הגמרא עושה ניסיון אחרון לענות על השאלה האם אוויר המזבח יכול לקדש פריטים פסולים כשם שהמזבח עצמו מקדש. הניסיון נדחה.

המשנה מלמדת שכלי שרת המיועדים לנוזלים מקדשים נוזלים, וכלים המשמשים לייבש מקדשים דברים יבשים. כלי נוזלים אינם מקדשים יבשים, ולהיפך. אם כלי שרת נוקבו, הם מקדשים רק אם עדיין יכולים לשמש את תפקידם המקורי ונשארים שלמים. כל הקדשה מתבצעת רק בתוך העזרה.

שמואל מגביל את הדין הראשון של המשנה לכלי מדידה, אך קערות ודומיהן יכולות לקדש גם דברים יבשים. ראייתו היא מפסוק לגבי סולת בלולה בשמן שהונחה בקערה המשמשת בדרך כלל לנוזלים (במדבר ז:יג). רב אחא מקשה על ראיה זו, שכן סולת בלולה בשמן אינה מוצק ממש, ושמואל נותן שתי תשובות אפשריות.

שמואל מוסיף שכלי שרת מקדשים רק כשהם שלמים, מלאים בכמות הנדרשת לקרבן, ויכולים לקדש רק מבפנים. נוסחים שונים של הלכה זו חלוקים מעט: יש גירסה האומרת "מבפנים" במקום "מתוכן," ויש גירסה הכוללת את שתיהם. ההבדל בין שתי גירסאות אלו הוא האם מה שבגודש מתקדש.

רבי יוחנן מסייג את הדין שאם אין שיעור שלם, מה שבתוך הכלי אינו מתקדש. הוא מסביר שזה נכון רק כשאין כוונה להשלים את השיעור, אך אם מתכוונים להוסיף עד שיש שיעור שלם, כל חלק מתקדש עם נתינתו. מובאת ברייתא לתמוך בכך.

רב או רב אסי מסייג את דין המשנה שכלי יבש אינם מקדשים נוזלים ולהיפך. הדבר נכון לגבי הקדשה לצורך הקרבה על המזבח, אך הם מתקדשים במידה שתוכנם יכול להיפסל. יש אומרים שדבריו נאמרו לגבי ברייתא אחרת על מנחות הבאות מערלה וכלאיים.

ברייתא מלמדת שכלי שרת נקובים או פגומים אינם ניתנים לתיקון. וכן, סכינים פגומות אינן ניתנות להשחזה להסרת המום, ואם להב נפרד, אין מחזירים אותו. דין זה משקף את העיקרון שאין עניות במקום עשירות, כי המקדש הוא מקום של עשירות. אבא שאול מספר על סכין פגומה במקדש שנגנז כדי שלא תיעשה בה שימוש.

ברייתא נוספת, על פי אותו עיקרון, מסבירה שבגדי כהונה חייבים להיות ארוגים ולא תפורים, ואם נתלכלכו, אין לכבסם בחומרים מנקים כגון נתר או סבון. אביי מבהיר שניתן לכבסם אם הם מלוכלכים קלות בלבד, אך אם ניקוי ידרוש חומרים, אין לכבסם אפילו במים בלבד. יש אומרים שאין לכבסם כלל.

ברייתא מתארת את מעיל הכהן הגדול ככולו תכלת, עם עיטורי שפה הדומים לרימונים סגורים ולכפתורי ילדים. פעמונים היו מחוברים, או שבעים ושניים בסך הכול או שלושים ושישה לפי דעות שונות. רבי ענני בר ססון מציין שמחלוקת זו מקבילה למחלוקות על מספר הגוונים בנגעי צרעת.

רבי ענני בר ססון מסביר שהתורה סמכה קרבנות לבגדי כהונה כדי ללמד שכשם שהקרבנות מכפרים – כך גם הבגדים. כל בגד מכפר על חטא מסוים: הכְּתֹנֶת על רציחה, המכנסיים על עריות, המצנפת על גאווה, האבנט על הרהורי עבירה, החושן על טעויות משפטיות, האפוד על עבודה זרה, המעיל על לשון הרע, והציץ על עזות פנים.

הגמרא מקשה מדברי רבי יהושע בן לוי, שאמר שרציחה ולשון הרע אינם מתכפרים בקרבנות אלא באמצעים אחרים – עגלה ערופה לרציחה וקטורת ללשון הרע. הקושיה נפתרת בהבחנה בין מצבים: כשידוע הרוצח, הכתונת מכפרת; כשאינו ידוע, העגלה ערופה מכפרת. לגבי לשון הרע, מבדילים בין לשון הרע ברבים, המתכפר במעיל עם פעמוניו, לבין לשון הרע בצנעה, המתכפר בקטורת המוקרבת בהיכל, מקום פרטי.