32 קהילות מונה המועצה האזורית "אשכול". איריס עזרא היא מנהלת האגף לשירותים חברתיים במועצה. היא זו שמקבלת מאז אותה שבת שחורה את ההודעות המרות על נרצחים, חטופים, נעדרים ופצועים ובאחריותה לבשר לאותן משפחות וקרוביהם את הבשורות הקשות ולהפעיל מערך תמיכה רחב ועוטף לכלל התושבים.
נפגשנו לשיחה מרתקת כדי להבין כיצד היא מתמודדת עם העומס המקצועי, הנפשי והאישי? איך מצליחים לתפעל מערך כזה כאשר הקהילות מפונות להמון מקומות שונים בארץ? האם המדינה עושה מספיק? ואיך היא מטפלת בעצמה?
מתוקף תפקידה היא הגיעה אל קהילת בארי שפונו למלונות בים המלח ונשארה שם שלושה חודשים, משם תיפעלה את המערך הכולל, היתה אחראית על 5 קהילות באופן ישיר, נסעה לקהילות שבאילת פעם בשבוע ומאז היא עובדת ללא הפסקה ומתמודדת עם אתגרים קשים, מגוונים ומורכבים מאוד.
לשאלה איך היא מתמודדת עם מצב כמעט בלתי אפשרי היא עונה: "אני בעשיה מטורפת, מחבקת המון, אבל נמצאת בניתוק מוחלט מהרגש. אין לי הרבה פנאי להתעסק בכאב ובצער ומאז אותה שבת הזלתי דמעות פעם אחת בלבד!" 
בהקשר הקהילתי עלה בשיחה שלנו המושג "שכול מרובה" ואיריס הסבירה שהמועצה היא מאוד משפחתית וכולם מכירים את כולם: "מה שמאוד עוזר בקהילות זה הביחד, למרות שיש גם הרבה מאוד מורכבויות בתוך הקהילות אחרי אירוע כזה. אנחנו מקימים ומכשירים בקהילות צוותי אובדן ושכול, זה לא כמו מקרה בודד בקיבוץ שמארגנים הלוויה וכיבוד לאחריה, זה סדר גודל עצום והקהילה צריכה ללמוד איך מלווים את האנשים שאיבדו את יקיריהם".
כבר יותר משנה עברה ואיריס לא נחה: "גם היום אני ממשיכה לעבוד באינטנסיביות רבה, מרבית הקהילות שלנו חזרו ואנחנו מלווים את הישובים ברמה הקהילתית והאישית בבניית החוסן ובשיקום. גם המצפון שלי כלפי המשפחה הפרטית שלי לא שקט, אני יודעת שלא הייתי שם מספיק עבורם לתמוך בהם".
לגבי התקווה לעתיד היא מסכמת: "האור שלי זה לפגוש בעצרת בכרמי גת את חברי ניר עוז ואחרים, לחבק ולהתחבק, זה נותן לי כוחות. אני מרגישה שזו זכות ענקית לעבוד במועצה האזורית "אשכול" עם אנשים מדהימים. חשוב לציין שכבר משלבים מאוד מוקדמים רצינו לשדר שיש תקווה וסימנו לעצמנו מטרות, היה לנו מצפן שאמר בסופו של דבר נחזור הביתה".