זהו הפרק הראשון בסדרה חדשה של "פרות קדושות" שעוסקת בבית; מהו בית ומהי משמעותו האמיתית על רקע המלחמה ההולכת ונמשכת, במהלכה רבים איבדו או עזבו את ביתם ואחרים הלכו לחפש בית אחר מעבר לים. האם זה רק הבית שאנחנו גרים בו והאם יכול להיות יותר מבית אחד?

בפרק הראשון, ביקרנו במנרה, הבית שנעקר מיושביו וכמעט נחרב לחלוטין ורק כמה 'משוגעים למקום' נשארו בו, חשופים לאש יומיומית. כמה ימים אחרי ביקורנו במנרה פתח צה"ל במתקפה רבתי בלבנון, כמוצהר, על מנת לאפשר את חזרת התושבים לבתיהם.

בילינו כמה שעות עם כיתת הכוננות הותיקה שהולכת ומתדלדלת, כשחלק מחבריה קרס ונזקק לתמיכה נפשית ועם כמה מהותיקים שהתעקשו להישאר.

"אם אתם רואים את לבנון אז גם רואים אתכם", מזהיר אליעזר מכיתת הכוננות, לא לעמוד מול השטח החשוף לכפר הלבנוני שבצד השני. בינתיים צה"ל השתלט עליו. מחכים.

מי שמביט בממדי ההרס שנגרם לבתי הקיבוץ השליו והישובים הסמוכים מידי בני העוולה שמעבר לגבול – גם אם הוא שוחר שלום – לא יוכל שלא להצדיק, או לפחות להבין, את העונשים שהושתו עליהם בגל החיסולים הגדול.

שמענו גם על תופעות של ביזה בבתי הקיבוץ שנפגעו, וגם על המרכולית הנטושה, שממשיכה לעבוד עם החייליים כמבחן של כבוד.

לבסוף, שאלתי אותם שאלה אחת זהה, שהולכת ונעשית רלבנטית עבור כולנו; איפה הבית שלך?

"בית" – חלק ראשון.

הפעם נמליץ לא להסתפק בהאזנה או בקריאת הפרק אלא לצפות בוידאו המצורף.

מוקדש לקהילת מנרה ולכל המפונים שמחכים לשוב אל בתיהם.

צפו, שפטו ושתפו!

 ***

לצפייה בפרק – מומלץ (צילום וידאו וראיונות – יזהר באר. צילום סטילס  – ניצן שורר):

להאזנה לפרק:

לקריאת הפרק, מהו בית (חלק א). מנרה – "ככה נראים הבתים בעזה":

מאת: יזהר באר

צילומי סטילס: ניצן שורר

אנחנו חולפים ברחוב נטוש שצמחיה יבשה מכסה אותו. עזובה ועצב בכל.

מוטי: "בגדול זה מה שעושה כרגע מדינת ישראל לכל אזור הצפון."

אנחנו מסתובבים בין הבתים עם מוטי, אליעזר ועידו. את נאור פגשנו מאוחר יותר בקיבוץ גדות. מוטי מזהיר לא להיחשף לכפר הסמוך, מיס אל-ג'בל. אליעזר מודאג, כורע ברך לצמצם נוכחות.

מוטי: "אתה רואה את לבנון מאיפה שאתה?"

מה זה היישוב ממול?

מוטי שי, בן 63, נשאר במנרה מתחילת המלחמה: "זה הכפר מיס אל-ג'בל. אבל תזהר, אם אתה רואה אותו הם רואים אותך. וטיפה לכיוון צפון, זה חולא."

אליעזר גוטמן, בן 61, חבר בכיתת הכוננות: "מוטי, אני מודיע לך (צה"ל) יעיפו אותנו מכאן. אני לא צוחק…"

מוטי: "אנחנו כרגע מוסתרים, אליעזר, אף אחד לא רואה אותנו. אנחנו גם לא רואים אותם כרגע, הכל בסדר."

 

<figure class="wp-caption aligncenter" id="attachment_5104" style="width: 1657px;"><figcaption class="wp-caption-text" id="caption-attachment-5104">אליעזר גוטמן (צילום מוידאו: יזהר באר)</figcaption></figure>

מוטי: "ירו פה בכל נקודה אפשרית… תסתכל, בבית הזה הייתה פגיעה ישירה עם שריפה בפנים. הבית הזה חטף פגיעה ישירה, התפרק לגמרי… בנ"ט ברובם, כן. אפשר לרדת בזהירות.

אליעזר: "הם עושים איפוס כוונות על הבתים האלה. אפשר לראות שכל החלונות פה מנופצים. בואו נלך לבית של שרהל'ה. כאן הצמחיה מסתירה אותנו. הכל בסדר עד שנגיע לרחוב התחתון.."

"אח שלה נהרג במלחמת יום כיפור. ביניה. ההורים הם בני שמונים, לא ברור כמה זמן וכוח יש להם לבנות בית חדש ולחזור למנרה. ואלה הדברים הכי עצובים, בעיניי לפחות, מכל מה שקורה היום."

עידו שלם בן 63, המנהל הכלכלי של מנרה: "זה לא רק כוח. אבא של אשתי התפנה בגיל 89 וחצי ממשגב עם, כשהוא היה בריא לגמרי  ואחרי חודש וחצי נפטר.

"הוא לא נפטר כי היו לו מחלות רקע. זה פשוט… עץ שעקרו אותו אחרי 72 שנה… פשוט מת."

<figure class="wp-caption aligncenter" id="attachment_5096" style="width: 2048px;"><figcaption class="wp-caption-text" id="caption-attachment-5096">מוטי שי (מימין) ועידו שלם</figcaption></figure>

נאור שמיע, בן 51, יו"ר צח"י, חבר ועד, מורה וחבר כיתת כוננות: "יש אחוז תמותה מאוד גבוה, שלא מדברים עליו. המבוגרים חווים שבר רגשי עמוק, כי הם מבינים שהסיכויים שהם יחזרו למנרה ביום שאחרי הוא נמוך. אולי הם ימותו עד אז. אני כל הזמן שומע על עוד ועוד שנפטרו, על חבר'ה צעירים שקיבלו התקפי לב…"

<figure class="wp-caption aligncenter" id="attachment_5094" style="width: 2048px;"><figcaption class="wp-caption-text" id="caption-attachment-5094">נאור שמיע</figcaption></figure>

חבר'ה צעירים?

נאור: "יחסית. זה דבר שמאוד כואב. אני אגיד לך משהו יותר כואב – מי שכבר מת, עד עכשיו לא שמו לו מצבה. כי אין מישהו שעולה לשים לו מצבה."

אנחנו עוברים ליד בית שנפגע קשה מהירי הבלתי פוסק ואני שואל את מלווי:

בעלי הבית ראו את הבית במצבו הזה?

מוטי: "רק בתמונות."

איך הם הגיבו?

מוטי: "איך הם הגיבו, בצהלולים…" (מגחך).

***

איפה גרה רחל רבין?

מוטי: לא כאן, יותר למטה. רחל היתה עושה לי בייביסיטר…"

עידו: "תרצה, הבת של רחל, הגיעה לפה השבוע, למעשה בפעם הראשונה מאז התשיעי לחודש,  לקחת את המכתבים של רחל עם אח שלה (יצחק רבין), כל הזיכרונות. היא לא באה לקחת שטיחים וכסף…"

 

<figure class="wp-caption aligncenter" id="attachment_5076" style="width: 768px;"><figcaption class="wp-caption-text" id="caption-attachment-5076">רחל ויצחק רבין. מארכיונה הפרטי</figcaption></figure>

רחל במצב של תודעה, היא יודעת מה קורה?

אליעזר: "לסירוגין. היא תהיה בת מאה השנה. רוב הזמן עכשיו היא פחות צלולה…"

 כשאנחנו ממשיכים לצעוד בשבילי הקיבוץ מוטי מצביע על צריף עץ ישן: "זה הארכיון, אחד המבנים הראשונים במנרה. חלק מהמבנה עבר שיפוץ מחשש שיקרה לו משהו. את רובו כבר ארזנו והורדנו למקום מבטחים, ואנחנו היום מנסים לשמר אותו גם בדיגיטציה…"

מה יש בו?

מוטי: "הו הא… כל הדברים מ-1943…"

<figure class="wp-caption aligncenter" id="attachment_5084" style="width: 768px;"><figcaption class="wp-caption-text" id="caption-attachment-5084">עלייה לקרקע, רכס רמים, מנרה 1942</figcaption></figure>

 

<figure class="wp-caption alignnone" id="attachment_5088" style="width: 2000px;"><figcaption class="wp-caption-text" id="caption-attachment-5088">אספקה בדרך עפר למנרה, 1948</figcaption></figure>

משם אנחנו צועדים לגנון "סנונית – פשוש" ומציצים דרך החלון בחלקי הבטון והטיח שקרסו על הרצפה.

אליעזר: "אנחנו מתקרבים לבית של מוטי בצעדי ענק. רגע, תן ליזהר לצלם."

מוטי: "בקטע הזה של המקלט פגעה קטיושה. היא תלויה במשרד שלי, אגב."

אליעזר: "כאן גר חבר מבוגר שלא גילו לו שזה מה שקרה לבית שלו."

מוטי: "לא גילו לו כי הוא נפטר."

אליעזר: "הבית ההרוס הזה הוא טרגדיה: הבן, תומר דוד, נפל בצה"ל ואח שלו התאבד מאוחר יותר. הוא נהרג בדיר בלוט, בגדה, בשנות ה-90. הבן השני התאבד על הקברים של האח ושל האמא, שנפטרה מסרטן."

<figure class="wp-caption aligncenter" id="attachment_5071" style="width: 656px;"><figcaption class="wp-caption-text" id="caption-attachment-5071">תומר דוד ז"ל. דיוקן על קיר בבית ההורים שנהרס חלקית בהפגזה במנרה</figcaption></figure>

מי נשאר?

מוטי: "האבא, שנפטר לפני כשנה."

עידו: "‫תקשיב, בסוף יולי סיימתי ‫מילואים במסדרון, הגעתי לפה ופשוט היתה לי תחושה של עזה. ככה נראים הבתים בעזה."

***

<figure class="wp-caption aligncenter" id="attachment_5072" style="width: 614px;"><figcaption class="wp-caption-text" id="caption-attachment-5072">בכביש למנרה</figcaption></figure>

אליעזר: "הבית הזה נפגע מטיל נ"ט. זה קל להם נורא, כי הם מכוונים תוך כידי המסלול עצמו, ומצלמים את זה ברחפנים. הם גם שולחים לנו אחרי זה את הסרטונים."

מה זאת אומרת שולחים לכם?

עידו: "