ההלכה נפסקה כדעת ר' אלעזר בשם ר' שמעון בעניין פיגול בחטאות הפנימיות. רבא (ויש אומרים רב יוסף) תמה: מדוע פוסקים הלכה בנושא שאינו נוהג בזמן הזה  - הלכתא למשיחא!? על כך השיב אביי: "דרוש וקבל שכר" - אף שאין להלכה זו יישום מעשי כיום, עצם העיסוק בה נחשב למצווה ויש בו שכר למי שעוסק בו.

נשאלת השאלה: האם יש הבדל בין קרבנות שמקריבים נכרים לבין אלו שמקריבים ישראלים? בעניין זה נחלקו ר' שמעון ור' יוסי. ר' שמעון דורש מן הכתובים שלגבי קרבנות של נכרים, דינים מסוימים אינם חלים – מהם הפסוקים שעליהם הוא מסתמך?

בברייתא מובאת קביעה שלפיה הציץ אינו מרצה על קרבנות של נכרים. עולה השאלה: האם קביעה זו עולה בקנה אחד גם עם שיטת ר' יוסי?

לבסוף, נידון איסור אכילת נותר וטמא שאיסורים אלו חלים גם על דברים שאין להם מתירים – בשונה בפיגול שאיסור אכילה לא חל על דברים אלו. מהו המקור בתורה לכך?