1. 

לניצב (בדימוס) אליק רון, 75, יש מוטיבציה להציל את המדינה מעצמה רגע לפני שאובדים הסיכויים. זו גם הסיבה שהוא מתגייס עכשיו, לפני הבחירות, לעידוד ההצבעה במגזר הערבי. כן, דווקא במגזר הערבי, שסימן אותו לפני 22 שנים כמי שאוכל ערבים לארוחת בוקר. כן, אני שמאלן, הוא אומר.

למי שלא יודע:

הוא שירת בסיירת מטכ"ל עם אהוד ברק ועם ביבי נתניהו, וחלק חדר אחד ביחידה עם יוני נתניהו, לצידו לחם במלחמת יום הכיפורים ולצידו עמד כשנורה ונהרג במבצע אנטבה. כמפקד הימ"מ, יחידת העילית של המשטרה, פיקד בין השאר על ההשתלטות על אוטובוס האמהות שנחטף ב-1988 כשהוא בדרכו לכור הגרעיני בדימונה, ובמבצע שנמשך כ-40 שניות נהרגו שלושת החוטפים הפלסטיניים יחד עם שתיים מבנות הערובה.

ב-1994 מונה אליק רון למפקד הראשון של מחוז ש"י במשטרה, תקופה שבה הותירו בו המתנחלים רושם מפלצתי, שלא עוזב אותו עד היום. ב-1997 מונה למפקד המחוז הצפוני של המשטרה ולאחר אירועי אוקטובר 2000 שהתרחשו בעקבות עליית אריאל שרון להר-הבית, נמצא אחראי באופן אישי למחדלים שהביאו להרג 12 אזרחים ערבים ישראליים, ופרש מהמשטרה. ולא, הוא לא מרגיש שנעשה לו עוול.

התפטרותו של ניצב שמעון לביא, מפקד מחוז הצפון הנוכחי בשל מחדלי האסון במירון, לאחרונה, וסירובו של בנימין נתניהו להכיר באחריות כלשהי מצידו, מחזירים את רון לימים הנוראים שלו, שעליהם עוד נדבר כאן. וגם לביבי.

הוא נולד ומתגורר עד היום במושב תל-עדשים בעמק יזרעאל, מגדל כרם של ענבי יין, ועוסק בפיסול באבן ובברזל. הוא נשוי בשנית לענת גלבוע, בת כפר יחזקאל ודמות מוכרת בזכות עצמה בעמק, ולהם שני ילדים משותפים. הוא מין מודל משופר של רפאל איתן (רפול), השכן הנערץ מהמושב, שקדם לו בדור. לוחם – איכר, שמדבר כמותו, במקצב רפולי, ישיר, כנה, מחוספס וכותב שירים בראש אותם הוא זוכר בע"פ לתמיד. יש לו שורשים סובוטניקים, הוא חם מזג ויש לו פה גדול, והוא היה מוכר גם כבעל זרוע וחובב קטטות, שהותיר נפגעים פה ושם. ולא פחות מכך הוא "קנאי חשוך מרפא למדינה", כפי שהוא מכנה את עצמו. זו הסיבה שהוא חושב שכדי להציל את ישראל צריך לפנות את המתנחלים, עפ"י תכנית חירום שהוא מגולל כאן. וכן, צריך למנוע מביבי לנצח בבחירות. הוא מכיר אותו היטב וירא מפניו.

ומה הוא אומר לערביי ישראל, שרבים מהם ידידיו, במקרה ששוב לא יתנהגו יפה, את זה תשמעו בסוף.

האזינו, שפטו ושתפו!

להאזנה לפרק כאן (מומלץ להוריד למחשב או לטלפון הנייד את קובץ הקול, או להיכנס דרך אחת מאפליקציות ההאזנה לפודקאסטים):

מוסיקה:

שותפה לפשע, שירה ויזל,

גיטרה ופסנתר – עובדיה אהרוני ועופר מגידו

תמלול הפרק: דינה זוהר

***

תמלול פרק 66. "אני מתל-עדשים, לא נשארתי אף פעם חייב למישהו" – כשאליק רון מתעצבן הוא לא מבדיל בין יהודים וערבים

מאת: יזהר באר

לניצב (בדימוס) אליק רון, 75, יש מוטיבציה להציל את המדינה מעצמה רגע לפני שאובדים הסיכויים. זו גם הסיבה שהוא מתגייס עכשיו, לפני הבחירות, לעידוד ההצבעה במגזר הערבי. כן, דווקא במגזר הערבי, שסימן אותו לפני 22 שנים כמי שאוכל ערבים לארוחת בוקר. כן, אני שמאלן, הוא אומר.

למי שלא יודע:

הוא שירת בסיירת מטכ"ל עם אהוד ברק ועם ביבי נתניהו, וחלק חדר אחד ביחידה עם יוני נתניהו, לצידו לחם במלחמת יום הכיפורים ולצידו עמד כשנורה ונהרג במבצע אנטבה. כמפקד הימ"מ, יחידת העילית של המשטרה, פיקד בין השאר על ההשתלטות על אוטובוס האמהות שנחטף ב-1988 כשהוא בדרכו לכור הגרעיני בדימונה, ובמבצע שנמשך כ-40 שניות נהרגו שלושת החוטפים הפלסטיניים יחד עם שתיים מבנות הערובה.

ב-1994 מונה אליק רון למפקד הראשון של מחוז ש"י במשטרה, תקופה שבה הותירו בו המתנחלים רושם מפלצתי, שלא עוזב אותו עד היום. ב-1997 מונה למפקד המחוז הצפוני של המשטרה ולאחר אירועי אוקטובר 2000 שהתרחשו בעקבות עליית אריאל שרון להר-הבית, נמצא אחראי באופן אישי למחדלים שהביאו להרג 12 אזרחים ערבים ישראליים, ופרש מהמשטרה. ולא, הוא לא מרגיש שנעשה לו עוול.

התפטרותו של ניצב שמעון לביא, מפקד מחוז הצפון הנוכחי בשל מחדלי האסון במירון, לאחרונה, וסירובו של בנימין נתניהו להכיר באחריות כלשהי מצידו, מחזירים את רון לימים הנוראים שלו, שעליהם עוד נדבר כאן. וגם לביבי.

הוא נולד ומתגורר עד היום במושב תל-עדשים בעמק יזרעאל, מגדל כרם של ענבי יין, ועוסק בפיסול באבן ובברזל. הוא נשוי בשנית לענת גלבוע, בת כפר יחזקאל ודמות מוכרת בזכות עצמה בעמק, ולהם שני ילדים משותפים. הוא מין מודל משופר של רפאל איתן (רפול), השכן הנערץ מהמושב, שקדם לו בדור. לוחם – איכר, שמדבר כמותו, במקצב רפולי, ישיר, כנה, מחוספס וכותב שירים בראש אותם הוא זוכר בע"פ לתמיד. יש לו שורשים סובוטניקים, הוא חם מזג ויש לו פה גדול, והוא היה מוכר גם כבעל זרוע וחובב קטטות, שהותיר נפגעים פה ושם. ולא פחות מכך הוא "קנאי חשוך מרפא למדינה", כפי שהוא מכנה את עצמו. זו הסיבה שהוא חושב שכדי להציל את ישראל צריך לפנות את המתנחלים, עפ"י תכנית חירום שהוא מגולל כאן. וכן, צריך למנוע מביבי לנצח בבחירות. הוא מכיר אותו היטב וירא מפניו.

ומה הוא אומר לערביי ישראל, שרבים מהם ידידיו, במקרה ששוב לא יתנהגו יפה, את זה תשמעו בסוף.

אליק רון אומר שהוא מנסה עכשיו לסייע בעיקר ליאיר לפיד, שסובל מאחוזי תמיכה מועטים במגזר הערבי, ובכלל, לעודד הצבעה של ערבים בבחירות. שאלתי אותו, דווקא אתה למרות הפרסטיז'ה הישנה והכל?

רון: "כן. אני מניח שלא חסרים כאלה שזוכרים לי את תקופת הפרעות של 2000 והתוצאות הקשות. אבל, גם בעבודה וגם באמצעות קשרים אישיים, יש לי שם לא מעט חברים."

אז בוא באמת נדבר על הפרדוקס של הדימוי מול המציאות. איפה אתה 22 שנה אחרי אירועי אוקטובר? האשימו אותך בהידרדרות היחסים עם המגזר הערבי במחוז, באי-הכנה של המחוז הצפוני לקראת היום הקובע, באי-שליטה מספקת על הכוחות, באי-תגובה מספקת להרוגים הראשונים, במתן הוראה לירי צלפים מיותר, בשימוש באמצעים חריפים מדי ועוד. הערבים האשימו אותך כמי שאוכל אותם לארוחת בוקר…

רון: "תראה, עד היום מלווה את הציבור הישראלי הכותרת שאני ימני; אוכל ערבים לארוחת בוקר. לחלק גדול מהציבור קשה מאוד ההפרדה בין היותי ישראלי, קנאי חשוך מרפא למדינה, לבין זה שאני בהשקפת עולמי איש שמאל.

"עברתי 3 שנים ארוכות וקשות בשטחים. ב-1994 הקמתי את מחוז יהודה ושומרון במשטרה. אלה שנים שבהן נחשפתי לכיבוש. אני לא יכול להשלים עם הכיבוש. עכשיו, אין לי איזשהו פתרון קסם, איזשהו פתרון פלאים. אבל אני לא יכול להשלים עם זה. אז אני חושב  על כל מיני אופציות שאני רואה בהן סיכוי מול סיכון, סיכוי להצלת המפעל הציוני. אני רואה בכיבוש איום על המפעל הציוני. מפעל שאין כמותו בעולם. עד היום אני רואה ושומע בתקשורת, על אין ספור התפרצויות של הצבא לבתים, באישון לילה, למשל. מעבר לבהלה הנוראית הפחד מביא לשנאה ולפעמים התגובות קשות גורמות לפגיעה פיזית מעבר לפגיעה הנפשית. זה הכיבוש. ומי שלא היה שם לא מבין."

אתה מתכוון לחוויות שעברת בשירות בשטחים?

רון: "חוויה בכלל זה משהו שאי אפשר להעביר. זו טעות להגיד 'העברתי לו חוויה'."

כמו שאי אפשר להעביר כאב שיניים?

רון: "נכון. בהיות המתאר, המדבר, המספר, בעל יכולת תיאור ובעל שפה עשירה ובהיות המאזין או המאזינים עם אוזניים קשובות ועם רגישות ושכל אז משהו עובר, כן. אבל בעקרון, חוויה זה משהו שרק אתה חווית, לטוב ולרע. אי אפשר לתאר מה משמעות הכיבוש, עם כל הפגיעות הנפשיות, הפיזיות והכלכליות."

למדת משהו חדש בתפקיד הזה?

רון: "למדתי מה זה כיבוש. עד אז הייתי בצד התוקף, המתפרץ, בעיקר כמפקד הימ"מ. הימ"מ היא זרוע מבצעית של השב"כ ואנחנו בצענו גם חיסול של מחבלים, גם מעצרים, ביום ובלילה."

כמפקד הימ"מ מה חשבת על הכיבוש?

רון: "לא חוויתי את הכיבוש כי באתי מהזווית של הלוחם, של זה שאמור להילחם בטרור, למנוע טרור, לפגוע בטרוריסטים. להרוג אותם, ולתפוס את מי שנדרש לתפוס. לא חוויתי אז את מה שחוויתי כשהקמתי את מחוז ש"י. אתה מגיע לסיטואציה שאתה לא ממש מופתע מאותם מתאבדים למשל, אותם אלה ששמים את נפשם בכפם למרות הסכנה. אלה שמתאבדים ומפוצצים את עצמם עם מטען, עם רימונים וכן הלאה. כי זה אחד הדברים שהכיבוש גורם להם. הכיבוש מביא אנשים לידי ייאוש."

<figure class="wp-caption aligncenter" id="attachment_3931" style="width: 1870px;"><figcaption class="wp-caption-text" id="caption-attachment-3931">אליק רון, מפקד שלד"ג, עם שר הביטחון יצחק רבין, 1985. צילום דו"צ</figcaption></figure>

נטען שבאמצע שנות ה-70 דווקא הפגנת הזדהות עם מתנחלי סבסטיה, שהתיישבו בתחנת הרכבת הישנה בסבסטיה? 

רון: "אני לא זוכר כבר, באיזה שנה זה היה?"

1975…

רון: "אז זה סביר מאוד."

בוא נחזור לשאלת הדימוי מול המציאות. בכל השנים שעברו מאז אירועי אוקטובר 2001 נתקלת בגילויי תוקפנות, או עוינות מצד האוכלוסיה הערבית בצפון?

רון: "לא ממש."

גם לא מילולית?

רון: "בתקשורת כן, מדי פעם. אבל לא מעבר לזה. בהתחלה, אחרי הפרעות ואחרי ההחלטה של ועדת אור (ועדת החקירה לאירועי אוקטובר 2000), אובטחתי על ידי השב"כ."

כמה זמן?

רון: "משהו כמו חצי שנה."

שמרו עליך בבית?</stron