הרב בני לאו, וד"ר שרה עברון עם יאיר שלג, תהילה פרידמן עוסקים בפרק השני של "קריאת כיוון" על התהליך ארוך והמרתק בו הפכה הציונות הדתית, למרות היותה קבוצת מיעוט, לגורם משמעותי מאוד בחברה הישראלית: בהתיישבות, במערכות הביטחון, בפוליטיקה; בתחומי המשפט, החינוך, הכלכלה ואפילו התקשורת. עם המעמד המבורך הזה, והכוח שהוא מעניק, צריכה להתחדד גם תודעת האחריות.

במערכת החינוך הדתית־לאומית רווח כבר עשרות שנים המשולש האידאולוגי: עם ישראל – ארץ ישראל – תורת ישראל. והמהדרין מוסיפים גם את אופן הזיקות בין קצות המשולש: עם ישראל בארץ ישראל, על פי תורת ישראל. המשולש הזה מייצג שלושה ערכים ראויים ביותר, אבל חסר בו קוטב מרכזי: הקוטב האנושי הכללי.

שלושת הערכים במשולש עם־ארץ־תורה מתייחסים כולם ל"ישראל", היינו לזהות היהודית הלאומית. אבל בעולמה של הציונות הדתית התקיים תמיד גם הקוטב האוניברסלי: התרבות והמדע, וגם הערכים ההומניסטיים והליברליים. אנחנו מבקשים להחזיר את עטרת הציונות הדתית ליושנה ולהציג משולש ערכי חלופי, משולש חדש־ישן, שהוא שצריך לדעתנו לשמש מצפן רעיוני בעבור הציונות הדתית: משולש שקטביו הם הקוטב הדתי, הקוטב הלאומי – שכולל את כל מרכיבי הלאומיות: העם, הארץ והריבונות - והקוטב האנושי־אוניברסלי.

המשולש הזה הוא חדש, לעומת המשולש הרווח כיום בעולמה של הציונות הדתית, כפי שהצגנו קודם, ובו־זמנית הוא גם ישן מאוד, משום שהוצג כבר לפני כ־100 שנה על־ידי הראי"ה קוק זצ"ל: "שלושה כוחות מתאבקים כעת במחננו... שלוש הסיעות היותר רשמיות בחיי האומה אצלנו: האחת האורתודוקסית... השנייה היא הלאומיות החדשה... השלישית היא הליברלית, שהייתה נושאת את דגל ההשכלה בעבר לא רחוק ועדיין ידה תקיפה בחוגים רחבים... הדבר מובן שבמצב בריא יש צורך בשלושת הכוחות האלה גם יחד, ותמיד צריכים אנו לשאוף לבוא לידי המצב הבריא הזה, אשר שלושת הכוחות הללו יחד יהיו שולטים בנו בכל מילואם וטובם, במצב הרמוני מתוקן שאין בו לא חסר ולא יתר" (אורות התחיה, פרק י"ח).

הכוח האורתודוקסי מבטא את העולם הדתי כפי שהוא – על שמרנותו הרעיונית וההלכתית, שגם שימרה את הזהות היהודית לאורך אלפי שנים. אלא שאליו אנחנו מתבקשים לצרף עוד שני צירי זהות, שעליהם הצביע הרב קוק: "הלאומיות החדשה", כלומר לאו דווקא זו שאפיינה את עם ישראל בימי מלכות דוד או מלכות בית חשמונאי ההיסטוריות, אלא הלאומיות המודרנית, המתבטאת במדינה ריבונית; והכוח השלישי הוא התפיסה הליברלית, או במונחי ימינו - כבוד האדם וחירותו.

הרב קוק לא דיבר על הציונות הדתית, אלא על העם היהודי המודרני כולו. ואכן, שלושת הכוחות שאנחנו מדברים עליהם ביחס לציונות הדתית, חופפים לשלושת הקטבים המאפיינים את כלל העם היהודי המודרני. באופן הזה, ורק אם תפעל באופן הזה, תהיה הציונות הדתית מיקרוקוסמוס של העם היהודי המודרני כולו, וממילא תהיה גם ראויה לתפוס עמדת הנהגה מרכזית בתוכו. לראיית הזהות הציונית־דתית כמשולש כוחות שצריך לפעול באופן הרמוני, "שאין בו לא חסר ולא יתר", יש משמעות מהפכנית.

המשמעות העמוקה היא שהקוטב הדתי אינו קובע לבדו את זהותה של הציונות הדתית. זהותה נקבעת מתוך טריאלוג השואף להרמוניה בין שלושה כוחות: הדתיות הקיימת (במובניה הרעיוניים וההלכתיים גם יחד), לצד הערכים הלאומיים והערכים הכלל־אנושיים. שתי מערכות הערכים האחרונות אינן מתבטלות באופן אוטומטי בפני תביעות המסורת וההלכה הנוהגת, אלא מקיימות איתה שיח מתמיד, כאשר השורה התחתונה אמורה להיות מעוצבת משילוב של גרעין האמת בכל שלוש הזהויות. כל ניירות העמדה וההצעות שתקראו בחוברת זו מושתתים על ההכרה שעולמה של הציונות הדתית צריך להיות מבוסס על האיזון וההרמוניה בין הערכים הדתיים, הערכים הלאומיים, והערכים הכלל־אנושיים, כששום מערכת ערכים אינה מבטלת את זולתה. אנחנו מקווים שיש בכך פתח לשיח חדש ולדיון פורה על דרכה של הציונות הדתית.

Music by GP-Music from Pixabay

See omnystudio.com/listener for privacy information.