הפרק הזה תפס אותי חזק בגרון, כי מי שמכיר אותי יודע
שלפני הכל אני אבא, זו המהות שלי, זה המנוע שלי בעולם.
האם יש ציפיה שלנו מהבנים שלנו להמשיך את ה"דור" שלנו ולשאת את השם שלנו ?
הרי אם יש לי בנות תמיד מישהו יגיד - מה לא רצית בן ?
אבל האם אני חייב להיות אבא ?
האם כגבר מצופה ממני להיות אבא ?

אם חושבים על זה אז מהרגע הראשון בנים נולדים לתוך עולם של הימנעות
מעטים הם הבנים ששיחקו בבובות וגם אז זה יהיה עד שמישהו יגיד משהו שהגיע הזמן לעבור למשחקים אחרים - יש לי חבר שהבן שלו לבש שמלות כל הגן ובכיתה אלף אמר שלא צריך יותר - אז נכון זה שלב וכל הכבוד להורים, אבל למה הוא הפסיק ? אולי כי צחקו עליו ? כי יש ציפיה אחרת מהחברים שלו ?
ואז בבגרות צריך להימנע מלפגוע בבנות
צריך להימנע מלהכניס להריון
ועוד ועוד.

האם ניתנת לבנים/גברים את ההזדמנות להיות להיות מטפלים?
האם אנחנו מכינים את הבנים שלנו לזה
האם יש בכלל שיח?

בפרק הזה אני מדבר עם פרופ' אורנה דונת.
אורנה דונת היא סוציולוגית, מרצה ופעילה פמיניסטית. מלמדת באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת בן-גוריון, במכללה האקדמית תל אביב-יפו. מחקריה מתמקדים בהיבטים החברתיים של אל-הורות ואימהות בחברה הישראלית.
מגיל מאוד צעיר היא פשוט ידעה שהיא לא רוצה להיות אמא, שזה די מטורף שיש לך
ידיעה שכזו כי אנחנו יודעים כמה לחץ מופעל על נשים מהרגע שהן קטנות ש"יום אחד כשיהיו לך ילדים",
ואני מכיר לא מעט נערות ונערים שלא רוצים להיות הורים ולא משנה הבית הנהדר שהם באים ממנו.

קישורים רלוונטים -

אתם מוזמנים להצטרף לעמוד של קול הגבר בפייסבוק
http://bit.ly/fbkolhagever

וכמובן קבוצה רק לגברים בפייסבוק
http://bit.ly/fbkolhagevergroup

תודה לעומר גונן האלה על מוזיקת הפתיחה שהיא בכלל יצירה שלמה ומופלאה – https://soundcloud.com/omer-gonen-haela/freedom