הסיפור שלנו היום הומצא לבקשתה של דניאלה המאזינה הוותיקה שלנו, דניאלה ביקשה סיפור על חתול עם כתר שחי בארץ הסוכריות.

תעקבו אחרינו גם באינסטגרם:

https://www.instagram.com/kaden_and_tommy

לערוץ יוטיוב שלנו:

https://www.youtube.com/@kaden_and_tommy?sub_confirmation=1

לבקשות לסיפורים וליצירת קשר:

Https://linktr.ee/Kaden_and_Tommy

הסיפור כפי שיצא מהבוט:

בעמק מתוק במיוחד, שבו ההרים עשויים ממרשמלו והנהרות זורמים מיץ פטל נוצץ, חיה לה ארץ הסוכריות. זו היתה ארץ צבעונית וריחנית, שבה העצים נשאו סוכריות על מקל במקום עלים, והעננים נראו כמו שערות סבתא רכות.

במרכז הארץ הזאת חי חתול מיוחד מאוד. קראו לו לולו, והוא לא היה סתם חתול. על ראשו נח כתר זהב קטן ומנצנץ, מותאם בדיוק בין אוזניו המחודדות. לולו היה מלך ארץ הסוכריות, ולא בגלל שנולד מלך, אלא כי כל התושבים בחרו בו מרצונם. הוא היה חכם, סקרן, ובעיקר טוב לב.

לולו אהב להסתובב ברחובות המרוצפים בשוקולד חלב, לברך את תושבי המקום ולהקשיב לסיפורים שלהם. בבקרים היה עובר ליד מאפיית העוגיות, שם העכברים היו אופים עוגיות חמאה ומתפזרים בקמח לבן כמו שלג. לולו מעולם לא רדף אחריהם. להפך, הוא תמיד טעם עוגייה וחייך חיוך מלכותי.

אבל יום אחד קרה משהו מוזר. כשקם לולו משנת הצהריים שלו על כרית מקרון ורודה, הוא שם לב שהאוויר פחות מתוק מהרגיל. הנהר לא נצץ, והסוכריות שעל העצים איבדו מעט מהצבע שלהן.

לולו קימט את מצחו, מה שלא קורה הרבה אצל חתולים, והחליט לצאת לבדוק מה קורה. הוא דילג מעל גבעות של ג'לי, עבר דרך שדה של סוכריות גומי, והגיע עד לקצה הארץ, למקום שאף אחד כמעט לא ביקר בו.

שם הוא פגש ילדה קטנה בשם דניאלה, שישבה על סלע קרמל ובכתה בשקט. היא לא היתה עשויה מסוכר, אלא ילדה אמיתית, עם עיניים סקרניות ולב קצת כבד.

"למה את בוכה?" שאל לולו בקול רך.

"הלכתי לאיבוד," אמרה דניאלה, "וחיפשתי משהו מתוק שישמח אותי, אבל אני כבר לא מרגישה שמחה."

לולו התיישב לידה, והכתר שלו הבהיק באור שקיעה בצבע תפוז.

"ארץ הסוכריות לא חיה רק מסוכר," אמר, "היא חיה משמחה, מחברות, ומהיכולת לשתף."

הוא הציע לדניאלה להתלוות אליו למסע קטן. יחד הם חזרו דרך הארץ, ולולו הראה לה איך כל תושב תורם משהו קטן. הדבורים הכינו דבש קרמל בשביל כולם, הציפורים פיזרו סוכריות קטנות כדי לשמח ילדים, והעכברים חלקו עוגיות בלי לבקש דבר בתמורה.

ככל שדניאלה חייכה יותר, כך הארץ חזרה לנצוץ שלה. הנהר שוב הבריק, העננים תפחו, והעצים התמלאו צבע. לולו הבין שהמתיקות האמיתית של ארץ הסוכריות היא היכולת לשמח מישהו אחר.

כשהגיע הזמן של דניאלה לחזור הביתה, לולו ליווה אותה עד שער עשוי טופי.

"את תמיד מוזמנת לחזור," אמר, "אבל זכרי, את ארץ הסוכריות אפשר לקחת בלב לכל מקום."

דניאלה חייכה, נופפה לשלום, ונעלמה באור רך. לולו חזר לארמון שלו, התכרבל על כרית סוכר ונרדם בשלווה, כשהכתר מונח קצת הצידה, כמו חתול שמח אחרי יום מלא משמעות.

ומאז, בכל פעם שמישהו בארץ הסוכריות מרגיש שהמתיקות נעלמת, לולו פשוט יוצא לטיול קטן, מזכיר לכולם לחייך, והעולם שוב מתמלא קסם.