כשארבעת המינים הופכים למפתח לשחרור הפנימי

רגע אחרי ההתרגשות הגדולה מחזרת החטופים הביתה, הרב אריה אטינגר פתח את תוכנית "בית נאמן" בקול חי במסע רגשי מעורר השראה – לא רק על השבי שבחדשות, אלא על השבי שבתוך כל אחד מאיתנו.

הסוכה כבר פורקה, הסכך הונח בצד, והבית חזר לשגרה. אבל משהו בלב של כולנו – נשאר קצת ריק. "מעט עייף," אמר הרב, "אבל עדיין פועם."

הוא השווה בין הסוכה המפורקת לבית הרוחני של העם: ארעי, מתנדנד, ובכל זאת מלא תקווה.

"כשאנחנו מצליחים להחזיק תקווה גם בתוך חוסר היציבות – זה השחרור האמיתי," אמר.

ארבעת המינים של העם ושל הלב

בסרטון שחשף בתוכנית, צייר הרב ציור חי של העם היהודי:

"הלולב – עמוד השדרה, הסמל להתעקשות.

האתרוג – הלב שמתרגש, אוהב.

ההדס – העיניים שרואות, מבינות, חומלות.

והערבה – השפתיים, הדיבור, התפילה."

ואז הוסיף משפט עמוק שנוגע "בלי כולם יחד – אין שחרור אמיתי.

מי מאיתנו לא בכה כשראה אמהות מחבקות בנים?

זה לא רק הרגע של השחרור – זה הלב של עם ישראל שפועם."

"ראיתי – ובכיתי"

באמצע התוכנית, הוא עצר לרגע. הקול רעד:

"בר קופשטיין, תלמידי לשעבר כאשר כיהנתי רב ב'שובו' בראשון לציון, חזר מהשבי. ילד עדין, עיניים טהורות, לב רחב.

אמו כתבה טורים בעיתון 'קטיפה' ותמיד עזרה באירועים שלנו בקהילת בית הספר.

ואביו – שנפצע לפני מספר שנים, ואמר 'כשבני יחזור – אקום על רגליים' – באמת קם.

עמדתי שם וראיתי את הנס הזה – ובכיתי."

התרגיל: “ממה אתם המאזינים רוצים לצאת מהשבי?”

בהשראת השחרור הלאומי, הרב הזמין את תלמידיו והמאזינים לגעת בשבי הפנימי שלהם.

הוא העביר ביניהם סלוטייפ – סמל מוחשי לשבי רגשי – וביקש לעצור ולשאול: “מה מחזיק אותי כבול? ממה אני רוצה להשתחרר?”

הקוים נפתחו, והלבבות נפתחו איתם. סיפורים אמיתיים זרמו לאולפן – כנים, חשופים, כואבים, אנושיים:

יעקב – "הכול התחיל מחולדה אחת"

בחור צעיר שיתף:

"מאז שחולדה עלתה עליי בסוכות, אני מפחד מכל רחש. צורח, בורח, עושה עיקופים. פעם הייתי רגיל, היום אני מפחד ברמה 10."

הרב אטינגר נגע אתו בדיוק הדברים:

"זה לא הפחד רק מהחולדה – זה הפחד שיחשבו שאתה לא נורמלי אם תצעק. זה השבי שלך."

דרך תרגיל דמיון מודרך, נשימות ומוזיקה שקטה – הפחד ירד ל־7.

"אתה רואה?" אמר הרב, "כשנוגעים בלב, השבי נפתח."

מאיר – "הקהל זה השבי שלי"

בחור אחר הודה: "אני לא מצליח להיות חזן. אפילו קהל קטן חונק אותי."

דרך תרגיל פסיכודרמטי, מאיר הפך לדמות החבר שצוחק עליו – ושאל אותו:

"מה הקשר שאתה יורד עליי?"

הפחד, כמו קסם, ירד ל־6.

"עכשיו אני רואה מהצד – ואני נרגע," הוא סיכם.

ארבעת המינים – גם בבית

הרב לקח את התובנה הלאומית פנימה, אל תוך הבית:

"כמו ארבעת המינים, גם המשפחה בנויה על שילוב:

לב להתרגשות – לחיבוק ולרגש.

עמוד שדרה להתעקשות – לא לוותר על הערכים.

עיניים להבנה – לראות את האחר באמת.

ושפתיים לדיבור – לדבר, לשתף, להתקרב."

ואז בא המשפט שהשאיר שקט באולפן: "כשאמא רגועה – הילד רגוע.

כשזוג משתף פחדים – נולדת קרבה חדשה.

כל אחד בבית הוא מין אחר – וכולם יחד, רק יחד, יוצרים חירות."

תרגיל הבית: “השחרור השבועי”

1. רשמו דבר שאתם מרגישים שבויים מולי.

2. עצמו עיניים, נשמו, ודמיינו את השבי הזה עד הסוף.

3. היכנסו לדמות המפחדת – ושאלו: “מה אתה באמת רוצה?”

4. אמרו בקול: “מה הקשר שאני שופט את עצמי?”

5. שתפו בן זוג, חבר – ובנו שחרור משותף.

6. כתבו ביומן רמת פחד (מ־1 עד 10) – ובדקו איך היא יורדת.

מהאולפן לחיים עצמם

תוכנית "בית נאמן" הפעם לא הייתה רק על השמחה של שחרור חטופים – אלא על השחרור שמתחיל מבפנים.

היא הזכירה לנו שפחדים, לחצים ושיפוטים הם סוג של שבי.

וכשאנחנו לומדים להסתכל להם בעיניים, להפוך תפקידים, לנשום ולשתף –

אנחנו מתחילים לטעום חירות אמיתית.

אנחנו מגלים שהרבה פעמים אנחנו גם האסיר וגם הסוהר

"כמו ארבעת המינים – רק כשיש לב, ראייה, דיבור ועמוד שדרה יחד – הלב של הבית ושל העם כולו חוזר לפעום."

להאזנה לתוכנית המלאה »

The post החולדה שטיפסה על מאיר: איך משתחררים משבי פנימי? appeared first on אמס.