השבת הזו היא הרבה יותר מפרשת שבוע.

"שבת נחמו", ט"ו באב, ותחילתו של נאום הפרידה של משה יוצרים יחד שילוב נדיר של רוך, עומק, תקווה והזמנה לחשבון נפש.

במרכז הפרשה עומד משה רבנו, האדם שלא העז לדבר בתחילת שליחותו – וכעת, רגע לפני מותו, נושא את נאום חייו. הוא מבקש בקול שקט, בתחנונים, להיכנס לארץ. אבל הפעם – הוא נענה בשלילה. לא בזעם, לא בתסכול – אלא בענווה.

ומכאן נולדת השאלה הגדולה של הפרק:

איך מגיבים כשלא מקבלים את מה שכל כך רצינו? איך ממשיכים להאמין כשהדרך נסגרת? ומה המשמעות של לדבר מתוך אהבה – גם כשכואב?

באותה נשימה, אנחנו מציינים גם את ט"ו באב, יום האהבה היהודי. לא סתם יום של פרחים ושירים, אלא הזמנה מעשית לשים את האגו בצד, להאיר פנים, ולבנות חברה מחוברת, מכילה, מרפאת. כי אהבה אמיתית – כמו שמשה מדגים – היא לא רק רגש, אלא מעשה יומיומי של תיקון.

נדבר בפרק גם על המבט מלמעלה: הציווי של הקב"ה למשה לעלות לפסגה ולשאת עיניו לארץ. מסר עמוק שמזכיר לנו שגם כשלא זוכים להגיע ליעד – אפשר, ואולי חובה, לראות רחוק.

וגם – על עשרת הדיברות שקורא משה לעם לחזור ולשמוע. לא כסיסמאות, אלא כיסודות מוסריים פשוטים ומעשיים, שנוגעים באדם, בכבודו, בחירותו, ובאחריות שלנו לבנות עולם טוב יותר.

בין נחמה לאהבה, בין כאב לתקווה – זהו פרק שמזמין אתכם להתבונן אחרת, להקשיב עמוק יותר, ולבחור מחדש – לאן אנחנו הולכים, ואיך אנחנו מדברים זה עם זה.