רבינא מציע יישוב חלופי לסתירה, והגמרא מביאה יישוב נוסף. רב הונא אומר בשם רב שמזבח המשכן בשילה היה עשוי מאבנים. אך הוקשה על כך מברייתא המסבירה שאש במזבח הנחושת של משה נמשכה עד ימי שלמה. מיישבים זאת בכך שרב הונא סבר כדעת תנא אחר. נשנית משנה האומרת שמזבח בית המקדש השני היה גדול יותר מהמזבח בבית המקדש הראשון. מדוע?

בזבחים נט, הוקשה על שיטת רב הסובר שקרבן שנשחט כאשר המזבח פגום – פסול. הסתירה הייתה מדבריו של רב עצמו, שהתיר להקטיר קטורת גם כאשר המזבח הוסר. התירוץ שניתן הוא שכמו שרבא הסביר שרבי יהודה הבחין בין דם להקטרה (ודרש מזבח שלם לדם), כך גם רב הבחין בין דם להקטרת הקטורת (ודרש מזבח שלם לשחיטה וזריקת הדם). היכן אמר רבא את דבריו על רבי יהודה? מובאת מחלוקת ארוכה בין רבי יהודה לרבי יוסי כדי לספק רקע. לאחר מכן מובאת ראיה להבנת רבא את דעת רבי יהודה, מתוך דברי רבי יהודה על דם קרבנות הפסח שנשפך על הרצפה – אך הראיה נדחית. רבי אלעזר מביא מקור שממנו ניתן ללמוד שצריך מזבח שלם כדי להתיר אכילת שיירי מנחות ושאר מאכלי קודשי קודשים. האם נדרש מזבח שלם לאכילת קודשים קלים? אביי מביא ברייתא עם דרשה של רבי ישמעאל, המוכיחה שאין לאכול מעשר שני בירושלים כשאין מקדש. בתחילה הוא מנסה ללמוד זאת מבכור על פי בניין אב, אך לבסוף לומד זאת מהיקש. הסברו של אביי לדברי רבי ישמעאל מוביל למסקנה שאין לאכול קודשים קלים כשאין מזבח. רבי ירמיה חולק בתוקף על אביי, וקורא לו 'בבלאי טיפשאי' בשל סתירה בין שתי ברייתות, אותה הוא פותר על ידי הבחנה בין קודשי קודשים לקודשים קלים בהקשר להלכה זו.  

דף נלווה ציורים רב שרביא מעלה קושיה שנייה על ראייתו של רבי זירא לדברי רבי יוחנן, כי רבי יוסי סובר שהמזבח היה כולו בצפון, מתוך המשנה במסכת תמיד דף כט ע"א. הוא מציע שאולי לא מדובר בדעתו של רבי יוסי, אלא בדעתו של רבי יוסי הגלילי, שסבר שהמזבח היה בצפון. הוא מביא ברייתא אחרת העוסקת במיקום הכיור, ומסביר מדוע היא מוכיחה שרבי יוסי הגלילי אכן סבר שהמזבח היה כולו בצפון. רב ורבי יוחנן נחלקים בדין בעלי חיים מקודשים שנקדשו להקרבה ולאחר מכן נפסל המזבח. מובא פסוק כמקור לדעתו של רב. שתי קושיות מועלות על עמדתו של רב, אחת מברייתא ואחת מדברי עצמו, ושתיהן נפתרות. בפתרון הקושיה השנייה, הגמרא מזכירה את עמדתו של רבי יהודה. לאחר מכן היא מעיינת בדעה זו במסגרת מחלוקת בין רבי יהודה לרבי יוסי בנוגע לגודל וגובה המזבח בזמן משה.  

דף נלווה אם קדשי קודשים נשחטו על גבי המזבח – האם זו שחיטה כשרה? רבי יוסי סובר שדינה כאילו נשחטו בצפון, ולכן היא כשרה. לעומתו, רבי יוסי ברבי יהודה סובר שהיא כשרה רק אם נשחטה בחצי הצפוני של המזבח. רב אסי מביא בשם רבי יוחנן שרבי יוסי סבר שהמזבח כולו היה בצפון. הוא מוסיף שכאשר אמר רבי יוסי "כאילו בצפון" כוונתו להדגיש שאף על פי שהתורה דורשת לשחוט "על ירך המזבח צפונה," גם שחיטה על גבי המזבח נחשבת כשר, ולא רק ליד. רבי זירא מקשה על פירושו של רב אסי בכך שאם מייסמים אותו על שיטת רבי יוסי ברבי יהודה, זה סותר אמירה אחרת שרב אסי אמר בשם רבי יוחנן - שלפיו אם שחט על הקרקע שעליה עומד המזבח, השחיטה פסולה. רב אסי משיב ששניהם – רבי יוסי ורבי יוסי ברבי יהודה – למדו את שיטתם מהפסוק בשמות כ"כ "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך." האם הכוונה היא שגם עולות וגם שלמים יכולים להישחט על כל חלקי המזבח, או שמא הכוונה היא שעולות נשחטות בחצי הצפוני ושלמים בחצי הדרומי? רב אחא מדפתי שואל את רבינא כיצד להבין את דברי רבי יוחנן, שלפיהם אם שחט על הקרקע שעליה עומד המזבח – השחיטה פסולה. רבי זירא חוזר לדברי רבי יוחנן, שלפיהם רבי יוסי סובר שהמזבח כולו בצפון, ומחפש לכך מקור במשנה. הוא מצטט את המשנה במסכת תמיד כ"ט ע"א, המתארת את מיקום המערכה השנייה – בפינת דרום-מערב, ארבע אמות לצפון. רבי זירא טוען, על פי הסברו של רבי יוסי לצורך שהמערכה תהיה מול פתח ההיכל, שניתן להוכיח מכאן שרבי יוסי סבר שהמזבח כולו היה בצפון. אך רב אדא בר אהבה דוחה את ראייתו של רבי זירא, ומציע לפרש את המשנה לפי שיטת רבי יהודה, שסבר שהמזבח היה חציו בצפון וחציו בדרום – כלומר, היה ממוקם במרכז העזרה.

דף נלווה דם הבכור, המעשר והפסח נזרק על המזבח רק פעם אחת. הדבר נלמד מכך שהמילה "סביב" מופיעה בהקשר של עולה, חטאת ואשם, ומשמעות הדבר היא שלא ניתן ללמוד מהם למקרים אחרים, שכן פרטים שמופיעים פעמיים או שלוש אינם יכולים לשמש כבסיס לבניין אב למקרה אחר (שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים). רבי טרפון לימד שניתן לאכול את הבכור במשך שני ימים ולילה אחד, משום שהוא הוקש לשלמים בויקרא יח:יח, שם מוזכרים השוק והחזה הניתנים לכהן כחלק מקורבן השלמים. רבי יוסי הגלילי, ביום הראשון שלו ביבנה, העלה מספר קושיות על ההשוואה הזו, שכן גם בקרבן תודה השוק והחזה ניתנים לכהן, והוא נאכל רק יום אחד ולילה אחד. לכן, ייתכן שיש להשוות דווקא לקרבן תודה. כאשר רבי טרפון לא הצליח להשיב על הקושיות, הוא עזב את המקום ורבי עקיבא תפס את מקומו. רבי עקיבא השתכנע מדברי רבי יוסי שיש להקיש לקורבן תודה, אך מצא מילים אחרות בפסוק שמהן ניתן להוסיף יום נוסף. כאשר רבי ישמעאל שמע על כך, הוא פתח בדיון ממושך עם רבי עקיבא על שינוי עמדתו, שלפיו ההשוואה היא לקרבן תודה. רבי ישמעאל טען שהדין של השוק והחזה בקרבן תודה נלמד מהיקש, והדין של הבכור נלמד מהשוק והחזה גם כן בהיקש, ואין ללמוד דין מהיקש על גבי היקש. אולם הגמרא מסבירה שההיקש כאן אינו רגיל, שכן הדין של השוק והחזה נלמד מהיקש, אך הגבלת הזמן נאמרה במפורש. הדיון בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל הוא האם ניתן ללמוד דין מהיקש שמבוסס חלקית על היקש וחלקית נאמר במפורש. הגמרא מקשה שתי קושיות על עמדתו של רבי ישמעאל – אחת לגבי מספר הפעמים שהכהן הגדול צריך לזרוק את דם הפר והשעיר בהיכל ביום הכיפורים, ואחת לגבי כמות הסולת הנדרש לכיכרות המצה הנלוות לקרבן תודה. כל אחד מהדינים הללו נלמד מהיקש על גבי היקש, יחד עם דבר שנאמר במפורש או נלמד בגזירה שווה. כל אחת מהקושיות נפתרת. המשנה קובעת שניתן לאכול את הפסח רק עד חצות. זו דעתו של רבי אלעזר בן עזריה, אך רבי עקיבא מתיר עד עלות השחר. כל אחד מהם מבסס את עמדתו על פסוק אחר.

דף נלווה מהו גודלה של העזרה במקדש? גבולות אלו חשובים לשלושה דינים שנעשים דווקא בעזרה – שחיטת קודשים קלים, הכהנים אוכלים קודשי קודשים, ונענשים בכרת על כניסה בטומאה. אביו של רב נחמן קבע את הגבולות. הייתה הנחה שהוא ניסה להוציא שטח מסוים על ידי קביעת הגודל המדויק. מסבירים שהוא כנראה התכוון להוציא את הלשכות הפתוחות לעזרה אך חלקן מחוץ לגבולותיה. קושיה עולה ממשנה הקובעת שהלשכות הן קודש, אך היא נפתרת בכך שהמשנה מדברת על הגדרה מדרבנן, ואילו מדין תורה הן אינן נחשבות לעזרה. שני מקורות נוספים מובאים כסותרים את ההסבר הזה, אך הם מיושבים. רב אבדימי הביא מקור מהתורה לדין שהדם נפסל אם לא הובא על המזבח לפני שקיעת החמה ביום השחיטה. רבי יוחנן וחזקיה חלוקים על מעמד הבשר של קרבן שלמים בלילה שלאחר היום השני, הן בדיני פיגול והן בדיני נותר. נערכות השוואות בין בשר הקרבנות הנאכלים ליום אחד לבין אלו הנאכלים לשני ימים – תוך הסבר המקור להבדלים ביניהם לגבי הלילה שבא לאחר היום. בכור, מעשר ופסח הם קודשים קלים ויש להם דינים דומים. עם זאת, ישנם הבדלים מסוימים בנוגע לאכילתם – מי יכול לאכול אותם, כיצד אפשר להכין את הבשר, ולכמה זמן ניתן לאוכלם.  

יש לקרבנות שלמי ציבור ואשם את אותם דינים לגבי שחיטתם, קבלת וזריקת דמם ואופן אכילתם. הדרשה לכך ששלמי ציבור נשחטים בצפון מובאת בתחילה מהפסוק בויקרא "ג: "ט–כ, אך נדחית משום שהיא מבוססת על היקש שנבנה על היקש אחר – שלמי ציבור נלמדים מחטאת, שהיא עצמה נלמדת מעולה. במקום זאת, במדבר י:י יש היקש ישיר בין שלמי ציבור לעולות, ולכן הוא מקור מוצלח יותר. מכאן עולות שתי שאלות: מדוע יש בכלל היקש בין שלמי ציבור לחטאת בפסוק הראשון, ומדוע בפסוק העוסק באיל הנזיר יש היקש בין קרבן השלמים גם לחטאת וגם לעולה? לשאלה ראשונה ניתנת תשובה אחת, ולשאלה השנייה מוצעות שתי תשובות אפשריות. המשנה מביאה את דיני קודשים קלים, קרבנות בעלי קדושה קלה יותר. ניתן לשחוט אותם בכל מקום בעזרה, והבעלים רשאים לאוכלם בכל מקום בירושלים. הדוגמאות הראשונות שמובאות הן קרבן תודה ואיל השלמים של הנזיר, שכן יש להם אותם תנאים – והם נאכלים ליום ולילה בלבד. מהו המקור לכך שקודשים קלים נאכלים דווקא בירושלים? אביי ורבא דורשים זאת כל אחד בדרכו מהפסוק בויקרא י:יד. עם זאת, דרשתו של אביי מועדפת, בשל קושי שמתעורר בדבריו של רבא. שלמים רגילים נאכלים לשני ימים ולילה שביניהם. הגמרא מביאה שלושה פסוקים העוסקים בשחיטת שלמים, ודורשת מכל אחד מהם דין נפרד – כולל הדין שניתן לשחוט אותם בכל מקום בעזרה. תנא קמא ורבי אליעזר חולקים כיצד לדרוש את הפסוקים הללו ומה ניתן ללמוד מכל אחד מהם. אחד הדינים הנלמדים מהפסוקים הוא שדלת ההיכל צריכה להיות פתוחה בעת שחיטת קרבן שלמים. הגמרא ממשיכה לדון בהיקף ובמשמעות של דרישה זו.

רב ולוי נחלקו בשאלה האם אכן לא היה יסוד בדרום ובמזרח של המזבח, או שהיה שם יסוד אך לא ניתן היה לשפוך עליו את הדם. מובאות מקורות שונים שמקשים על שתי הדעות, וכל קושיה נענית ומיושבת. אחד המקורות המובאים מתאר בפירוט כיצד נבנה המזבח. רבא, מתוך דרשה על פסוק בשמואל א' יט:יט, מסביר כיצד דוד ושמואל החליטו איפה למקם את בית המקדש שיהיה דווקא בנחלת בנימין ובמקום המסוים הזה – ולא במקום אחר. עין עיטם הייתה גבוהה יותר, אך ניתנות שתי סיבות לכך שדחו את המקום ההוא.

קרבנות חטאת ציבוריים ופרטיים מסווגים כקודשי קודשים. קורבנות הציבור כוללים את שעירי המטאת בראשי חודשים ובמועדים. הם נשחטים והדם מתקבל בצפון העזרה. הדם נזרק על גבי המזבח. הכהן עולה על הסובב, רצועה ברוחב אמה ובגובה חמש אמות מעל הקרקע, המשתרעת לאורך המזבח. משם הוא מקיף את המזבח, ומניח את הדם באצבעו על גבי המזבח סמוך לקרנות. שארית הדם נשפכת אל יסוד המזבח, ומכינים הבשר בכל דרך ונאכל על ידי כהנים זכרים באותו יום ובלילה, עד חצות. רבי אלעזר ברבי שמעון סובר שהדם ניתן על הקרנות, ואילו רבי סבור שהדם צריך להינתן מעל החוט הסיקרא – קו אדום בגובה אמצע המזבח. בתוך שיטת רבי, יש מחלוקת בין רבי יוחנן לרבי אלעזר האם הדם צריך להינתן ממש בקצה הפינה או שמותר עד אמה מהפינה. אף על פי שברייתא אומרת במפורש "חודה של קרן" יתכן שזה לכתחילה, אך בדיעבד גם אמה מהפינה מספיקה. רבי אלעזר ברבי שמעון מסכים עם רבי לגבי דם עולת העוף, שניתן בכל מקום מעל החוט הסיקרא, אך מבחין בין זה לבין חטאת בהמה, שכן בתורה נאמר "קרנות". הגמרא מביאה מקור לשיטת רבי מיחזקאל מג:טו, ומקור לחוט הסיקרא משמות כז:ה. ישנה מחלוקת לגבי מקום שפיכת שארית הדם על יסוד המזבח – יש אומרים ששניהם נשפכו ביסוד מערבי, יש אומרים ששניהם ביסוד דרומי, ויש אומרים שהפנימיים נשפכו במערב והחיצוניים בדרום. מהו יסוד המחלוקות הללו? קרבן עולה נשחטת בצפון והדם נאסף בצפון. הדם ניתן על שתי פינות, אך מכסה את כל ארבעת הצדדים. רב ושמואל, על פי מחלוקת תנאית, נחלקו האם הכהן זורק את הדם פעמיים בכל פינה כדי לכסות שני צדדים, או בזריקה אחת שמגיעה לשני הצדדים. הדם ניתן רק משתי פינות, שכן אחת הפינות אינה כוללת יסוד מתחתיה, ודם העולה צריך להינתן במקום שיש יסוד, כפי שנלמד מפסוקים בגמרא. מדוע אין יסוד בצד מזרח ודרום? משום שהאזור היה בתחום נחלת יהודה, בעוד שאר המזבח היה בנחלת בנימין, ולכן לא האריכו את היסוד שם.