<iframe src="https://www.youtube.com/embed/wid2Dq7qTlE?start=114" width="560" height="315" frameborder="0" allowfullscreen="allowfullscreen"></iframe>

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

פרשת השבוע היא פרשת "בוא". זו הפרשה שבה יציאת מצרים מתרחשת. מופיעות בה שלוש המכות האחרונות (ארבה, חושך ומכת בכורות) ופרעה המבוהל יוצא בחצות הלילה לחפש את משה ואהרון, להודיע שהוא משחרר את עם ישראל. העם מתארגן ליציאה ובבוקר, לאור יום, לעיני כל מצרים, יוצא משם לנצח. אבל הפרשה לא בנויה בסדר כרונולוגי סיפורי. משובצות בה המון מצוות והוראות והלכות, תוך כדי. זה בהתחלה נראה מבולבל, אבל בעצם זה מאוד מרגש: רגע לפני שיוצאים ממצרים, עוצרים ומקבלים מצווה ראשונה לעם כולו – קידוש החודש. רגע לפני שההבטחה האלוקית מתקיימת והשעבוד נגמר, אנחנו מדברים על ליל הסדר שלנו עוד אלפי שנים ועל כך שיהיו ילדים שישאלו שאלות ("והגדת לבנך ביום ההוא"). זה לא מבנה הגיוני אבל אולי בעצם הוא הכי הגיוני – התורה משובצת בתוך החיים, מצוות העשה והלא תעשה הן חלק ממסכת חיינו מאז ועד היום.

אנחנו נדבר הערב על המתנות האלה, ההוראות האלה, שמשובצות לאורך הסיפור. מה אלוקים צורב בנו כבר שם, באותו לילה? מה הכי דחוף וחשוב לתת לנו כצידה לדרך כבר שם, בחצות הלילה, רגע לפני שהים נקרע? אנחנו נבדוק מה אנחנו מקבלים אז, ושומרים ונוצרים עד היום, ואיך כבר בזמן אמת, בזמן נתינת המצווה, היא נאמרת לנו בלשון עתידית, כאילו בכל רגע אמורים להרגיש שהיא ניתנה לנו כאן ועכשיו, ולא שם ואז. ספר החינוך מונה 20 מצוות בפרשה, אבל אם ננסה לסכם אותן לנושאים גדולים – הרי שיש 4 נושאים כאלה שמופיעים בפרשה שאפשר לתת להם כותרת "מעתה ועד עולם", מעכשיו והלאה, כי יציאת מצרים אינה אירוע היסטורי חד פעמי. הנה הכלים שקיבלנו:

1. ראש חודש

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

זו המצווה הראשונה שעם ישראל מקבל בתורה, אבל רגע, אי אפשר להציג את הפסוקים האלה ככה. חייבים להבין איך ואיפה הם ניתנים. זה לא יאומן מה הפסוקים שמגיעים לפניהם. זה מגיע אחרי:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה.

ואחרי:

דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב.

ואחרי:

וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה.

וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹוסִיף.

הבנתם את ההקשר? אנחנו בשיא המתח. מכת בכורות עוד לא יצאה לדרך, אנחנו אחרי המכה התשיעית ולפני העשירית, אבל ה' כבר מאיים במכת בכורות ואומר מה עומד לקרות. כל מצרים בטלטלה, כל עם ישראל מטולטל, וזה בדיוק הזמן של התורה להגיד:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

רש"י: הראהו לבנה בחידושה, ואמר לו: כשהירח מתחדש, יהיה לך ראש חודש.

וזה לא הסוף, יש זמן גם להתפלפל, לדון, להסביר. מסביב יהום הסער, אבל משה והקב"ה בשיח הלכתי אינטנסיבי. תראו איך רש"י ממשיך ומסביר את המילה "הזה":

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

רש"י: הזה – נתקשה משה על מולד הלבנה, באיזה שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע ואמר לו: כזה ראה וקדש.

הביטוי הזה, "כזה ראה וקדש", משמש מאז ביטוי מפורסם בשפה העברית. משמעתו היא: ככה צריך לעשות, ככה יש לנהוג. אתם מבינים את המציאות הזו? אפשר לנסות לדמיין או לצייר את זה: מהומה מסביב, בוקה ומבולקה, אבל באמצע כל הבלגן, משה וה' מתבוננים על הלבנה ובודקים מתי כבר אפשר לקדש את החודש.

נדמה לי שיש פה עוד משהו – זו המצווה הראשונה שעם ישראל מקבל כעם. יש מצוות פרטיות בספר בראשית (פרו ורבו בפרשת בראשית, מצוות ברית מילה בפרשת לך לך, מצוות גיד הנשה בפרשת וישלח) אבל עכשיו מתחיל רצף של מצוות, לאומה, לציבור. לכן רש"י אולי לא מתכוון כאן רק לקידוש החודש, אלא לכל המצוות, ועל כולן הוא אומר לנו פה: כזה ראה וקדש. הוא נותן לנו פה איזה קוד, את היחס שלנו כלפי ההלכה.

חלקכם בוודאי זוכרים את הרש"י הראשון על התורה. אתם יודעים על מה הוא כותב שם? על הפסוק הזה: "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם' שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל". כלומר אם מחפשים רק מצוות והלכות, התורה צריכה להתחיל פה, בפסוק הזה. ולמה דווקא להתחיל בראש חודש? מה זה ראש חודש? למה זה חשוב?

ראש חודש היה בימי המקדש מצווה מאוד מוחשית, היו באים עדים שראו את הלבנה, בית הדין היה קובע ומכריז על ראש חודש וכו'. גם בימינו ראש חודש הוא בעל משמעות הלכתית ורוחנית כמובן, לא רק בראש החודש עצמו: השבת שלפני ראש חודש נקראת שבת מברכים, לאורך החודש יש את ברכת קידוש הלבנה, ביום שבו חל ראש חודש אומרים הלל ו"יעלה ויבוא" בתפילה וקוראים בתורה, וכמובן – צריך חולצה לבנה לגן! (זוהי תזכורת חודשית לאיכויות האימהיות שלי, כולם בחולצה לבנה והילד שלי בכחולה או ירוקה, והכי פדיחה זה אם יש ראש חודש יומיים, כי אני מצליחה לשכוח גם ביום השני). כזה ראה ותתפדח…

בכל אופן, פרשנים רבים שואלים למה דווקא זו המצווה הראשונה? התשובה היא: מול המצרים שסגדו לשמש ולחוקי הטבע הקבועים, יש כאן אמירה. חודש זה מלשון חדש, חידוש, אפשר להתחדש. יש בעולם מעגליות, הלבנה נעלמת אבל מתגלה מחדש וכך גם אנחנו, מסתכלים מעלה לשמיים ומתחילים מחדש. על המצווה הזו נאמר:

"המצווה הראשונה שנצטוו ישראל, היינו הדבר הראשון שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל, הוא שקודם כל צריך יהודי תמיד להתחדש. החמה אורה גדול וחזק מאוד אבל אין בה שום חידושים, והלבנה מורה על חידוש והתחדשות. זוהי המצווה הראשונה והיא משקפת את מציאותנו עלי אדמות, בכל דור ודור ובכל יום ויום.

"כי בפרשיות אלה של יציאת מצרים נתנה התורה כוח ליהודי להתגבר בכל המצבים, וטמון בהן כוח התיקון הכללי עד סוף כל הדורות. התורה איננה ספר זיכרונות למה שהיה בעבר, אלא דרך חיים לכל אחד. עלינו לדעת ולזכור כי כל מה שכתוב ומרומז בתורה שייך ונוגע לכל יהודי בהווה, והתורה מתחילה – בהתחדשות".

("נתיבות שלום")

2. "זכר ליציאת מצרים"

יש בפרשה הרבה מאוד מצוות שנחרטות בנו תוך כדי ההתרחשות: איסור אכילת חמץ, ביעור חמץ, מצוות קורבן פסח, המצווה לאכול מצה ועוד ועוד. שוב, העלילה מתרחשת, ותוך כדי עלילה אנחנו הופכים אותה לאירוע נצחי. זה דבר די מדהים, שההנצחה מתחילה תוך כדי פעולה. הם עוד לא יודעים שייצאו ממצרים, אבל הם כבר נדרשים לדעת מה להגיד לבניהם עוד אלפי שנים בליל הסדר. שתי מילים חוזרות כאן לא מעט: המילה "לדורותם" והמילה "היום". בואו נביא רק כמה דוגמאות:

וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ.

שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי.

הם עוד בקושי יודעים מה זה חמץ והוא כבר אומר להם שהם יתעסקו בזה עד היום. אגב, יש מי שכבר החל לנקות לפסח… וזה ממשיך. יש פה כמה מאפיינים. הראשון הוא הזריזות:

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם.

רש"י: ושמרתם את המצות – שלא יביאו לידי חימוץ. רבי יאשיה אומר: אל תהי קורא 'את המצות' אלא 'את המצוות', כדרך שאין מחמיצין את המצות, כך אין מחמיצין את המצוות, אלא אם באה לידך – עשה אותה מיד.

ובהמשך יש קטע דרמטי נוסף, מאפיין נוסף – היחס לעתיד:

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם.

וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת.

וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם.

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ.

רש"י: ויקוד העם – על בשורת הגאולה וביאת הארץ, ובשורת הבנים שיהיו להם.

אנחנו באמצע לילה חשוך של אפילה ואי ודאות וחשש, והם צריכים לקחת כלי כסף וכלי זהב ממצרים, וצריכים לקחת מהר את הבצק שלא מספיק להחמיץ, ובתוך כל זה – ה' מדבר איתם על כך שיום יבוא ותהיה להם ארץ ויהיו להם בנים. הם יצטרכו לזכור ולספר (ואצלם זה באמת "כאילו הוא עצמו יצא ממצרים", הם הדור של יוצאי מצרים וכבר עליהם מוטל להנחיל ולהעביר הלאה). איזו הבטחה מדהימה הם מקבלים בתוך הבלגן. אנחנו מכירים את הסיפור של ויקטור פרנקל שדמיין את העתיד. בספרו "האדם מחפש משמעות" פרנקל מספר שהוא היה צועד לעתים במחנה ונותן הרצאה לקהל דמיוני על "החוויות הפסיכותרפיות במחנות הריכוז". כלומר, הוא מדמיין את עצמו מרצה על המצב הזה במבט לאחור, כי זה יעבור יום אחד. הוא היה חולה טיפוס, עבד בעבודות כפייה, אבל לדבריו מה שעזר לו להתגבר זה הרצון לשחזר ולפרסם כתב יד של ספר שלו שאבד באושוויץ, "הרופא והנפש: מבוא ללוגותרפיה". כלומר אפשר להיות בתהום של סבל, אבל לדמיין ולחלום מציאות אחרת, של גאולה, וגם להגשים אותה. וזה מה שקורה פה. פרעה בפיג'מה באמצע הלילה, אבל העם? ויקודו וישתחוו באמצע הלילה.

אגב, זה גם משהו שהאבב, מנחת הה