רבי יוחנן וריש לקיש נחלקים בשאלה האם קרבן פסח או קרבן חטאת נפסלים כאשר נשחטו בכוונה לזרוק את דמם לשם קרבן אחר. המחלוקת ביניהם מבוססת על השאלה האם דיני "לשמה" נלמדים מדיני "פיגול", מה שיכול לרמוז שמחשבה במהלך פעולה אחת של הקרבן על פעולה אחרת פוסלת את הקרבן.

מחלוקת מקבילה עולה בנוגע לעבודה זרה: אם אדם שוחט בהמה מתוך כוונה להקריב את דמה לעבודה זרה, האם הדבר אוסר את הבהמה בהנאה? נשאלת השאלה מדוע יש צורך להביא את שתי המחלוקות – מדוע לא ניתן ללמוד אחת מן השנייה? שאלה זו מובילה לעיון מעמיק בהבדלים שביניהן.

רב דימי מספר שרב ירמיה הביא ראיה לתמוך בעמדת רבי יוחנן, ואילו רבי אילא תמך בריש לקיש. ראייתו של רב ירמיה מבוססת על קל וחומר, אשר עובר שתי עריכות בעקבות קושיות שמועלות עליו. רב פפא מקשה על ראייתו של רבי אילא, אך הקושיה נפתרת לבסוף.

במשנה, רבי אליעזר מוסיף את המקרה של קרבן אשם שנפסל אם נשחט שלא לשמה – מתוך כוונה לקרבן אחר. ברייתא מביאה דיון שבו רבי יהושע דוחה שוב ושוב את הנימוקים שמציע רבי אליעזר. לאחר שלוש ניסיונות, רבי אליעזר מציע הסבר שמתקבל. הגמרא חוזרת לעיין בכמה שורות מתוך הברייתא ומנתחת אותן.