הפעם למדנו את הפרק השישי בטייק אחד :)

בפרק הזה הרמב״ם מדבר על ההבדל בין ״המעולה״ ל״מושל ביצרו״, כלומר זו לפחות הכותרת, אבל למעשה הרמב״ם לא מדבר על שני אנשים שונים, אלא על התנהגות שונה שצריכה להיות לכל אדם, ביחס למצוות שונות.

_______________________

הפרק נפתח בשאלה מי עדיף? אדם שיש לו תאוות אבל הוא מתגבר עליהן? או שאולי אדם שאין לו בכלל תאוות והוא נמשך רק אל הטוב?

_______________________

הרמב״ם מביא שנראה לכאורה שיש מחלוקת בענין הזה בין הפילוסופים שמעדיפים את ״המעולה״, כלומר מי שכבר תיקן את כל כוחות נפשו וכבר אין לו תאוות בכלל.

לבין חז״ל שנראה שהעריכו דווקא את מי שמתגבר על יצרו, ויותר מזה גם אמרו שאדם לא צריך לבטל את התאווה לעבירות, ועוד יותר מזה שהם אמרו שמי שגדול מחברו - יצרו גדול ממנו.

________________________

כדי להבין את תשובת הרמב״ם הבאנו שתי הקדמות, האחת בהבדל שיצר רס״ג בין המצוות השכליות - כלומר שההיגיון מחייב אותן, לבין המצוות השמעיות - כלומר שההיגיון לא מחייב אותן ונועדו להשליט משמעת.

בנוסף דיברנו גם על יצר הרע במשנת חז״ל והראנו שכשחז״ל אומרים יצר הרע, הם מתכוונים ליצר החיים.

________________________

על בסיס זה למדנו את תשובת הרמב״ם שבעצם אין בכלל סתירה בין חז״ל לפילוסופים.

את המצוות השכליות צריכים לקיים מתוך תיקון הנפש, מתוך שליטה של החלק השכלי על הנפש, ולכן כל עוד יש לי תאווה לכעס, גם אם אני לא כועס הנפש שלי עדיין לא מתוקנת - וזה רע.

אבל את המצוות השמעיות, אין להן ענין לתיקון הנפש, וכי הנפש חברה אם אדם רוצה צ׳יזבורגר? לא.

ואדרבה, יש ענין להמשיך להימשך, כדי לתרגל את שריר הציות.

____________________

נשמח כרגיל לתגובות ושיתופים, ומה אתם אומרים? גם לכם בא צ׳יזבורגר?