היידה

היא לא אוהבת במה. גם קהל זה בסימן שאלה. אבל היא שחקנית, כן? כן, שחקנית. ועוד אחת המרגשות, המפתיעות והמדויקות שיש.  גילי איצקוביץ', בין היתר כוכבת הסדרה "מותק בול באמצע", היא הרבה מאוד דברים,  כולל תסמונת האדם הרגיש. רגע, מה? גילי מגיעה לשיחה עם האוזמן היישר מטיפת חלב, עם ילד טרי ובעל מושלם, עם סיפור היכרות מושלם לא פחות.  איך הפכה הילדה שלא רצתה שיראו אותה משחקת לאחת השחקניות המוכרות בישראל? איך התקבלה לתפקידים הראשיים בטלוויזיה ובקולנוע (כולל כשהתפקיד היה בכלל של מישהי אחרת?)   ולמה לא מפסיקים לדבר איתה על כדברא? גילי מספרת על הסצנה המטורפת שהיא חוותה ב-7 באוקטובר, כשהיא בכלל בדרך לכבוש את הוליווד ואת העולם, כשכולם כולל כולם, חוץ ממנה, יודעים על הטבח.  אז איך מסתדרים בתעשייה? איך כותבים תסריט משפחתי? מה זאת בכלל הצלחה? אה רגע... והיא יפה? זה בסדר בכלל לדבר איתה על יופי? ואם כן, היא יודעת שהיא יפה? וכמובן שעם האוזמן הם מגיעים לדבר גם על הקשר בינה לבין אקס בכיר של מכבי תל אביב כדורסל.  פרק על החיים בין אימהות לקריירה, בין מלחמה לשלום עם המון רגישות, חכמה וקסם.

אסף גרניט הוא לא רק שף. הוא דמות. הוא איש טלוויזיה. הוא דוגמן. הוא אחד שלא יודע להפסיד. הוא חי את החיים בלי מסכות. הוא רוקסטאר. כלומר, הוא פאקינג אסף גרניט.  לרגל פרק 40 החגיגי של היידה, בשיחה על בקבוק יין (לא באמת חשבתם שאפשר אחרת, אה? ולא באמת נשארה ממנו טיפה בסוף, כן?) הוא יושב עם האוזמן לשיחה על האימפריה שבנה, על כוכבי מישלן, על הטלוויזיה, על המקצוע (המחורבן), על אהבה, על כסף ואפילו על סקס. כן כן. ולמי שתהה, שמאחורי הדמות הקשוחה והסמכותית מסתתר גבר רגיש, מורכב עם המון כנות ורצון עז (לפעמים עז מדי, לנצח). השניים, שלא מסתירים עד כמה הם מתרגשים מעצם הפגישה, מנהלים שיחה גברית וצפופה על החיים שמאחורי ההצלחות. על הלחץ להיות תמיד הכי טוב, ועל המחירים שגובים חלומות גדולים. על כוח, על אוכל, על חולשה, התמודדויות ופחדים. וברור שגם על כדורסל. הקיצר, על מה שבאמת חשוב בחיים.

ים מדר הוא לא עוד שחקן כדורסל. הוא הרוקסטאר של הספורט הישראלי. ילד/גבר מלא שמחת חיים וחוצפה (בריאה?) שנע בין כדורסל ועבודה בלתי פוסקת לקורקינטים, קריוקי ומסיבות. הרבה רגעים אסף השחקן בקריירה הקצרה שלו. הוא היה חלק בכיר בזכייה של נבחרת העתודה באליפות אירופה עד גיל 20. הוא נבחר בדראפט ה NBA. הוא שיחק בשלוש קבוצות יורוליג שונות וארבעה מאמני על שונים. רגע לפני שהוא תופס רשמית את תפקיד הרכז המוביל של נבחרת ישראל ביורובסקט 2025 ורגע לפני עונה היסטורית של הפועל תל אביב ביורוליג, תופס אותו שי האוזמן לשיחה אישית וצפופה. הפגישה הזאת היא מעבר לשני אנשים שאוהבים מאוד מאוד כדורסל. ים מדר מספר בגילוי לב על ההתמודדות עם הפציעה שמאיימת, על פי הרופאים, לגדוע לו את הקריירה בשלב מוקדם. ובגילוי לב לא פחות, מבהיר את הכללים והעקרונות הפשוטים והחד משמעיים שמנחים אותו בחיים בכלל ובהתמודדות הזאת בפרט. על המסע הקסום שעבר עד כה, על החלומות שטרם הגשים (רמז: זה קשור בבוסטון), על הסיפורים הקטנים עם ז'לקו אוברדוביץ', על החיים בטורקיה אחרי ה 7.10, על מערכת היחסים עם דני אבדיה, על הביף (?) עם תמיר בלאט, על הסיבה שבה בחר לחזור להפועל תל אביב והעדיף אותה על פני מכבי תל אביב והפועל ירושלים. על משפחה. על צניעות. על בטחון עצמי. על שחקן אחד שחייב תמיד ללכת עד הסוף, ולא משנה מה המחיר ועד כמה גדול הסיכון, כי הוא יודע שבסוף, כשהכדור אצלו, הכול יהיה בסדר. שי האוזמן פוגש את ים מדר – לשיחה על החוצפה, התעוזה, החלומות, ההצלחות הבלתי רגילות, ועל מה שמחכה לו בהמשך הדרך. חובה לכל מי שאוהב כדורסל וגם למי שאוהב רוק סטארים.

לפני שנכתוב על, נתחיל באתגר: אנחנו מאתגרים אתכם להאזין לפרק הזה בלי להתאהב בללי דרעי. נסו בעצמכם, ותראו שאין לכם סיכוי. ללי דרעי מכירה את עולמות הפוליטיקה והתקשורת מקרוב, מבפנים. עד לשבעה באוקטובר היא הייתה חלק פעיל במקהלה הקולנית. אחרי השביעי באוקטובר היא הפכה לבנאדם אחר לגמרי. היא, בניגוד לאנשים החשובים, לוקחת אחריות מלאה. היא, בניגוד לאחרים, מדברת אחרת: פחות אגרסיביות, יותר רכות, ומעל הכול יותר אהבה ואחדות. במהלך המלחמה מצאה את עצמה ללי כחלק ממשפחת השכול, אחרי שאיבדה את בנה האהוב סעדיה ז"ל בלחימה בעזה, ו הכאב הפרטי שלה השתלב בכאב הלאומי ובאישיות שלה. בשיחה חשופה ומצמררת היא משתפת במחשבות, בכאב ובמטרות שלה בכל הנוגע לשיח הציבורי, בחיים שלנו כאן ואיך זה בא לידי ביטוי בעשייה שלה בשטח בזמן המלחמה. היא מספרת על האובדן הקשה מנשוא ועל ההבנה שהכאב האישי שלה אינו נפרד מהכאב של עם שלם. היא מספרת על המפגש עם החברה הישראלית ברגעי המשבר, על האור שהיא מבקשת להפיץ, וגם על מציאות יומיומית של כאב שאינו מרפה. מתוך הכאב הזה היא מקדמת סדר יום ציבורי חדש ובראשו חוק גיוס שוויוני לכולם. ללי מתייחסת גם לחטופים, לשאלת ההתיישבות בעזה ולמשמעות האחדות הלאומית. פעם, כשניסתה להתמודד בפריימריז בליכוד, נכתב עליה שהיא "האופציה המזרחית": דוסית מסורתית, בת למשפחה קומוניסטית טוניסאית, ילידת צרפת. והיום... היום היא מבקשת משהו עגול הרבה יותר. היא מבקשת שיהיה לנו טוב.

יועז הנדל מילא הרבה תפקידם בחייו הבוגרים: סופר, פוליטיקאי, מרצה, איש תקשורת, אבל הג'וב האהוב עליו מכל הוא להיות מג"ד גדוד בארי. הנדל, למוד אינספור ימי מילואים וקרבות אמיתיים ופוליטיים, מגיע לשיחת גברים כנה עם שי האוזמן. הנדל מדבר על רגע צלילות הדעת שהביא עימו טבח השבעה באוקטובר. משם, במעבר טבעי, לפלטפורמה הפוליטית הנוכחית שלו, אג'נדת הגיוס ואומנות הפוליטיקה. האם יש לו משנה סדורה לפתרון בעזה? לסכסוך עם הפלשתינאים (סיפוח?)? מהי התשובה לשאלת בנימין נתניהו? איפה טעינו מול איראן וקטאר והיכן הוא עצמו נכשל? פרק עם ניחוח עז של בחירות.

בפרק טעון, חד ומלא בעמדות נחרצות – שי האוזמן מארח את יאיר גולן לשיחה ישירה על כל מה שכואב בביטחון, בפוליטיקה ובחברה הישראלית של אחרי 7.10. יאיר גולן מגדיר את עצמו כאיש שמאל שלא לוקח סיכונים על ביטחון המדינה, מסביר למה לא יהיה טרנספר ומדבר על הסכנה שבסיפוח, על היפרדות מהפלסטינים כצורך ביטחוני ועל החשבון שיש לעשות מול הנהגה שמפחדת מהקיצוניים בממשלה. הוא מסכם את נתניהו באמירה חדה "האיש הזה מסוכן להמשך קיומנו". הוא מסתכל על הממשלה הזאת בביקורת על מחדל ה-7 באוקטובר, על החטופים ומדבר על הצורך במנהיגות שמדברת אמת ואומרת משהו (ומה עם האמירות שלו עצמו? גם בזה נגענו...) יאיר גולן מנסה לתת אלטרנטיבה ולהיות אופוזיציה פרק בלי פילטרים. בלי מריחות.

רונן צור מגיע לראיון עם שי האוזמן ויש לו הרבה מה להגיד ולספר. קודם כל, להסביר מה לעזאזל זה מנהל משברים ואח"כ כדי לצלול עמוק לתוך החדרים הסגורים של הפוליטיקה הישראלית. מי הדליף את הנאום של גנץ יום לפני, ולמה? איך מתמודדים עם איומים על המועמד (רמז: בכח)? איך מרכיבים, מתוך כל הקיימים, את הפוליטיקאי המושלם? וכמובן מה הוא חושב על נתניהו והתנועה הביביסטית כך הוא מגדיר וגם מביע את עמדתו על המניעים שלה. וכמובן, פרטי פרטים על וממטה החטופים, כולל הביקורת. האם היה משנה משהו? האם זאת בעצם תחילתה של מערכת בחירות ורונן צור רוצה לעבור מאחורי הקלעים לפרונט? כל התשובות בפרק שמכסה הפוליטיקה הישראלית מכל צדדיה.

אחרי הפרק הראשון (ואם לא האזנתם – אתם באמת מפסידים), חוזרים לסיבוב שני עם ח"כ שמחה רוטמן. בעולם שלו יש המון תיאוריות, אבל האוזמן – בא לאמת ולעמת. בין קרבות על בג"ץ והפרדת רשויות, פורצת האש האמיתית כשמגיעים לנושא הרגיש מכולם: גיוס החרדים. רוטמן טוען שבג"ץ דופק את החרדים, מסביר למה בעיניו זאת פגיעה במי שכן מנסה להשתלב ולא שוכח להתייחס, למרבה הפלא, דווקא ללפיד. הוויכוח גולש רחוק, כולל למחוזות אידיוטים השימושיים, גזענות של ציפיות נמוכות ומי בכלל העגלה הריקה? זו לא רק שיחה רגילה – זו גם התנגשות רעיונית חזיתית בין חרדים לדתיים, בין משיחיות לחילוניות, בין כוונות טהורות לפוליטיקה בוערת. אפילו השאלה מי פה באמת חילוני לא נשארת רק על הרצפה. זה פרק שלא משאיר אף צד אדיש.

אין כמעט אנשי ציבור שמייצרים אמוציות כמו שמחה רוטמן. ונראה שהוא אוהב את זה. ואוהב את הבלאגן סביב. ובעיקר אוהב להיות צודק - ולהראות לכולם. שי האוזמן הזמין אותו לדיאלוג עם כלל בסיסי אחד. בלי וואטאבאוטיזם. בלי להרחיק ליציע. בלי להאשים אחרים. האם יפעל אקטיבית למנוע כל עסקת חטופים? האם פשוט לא מוכן להודות שהמניע האמיתי הוא התיישבות וכיבוש עזה? האם מסוגל לקחת אחריות ביחס לאווירה שהובילה לטבח אוקטובר? האם מסוגל להודות בטעות כלשהי שלו? רוטמן, פוליטקאי צעיר יחסית, מדבר על המוטיבציה שמאחורי האג'נדה של חייו: הרפורמה/המהפכה המשפטית. האם מונע מנקמה? מרגשות קיפוח? מהרצון להטריל? רוטמן והאוזמן מדברים על היועצת המשפטית, על נשיא (?) בית המשפט העליון, על בנימין נתניהו, על שקרים ואמת ועל החיים עצמם. וכל זה רק חלק א'.

האוזמן בשיחה טעונה עם השר אופיר סופר חבר סיעת הציונות הדתית שלפי הדיווחים מקימה בלוק לעסקת החטופים אז הוא מנסה להבין אם יש אמת בפרסום ומה האמת? שיחה שמתחילה באיבוד אביו בגיל 12 בלבד, בפציעה שלו כחייל באירוע במנהרות הכותל ובפציעת בנו עכשיו במלחמה בעזה. ותכליתה להבין לאן אנחנו הולכים מכאן? בימים מתוחים לפי עסקאות או קריסת הממשלה מגיע חבר סיעת הציונות הדתית לעשות סדר ולענות על השאלות הקשות על מתי המלחמה בעזה? האם יש סיכוי שנראה שם התיישבות? האם בתור זה שהצביע נגד עסקת חטופים בפעם הקודמת יש סיכוי שעכשיו יצביע בעד? אז דרך הפוסט טראומה האישית לטראומה הלאומית האוזמן מנסה להבין מתי ואיך נוכל להתחיל ללקט את הפצעים ולהחלים?

שנה לעזיבה של שי את ערוץ הספורט זה אירוע שקפלן רצה לציין ושי? פחות... הרבה פחות... אז יצא לנו דווקא לדבר על היידה על איך זה לעבור לפוליטיקה והאם יש לשי עתיד בתחום? על המרואיינים שעברנו האם שי בכלל פשיסט? ואת מי שי לא מוכן לראיין? קפלן כמובן החזיר אותנו לספורט כי אי אפשר שלא ושניהם סיפרו איך זה לראיין מישהו שיש לך אליו קצת דם רע? אז היידה? ספורט?היידה לשמוע!

רגע לפני המלחמה עם אירן, הגיע מוקי לשיחה עמוקה, מהלב, עם האוזמן. מימי התום והסקס סמים ורוקנרול של שבק ס' ועד משבר? גיל 50. מראפ הגיטרות של שנות ה 90 ועד ההגדרה של ראפ ישראלי עכשווי שבאמאמא של הקונצנזוס. האם הוא באמת אוהב את הלהיטים הכי גדולים שלו? כמה סבל כרוך בלכתוב שיר? עד כמה אנחנו בכלל מבינים אותו ואת הטקסטים שלו? אחד שירים האייקונים של מוקי מדבר על שלום והוא מורכב כמו מוקי. כמו המצב במדינה שלנו. וספורט, ופוליטיקה. ופופ. ומיצוי פוטנציאל?

האוזמן פוגש את בני גנץ ושואל אותו על היותו העץ הנדיב של הפוליטיקה, בהמשך לממשלת החילופים וממשלת החירום, אליהן הצטרף ועליהן שילם מחיר יקר. אז מי נהנה מהנדיבות הזאת בעצם? מה הייתה המשמעות האמיתית של כניסה לממשלת החירום? מה הוא באמת חושב על נתניהו? ואיך הוא נראה כשפגש אותו בשביעי באוקטובר? מה קרה בתוך הקבינט בשעות הראשונות? ואיפה היה הצבא? האוזמן גם מברר איתו למה בדיוק התכוון בנאום האולטימטום טרם עזיבת הממשלה ומה כתב ביום הראשון של היומן מלחמה? וכמובן שהוא לא התחמק משאלות על האחריות שלו, גיוס חרדים והיום שאחרי. הלאומי, הפוליטי והאישי.

האוזמן פוגש את מתן ג'רפי, מנכ"ל תנועת "אם תרצו", לשיחה פתוחה בה מתן מדבר בלי פילטרים על המאבק של "אם תרצו" מול הדיפ-סטייט, על מה זה בעצם "ימין" בעיניו – ומי מהממשלה הנוכחית באמת שייך לימין. רמז: הייתה שתיקה ארוכה אחרי שהוזכר שמו של בנימין נתניהו. כמילואמניק מה היחס שלו לאויב הפלסטיני ואיך הוא רואה את סוף המלחמה? אילו מוסדות הוא טוען שכבר "נכבשו"? ואיך הוא מגדיר את השמאל הקיצוני? זו לא רק שיחה על אידיאולוגיה – אלא הצצה עמוקה לעולם הרעיוני (לפי האורח הזה) שמאחורי אחת התנועות המשפיעות (והשנויות במחלוקת) בשיח הציבורי בישראל. אז... הידעתם כמו במסטיק בזוקה שמדינת ישראל נמצאת במצב טוב והממשלה עושה עבודה מעולה? השאלה אם זה עכשיו או עתידות? כל זאת ועוד – בפרק

אלון הינדי קפץ ישר מאתונה, מטיול משפחתי – אל תוך התופת של השביעי באוקטובר.  חודש לפני כן רק התחתן, אבל זה לא מנע ממנו לעזוב הכל, להכנס לעזה ולהילחם. אבל אז הוא נפצע. אנוש. בסכנת חיים ממשית. אלון לא איבד את ההכרה וזוכר את הכל – את הקולות, הריחות, המראות וגם הרופא שהציל את חייו. וכשאתה אלון הינדי, אז לא מספיק שהוא נפצע. הוא אפילו נפל מהאלונקה בדרך לבית החולים. וקילל. ושמר על אופטימיות.  בשיחה עם האוזמן הוא עוצר הכל ומספר את הסרט של חייו, ובעיקר מראה איך הוא לא מוותר. לא על החיים, לא על הצחוק והשמחה ולא על טיול באנטרקטיקה. שיחה על גבורה, כאב , תקווה – ועל המדינה שלנו. החלקים היפים והמרגשים בה

מנכ"ל פורום קהלת, גוף המחקר של הימין השמרני וזה שנחשב כמי שלוחש לפוליטיקאים ואחראי להצעות חוק רבות מתיישב לשיחה צפופה עם שי האוזמן.שי, גם הוא איש משפט, מדבר איתו איך לא על גיוס חרדים, השבעה באוקטובר, שאלת האחריות, ועדת חקירה ממלכתית אבל בסוף הכל מתכנס כמובן לבית המשפט ומתחיל בהתנתקות, או שלא?שיחה אינטליגנטית של שני אנשים חלוקים בדעתם מובילה את רובין לידי דמעות.אז מי ידע שמאחורי האיש המאיים הזה יש בכלל בחור צעיר שאוהב שוקו?מומלץ להאזין כדי להבין איך הוא רואה את הדברים ואולי כדי לחזות לאן כל זה הולך...

בימים שבהם המדינה רועשת וגועשת, כשכל כותרת מחזיקה בדיוק שעה – הגיע שר התרבות והספורט ח"כ מיקי זוהר לשיחה צפופה ולא מתנצלת.מה באמת התכנון של הממשלה לגבי החטופים?מה הסיפור עם ברדוגו?מה יש לו נגד היועמ"שית?מה מחבר בינו לבין סמוטריץ'?והאם אנחנו הולכים לכיוון כיבוש הרצועה.זוהר מגיע חד, עם בייס חזק מאחוריו, פוזיציה ברורה, ולא מפחד להגיד את מה האמת שלו – דיפ סטייט? אליטה? ברור שגם הם על השולחן.פרק חובה לכל מי שלא מוכן להסתפק בסיסמאות ורוצה להבין לאן אנחנו הולכים – באמת.

אשר ואירית שחר, שאיבדו את בנם עמרי ז"ל לפני 13 שנה, מנהלים מאז מאבק משפטי עיקש מול המדינה בדרישה לעשות שימוש בזרע להמשכיות.את המאבק ליוותה הבימאית שירלי ברקוביץ עם שני סרטים האחד "מדינת ישראל נגד אירית ואשר שחר" והשני שמשודר בימי אלה ביס "עשור של געגוע".בתוך הדפיקה בדלת והתופת הזאת הייתה לאמא אירית הארה לשאוב מהילד זרע ואשר שלא הצליח לדבר שאל זה אפשרי?אז מסתבר שכן. מאז הם מנהלים מאבקים משפטיים.למי שייך הזרע? איך אפשר להשתמש בו? והאם היום דווקא בגלל חרבות ברזל יש שינוי נסיבות כזה שיאפשר שינוי במדינה ותקווה להורים השכולים בכלל ולמשפחת שחר בפרט.פרק טעון רגשי על הבן, המשפחה שהשתנה, הטיעונים בעד, הטיעונים נגד ובעיקר השינוי שנגרם בזכותם בנהלי הצבא והתקווה לעתיד.

מירית גליצקי עברה מהר מעבודה טכנית בערוץ הספורט לסטנדאפיסטית שמופצצת במות. מהר? אולי מהר מדי. בפרק ממש מוגזם ולא שגרתי, מירית ושי חוזרים בזמן לקשר שלהם, צוחקים הרבה, נכנסים חזיתית (בשי) ובוכים קצת. על ההחלטה להפסיק להופיע, על בת הזוג שני והאמהות המאוחרת לברי, על הסלבס החברים ועל המצב שלנו כאן, שהוא ממש קשה, עצוב, מצחיק ומוגזם. אה, ואיך כל זה מתקשר לגסטרוסקופיה?

עמרי רונן, נער הפוסטר של המחאה, איש האחים לנשק מגיע לשיחה שבה עולות כל השאלות הקשות. מה לגיטימי ומה לא במחאה? מה בנוגע לסרבנות? והדייפסטייט? וגם ה-7 באוקטובר, הרגע שעזב את אישתו בהריון וירד דרומה, סבתא שלו ז"ל האישה שאהבה מאוד ספורט ובעיקר טניס. מה המחבלים השאירו ביומן? ואיך זה גרם לו לחזור ולבנות בכפר עזה. פרק עם תקווה שיהיה פה טוב לביטוח חו"ל של הראל