לפני עשר שנים התחלנו לשוחח מול מיקרופון ומצלמה. ככה נולדו הפרות הקדושות, שהפכו לתכנית משודרת ומצולמת ולרשימות בעיתונות המודפסת. הוא היה המניע הראשוני וההשראה ליצירת התכנית והוא מופיע בכמה מן הפרקים שהביאו לו קהל חסידים נלהב. "אין חיה כזאת", אמרו חלקם. אחרים לא הבינו אותו עד הסוף. לאחר שחלקנו עשרות שעות של שיחות, עם מצלמה ובלעדיה, נדמה לי שהכרנו מבפנים.

כמה ימים לפני מותו נפגשנו לשיחה אחרונה. "זאת שיחה של חשבון נפש" הוא אמר.

[מומלץ לצפות בוידאו]

להאזנה לשיחה האחרונה עם איני עבאדי כאן:

"שואת יהדות אירופה ושואת ערביי ארץ-ישראל שואה אחת של העם היהודי. ישר בפנים מביטות השתיים"

אבות ישורון

[פרות קדושות] פרק 89. יצחק איני עבאדי – פרידה מאגדה מקומית

מאת: יזהר באר

הוא היה מהאנשים של ארץ ישראל שאיננה כבר; מקורי, אמיץ, שחקן נשמה, ישר כמו סרגל, מתנהל כמו שליט יחיד במכמני תרבות המזרח והשפה הערבית; בעיני רבים איש שלם, שמכלול תכונותיו היווה מקור לקנאה. עוד לפני שהכרתי אותו נחשפתי לתהילתו מפי יושבי העמק. יהודים, נוצרים ומוסלמים למדו אצלו על עצמם. כשהצטרפתי לשיעורים שלו בכדורי למדתי גם אני על עצמי.

מי שנחשף לסיפור חייו ולרוחב ידיעותיו התקשה להאמין שלא מדובר בגיבור מקומי מומצא שיצר מישהו בעל דמיון מזרחי מפותח. אגדה. שאלתי אותו, למה הוא לא מעלה על הכתב את הידע העצום שהוא אוצר ואת הבנת המזרח העמוקה שלו. "אני לא אוהב לכתוב", אמר. "אני אוהב ללמד".

באותו רגע גמלה בליבי ההחלטה לעשות את כל אשר לאל ידי על מנת לאסוף את האבנים היקרות שהוא נצר במוחו ובכוח זכרונו ולא לתת להם לגווע בשכחה. התחלנו לשוחח מול מיקרופון ומצלמה. ככה נולדו הפרות הקדושות, שהפכו לתכנית משודרת ולרשימות בעיתונות המודפסת. הוא היה המניע הראשוני וההשראה ליצירת התכנית והוא מופיע בכמה מן הפרקים שזכו, יותר מאחרים, להתעניינות הקהל.

לאחר שחלקנו עשרות שעות של שיחות, עם מצלמה ובלעדיה, נדמה לי שהכרנו מבפנים. "איבן בטני בערף רטני", אומר הפתגם הערבי על משמעותה של קירבה.

הוא היה מין יהודי-ערבי, בעל סגנון שונה, שלא תמיד היה מובן ע"י זרים. לכן, כשהוא נזף בי בלשון הערבסקות, הציורית, המטאפורית, וכינה אותי "אתם" והאשים אותי ו"אותם" ש"אנחנו" לא מבינים כלום, לא נעלבתי. ידעתי שאלה נזיפות אוהב. לכן גם לא נעלבתי כשהיה צועק עלי ומתכוון לכולם; "די כבר. מספיק!"

 להפך, זה גרם לי לחייך. ונדמה לי שגם לו. ידעתי שהוא צועק במקומות שהוא צריך להדגיש את הדברים החשובים בעיניו. לפעמים הוא נסחף וכינה את כל האחרים 'אידיוטים'. רוחל'ה ניסתה לגמול אותו מההרגל המגונה הזה עד יומו האחרון, אבל ללא הצלחה.

היו מאזינים שהתקשו לקבל את הצעקות שלו ואף איימו להפסיק להאזין לו. אני דווקא אהבתי לראות אותו יוצא מגדרו. בעיני זה היה ביטוי לנפש תיאטרלית של פרפורמר גדול, לתשוקה גדולה ולחירות אמיתית.  

גם כשהיה סוכן מושתל בארץ אויב הוא נזקק ליכולות המשחק הללו. במשך שלוש שנים התחזה לבן דמות אחרת עד שנחשף וניסו להתנקש בחייו. פעם סיפר לי שבכל שנותיו כסוכן מוסד בעיראק לא העז להירדם מחשש שיחלום ויפלוט משהו בעברית מתוך שינה. הוא סיפר שנחשף לבסוף כבעל זהות בדויה מפני שעם הזמן ביטחונו העצמי גבר ופעם הוא טעה והניח את רגלו מחוץ לג'יפ בצורה אדנותית, שלא כבן המקום. את הדקויות האלה של המזרח שכח לרגע וכמעט שילם על כך בחייו. "היבריס" הוא קרא לזה ולמה שקרה גם לנו ביחסינו עם העולם הערבי.   

באותו אופן הוא זכר את הסטירה המצלצלת שחטף מאביו, ראש הקהילה היהודית בדמשק, כילד, כששיחק לתומו במטבע והניח את רגלו עליה. על המטבע היה חרוט דיוקנו של השליט. היתה זאת תזכורת למקומם הרגיש ופגיע של היהודים, "אהל אל דימה", אנשי החסות, הכפופים לקוד המוסלמי במרחב. כך הוא ידע להתחבב על כל הערבים שפגש בהמשך, בהבנתו אותם ואת אורחותיהם ואת שפתם, בכבוד שרכש להם, ולא מתוך נמיכות רוח.

כשהיה בן 9 הגיע איני עבאדי עם אחותו בת ה-7 ברגל מדמשק לכנרת. משם נאספו ואומצו ע"י משפחות בעמק. הוא גדל בדגניה כילד פרא, שאינו שולט בעברית ובורח לעבודות חצרנות הרחק מחברת הילדים. בצבא התחיל איני לצמוח, אבל אף פעם לא שכח את החסד שעשו עמו בדגניה. 'לכן, אף פעם לא סירבתי למשימה שביקשו לגייס אותי אליה', אמר.

ככה גייס אותו משה דיין להיות מושל בעזה בסוף שנות ה-70. נדמה לי, שאין עוד בהיסטוריה מקרה של מושל צבאי מטעמה של מדינה כובשת, שהנתינים הכבושים דרשו כי הוא ימשיך למשול עליהם. מי שלא מאמין שככה נהגו העזתים  שיסתכל על הפטיציה שעליה חתמו עשרות ממכובדי הרצועה, ביניהם שייח' אחמד יאסין, בדרישה מדיין להשאיר את איני עבאדי כמושל עליהם. "כי הוא מדבר איתנו כמו ג'ורג' חבש", הסביר אחד העזתים לדיין את הפנומן המשוגע הזה, כשהם היו מרכיבים את איני על גבם כדי שלא ילכלך את נעליו במי הביוב של מחנה הפליטים. עוד על מעלליו של המושל הזה, שהרג מבוקשים בלילה ובא להצדיע על קבריהם ולהביא מזון לאלמנותיהם ביום, תוכלו למצוא בהרחבה בשמונת הפרקים על 'עזה – הסיפור הלא מוכר' בפרות קדושות.

בימיו האחרונים איני כבר התקשה לשבת, לדבר, לנשום. אבל נשאר לו חוב אחד ואי שקט שנחוץ היה לו ליישבו, שעבורו הוא גייס את כל כוחות הנפש. "זאת שיחה של חשבון נפש" הוא הגדיר את פגישתנו האחרונה.

הוא ביקש שאעשה משהו עם התכנית שלו להסדר שלום שיסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. התכנית חייבה את הסכמתו של נשיא מצרים א-סיסי. איני הכין נאום שכנוע בערבית גבוהה לקראת הפגישה המכרעת, שבה היה אמור לגייס את השליט המצרי להסכים לעקרונותיה. איני האמין בה ובכוח השכנוע שלו עד הרגע האחרון. החשש העיקרי שלו היה שא-סיסי לא יבין עד הסוף את הערבית המשובחת שלו.

נפגשנו, כמו תמיד, במרפסת הקטנה בבית בדגניה מול הכנרת. סיגריה אחרונה. איני בכה פעמיים. היה חשוב לו לדבר, לא על חולשת הגוף ומכאוביו, לא על קוצר ימיו של אנוש, אלא על תכנית השלום שהגה ולא התממשה. הוא ביכה את ההחמצה וסיכם כהרגלו, "אידיוטים", כשהוא מתכוון לכולנו.

בפעם השנייה הוא בכה כאשר אמרתי לו, לראשונה, כמה אני אוהב אותו.

בבוא יומו נשם איני את נשימותיו האחרונות בין כתלי ביתו, בחיק משפחתו הגדולה, לצד ארבעת הילדים שנשארו כולם לחיות בדגניה, 15 הנכדים ו- 15 הנינים, סיום מושלם, בניצוחה של האם הגדולה, רוחל'ה, "מאמא", כמו שאיני קרא לה כמנהג הערבים, העוגן, הביג מאמא, אשה מהאגדות, שהקיפה אותו באהבה אינסופית, צנועה, חכמה, רבת חן. גם זה נראה לי מופלא.

***

איני עבאדי: "…רציתי לדבר איתך על משהו שהיית בו שותף מאוד אקטיבי, לעומק, בכל מה שקשור לתוכנית שתי המדינות לשני עמים. ולא סתם, יזהר, אני יודע, אני הרגשתי, אני חשתי, שהייתה לך עמדה מסויגת לרעיון, שהוא הדבר החשוב ביותר בקורותיה של מדינת ישראל עד היום במשך 80 שנה. ההסתייגות שלך הייתה מעין הרמת גבה, אני לא רוצה להגיד לגלוג על מהי הבעיה המרכזית בסכסוך הישראלי – פלסטיני…"

עבאדי מדבר כאן על תכנית השלום שהגה לפתרון הסכסוך ואשר מוצגת בהרחבה בפרק 67 של פרות קדושות. עיקרה של התכנית הקמת שתי מדינות, יהודית ופלסטינית, זו לצד זו, בגודל זהה, אשר יתפרסו בשטחי A–B  לפי הסכם אוסלו כאשר שטחי C יסופחו למדינת ישראל, והמצרים ינדבו שטח של 20 אלף קילומטר, שיהיה ברצף טריטוריאלי עם רצועת עזה וגובל עם מדינת ישראל בקו בין הנגב וסיני.

לפי התכנית המדינה הפלסטינית תקבל מוצא לים סוף ומדינת ישראל מצידה תתרום לטובתה שטח של 450 קמ"ר בנגב.

 פרק 67. איך פותרים את הסכסוך באבחה אחת – ריביירה פלסטינית בחבל ימית, למשל

"אני אזכיר כי זאת שיחה של חשבון נפש. אתה הבאת כסימוכין להסתייגות שלך את גיורא איילנד. ואתה זוכר שהיה לי ויכוח עם גיורא איילנד. ואני אמרתי לו בלא בושה ובלא הסתייגות, בגלל חשיבות הדבר; 'אתה כתבת אין סוף ספרים על העניין הפלסטיני, אתה היית יושב ראש המל"ל אבל אתה לא יודע מהי הבעיה הפלסטינית, כי אתה לא חיית שם'. הוא לא ענה לי.

"אין אף אחד בישראל, תבדקו אותי, שקיים שיחות נפש עם ערפאת בדומה למה שאני קיימתי…"

ומה למדת משיחות נפש אלה?

עבאדי: "יש בעיה אחת לעם הפלסטיני; הבעיה מתחילה ונגמרת בעובדה שיש ארבעה וחצי מיליון פליטים פלסטינים במחנות פליטים 80 שנה שהם (חיים בתנאים )בלתי אפשריים (מרים את קולו). יש אנתולוגיה (של אש"פ), ומה אני יכול לעשות שאף אחד לא קורא, שנקראת 'אל כפאח אל מוסלח ואל-בחת' ען דולתי' (الكفاح المسلح والبحث عن دولة). 'המאבק המזוין והחיפוש אחר מדינה'. תקראו!!!"

שהשורה התחתונה היא שבעיית הפליטים היא הבעיה המרכזית?

עבאדי: "היא הבעיה המרכזית כי אי אפשר יותר לשאת את החיים במחנות הפליטים…"

אז עכשיו גם מחנות פליטים אין בעזה, הכל הרוס…

עבאדי: "אני מדבר על ארבעה וחצי מיליון. אז מה, אם הרסו אז אין פליטים? חייהם השתנו?"

תגיד מה אתה חושב על הפנטזיות או התוכניות לטרנספר אותם החוצה?

עבאדי: "איזה שטויות… איזה חוסר הבנה…"

והתוכניות או הניסיון להקים מיליציות אנטי חמאס מקומיות?

עבאדי: "עזוב, אני לא מדבר כרגע על איך צריך להראות היום שאחרי המלחמה בעזה. אני מתמקד בנקודה אחת, שהיא שאלת השאלות של הקונפליקט הישראלי-ערבי, יזהר תבין, שיש בו שפיכות דם מתמשכת כבר 80 שנה. די כבר! תפסיקו עם הדברים הצדדיים.

"בתוכנית שהכנו יש תשובה סבירה. ולדעת גיורא איילנד היא לא סבירה. מאיפה הוא יוד