בחלקי קרבנות שהתערבבו, כולל מבעל־חיים בעל מום, רבי אליעזר פוסק שאם אחד מהם הוקרב – אנו "מניחים" שהמוקרב היה בעל המום, וכל השאר מותרים. הגמרא מסבירה שרבי אליעזר מתבסס על דעת יחיד, דעת חנן המצרי, הסובר שבעלי חיים לאחר שחיטה אינם נחשבים "נדחים."

באופן דומה, רב נחמן מביא פסיקה של רב: אם טבעת אחת של עבודה זרה נתערבה עם טבעות רבות אחרות, ואם אחת נפלה לים, כל השאר מותרים. לאחר שרבא הקשה על כך מן המשנה, שכל הבהמות נידונות למיתה, מדוע לא נתיר אותן לאחר שהראשונה מתה? מסיקה הגמרא שרב סובר כרבי אליעזר. נקבע אפוא ששניהם, רבי אליעזר ורב, מתירים את האחרות רק אם הן מוקרבות/נמכרות בזוגות, שכן ודאי אחת מן הזוג מותרת.

רב פסק גם במקרה שבו היו מאה טבעות ואחת מהן של עבודה זרה. אם חילקו אותן לשישים וארבעים, ולאחר מכן אחת מכל קבוצה נתערבה בסטים נפרדים של טבעות – זו שבאה מן הארבעים מותרת על סמך ספק ספיקא: ספק אם הייתה בשישים, ואף אם הייתה בארבעים – ספק אם נשארה בארבעים המקוריים.

שמואל חלק ולא התיר ספק ספיקא בעבודה זרה. מקשים על עמדתו מברייתא שמתירה זאת, אך נקבע שיש כאן מחלוקת תנאים.

ריש לקיש מביא פסיקה דומה לזו של רב נחמן לגבי חבית יין של תרומה. הגמרא מסבירה מדוע נצרכו שתי הפסיקות בנפרד, שכן לא ניתן היה להסיק אחת מן השנייה. רבה ורב יוסף נחלקו עד כמה מגיעה היתרו של ריש לקיש.

רבי אלעזר פוסק לקולא במקרה של חבית תרומה, אך מתקנים פסיקתו לאחר שרב נחמן מקשה עליה. רבי אושעיא דן במקרה דומה ומוסיף עניין נוסף.

המשנה דנה במצב שבו טריפה נתערבה עם בעלי חיים אחרים. מאחר שטריפה אמורה להיות ניכרת, שואלת הגמרא כיצד ייתכן מצב כזה של תערובת. מובאות שלוש תשובות אפשריות.

אם קרבנות מאותו סוג נתערבו, המשנה פוסקת שהם מוקרבים "למי שהם שייכים." אולם בקרבנות שבהם נדרשת סמיכה, כיצד ניתן להקריב – הרי אי אפשר לסמוך על קרבן של אחר? רב יוסף מסביר שהמשנה מתייחסת לנשים שאינן חייבות בסמיכה.