בפרק הזה אני נכנסת לשאלה שתמיד מרחפת מתחת לפני השטח:מה הערך שלי, כשאני לא עושה, לא מצליחה, לא מתאמצת?

האם אני שווה גם כשאני פשוט אני?

ואם כל החיים לימדו אותנו לרדוף אחרי מושלמות איך בכלל מרגיש רגע כזה של שלמות פנימית, בלי לרצות, בלי להוכיח, בלי לשנות כלום?זה פרק חשוף, אישי וכנה.

כזה שמאפשר לנו, יחד, להוריד שכבות ולזכור:

הערך שלי לא תלוי בכלום. אני כבר מספיקה. אני כבר אהבה.