כל העליות בבית המקדש היו בשיפוע של שלוש אמות לאורך על אמה אחת בגובה, חוץ מהכבש של המזבח, שהיה בעל שיפוע מתון יותר של שלוש וחמש תשיעיות אמות. הסיבה לכך היא שהכהנים היו צריכים לשאת את איברי הקרבנות אל ראש המזבח.

הקמיצה – לקיחת קומץ מהמנחה – הייתה יכולה להיעשות בכל מקום בעזרה. שיירי המנחה נאכלו על ידי הכהנים הזכרים, יכלו להיות מוכנים בכל דרך, והותר לאוכלם רק באותו היום ובלילה שלאחריו, עד חצות.

רבי אלעזר הסביר שאם הקמיצה נעשתה בהיכל, היא כשרה, שכן היא דומה לבזיכי הלבונה (שגם בהן נאמרה המילה "אזכרתה"  שמובאות מתוך ההיכל ונשרפות מחוץ לו. רבי ירמיה הקשה מברייתא שנראה ממנה שהכהנים עושים את הקמיצה במקום שבו הבעלים מביאים להם את המנחה, כלומר, לא בהיכל, שבו רק כהנים רשאים להיכנס. אולם מובאות שתי תשובות שונות לברייתא זו, כאשר הראשונה נדחית. כל אחת מהתשובות מראה שהברייתא לא באה להגביל את מקום הקמיצה, אלא להרחיבו.

רבי יוחנן פסק ששלמים יכולים להישחט בהיכל, שכן אם ניתן לשחוט אותם מחוץ לאוהל מועד, קל וחומר שניתן לשחוט אותם בפנים – שהרי אם המקום המשני כשר, ודאי שהמקום העיקרי כשר. על כך הובאה קושיה מברייתא העוסקת באכילה בהיכל, דבר האסור. כדי ליישב את הקושיה, הובחנה הבחנה בין שחיטה, שהיא עבודה, לבין אכילה, שאינה עבודה.

קרבן חטאת העוף מובא לכתחילה בפינת דרום-מערב של המזבח, בחציו התחתון, אך ניתן להקריבו בכל מקום על המזבח. שישה דברים נעשו בפינת דרום-מערב של המזבח – שלושה בחציו התחתון ושלושה בחציו העליון. למטה: חטאת העוף, הבאת המנחה למזבח לצורך קמיצה, ושפיכת שיירי הדם ליסוד. למעלה: ניסוך היין, ניסוך המים, ועולת העוף.

כאשר היו עולים על המזבח, היו עולים בצידו הימני של הכבש, פונים ימינה בראשו, מתחילים בפינת דרום-מזרח, מקיפים את המזבח נגד כיוון השעון, ויורדים בצידו השמאלי של הכבש. אך בשלושת המעשים שנעשו למעלה בפינת דרום-מערב, היו עולים בצידו השמאלי של הכבש כדי להגיע ישירות לאותה פינה, ולאחר סיום העבודה היו מסתובבים ויורדים משם.

חטאת העוף מובאת בפינת דרום-מערב, והדבר נלמד מהמנחה שמובאת גם היא שם. מיקום המנחה בדרום-מערב נלמד מהפסוק בויקרא ו:ז.