רבה ורב חסדא נחלקו בשני עניינים. אם פריטים שלא נשרפו כליל על גבי המזבח, הוסרו לפני חצות והוחזרו לאחר חצות – באיזה שלב הם נחשבים כמעוכלים כך שאין צורך להחזירם שוב על המזבח אם יוסרו פעם נוספת (בהנחה שעדיין לא הפכו לאפר, שאז ממילא אין צורך להחזירם)? רבה אומר: בחצות של הלילה הבא, ואילו רב חסדא אומר: בעלות השחר. אם לא הוחזרו עד לאחר עלות השחר, רבה עדיין פוסק שחצות של הלילה הבא הופכת אותם למעוכלים, ואילו רב חסדא סובר שאין הם יכולים להיחשב נשרפים לעולם.

רב יוסף חולק על ההנחה שביסוד שתי הדעות, שלפיה אם לא היו על המזבח בחצות – אינם יכולים להיחשב נשרפים. לדעתו, עצם החצות הופכת את כל הפריטים לנשרפים, גם אם הוסרו מן המזבח לפני חצות ועדיין לא הוחזרו אליו.

רבא שאל את רבה: אם פריטים נשארים בראש המזבח כל הלילה, האם הדבר מונע מהם להיפסל בלינה (שהייה לילה שלם)? רבה השיב שאינם נפסלים, אך רבא לא קיבל את תשובתו.

ברייתא מובאת כמקור מן התורה לכך שגם הכבש וכלי השרת מקדשים פריטים פסולים, ואם הם מונחים על הכבש או על המזבח – אין צורך להסירם.

ריש לקיש שאל את רבי יוחנן שאלה על פריטים פסולים שהונחו בכלי שרת. בתחילה סבר רבי יוחנן שהוא שואל אם הם מקודשים עד כדי כך שלא ניתן לפדותם, אך ריש לקיש הבהיר שהוא שואל אם כאשר הם מונחים בכלי שרת – ניתן להקריבם לכתחילה על המזבח. רבי יוחנן השיב בחיוב על סמך המשנה, אך תשובתו נדחתה משום שניתן לקרוא את המשנה בדרך אחרת.

הגמרא שואלת: האם אוויר המזבח מקדש דברים שנפסלו? בתחילה ניסתה להוכיח שכן מן המשנה האומרת: "כשם שהמזבח מקדש, כך הכבש." אם פריטים שמתקדשים בכבש מובאים משם אל המזבח, הם עוברים דרך אוויר המזבח. אם האוויר אינו מקדש, הרי זה כאילו הוסרו מן הכבש, ופריטים שהוסרו אינם חוזרים. אולם ההוכחה נדחתה, שכן ניתן להביאם אל המזבח על ידי גרירה ולא על ידי נשיאה.

רבא בר רב חנן ניסה להוכיח את ההפך מקרבן עולה של עוף שמוקרב בראש המזבח. אם האוויר מקדש, לא תיתכן כלל פסול פיגול, משום שכל עוד הקרבן נמצא על המזבח ניתן להקריבו גם למחרת. לכן מחשבה להקריבו למחרת אינה מחשבת פיגול. רב שימי דחה את ההצעה, באומרו שעדיין ניתן לחשוב מחשבת פיגול להורידו ולהחזירו למחרת – וזו מחשבה הפוסלת.