ד״ר גרנות כותבת: ״געגועים, אומר לנו מילון אבן-שושן, הם "כיליון נפש״… כלומר, הגעגוע מכלה את הנפש, ממית אותה. מההגדרה המילונית משתמע כי געגוע הוא דבר אשר מחוצה לנו: למקום או לאדם שנפרדים ממנו. אבל געגוע יכול להיות גם כלפי אדם, מקום או דבר שמעולם לא היה לנו, ובמובן הזה הוא מהווה ייצוג של חלקים מסוימים בנפש, של חלקים חסרים. אולי זה הגעגוע לעצמנו.

מתי אפשר להכיל את הגעגוע, לשאת אותו, לחיות איתו מבלי שיכלה לחלוטין את הנפש? – אני מאמינה כי הכלה כזאת של החֶסֶר היא אפשרית כאשר הנפש מסוגלת לגעת באין שבתוכה ולהידבר איתו. האין הוא בדידות ושתיקה ומקומות חסרי מלים, חסרי פשר או "דברים שאין להם שמות", במילותיה של תרצה אתר. כאשר המקומות הללו הם מוכָּרים יותר, קל יותר לשאת אֶת החֶסר שעליו מצביע הגעגוע.אבל האין הזה שבתוכנו מוכרח להתקיים בתוך קווי מתאר ברורים של יש״ - מתוך הבלוג ׳פסיכולוגיה עברית׳.

הגעגוע פוגש אותנו לאורך החיים מגיל ילדות. הפעם הראשונה שנפרדנו מההורים והלכנו לגן, הצעצוע שאיבדנו, החברה שעברה לעיר אחרת... אנחנו תמיד מתחילים, נפרדים, מתגעגעים - עם ובלי לקשר של אובדן הקשור למוות.

בפרק השישי של הפודקאסט התיישבתי לשיחה רגישה ומרגשת עם ננה, היזמת והיוצרת של סטודיו בובות געגוע - סטודיו ירושלמי לבובות בעבודת יד המשלבות בתוכן בדים וסיפורים. האם געגוע הוא אכן כליון נפש? האם אפשר להשלים את החסר או להפסיק להתגעגע? מה ההבדל בין געגוע לזיכרון והאם אפשר להתגעגע גם למישהו שלא הכרתי, או למקום שלא הייתי בו?

לאתר של סטודיו בובות געגוע | לאינסטגרם של ננה

אהבתן.ם את הפרק? שתפו עם אנשים שאולי יאהבו גם ותצטרפו לתנועה שמוציאה שיח על מוות, אובדן וכאב מגבולות הטאבו. מוזמנות ומוזמנים לעקוב :) הכניסה מכאן