דף נלווה

לאחר השוואת המשנה בזבחים למשנה מקבילה בתמורה, הגמרא מסבירה כי המשנה בזבחים נכללה כדי להדגיש שגם דבר האסור מחוץ למקדש – מאחר שהוא אסור בהנאה לגמרי – אינו מתבטל ויש להניחו למיתה. אולם הדבר מעורר קושי, שכן עיקרון זה נראה שניתן ללמוד ממשנה בעבודה זרה.

הפתרון הוא שהמשנה בעבודה זרה אינה עוסקת בפריטים המיועדים למזבח. לכן, אילו הייתה קיימת רק אותה משנה, היה מקום לחשוב שבענייני קרבנות יחולו דיני ביטול, כדי שלא להפסיד קודשים. לעומת זאת, אילו נלמדה רק המשנה בזבחים, היה ניתן לחשוב שהחומרה נובעת מכך שפריטים אלו מאוסים ואינם ראויים למזבח, אך בהקשרים שאינם מקדשיים אולי דיני ביטול כן יחולו.

לפי דין תורה, כאשר פריטים מותרים ואסורים מתערבים, האסורים מתבטלים ברוב אם המותרים הם הרוב. עם זאת, יש חריגים לכלל זה. מדוע, אם כן, בהמה אינה מתבטלת ברוב כאן? הגמרא מציעה תחילה שהבהמות נכללות בקטגוריה של דברים הנמכרים ביחידות (במנין), שאינם מתבטלים לפי דעת רבי מאיר. הסבר זה מתאים להבנתו של ריש לקיש את עמדת רבי מאיר במשנה ערלה ג:ו–ז, הכוללת דברים הנמכרים בדרך כלל ביחידות אך לעיתים גם שלא כך. אולם הוא אינו תואם את פירושו של רבי יוחנן לדעת רבי מאיר, הרלוונטי רק לדברים הנמכרים תמיד ביחידות – קטגוריה שאינה כוללת בהמות, שכן לעיתים הן נמכרות בעדרים.