"לא תמיד אנו שייכים לארץ בה נולדנו ולפיכך אנו מחפשים בכל מקום את מולדתנו האמיתית; אלו הבנויים כך מרגישים כגולים בעירם, כזרים בטרקליניהם, ומתענים בנוסטלגיה הפוכה. זו מחלה משונה: אתה חש כמו ציפור נוד בכלוב. כשקרבה עת המסע, תשוקות עזות מפעפעות בך ואתה נתקף דאגה בראותך את העננים הקרבים ממבואות האור" (תיאופיל גוטייה)

***

מחלון הבית החדש שלי באי היווני אני רואה את הים ואת ההרים שמעבר למפרץ שמאחוריהם שוכן שדה התעופה המקשר בין העולמות, זה שידיעת קיומו מרגיעה בי את החשש מפרידה גמורה. בדרך משדה התעופה, מהצד השני של המפרץ אני רואה את האורות של אמרינתוס, ואני מנסה להבין, מה הביא אותי לשם ומה קדם למה; התשוקה לגאולה פרטית, החידוש או הייאוש?

שהרי הבית שהקמתי לפני יותר מעשר שנים בעמק יזרעאל היה לי הטוב בעולמות האפשריים; נחלה של עשרה דונם שירשתי מהורי, שהיתה עד אז שדה ריק, שהתמלא בשנים של עבודה מאומצת ואהבה ביופי שאין לו שיעור. נטעתי כרם זיתים ובוסתן עצי פרי, התקנתי מקווי מים, בניתי בית נאה מעץ והקפתי את נחלתי בשדרה של בוגנוויליות, שגדלו והפכו לגדר חיה, מתפרעת בשלל צבעיה, שנועדה לעצור את הרוחות הרעות. ובשבת בבוקר בעת שחולף לו חרישית כדור פורח מעל חצרי, ויושביו, שני זוגות תיירים או נער בר מצווה וחבריו שקיבל מתנה מהוריו, מביטים בי בשלווה מלמעלה ואנחנו אפילו יכולים לדבר, שמים וארץ. ובלילה אפשר לראות מרחוק את האורות של ג'נין.

חשבתי, שהנה מה שייחלתי לו; חלקת אדמה, בוסתן, בריכת מים חיים לפני הבית, וכרם זיתים. בסתיו מסיימים הזיתים את המסע שלהם לרגלי התבור, בבית הבד של האחים דראושה באכסאל, אצל האמנדוני האיטלקיה שגורסת אותם בלהבי הפלדה האימתניים שלה ובחכמת המכונה דשה, מרסקת ומגירה את הזהב הנוזלי לתוך עקות השמן והכל הופך לחגיגה של ריחות וטעמים. 

"אתה חי בגן עדן", הסכימו כל המבקרים שבאו לראות ולשמוע איך אפשר לעזוב את העיר ואת אפשרויותיה ולהתחיל את הכל מחדש באמצע החיים. 

והנה עכשיו אני מתחיל שוב את הכל מחדש. גם בנחלתי החדשה באמרינתוס יש בוסתן עצי פרי ועצי זית ומקור מים וזאת הפעם הראשונה שאני מוסק זיתים שלא אני נטעתי.

ואחר כך אני מסיע את הזיתים לבית הבד של האחים ואסיליס וקריסטוס, שנמצא ממש מול הכניסה לביתי, עם אותן מפלצות אמנדוני רועשות, שגורסות בלהבי הפלדה שלהן את הזיתים לעיסה סמיכה בדרך אל אגני הניקוז ומשם למיכלי הפלסטיק והפח ואותו ריח חריף, טרי ומוכר מעלה סומק בלחיי האיכרים, שהיום הוא יום חגם, ונדמה לי שאני בבית הבד של האחים דראושה באכסאל והכל כל-כך דומה.

זהו מסע שערכתי בין הישראלים שהתיישבו לאחרונה באוויה, שנעים בין המולדת הישנה לאי היווני שמקבל אותם, בינתיים, בסבר פנים יפות, וזהו גם מסע פנימי שלי בניסיון להבין מה הביא אותי אליו.

צפו, שפטו ושתפו!

***

הערה חשובה: אפשר להאזין לפרק כפודקאסט ואפשר להסתפק ולקרוא את התמליל המצורף, אך מומלץ מאוד לצפות בסרט.

עמל רב הושקע בהכנתו והוא מציג בצורה מיטבית את תוכנו ומהותו של הפרק. הצפייה בסרט אפשרית דרך אתר "פרות קדושות" כאן וישירות ביוטיוב.

 קטעי השירה המלווים את הפרק הוקלטו על ידי בערב שירי ארץ ישראל שהתקיים בקרב קהילת הישראלים באי אוויה, בביתם היווני של  סלעית וצליל בירן (שירה ונגינה). תודה גם לאורית מיטל על תרומתה הפיוטית.

***

לצפייה בסרט:

להאזנה לפרק:

לקריאת תמלול פרק 87:

מהו בית (חלק ג) "האורות של אמרינתוס"

מאת: יזהר באר

מחלון הבית החדש שלי באי היווני אני רואה את הים ואת ההרים שמעבר למפרץ שמאחוריהם שוכן שדה התעופה המקשר בין העולמות, זה שידיעת קיומו מרגיעה בי את החשש מפרידה גמורה. בדרך משדה התעופה, מהצד השני של המפרץ אני רואה את האורות של אמרינתוס, ואני מנסה להבין, מה הביא אותי לשם ומה קדם למה; התשוקה לגאולה פרטית, החידוש או הייאוש?

שהרי הבית שהקמתי לפני יותר מעשר שנים בעמק יזרעאל היה לי הטוב בעולמות האפשריים; נחלה של עשרה דונם שירשתי מהורי, שהיתה עד אז שדה ריק, שהתמלא בשנים של עבודה מאומצת ואהבה ביופי שאין לו שיעור. נטעתי כרם זיתים ובוסתן עצי פרי, התקנתי מקווי מים, בניתי בית נאה מעץ והקפתי את נחלתי בשדרה של בוגנוויליות, שגדלו והפכו לגדר חיה, מתפרעת בשלל צבעיה, שנועדה לעצור את הרוחות הרעות. ובשבת בבוקר בעת שחולף לו חרישית כדור פורח מעל חצרי, ויושביו, שני זוגות תיירים או נער בר מצווה וחבריו שקיבל מתנה מהוריו, מביטים בי בשלווה מלמעלה ואנחנו אפילו יכולים לדבר, שמים וארץ. ובלילה אפשר לראות מרחוק את האורות של ג'נין.

חשבתי, שהנה מה שייחלתי לו; חלקת אדמה, בוסתן, בריכת מים חיים לפני הבית, וכרם זיתים. בסתיו מסיימים הזיתים את המסע שלהם לרגלי התבור, בבית הבד של האחים דראושה באכסאל, אצל האמנדוני האיטלקיה שגורסת אותם בלהבי הפלדה האימתניים שלה ובחכמת המכונה דשה, מרסקת ומגירה את הזהב הנוזלי לתוך עקות השמן והכל הופך לחגיגה של ריחות וטעמים. 

"אתה חי בגן עדן", הסכימו כל המבקרים שבאו לראות ולשמוע איך אפשר לעזוב את העיר ואת אפשרויותיה ולהתחיל את הכל מחדש באמצע החיים. 

והנה עכשיו אני מתחיל שוב את הכל מחדש. גם בנחלתי החדשה באמרינתוס יש בוסתן עצי פרי ועצי זית ומקור מים וזאת הפעם הראשונה שאני מוסק זיתים שלא אני נטעתי.

ואחר כך אני מסיע את הזיתים לבית הבד של האחים ואסיליס וקריסטוס, שנמצא ממש מול הכניסה לביתי, עם אותן מפלצות אמנדוני רועשות, שגורסות בלהבי הפלדה שלהן את הזיתים לעיסה סמיכה בדרך אל אגני הניקוז ומשם למיכלי הפלסטיק והפח ואותו ריח חריף, טרי ומוכר מעלה סומק בלחיי האיכרים, שהיום הוא יום חגם, ונדמה לי שאני בבית הבד של האחים דראושה באכסאל והכל כל-כך דומה.

זהו מסע שערכתי בין הישראלים שהתיישבו לאחרונה באוויה, שנעים בין המולדת הישנה לאי היווני שמקבל אותם, בינתיים, בסבר פנים יפות, וזהו גם מסע פנימי שלי בניסיון להבין מה הביא אותי אליו.

<figure class="wp-caption aligncenter" id="attachment_5187" style="width: 2048px;"><figcaption class="wp-caption-text" id="caption-attachment-5187">הבית שלי בעמק יזרעאל. הטוב בעולמות האפשריים</figcaption></figure>

 ***

 "אחים לנשק":

בזמן שאני מוסק את הזיתים מזן מקומי, לדולאה, מופיעים מרחוק שני ישראלים, חיה ודודו הכט. בני הזוג קנו לאחרונה בית בסמוך אלי באמרינתוס. על החולצה של דודו מופיעות שתי מילים – "אחים לנשק".

אני שואל אותו אם הוא עדיין פעיל בתנועה.

דודו: "כבר לא. אותנו כבר לא ייקחו להילחם, למרות שהייתי עושה את זה."

היית מוכן?

דודו: "ברצון."

להיכנס לעזה?

דודו: "להיכנס לעזה, להיכנס ללבנון…"

עוד לא התעייפת?

דודו: "יש לי כושר מאוד גבוה…"

מה היית יכול לתרום?

דודו: "או כלוחם רגלי, או בטנק. אני כבר לא מפחד משום דבר. אני בן שבעים ושמה ילדים נהרגים. עדיף שאני אהרג ולא אחד כזה."

דודו הכט "עדיף שאהרג במקומם"

אז מה הביא אותך לפה?

דודו: "אמרתי שאני כבר לא מוכן להחזיק כסף בארץ. חולבים אותי. אז התחלתי להעביר את הכסף."

ואיך אתה מרגיש כאן?

דודו: "ממש נוח לי. האנשים פה מאוד נחמדים…"

אתה מרגיש שזה הבית עכשיו?

דודו: "לא, פשוט במקום בית מלון זה שלי."

אבל מרכז החיים שלך נשאר בארץ?

דודו: "ברור. גם הילדים שלי בארץ. יש לי 'חברים' שהם ימנים ביותר, אבל הילדים שלהם בחו"ל. העיקר שהם מייללים; 'אתם אחים לנשק מחרבים את המדינה.' אמרתי להם; 'אתם התנדבת פעם להביא אוכל לחיילים או למשהו אחר? חוץ מזה, אף אחד מהילדים שלכם לא בארץ. וגם אלה שנמצאים לא מגויסים'."

<figure class="wp-caption aligncenter" id="attachment_5188" style="width: 1250px;"><figcaption class="wp-caption-text" id="caption-attachment-5188">הזיתים היווניים שלי</figcaption></figure>

***

חרדה:

עו"ד אריה לוי ואשתו יהודית מכפר סבא, קנו בית בכפר מלקונדה.

אריה: "קנינו פה את הנכס לפני כחמישה חודשים ואנחנו פה כבר בפעם השנייה או השלישית. בהתחלה חשבנו על איטליה, אבל בסוף, הייתה הסכמה שנקנה משהו ביוון…"

למה?

אריה: "מכיוון שיהודית היא בת לניצולי שואה, וההיסטוריה האירופאית, מבחינתה, היא מאוד כואבת…"

אבל למה בכלל בית בחוץ?

אריה: "זה סיפור ארוך…"

ובקצרה?

יהודית" "חרדה!"

אריה: "חרדה…"

יהודית: "זה התחיל עם המהפכה המשפטית, כשהבנו שמשהו פה מתחיל להזדעזע תחת הרגליים."

אריה: "היא התעוררה מאוחר, אני עם החרדה הזאת כבר כמה שנים. אני יכול להגיד שכבר לפני שש שנים הייתי מתעורר מחלומות על מלחמת אזרחים במדינת ישראל. היו לי חרדות לילדים שלי, למשפחה שלי, שלא יוכלו להמשיך לחיות בארץ. על התנכלויות. מכיוון שאני ממוצא ספרדי, והם בהירים, נראים  אירופאים, אשכנזים ופחדתי שיתנכלו להם. ממש הייתי מתעורר בחרדה…"

שמי יתנכל הם?

אריה: "אנשים מעם ישראל…"

מהשבט השני?

אריה: "כן, ממש. היו לי חלומות שאני הולך להביא לילדים שלי אוכל, כאילו מעבר לקווי האויב…"

סיוטים?

אריה: "כן, חלומות, שהייתי מתעורר מהם בפחד נוראי. וזה התגבר עם המהפכה המשפטית. אני ראיתי את הסוף של המדינה. כמשפטן הבנתי לאן אנחנו הולכים."

וככל שעובר זמן, החרדה מתקהה