על החיים ועל המוות - עם דפנה לוי

ספרה של מיטל זהר ״נבדה״ נפתח בהתרסקות של מטוס. ההתרסקות בחיים הייתה מותה של אמא שלה, לפני עשרים שנה בדיוק, כשמיטל עצמה הייתה בת עשרים בלבד, ואת הקופסא השחורה המשפחתית היא מנסה מאז לפענח בפרוזה ובשירה, שם היא תמיד חשופה לגמרי, הרבה יותר חשופה, כך מיטל אומרת, מכפי שהיא מסוגלת להיות כשהיא מדברת על הדברים. השיחה שלנו הוקלטה, במקרה, ממש עם צאתו לאור של ספר השירים החדש של מיטל, ״הכל יכול לקרות״, ולשמחתי בין הקטעים שהקריאה ישנם שם שירים משם.     ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קוראת הפעם מאיה קוסובר. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

כשעודד וולקשטיין פגש שוב, אחרי שנים רבות, את גיא, חבר הילדות הקרוב שלו, הוא גילה שלמרות המרחק אבני הבניין היסודיות של המילון הנפשי שלהם נושאות חתימה משותפת. גיא יצר אתו קשר סמוך למותו מסרטן, ואל תוך השיחה שלנו על ילדותם ועל בגרותם התערבבו סיפורים על השכונה שבה גדלו, שהייתה רועשת ובוערת ודרמטית, שלא לומר מלודרמטית, וצבועה בצבעים עזים, וגם אם עודד וגיא לא הסכימו כמעט על שום פרט מזיכרונותיהם, אלה עיצבו את שניהם ואת החיבור החד פעמי שהיה ביניהם. עודד, הסופר, המתרגם, העורך, מבקר הספרות והמרצה הוא, כידוע, מעין מילולי נובע, חד פעמי ומרתק שהמראיינת, כלומר אני, נדרשה מדי פעם לקרוא אותו לסדר כדי לא להתפתות ולגלוש ביחד אתו אל מחילות ארנבים ספרותיות.   ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קוראת עלמה דישי. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

הסיפור של עידית הרמן מכיל את כל הסערות הגדולות, המקסימות, המפתות וגם הטרגיות שיכלו להפוך אותו לאחת מיצירות הבמה שלה. אלא שהוא התרחש במציאות: סיפור האהבה שלה ושל דמיטרי טולפנוב, בן זוגה ושותפה להקמת תיאטרון ״קליפה״, שהחל לגמרי במקרה באמסטרדם והסתיים אחרי יותר מעשרים שנה של יצירה משותפת -  אבל בפתאומיות מוחלטת - עם מותו של דימה במהלך סיבוב הופעות שלהם בהודו. עשר שנים חלפו מאז, ועידית, הרקדנית, הבמאית והיוצרת אומרת שהיום היא אישה אחרת, שהמוות הזה הפך למשך תקופה ארוכה מאוד לזהות שלה, אבל בזכות מעטפת של אהבה והרבה עבודה קשה היא מסוגלת עכשיו לשחרר, להרפות, ובין היתר גם ליצור דברים שיש בהם אופטימיות, כמו היצירה ״יופי״ המועלית בימים אלה במוזיאון תל אביב.   ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠  

דן אריאלי מקבל לא מעט פניות מאנשים שעברו פציעות קשות המבקשים ממנו עצות איך למצוא בכל זאת שמחה בחיים, או לפחות איך להתמודד עם האובדן. דן, שנכווה קשות כשהיה בן שבע עשרה בלבד, התמחה אמנם בפסיכולוגיה התנהגותית וחקר מכל כיוון אפשרי את האופן שבו אנחנו מקבלים החלטות, אבל לדבריו, הוא חש אחריות לעזור למי שבוחר לפנות אליו. הוא סיפר לי על יותר ממאה אנשים שאיתם הוא שוחח כדי לנסות להבין מהיכן הם שואבים את החוסן הנפשי שלהם, ועל הניסיונות שלו לשנות את ההתייחסות שלנו כחברה לסוף החיים – ניסיונות שמבוססים במידה רבה על חוויות החיים האישיות שלו. אה, וכן, הוא גם לומד להיות דולת-מוות. מיד תשמעו. ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

שרה פון שוורצה הייתה כל חייה במרוץ, במרדף אחרי הזמן ואחרי הדבר הבא. ואז באה הקורונה, והשחקנית והבמאית עטורת הפרסים והעסוקה חשבה שכשהתיאטרון סגור זו הזדמנות נפלאה לביים מחזה שלא הצליחה למצוא זמן לעבוד עליו קודם. ואז היא איבדה את ההכרה. במהלך החזרות. החוויה הזו וכל מה שבא בעקבותיה הצילה את חייה – במובן הפיזי הפשוט, כשהתברר שיש לה מפרצת במוח, וגם במובן הנפשי, שהביא איתו יכולת הקשבה וחמלה וסליחה. שרה אומרת שלמה שחוותה לא היה היבט דתי, אבל מאחר שהיא נולדה למשפחה גרמנית נוצרית שהתגיירה בזמן שאמהּ הייתה בהיריון איתה, ומאחר שהיא מוצאת צורך להתפלל – ולגמרי לא ברור לה למה אנשים אחרים מבקשים שהיא תגדיר למי בדיוק היא מתפללת, השיחה שלנו נגעה גם בדברים האלה, כמובן וגם ברקע להצגה ״בין שני עולמות״ שכתבה והציגה בארץ ובגרמניה לפני יותר מעשור.   ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קורא הפעם עמית אולמן. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠  

דייוויד באדיל הוא מן הקומיקאים הבריטים האהובים עלי. ולא רק עלי, כמובן. אפשר בקלות להכתיר אותו כאחד מיקירי הפזורה האנגלופילית, שיש לה לא מעט חברים גם בארץ, אבל לא רק בזכות ההומור. באדיל הוא גם סופר, יוצר של תוכניות רדיו וטלוויזיה משובחות, ומחברו של רב המכר שראה אור לאחרונה גם בעברית ״לא סופרים את היהודים״. הוא גם מגיש, ביחד עם הברונית וארסי, פודקאסט מעניין בשם A Muslim and a Jew Go There, כי כמו בספר, וכמו בסטנד אפ שלו, הוא בעד לדבר על הכול. אז דיברנו – באנגלית, כמובן, אף שדייוויד למד עברית בבית הספר היסודי –  דיברנו על מה שהוביל אותולכתוב את ״לא סופרים את היהודים״, ואז, כמתבקש מפודקאסט שעוסק במוות ואבל, דיברנו גם על הוריו, ובעיקר על אימא שלו שהוא הקדיש לה תוכנית ומוריסטית נפלאה בשם My Family – Not the Sitcom (שאגב, הפכה ממש בימים אלה לספר) ובה הוא דיבר על הכול, כולל השירים הארוטיים שאמו נהגה לכתוב למאהב שלה והדמנציה של אביו, וכל הרגעים המצחיקים, המביכים, המוזרים והקשים – כי מבחינתו של באדיל, אידיאליזציה של המתים מוחקת אותם שוב, והוא לא רוצה למחוק, הוא רוצה לזכור באמת.    ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

סיון בסקין עלתה ארצה עם הוריה כשהייתה בת 14. קרוביה שנותרו בליטא הלכו לעולמם בזה אחר זה, והכאב על הפרידות הללו, על המרחק, היה גדול כל כך – כך היא אומרת – עד שאפילו המקום עצמו הפך להיות זר ומכעיס. גם מבחינה אובייקטיבית, התהליכים הפוליטיים והכלכליים שינו את ליטא של סיון באופן דרמטי, אבל כל אלה החלו להופיע בספריה רק בשלב מאוחר יותר, אחרי שביססה את מעמדה כמשוררת, ולא הייתה סכנה שתיחשד כעלמה הכותבת ליומנה היקר. אחרי שלושה ספרי שירה, תרגומים לפרוזה ושירה מרוסית, ליטאית ויידיש, סיון, שהיא גם חברת מערכת כתב העת ״הו!״,  יכלה להתפנות לכתיבה אישית, להיזכר בילדוּת ואפילו במה שגילתה במסמכי הקג״ב. שוחחתי עם סיון לפני חודשים מספר, ובינתיים כבר ראה אור ספר שיריה ״אנחנו חסרי המולדת״, שהיה אז רק בשלבי עריכה – ולפני הכול ביקשתי שתקרא חלק מרשימת הפתיחה המאוד אישית של הממואר שלה ״שבעה ימים אביב בשנה״. ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠  

בבלוג שבו תיעדה מאיה הפנר את מותו של אביה היא כתבה, בין השאר, ״אני בהתייתמות מתמשכת״. לאבא שלה הייתה תאונה, פגיעת ראש קלה שהידרדרה, ואף שחלפו תשע שנים ארוכות וקשות עד שמת, היא אומרת שהמוות הזה התגנב מאחוריהם בהפתעה. מאיה, היא תסריטאית שכתבה בין השאר ל״אהבה מעבר לפינה״, ״השיר שלנו״, ״בטיפול״, ״השמיניה״, ״תיבת נוח״ ו״מונא״, ושהמחזה שלה ״מרציפנים״ מוצג בימים אלה בתיאטרון הבימה, (בכיכובה של ליה קניג). אביה, אברהם הפנר, הבמאי, התסריטאי, הסופר והשחקן שאין שום דרך לתמצת בשורות ספורות את העשייה שלו, היה איש מבריק ומצחיק ודברן וסוער, ״מפואר״, כמו שכתבה עליו מאיה, שאפילו בשנים שבהן היה כלוא בתוך גופו ללא יכולת לתקשר באופן קוהרנטי, באותו חדר המתנה למוות, הוא מצא דרכים לומר לבתו דברים, ללא מילים. השיחה שלנו נפתחת באנקדוטה אישית קטנה, לא מפני שהכרתי את אביה של מאיה לעומק, אלא מפני שגם אצלי, כמו אצל תלמידיו הרבים ואחרים שפגשו בו לרגע, הוא הותיר תמיד זיכרונות של רגעים בלתי נשכחים.   ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קוראת רונית כפיר. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

דני דותן הוא איש אופטימי, שמאמין בכוחם של בני אדם ליצור דברים נפלאים – בעיקר אמנות – ולעשות טוב. זה לא שהוא לא רואה היטב את הרוע, המפלצתיות והכאב הנורא שאנחנו חווים, אבל כבנם של שני ארכאולוגים, שכבר כילד קטן מאוד היה לו העונג להשתתף בחפירות ולגלות קברים ושלדים ושרידים של תרבויות אחרות, הוא אימץ נקודת מבט אחרת – שיודעת להביט אחורה וקדימה למרחקים של אלפי שנים. בשניים מסרטי התעודה שיצר ביחד עם זוגתו דליה מבורך, דני סיפר את סיפורה של אמו, פרופסור טרודה דותן, כלת פרס ישראל לארכאולוגיה, ואת סיפורה של הלהקה שלו, הקליק. שני הסרטים ספוגים בסיפורי חיים ומוות – מות הוריו, מותם של חבריו ללהקה, אלי אברמוב וז׳אן ז׳אק גולדברג – ויש בהם גם הרבה הומור, כמתחייב אצל מי שבנעוריו בנה לעצמו ארון מתים כדי לישון בו במקום במיטה , וכמובן גם הרבה יכולת לאהוב.  ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קוראת הפעם אילנה זפרן. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠  

שרית אופק ואלי אליהו הם בני זוג. זו לכאורה הסיבה הרשמית שבגללה שוחחתי עם שניהם ביחד. שרית היא עובדת סוציאלית שאחרי מות אביה היה לה ברור לגמרי שהיא רוצה ללוות אנשים לקראת סוף חייהם, ואלי הוא משורר, ומותו של אביו חוזר ועולה בשירים שלו שוב ושוב. לפני שנפגשתי איתם, נדמה היה לי שיש להם גישות שונות לגמרי אל המוות, ואל חוויית היתמות שלהם – שרית שמדברת על הכול, כותבת בלוג (בסופו של דבר) ונפגשת עם אנשים פנים אל פנים, ואלי, המופנם, שהסערות הגדולות בשיריו מגיעות מאיזה מקום תת מודע שהוא מתקשה לפעמים לזהות. אבל אז התברר שמשהו הרבה יותר עמוק מחבר את שתי הגישות שלהם, שמנסות להתרומם מעל לחוויית המוות החד פעמית כדי לקבל איזה מבט על שמאפשר להכיל את כל המורכבות הזו, של עצב ואבל כחלק מהחיים, אולי אפילו משמחת החיים והיצירה. *** שני הקטעים המוזיקליים הקצרצרים בפרק הם מתוך ביצועים מוזיקליים לשיריו של אלי, הראשון משל ״כריכה רכה ״והשני של דודו טסה. ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קוראת הפעם תמר מור סלע. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠  

בהיכל המתים של מרב סלומון - זה שמהווה תשתית לחלק מספרי הקומיקס שלה ובוודאי לתערוכת היחיד שלה ״הבלתי נשכחים״, שהוצגה מוקדם יותר השנה במוזיאון הרצליה – מתערבבים זיכרונות מן הקרובים והרחוקים שמתו, עם פרצי רגש וחרדות פרטיות, שירי ערש בפולנית עם מיתוסים משפחתיים והתוצאה היא מאוד מאוד אישית אבל גם לגמרי לא, כזו שכל מי שאי פעם נפרדו מאנשים קרובים מוצאים בה בקלות את עצמם. מרב, שהיא ציירת ומאיירת עטורת פרסים רבים שעבודותיה הוצגו בכל העולם, עומדת בראש המרכז להוראות אמנות ועיצוב בבצלאל והיא גם המייסדת והעורכת של הוצאת הספרים החזותייםלמבוגרים Salomon & Daughters . ניסינו לדבר על כל הבלתי נשכחים שלה על פי סדר כרונולוגי, קצת התפזרנו, צחקנו, בכינו ושוב צחקנו.     ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קורא הפעם אורן נאמן. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠  

את הספרים המאוד אישיים שלה – ״הירח אותו ירח״, ממואר שבו תיעדה את מסעה לוויטנאם, שם אימצה את בתה, ו״בקולן״, ספר שיחות עם נשים ישראליות החיות בצל אובדן ומלחמות – רות שפירא כתבה בעברית, כמובן. זו השפה שבה היא חיה, כותבת וחושבת מאז גיל 13, אז הגיעה ארצה עם משפחתה מהלסינקי, פינלנד. הוריה חלמו במשך שנים רבות על עלייה לישראל, אבל בפּועל המעבר הזה לא היה קל, אולי אפילו מצער, כך אומרת רות. ממרחק השנים, ואחרי שתרגמה עשרות ספרים ממגוון השפות שבהן היא שולטת – שוודית, דנית, נורווגית, פינית (וזה לא הכול) – והפכה לאבירה במסדר כוכב הצפון (שהוא עיטור שמוענק על ידי מלך שוודיה) – רות סיפרה לי על הילדוּת שם וההתבגרות כאן על שברון הלב – הפיזי, לא רק הרגשי – שליווה את מפגשיה עם המוות – עם מות הוריה, עם התאלמנותה בגיל צעיר מאוד ולא מזמן, עם מותו של בן זוגה האחרון – ועל הכתיבה על כל אלה, שמחכה במגרה, אבל רק עד שיגיע הזמן המתאים. ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קוראת הפעם תמר מור סלע. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠  

קובי ניב הוא כנראה אחד האנשים המצחיקים ביותר בסביבה. הרקורד שלו כולל את ״זו ארץ זו״, שלפני צאתו כספר היה טור ב״העולם הזה״ שנכתב ביחד עם ב. מיכאל, חנוך מרמרי ואפרים סידון, את הסטירה הטלוויזיונית העברית הראשונה, הלא היא התוכנית ״ניקוי ראש״, פרקים חלוציים לגמרי ב״זהו זה״ – קובי הוא שאחראי לפינה ״סערה בכוס תה״ ולפופטיץ המיתולוגי, ושורה של ספרי קומיקס שיצר עם דודו גבע, שבהם זכה הציבור להכיר את יוסף מהעירייה, את מגוחך ואת אהלן וסהלן. יש עוד, וישנה כמובן קריירה ארוכה כתסריטאי ומבקר ומורה לקולנוע . וישנם הרומנים, שיש בהם הומור, אבל גם עיסוק רב מאוד בענייני מוות, עיסוק אובססיבי אפילו, כפי שקובי אומר בשיחתנו. הבולט מבין אלה הוא ״בסוף כולם נמותו״, שגיבוריו הם חמישה גברים ישראלים, פליטים, שנמלטו מישראל שנחרבה באיזו אפוקליפסה לכאורה עתידית, לכאורה פרועה מאוד, אבל מתחת לפני השטח מתברר שמדובר בסיפור אישי מאוד, שיש בו חלקים אוטוביוגרפיים לגמרי, וקובי מציע בו מבט מפתיע שלפיו ההתאבדות של אחיו, אילן, הייתה בעצם ביטוי ברור ועז של הרצון לחיות. ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

נועם פרתום הייתה המרואיינת הראשונה שלי ב״על החיים ועל המוות״. שיחה ראשונה שחנכה את הפודקאסט, שלא היה לי אז מושג כמה הוא יגדל וישגשג. אני מעלה אותה כעת שוב בגרסה נקייה יותר – בסיועה של תוכנה המתהדרת בבינה מלאכותית, נו, כמובן, גם לטובת מי שעדיין לא האזינו לנועם, וגם לטובת מי ששמעו את שיחתנו אז עם כל הרעשים הנלווים שהיו בה. הרבה דברים קרו בשלוש השנים שחלפו מאז, גם במישור האישי – נועם ילדה בן וממש בימים אלה ראה אור גם ספרה החדש ״לצאת מהגוף״ – אבל לתובנות ולמחשבות שהיא העלתה בשיחתנו עדיין מעניין מאוד להקשיב. אביה של נועם, אבינועם, מת כשנועם הייתה בראשית גיל ההתבגרות, והשיחה שלנו התחילה מן העובדה המפתיעה, שהיא נקראה על שמו, או כמעט על שמו, כשהוא היה עדיין בחיים.   ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

מיכל יפת לא החלה לחשוב על מוות רק כשחלתה בסרטן. בבית ילדותה היו תלויות שתי תמונות, מזכרת מתמדת לכך שהחיים ממשיכים בחברתם של האנשים שהיו ואינם. הסרטן הופיע אחר כך. מיכל חלתה, ובאותו זמן ממש חלה גם בנה. שניהם החלימו, ואת הדרך שעשו היא תיעדה בספר ״פס אור״, ממואר קטן אבל מאוד מעורר מחשבה. מיכל, שהחלה את דרכה כמעצבת תפאורה לסרטים ובהמשך כמעצבת פנים של משרדים ובתים, כתבה עוד קודם ספר על ספרים, או ליתר דיוק על מערכות היחסים בין קוראים לבין ספריותיהם, והחלה לכתוב גם על קשרים בין אנשים לבתיהם, ולמרות תגליות מפתיעות שהיא מזכירה בהקשר הזה, הפרויקט הושהה. אביה של מיכל, ארנסט יפת, הבנקאי, שהיו מי שאמרו עליו שהוא מסוגל ללעוס חצץ ולבלוע כאילו כלום, היה בזמנו אחד האנשים החזקים בכלכלה הישראלית, עד שהורשע בעבירות שונות בפרשת משבר מניות הבנקים. שוחחנו כמובן גם על השבר הזה, על ההשפעה שלו על המשפחה, על מותו של אביה בניו יורק ועל מה שהייתה רוצה לשאול אותו אילו יכלה לשוב ולשוחח איתו היום, 27 שנה לאחר מותו. ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קוראת הפעם תמר מור סלע. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

מי שמכירים את אפרים שמיר, כמוני, רק כזמר ומוזיקאי מחונן, מלהקת הנח״ל וכוורת ואינספור הלהיטים שלו לבד וביחד עם אחרים, אולי יופתעו גם הם מן השיחה הזו. שוחחנו על מוות, כמובן, שהרי ככה זה בפודקאסט הזה, אבל בין השורות, לפני ואחרי סיפורים מהחיים בסיביר, בפולין ואחר כך בארץ, מתגלה גבר שהוא מצד אחד רך נורא, אוהב נורא, רגיש נורא, ומצד שני מתעקש לבחון את כל הכאבים והגעגועים והפרידות בכוח השכל. בגיל צעיר, אומר אפרים, כששלחו את הלהקה להופיע במהלך המלחמה, מול חיילים פצועים קשה ואחרים שהיו בהלם מוחלט, זה היה סוג של אטימות נעורים שאפשר לו ולחבריו להתמודד עם כל המוות שפגשו. בגיל 73, אולי בגלל ההורות ואולי רק ניסיון השנים, האטימות כבר איננה, יש במקומה רגישות גדולה, והשריון היחיד שיכול להגן עליה הוא הלימוד, ההבנה, הרציונל. ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קוראת הפעם מעין רוגל. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

אל הורי הקבע שלה, הוריה המאמצים יוסף ואורנה פורת, הגיעה ליטל פורת בגיל תשעה חודשים, אחרי שננטשה על ידי מי שילדו אותה, ולכן – היא אומרת – כשגם אורנה ויוסף החליטו שהגיעה שעתם ללכת, היא סירבה להשלים עם זה. למען האמת, חלקים גדולים בספרה ״יום הולדת שמח אדולף היקר״ – המשחזר את סיפור חיי אמה, שנולדה כילדה גרמניה בבית שחציו קתולי וחציו פרוטסטנטי, הצטרפה לנוער ההיטלראי, התגייסה לצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה ולימים ערקה, הצטרפה למחתרת, התגיירה והפכה לאחת השחקניות המופלאות כאן בישראל – ליטל אומרת שכתבה תוך כדי שיחות עם אמהּ המתה, מתוך איזה תת מודע שהכתיב לה סיפורים שמעולם לא שמעה כשהוריה היו עדיין בחיים. ליטל, שדווקא הספיקה לכתוב מחזה עבור אמה וגם לביים אותה במחזה אחר, נתנה לספר את כותרת המשנה ״בדיונוגרפיה״, אם כי בשיחתנו התברר שדווקא החלקים המציאותיים לגמרי בחייה שלה ובחיי הוריה, נשמעים בדיוניים יותר מכל מה שיכלה להמציא.   ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠  

נועה שבתאי הייתה רק בת שמונה חודשים כשמת אביה. הסופר יעקב שבתאי היה אז נשוי ובעל משפחה אחרת, והרצון של אמה – כך אומרת נועה – לגונן עליה מפני הסיטואציה הלא פשוטה הזו גרם לכך שהאבל והכאב של אמה לא דוברו בבית. העבודה על הסרט ״אבא שלי, יעקב שבתאי״ הולידה בה געגועים שלא היו שם קודם, תחושה מתסכלת של כמעטיות – הם כמעט הכירו, הם כמעט היו משפחה, כמעט היה לה אבא. את השיחות עם אמא שלה היא עדיין מנהלת בעיקר עם מצלמה ומיקרופון , לא רק בגלל שאלה מאפשרים מרחק אלא בעיקר משום שהיא רוצה לתעד, לשמר, כמה שרק אפשר, כמו בילדות, כך היא אומרת, שבה ההבנה שגם אימא לא תחיה לנצח גרמה לה לרצות להקפיא אותה או לשמר אותה בנפטלין.   ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קורא הפעם יורם מלצר. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠  

תלמה אליגון חגגה השבוע יום הולדת שמונים. רשימת השירים שכתבה והלחינה ארוכה מכדי למנות בפודקאסט אחד, אבל השיר הראשון שכתבה, בגיל שמונה עשרה, אחרי שאביה מת בזרועותיה ממש, הוא כנראה המפורסם שבהם. זה השיר שנפתח בשורה ״לאבא שלי יש סולם״. אחריו הגיעו להיטים רבים מאוד ובהם אבשלום, איפה את אהובה, כן כן לא אז לא, רקפת, יונה עם עלה של זית, אין לך מה לדאוג וגשם בעיתו. תלמה, ששימשה במשך שנים מנהלת אמנותית ומפיקה בחברת תקליטים, חתומה על עשרות אלבומים הנחשבים לאוצרות מוזיקליים של התרבות העברית, על תקליטי ילדים רבים לא פחות, וגם על ליברית לשתי אופרות ותרגומי ספרים מצרפתית ומאנגלית. בשיחה שלנו קל להרגיש באנרגיה העצומה שלה, שכנראה לא התעמעמה עם השנים, והיא באה לידי ביטוי בכמה וכמה שירים שתלמה הסכימה לשיר בביצוע חי, בתנאי שדה מאולתרים. *** את השיר ״אין לך מה לדאוג״, שקטע ממנו מובא בשיחה מבצע, במקור, עוזי פוקס המצוין כמובן. אפשר לשמוע את כולו כאן: https://www.youtube.com/watch?v=pmFpjBUhPA4 ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קוראת הפעם תמר מור סלע. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠

הזיכרון החזק ביותר שנותר לניר שטראוס מאימא שלו הוא שהיא האמינה בו כשחקן, ״ואני חושב שאני לא ממציא את זה״, הוא אומר בשיחתנו. ניר היה רק בן שתיים עשרה כשאמו מתה מסרטן, וכשהיה בן ארבע עשרה מת גם אביו – שניהם לא הספיקו לראות אותו הופך לכוכב סדרות ילדים בטלוויזיה, לשחקן תיאטרון וקולנוע מוערך ולמשורר. על קצה המזלג אפשר למנות ברזומה של ניר את הסדרה ״גאליס״, את פינת האימפרוביזציה שלו ב״אנחנו כאן״, את הסרטים ״הדרך לאן״ ו״בלונים שחורים״ ואת ההצגות ״הזוג המוזר״ ו״כימים אחדים״. את סיפור חייו הוא סיפר בהצגת יחיד שכתב וביצע בתיאטרון צה״ל, ואז המשיך וכתב גם את ״סבא שלי רמטכ״ל״, הצגה שמבוססת על חייו של הסב שגידל אותו לאחר מות הוריו ואת ״אינטליגנט״, הצגה שדיברנו עליה בקצה השיחה שלנו, ומאז הספיקה לעלות בפסטיבל הקומדיה הישראלי. ואם הפסדתם את הפרויקט התיאטרוני-משוררי שלו ״חדרו של המשורר״, שבו ניר נפגש פנים אל פנים עם הקהל כדי לכתוב שירים בזמן אמת, תוכלו לראות אותו בסוף החודש כסרט קצר בפסטיבל ״אפוס״ .   ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קוראת הפעם רונית כפיר. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠