הגמרא מעלה שתי קושיות על המסקנה שכלי חרס ניתן להכשיר על ידי הכנסת אש לתוכו. ראשית, מדוע התורה מצווה לשבור כלי חרס שבו נתבשל בשר קדשים, אם אפשר פשוט להכניסו לכבשן? התשובה היא שבירושלים לא ניתן להשתמש בכבשנים, שכן הם משחירים את הקירות ומכערים את מראה העיר. שנית, מדוע תנורי המקדש נעשו ממתכת, אם ניתן היה להשתמש בתנורי חרס ולהכשירם? ההנחה שמאחורי שאלה זו שגויה, שכן התנורים היו נחושת לא בגלל שבירת כלי חרס אלא כי היו צריכים לשמש ככלי שרת במקרים מסוימים (כגון שתי הלחם בשבועות ולחם הפנים) וכלי שרת אינם יכולים להיות עשויים מחרס.

רב יצחק בר יהודה עזב את בית מדרשו של רמי בר חמא ועבר ללמוד אצל רב ששת. רמי בר חמא נפגע, וסבר שרב יצחק עזבו כי הוא מחפש כבוד. רב יצחק הסביר שלא קיבל תשובות מספקות מרמי בר חמא, שכן הוא השיב מתוך הגיון ולא מתוך מקורות תנאיים. רמי בר חמא איתגר את רב יצחק לשאול אותו שאלה, והבטיח להשיב עליה ממקור תנאי. רב יצחק שאל על מריקה ושטיפה של כלי שבו השתמשו רק בחלק מהכלי לבישול קדשים – האם כל הכלי צריך מריקה ושטיפה, או רק החלק שבו השתמשו? רמי בר חמא השיב בהיגיון שרק החלק שבו השתמשו צריך ניקוי, כמו במקרה של דם על בגד. רב יצחק דחה את ההיגיון הזה וגם הביא ברייתא המוכיחה את ההפך, ובכך הפריך לחלוטין את רמי בר חמא.

רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו האם דין מריקה ושטיפה חל גם על קדשי קדשים וגם על קדשים קלים, או רק על קדשי קדשים.  מניין הם לומדים את ההבחנה הזו? שניהם מסכימים שאין דין מריקה ושטיפה בתרומה. הגמרא מקשה על כך מברייתא, ושלוש תשובות ניתנות.